נהגת שרישיונה לא היה בתוקף כשנה וחצי ללא ידיעתה אינה זכאית לפיצוי בגין תאונה.

השופט צבי זילברטל :

1.         המערערת, ילידת 17.12.74, נפגעה ביום 5.7.01 בתאונת דרכים, עת נהגה ברכב כשנה ושבעה חודשים לאחר שפג תוקף רישיון הנהיגה שלה. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהגישה נגד המשיבה, אשר בטחה את הרכב במועד הרלוונטי, נדחתה מטעם זה. המחלוקת שבפנינו נוגעת הן לפרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן -" חוק הפיצויים"), והן לפרשנות תנאי הפוליסה שהוצאה לרכב. השאלה נוגעת להיקף הזכאות של מי שנוהג כשאין בידו רשיון נהיגה בר-תוקף מזה 19.5 חודשים, מחמת אי תשלום אגרת הרשיון ומחמת שלא עבר קורס רענון בו מחויב נהג חדש.

2.         המערערת טוענת שעל אף שלא החזיקה ברישיון נהיגה תקף במועד התאונה, היא זכאית לפיצוי מכיוון שעובר לתאונה, ומיד אחריה, היא החזיקה ברישיון תקף, כך שראוי לראותה, לעניין הזכאות לפי חוק הפיצויים ולפי הפוליסה, כמי שלא החזיקה ברישיון תקף אך מחמת אי תשלום אגרה.

רישיון הנהיגה ניתן למערערת ביום 26.1.94 וחודש ביום 11.12.94, לאחר ששלמה אגרת רשיון, עד ליום 17.12.99. במועד זה אמורה הייתה להישלח למערערת דרישה לתשלום אגרה עבור חידוש הרישיון. ברם, הודעה זו לא נשלחה אליה משום שביום 22.3.98 נרשמה למערערת במערכת הרישום של משרד הרישוי "הגבלה 943", המונעת משלוח חידוש רישיון לנהג בטרם עבר קורס רענון לנהגים חדשים (להלן - " קורס הרענון"). הזימון לקורס הרענון אמור היה להישלח למערערת, בהיותה נהגת חדשה, בתחילת שנת 1997. על פי ממצאי בית משפט קמא, זימון זה לא התקבל על ידי המערערת, ומשום כך לא התייצבה לקורס, מה שהביא לרישום ההגבלה האמורה. ביום 17.12.99 פג תוקפו של רישיון המערערת ולא נשלחה לה הודעה בדבר חידושו. בית המשפט קבע, שהמערערת לא הייתה מודעת לחובתה להשתתף בקורס הרענון, להגבלה שנרשמה על רישיונה או לפקיעת תוקף הרישיון, ובמצב תודעתי זה המשיכה לנהוג ברכב.

ביום 5.7.01, כשנה ושבעה וחצי חודשים לאחר המועד בו פג תוקף הרישיון, בעודה נוהגת ברכב, ארעה התאונה נשוא התביעה.

להשלמת התמונה נציין, שלאחר התאונה ניתן למערערת רישיון נהיגה תקף: עקב התאונה התברר למערערת שפג תוקפו של הרישיון והיא הגישה בקשה לחדשו. ביום 9.7.01 ניתן לה רישיון נהיגה זמני ל-3 חודשים והקוד שעל רישיונה הוחלף ל-"941", עד לסיום קורס הרענון. ביום 12.8.01 הוסר הקוד מרישיונה, לאחר שהמערערת עברה קורס רענון, וביום 30.9.01 ניתן לה רישיון נהיגה זמני ל-6 חודשים בחידוש רגיל. ביום 1.10.01 שולם וחודש רישיונה של המערערת עד ליום   17.12.04.

3.         הצדדים נחלקו בשאלה, האם עקב היעדר רישיון תקף במועד התאונה, יש לראות את המערערת כמי שבאה בגדרו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, הקובע ש" נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: ... מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". מחלוקת זו שבה ועולה גם בפנינו.

המערערת טענה, וגרסתה זו התקבלה, שלא ידעה על החובה להשתתף בקורס הרענון ושלא קבלה זימון אליו, ואף לא הייתה מודעת לכך שהיא נוהגת ללא רישיון תקף. מבחינה מהותית, טענה המערערת, לא נפל פגם בכשירותה לנהוג באותה העת, ולראייה הצביעה המערערת על כך שמיד לאחר התאונה ניתן לה רישיון זמני, ללא שהייתה צריכה לעמוד במבחני כשירות כלשהם, לרבות קורס הרענון. משום כך טענה המערערת שאין להחיל את הוראת סעיף 7(3) לחוק במקרה זה, שכן סעיף זה חל, על פי הפסיקה, במקרים מיוחדים כשנדרשת תגובה עונשית (או הרתעתית) של שלילת הזכאות לפי חוק הפיצויים. לפיכך, טענה, יש לראות בה כמי שהיה בידיה רישיון בעת התאונה, הן לפי חוק הפיצויים, והן לפי תנאי פוליסת הביטוח שהוצאה לה על ידי המשיבה. להשלמת התמונה יצוין, כי בתחילה מסרה המערערת שבעת התאונה היה בידיה רישיון נהיגה תקף, וזאת אף כי המערערת "ידעה, כבר עם הגשת התביעה, כי לא היה לה רישיון תקף במועד התאונה, אולם היא הסתירה מידע זה, ואף הציגה מסמכים אשר יצרו רושם מטעה לפיו באותו מועד היה לה רישיון בתוקף" (עמ' 4, פסקה 10 לפסק הדין).

המשיבה הצביעה על התנהלותה זו של המערערת כטעם מספיק לדחיית התביעה. לגופו של עניין, טענה המשיבה, שיש לראות את המערערת כמי שנפל פגם מהותי בכשירותה לנהוג במועד התאונה. זאת, הן בשל כך שחידוש הרישיון היה מותנה בהשתתפות בקורס הרענון, שיש לראותה כדרישה מהותית לצורך הכשרת הנהג לפי תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - " תקנות התעבורה") והן בשל כך שלפי תקנה 172א לתקנות התעבורה, משחלפה שנה ממועד פקיעת תוקף הרישיון, יש לראות את המערערת כמי שנפל פגם מהותי בכשירותה.

תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי: " רשות הרישוי לא תחדש רשיונו של בעל רשיון נהיגה כמשמעותו בתקנת משנה (א), במועד חידוש הרשיון שיחול לאחר שהוזמן כאמור, אלא אם כן הציג אישור כי עבר השתלמות בנהיגה".

תקנה 172א לתקנות התעבורה קובעת, כי: " לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות והבחינות, כולן או מקצתן".

היעדר רישיון בתוקף, טענה המשיבה, עומד גם בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח שהוצאה למערערת, ועל כן לא רק שיש לראות את המערערת כמי שבאה בגדרי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, כך שנשללת זכאותה על פי חוק זה, אלא גם כמי שאינה זכאית לכיסוי ביטוחי מתוקף הפוליסה.

4.         התביעה הוגשה בחודש פברואר 2002. ביום 29.8.03 ניתן תוקף של פסק דין למה שנחזה כהסכם פשרה, אך לבקשת המשיבה בוטל פסק דין זה ביום 7.12.04 (בש"א 7475/03).

בית משפט קמא קבל, כאמור, את גרסת המערערת לפיה לא ידעה על זימונה להשתתף בקורס הרענון, על ההגבלה שנרשמה על רישיונה ועל כך שבמועד התאונה נהגה ללא רישיון תקף. עם זאת, נקבע שהמערערת יכולה הייתה לדעת שפג תוקפו של רישיונה, לו הייתה בודקת את הרשום בו. כמו כן נפסק, שאי ההשתתפות בקורס הרענון אינה פגם פורמאלי, אלא עניין מהותי המשליך על כושרה של המערערת לנהוג. אמנם, נפסק כי המערערת לא הייתה מודעת לפגם זה, אלא שבאי-ידיעתה לא היה כדי לרפא אותו, מאחר שהוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה שוללת באופן מוחלט את כושרו של נהג שרישיונו לא היה בתוקף במשך תקופה העולה על שנה.

נוכח האמור פסק בית משפט קמא, שאין די בתכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים כדי לשלול את תחולת סעיף 7(3) לחוק על המקרה. בנוסף, נקבע כי אף אם נראה במערערת כמי שאינה באה בגדרו של סעיף 7(3) לחוק וזכאותה על פי חוק הפיצויים לא נשללה, עדיין לא התקיימו תנאי הפוליסה, הדורשת שבידי המערערת יהיה רישיון נהיגה תקף. היעדר תחולה לסעיף 7(3) לחוק, נפסק, אינו יכול לצור זכות מאין, מקום בו הפוליסה עצמה אינה מקנה זכות זו.

בית משפט השלום ביסס את מסקנתו, לפיה אין לראות באי קיומו של רישיון בר תוקף, בנסיבות המקרה דנן, מצב של העדר רישיון מחמת אי תשלום אגרה גרידא, על פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית המשפט העליון בפרשת רביבו (ע"א (י-ם) 5085/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רביבו, 18.4.04; רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, 8.2.07).

בפרשת רביבו, היה מדובר בנהג שרישיון הנהיגה הישראלי שלו פקע כעשרים שנה לפני התאונה, כשבפרק זמן זה החזיק ברישיון נהיגה זר, אשר אינו מתיר נהיגה בארץ. בנסיבות אלה נפסק בבית המשפט המחוזי (תוך קבלת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום) ובבית המשפט העליון, כי אין לראות בנהג כמי שרישיונו פקע אך מחמת אי תשלום אגרה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

סופו של דבר, תביעת המערערת נדחתה, והיא חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

5.         בערעור שבפנינו חוזרת המערערת על טענותיה, לפיהן היעדר הרישיון בעת התאונה הוא פגם פורמאלי בלבד. לטענתה, השתתפות בקורס רענון היא דרישה פורמאלית, ואף מהעדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא עולה שמשרד הרישוי מנפיק, באופן אוטומטי, רישיון זמני לנהג שרישיונו מותנה בביצוע קורס הרענון וטרם חלפו שנתיים מהמועד שפג תוקף רישיונו. לפיכך, טוענת המערערת, כל עוד לא חלפו שנתיים מיום פקיעת הרישיון, היעדר רישיון נהיגה תקף, ולו זמני, בידי המערערת, היה תוצאה של פגם טכני-פורמאלי בלבד - היעדר בקשה מצדה לרישיון זה. פגם זה נבע אך בשל כך שהמערערת לא הייתה מודעת, כפי שנקבע, להגבלה על חידוש רישיונה ולכך שתוקפו פג.