התובע הינו מעצב אמן ויוצר בכסף והוא התקשר בהסכם עם חב' האנציקלופדיה לאדריכל בע"מ (להלן: "
החברה") שהנתבע הוא מנהלה. עפ"י ההסכם אמורה היתה להתפרסם סקירה מילולית אודות התובע וכן תמונות של עבודותיו בספר "עיצוב ישראלי" (להלן: "
הספר"), בו יתפרסמו מבחר עבודות של יוצרים ומעצבים בישראל. התובע שילם לחברה עבור הפרסום 17,881 ש"ח וכן נשא בעלות הצלם שצילם את עבודותיו בסך של 5,331 ש"ח.
התובע הגיש תביעה נגד החברה בת.א. 113108/01 בבית משפט השלום בפני כב' השופט ק. ורדי (להלן: "
התביעה הראשונה") בה ביקש בין היתר לחייב את החברה לשלם לו סך של 125,438 ש"ח הכוללים החזר כספים שהתובע שילם לחברה ועבור הצלם, סה"כ 23,212 ש"ח, ופגיעה במוניטין ועגמת נפש בסך 100,000 ש"ח.
ביהמ"ש כי אין מדובר בספר לא טוב או כזה הפוגע במוניטין של התובע ולכן דחה את התביעה לפגיעה במוניטין ולפיצוי בגין עגמת נפש. עם זאת נקבע כי התובע זכאי להחזר הכספים ששילם בין היתר בשל שיבושים בכיתוב הנוגע לעבודותיו, העובדה שרק שלושה אמנים מבין כל אלה שעבודותיהם פורסמו בספר שילמו עבור הפרסום והדבר לא הודע לתובע, והעובדה שעפ"י המבוא לספר והתקנון אסור היה לכלול בספר פרסומת גלויה או סמויה.
לפיכך חוייבה החברה לשלם לתובע סך של 13,212 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.
התובע טוען כי החברה באמצעות הנתבע מתחמקים מהתשלום המגיע לו, פועלים בהעדפת נושים אסורה, ומסתירים את יכולת הפירעון האמיתית של החברה. כמו כן התברר לו, לטענתו, כי הנתבע מרוקן את החברה מנכסיה ומעביר את פעילותה השוטפת לחברות אחרות הנשלטות ע"י צדדים שלישים כשהוא מתעשר שלא כדין על חשבונו. התברר לו כי הנתבע עושה בחברה כבשלו ופועל בדרכים של תרמית והונאה לריקון החברה מתוכנה והעברת פעילותה לחברות אחרות הקשורות בו, בין אם כבעל מניות ובין אם כמנהל דירקטור, וכי פעילותה של החברה הועברה לכתובת אחרת ובה היא ממשיכה לפעול. בנוסף הוא טוען כי הנתבע פועל בחברה כאילו היתה אישיות בלתי נפרדת ממנו בין השאר בקבלת כספים של החברה לחשבונותיו האישיים. לפיכך טוען התובע כי יש לחייב את הנתבע בחוב החברה באופן אישי.
לטענת הנתבע החברה הינה בבעלות אשתו ושותף נוסף והיא הוקמה כשנה לפני נישואי הנתבע לאשתו. במשך תקופת פעילותה של החברה שימש הנתבע כמנהלה. החברה הפסיקה את פעילותה לקראת מחצית שנת 2004 עקב קשיים כלכליים. לא רק שהנתבע לא נטל מכספי החברה אלא שהוא הזרים אליה כספים רבים, ולא משך משכורת משך תקופה ממושכת. כמו כן טוען הנתבע כי הוא לא ערבב בין נכסיו לנכסי החברה. כמו כן טוען הנתבע כי החברה לא שינתה את מקום עיסקה אלא שהוא החל לעבוד כשכיר בחברה אחרת (המרכז לעיצוב סוהו) שעיסוקה אחר, הבעלות בה שונה מהבעלות בחברה, והבעלות בה אינה שלו.
לטענת התובע בסיכומיו, פסק דינו של כב' השופט ק. ורדי מהווה השתק פלוגתא ו/או השתק עילה ולפיו הפרו החברה והנתבע את ההסכם עם התובע ולפיכך יש לחייבו באופן אישי בסכום הנובע מהפרה זו.
הנתבע לא היה בעל דין בתביעה הראשונה, ולפיכך לא נדונה ולא הוכרעה לגופה אחריותו האישית.
אשר על כן אני דוחה את הטענה.
התובע הגיש חו"ד מומחה, דוד שאבי, ששימש כמפקח ורכז צוות מפקחים במס הכנסה. חלק מחוה"ד מתאר דברים שנאמרו למומחה ע"י אחרים, חלקו העלאת תמיהות בעלמא לגבי מסמכים ספורים מתוך מערכת ניהול החשבונות שהנתבע העמיד לרשות התובע ובא כוחו, ולבסוף קביעת מסקנה נחרצת כי הנתבע ערב את נכסיו ונכסי החברה, וזאת ללא תשתית ראויה. לא רק שממצאי חוה"ד אינם מבוססים אלא גם שבחקירה נגדית התברר כי המומחה הינו אחיו של התובע שהתנדב לעשות את מלאכתו ללא תשלום, ואין מדובר במומחה שאין לו עניין בתוצאות התובענה. מעדותו גם עולה כי הוא לא ביצע בדיקה מהותית לצורך קביעת ממצאיו וכי עדותו מגמתית. כך העיד המומחה מעמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול:
"
ש. קרה לך במהלך שנות עבודתך שנתקלת בזקיפות מאזניות של משכורות ודיבידנדים שמי שהיה זכאי להם העדיף או נאלץ להשאירם בקופת ביהמ"ש?
ת. השאלות האלה לא עלו, תלוי בנסיבות. אני לא זוכר".
גם מעדותו של התובע עולה כי טענותיו בדבר העברת כספים המגיעים לחברה לשימושו של הנתבע איננה מבוססת, ואין בהן ראיה לכך שהכספים שהגיעו לחברה נכנסו לחשבונו הפרטי של התובע למעט פעם אחת בה ניתן שיק משורטט על שם הנתבע אך מהמסמך עצמו עולה כי התובע העביר את הסכום לחשבונה של החברה סמוך לאחר מכן. כמו כן עולה מחומר הראיות תמיכה לטענת הנתבע כי הובלה שהיתה מביתו ע"י האחים יששכר היתה הובלה לעסק עבור החברה ולפיכך אין לקבל את טענת התובע כי התובע ביצע הובלה פרטית על חשבון החברה.
התובע טוען כי עסקה של החברה עבר לכתובת אחרת בדיזינגוף סנטר וזאת בהסתמך על דברים של שכן שאמר לביתו, הגב' רחל שבי, כי הנתבע עבר לכתובת אחרת. ראשית מדובר בעדות מפי השמועה, שנית מהדברים אין ללמוד בהכרח שכוונת השכן היתה לכם שמדובר באותו עסק.
יתר על כן, מחומר הראיות שבפני עולה שאין מדובר באותו עסק ולא באותה בעלות. החברה עסקה בהוצאה לאור של ספרות בתחום העיצוב והאדריכלות והפעילה גלריה לממכר ספרות ופריטי אמנות. החברה שהוקמה כאמור לפני נישואיו של הנתבע, היתה בבעלות אשתו (99%) ואחד בשם מיכאל גולדפרב (1%).
מרכז העיצוב "סוהו", ככל שעולה מחומר הראיות שבפני, הינו פרי שיתוף פעולה עם הנהלת דיזנגוף סנטר שהיא בעלת כ- 50% ממרכז העיצוב סוהו ומממנת הפרויקט. בעלי ה- 50% הנותרים הינם אשת הנתבע ואביה, ואילו הנתבע היה עובד שכיר של המרכז משך כ- 10 חודשים. מהפרסומים שהגישו הצדדים והעדויות עולה שבמרכז לעיצוב "סוהו" נמכרים פרטי עיצוב תעשייתיים והוא כולל גם בית קפה ומופעים.
התובע לא הוכיח כי הנתבע הוא למעשה בעל הזכויות בסוהו וכי אחרים משמשים לו כסות, ואין לכן מקום לטענת התובע בסיכומיו לפיה החברה שייכת לנתבע או לטענתו לפיה החברה העתיקה את עסקיה לכתובת אחרת ופועלת תחת מסווה של חברה אחרת.
כמו כן לא הונחה תשתית ראייתית לטענה בדבר מימון דק.
גם טענתו של התובע בדבר זיוף חשבוניות לא הוכחה ואף אם נפלה אי תקינות כלשהי במספר חשבוניות, ואינני קובעת שכך היה, אין בכך כדי לבסס את עילת התביעה.