1. התובעת, אם חד הורית שילדה את בתה בשנת 1984, ללא נישואין, הגישה תביעה לקצבת נכות כללית
בחודש אוגוסט 2001 תביעתה אושרה, התובעת הוכרה כבעלת נכות כללית (דרגת אי כושר השתכרות) בשיעור 100%, ושולמה לה קצבת נכות כללית רטרואקטיבית
לתקופה של 36
חודשים, וזאת על פי הוראת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, שבתקופה הרלוונטית קבע, בין השאר, כי: "
התאריך הקובע" - התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי כושר להשתכר לתקופה של 90 יום רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה
של 36 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד", לאור האמור לעיל, מאחר ותביעתה של התובעת הוגשה ביום 8.8.2001, התאריך הקובע נקבע ליום
8.8.1998.
2. התובעת טוענת, בקליפת אגוז, כי עקב נסיבות הלידה הקשות, עמן נאלצה להתמודד בכוחות עצמה, התערער מצבה הנפשי והגופני והיא החלה לסבול מהתקפי דיכאון וחרדה אשר מנעו ממנה ניהול אורח חיים תקין. בעקבות מצבה זה נזקקה התובעת לטיפול פסיכיאטרי רצוף, שכלל טיפול תרופתי, אשר שלל את יכולתה לפנות לנתבע בתביעה לתשלום קצבת נכות, וזאת הן מאחר שאף אחד מן הגורמים שבטיפולם הייתה התובעת לא הפנה את תשומת ליבה לזכויותיה, והן בשל מצבה הנפשי, כאמור לעיל.
עוד מוסיפה וטוענת התובעת, כי בחודש
יוני 1999 נודע לה לראשונה על זכאותה לקבל קצבת נכות מהנתבע, וביום
22.6.1999 היא פנתה בבקשה להבטחת הכנסה אשר בגין מצבה הנפשי הקשה לא יכלה להמשיכה. רק בחודש
אוגוסט 2001, ומשהוטב במעט מצבה הנפשי, חידשה התובעת את תביעתה לקצבת נכות, ותביעתה, כאמור לעיל, התקבלה באופן מיידי במלואה וכבר ביום
24.10.2001 נקבע לתובעת אובדן כושר השתכרות קבוע בשיעור של 100% וזאת רטרואקטיבית רק החל מיום
6.11.1998.
התובעת פנתה בדרישה לנתבע לקבלת הקצבה החל מתחילת תקופת המחלה -
בשנת 1984 - לגבי כל אותן השנים בהן, לטענתה מצבה הנפשי הקשה והכדורים אותם נטלה לא אפשרו לה לעבוד לפרנסתה, באופן שהיא נאלצה לחיות על סף פת לחם, למסור את בתה היחידה לטיפול אחותה ולחיות בתלות מוחלטת באחרים, תוך יצירת חובות הקיימים לה גם כיום, מחד, ומאידך, לא אפשר מצבה הנפשי להגיש את התביעה לתשלום קצבת הנכות ולקבל את הקצבה אשר לה הינה זכאית בכל אותן השנים. בקשתה נדחתה. דחיית הבקשה על ידי הנתבע, כאמור לעיל, היא נשוא התיק שבכותרת.
3. הנתבע טוען, בקליפת אגוז, כי על פי הוראות סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, הרלוונטיות לעניינה של התובעת, לא יקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 36 חודשים, בתכוף לפני הגשת התביעה לנתבע, כי המדובר בהוראת חוק ברורה וחד משמעית, וכי אין כל מקום לשיקול דעת או לסטייה מהוראות הסעיף - גם לא במקרים חריגים ומיוחדים.
עוד טוען הנתבע, כי, בכל מקרה, עניינה של התובעת אינו כה חריג כפי שהיא מנסה לטעון: התובעת לא אושפזה עקב מצבה הנפשי במוסד כלשהו, היא אינה בגדר מי שלא כשירה לפעולות משפטיות ואף לא משהו קרוב לכך, התובעת פתחה חנות משל עצמה בשנת 1994 או בסמוך לכך, הייתה בקשרי חברתיים ועם בני זוג, פנתה לטיפול אצל פסיכיאטר בשנת 1994, בשנת 1999 פנתה והגישה תביעה להבטחת הכנסה, ואז הצהירה במפורש כי אינה מעונינת להגיש תביעה לנכות, גם התובעת אינה טוענת כי היא לוקה בהבנתה, וככל הנראה הייתה לה סיבה בגינה לא רצתה לבקש קצבת נכות.
כן טוען הנתבע כי לא קיים הבדל משמעותי בין מצבה של התובעת בשנת 1994, כאשר פנתה לטיפול פסיכיאטרי, למצבה בשנת 2001, עת הגישה תביעה לנכות.
4. השאלה העומדת להכרעת בית הדין היא: האם ניתן לשלם לתובעת קצבת נכות כללית רטרואקטיבית, מעבר לתקופה הקבועה בחוק, וזאת, לטענת התובעת, בסיכומיה, "
בשל היות המקרה שבפנינו "מקרה יוצא דופן וחריג אשר נסיבותיו מצדיקות ואף מחייבות התייחסות שונה ומעמיקה ביחס לשאלה השנויה במחלקות בתיק זה, שכן מדובר בתובעת שבמצב אחר ובנסיבות אחרות לא הייתה כלל וכלל נזקקת לנתבע שכן הייתה מגישה מלכתחילה ועוד בשנת 1984 בקשה לקבלת קצבת נכות - לה היא זכאית עפ"י כל דין כפי שגם הוכח ע"י הנתבע".
לאחר ששמעתי את התובעת ואת העד מטעמה, עיינתי בכתבי- דין, בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין ובסיכומי הצדדים, אני קובעת כדלקמן:-
4.1 על פי הוראת סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, הרלוונטית לעניינה של התובעת:
"
התאריך הקובע" - התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים, לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 36 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה למוסד..."
יצוין כי לאחרונה שונתה הוראת החוק, והתקופה המאפשרת תשלום רטרואקטיבי צומצמה ל- 15 חודש בלבד.
4.2 תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, החוק העיקרי בתחיקתנו הסוציאלית, הינה חלוקת הגמלאות לסוגיהן, על פי קריטריונים סוציאליים, לאותם נזקקים בחברה, כנכה, הזקן, הילד, היולדת, המובטל, היתום והאלמנה.
על מנת לממש זכות לקבלת גמלה, על המבוטח להגיש "תביעה" לנתבע. הגשת התביעה היא תנאי חיוני והכרחי ובלעדיה לא תבחן זכאותו של המבוטח.
"
לב לבו של הקשר בין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטח, הוא בזכותו של המבוטח לקבל גמלה מהמוסד ובחובתו של המוסד לתיתה למבוטח, ובלבד שנתקיימו התנאים שבחוק, על פיהם קמות, בו- זמנית, הזכות והחובה. מימושה של הזכות,
ראשיתו בהגשת
תביעה למוסד...בהתקיים כל התנאים הדרושים, במצטבר, נוצרת עילה..." (דב"ע לח/95-0
המוסד לביטוח לאומי - יצחק בר, פד"ע י, 247, צוטט בעב"ל 106/04
פרפרה נ' המל"ל, לא פורסם צורף לסיכומי הנתבע).
4.3 עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי, על פי חוק הביטוח הלאומי יש לאבחן בין זכאות לגמלה לבין זכאות לתשלום גמלה.
הזכאות לגמלה משמעה - שהתובע עונה על תנאי הדין המזכים בגמלה.
הזכאות לתשלום גמלה נבחנת לאחר שקמה הזכאות לגמלה והיא מותנית בתנאים נוספים, בין השאר,
מועד הגשת התביעה לנתבע.
על פי ההלכה הפסוקה, הדיבור "
תביעה" מתייחס לדרישת תשלום המופנית אל הנתבע, ופנייה לנתבע לשם בירור דרך החישוב של הקצבה, כמו גם מקום בו מבוטח במודע, הצהיר על סירובו לקבל גימלה, אינו "תביעה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. (עבל 445/97
יוסף סעיד נ' המוסד, פד"ע לד 35, דב"ע נה/272-0
המוסד נ' דוד ומלכה סאקס, פד"ע כט 573).