השופט א' א' לוי:
1. שניים הועמדו לדין, בגין אותה פרשה, אך במסגרתם של כתבי-אישום נפרדים. התוכל התביעה לזמן את האחד - אשר משפטו תלוי ועומד - כעד מטעמה במשפט המתנהל כנגד חברו?
בהידרשו לסוגיה זו - לפני שלושה עשורים - קבע בית-משפט זה, מפי השופט מ' עציוני, את מה שלימים נודע כ"הלכת קינזי":
"הפרקטיקה הנכונה צריכה להיות שאין להעיד נאשם אחד נגד נאשם שני, אפילו הוגשו נגדם כתבי-אישום נפרדים, כל זמן שיש חשש, כי העד עלול לצפות לטובת-הנאה על-ידי המתקת דינו במשפט התלוי ועומד נגדו. דבר זה אפשר למנוע בין על-ידי כך שמשפטו יתברר לפני מתן העדות ובין על-ידי הפיכתו לעד-מלך ועיכוב ההליכים או הצהרה מטעם התביעה, שהמשפט נגדו יבוטל עם סיום העדות" (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477, 482).
לדברים אלה הצטרף גם השופט מ' שמגר, אשר עמד של הקושי הכרוך בעדות כזו:
"שריר וקיים לדעתי החשש כי עדותו של עד כאמור במשפט של שותפו לא תהיה אלא מעין חזרה כללית על העדות אותה הוא מתכוון להשמיע במשפטו הוא; היינו, הוא יבקש כמובן להציג את הטיעון שלו בדבר השתלשלות האירועים ומגמתו עלולה להיות להגדיל סיכוייו במשפטו הנפרד על-ידי השחרת פני רעהו, השותף לעבירתו, נגדו הוא מעיד או על-ידי תיאור
שותפותו הוא בעבירה, כמזערית. בדרך זו יגדיל העד את סיכוייו לצאת זכאי בדינו או יפחית מן המשקל היחסי של חלקו בעבירה. חשש נוסף העולה בהקשר זה הוא כי עד כאמור אמנם יעיד מטעם התביעה אך בשל היות משפטו תלוי ועומד יוכל לצמצם היקפה של החקירה הנגדית, הצפויה לו מצד הנאשם על-ידי ההסתמכות על האמור בסעיף 47 הנ"ל לפקודת הראיות" (שם, בעמ' 489).
שורשיה של הלכת קינזי השתרגו והעמיקו במשפט הישראלי. התכליות שניצבו בבסיסה - כמו הביקורת שנשמעה בגינה - נלמדו בבתי-ספר ובאוניברסיטאות. מה שכוון מלכתחילה להיות "פרקטיקה רצויה" הפך, בפועל, לכלל מחייב אשר הערכאות מיעטו לסטות ממנו. עתה, מקץ 30 שנים, נדרשים אנו לבדוק אם יש מקום לשנות מהלכה זו.
רקע עובדתי
2. לבתי-המשפט המחוזיים בתל-אביב ובבאר-שבע הוגשו שלושה כתבי-אישום, מהם עולה תמונה קשה של שרשרת עבירות חמורות בהן היו מעורבים, על פי הנטען, משיבים 10-2. דובר בהם במספר קשרים שנרקמו בידי משיבים אלה, ואשר לחלקם תכלית משותפת - להתנקש בחייהם של יריבים על רקע מאבקי-כוחות בין קבוצות עבריינים, ומתוך כוונה להביא בדרך זו למה שזכה לכינוי "חיסול חשבונות". מעשים אלה שביצועם יוחס למשיבים, הסתיימו, בין היתר, במותם של שלושה, ובפציעה חמורה של אחרים. שניים מהנרצחים, שקד שלחוב ותומר שבת ז"ל, מצאו את מותם בשל טעות בזיהוי, לאחר שנקלעו באקראי לזירות הרצח.
שניים מכתבי-האישום הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. אחד מהם עוסק בפעילותו של משיב 5 (תפ"ח 1119/04), והאחר במעשיהם של משיבים 10-6 (תפ"ח 1120/04). כתב-האישום השלישי (תפ"ח 994/04) הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, וכוון נגד משיבים 4-2. שלושת כתבי-האישום השתרעו על פני עמודים רבים, והכילו רשימות עמוסות של עדי תביעה אשר בישרו על המשפטים הממושכים שבפתח.
ואלו הן, בקצרה, עובדותיהם של כתבי-האישום.
א) תפ"ח 994/04
באישום הראשון נטען כי המשיבים, עם אחרים, גמרו אומר להמית את תושב אשקלון, שלום דומרני, על רקע סכסוך שפרטיו אינם חשובים לענייננו. לצורך כך הם יצרו קשר עם קבוצת עבריינים אחרת, עמה נמנה משיב 5, ירון סנקר (להלן: "סנקר"), שגם לחבריה היה עניין לפגוע בדומרני. את זממם החליטו הקושרים לבצע ביום 2.6.03, בשעות הבוקר, שעה שדומרני היה אמור לצאת מביתו בדרכו לבית-משפט השלום בבאר-שבע. חלק מהקושרים המתינו בקרבת מקום, ושעה שהיה נדמה כי דומרני עומד לצאת מדירתו, נכנסו לבניין סנקר ומשיב 2 והמתינו לבואה של המעלית, בהניחם כי קורבנם יימצא בה. בפועל השתמש במעלית אחר, שי בן-אמו, חברו של דומרני, וכאשר סנקר ומשיב 2, ישראל גנון, הבחינו בו, הם פתחו לעברו באש מאקדחים שהיו בידיהם. כתוצאה מכך נפצע בן-אמו, ונזקק לטיפול רפואי כדי להציל את חייו.
האישום השני בו עוסק כתב האישום קשור גם הוא לדומרני. נטען, כי בניסיון נוסף להתנקש בקורבנם ירה משיב 2, על פי הוראתו של משיב 1, מרובה "גליל" לעבר רכב, שעל פי המידע שהיה בידיהם היה אמור לנסוע בו דומרני. כתוצאה מירי זה נגרם מותה של שקד שלחוב ז"ל - נערה בת 16 שנים בלבד, שנקלעה למרבה האסון לאירוע לאחר שנאספה אל כלי-הרכב ממנו ירד דומרני דקות אחדות קודם לכן. נוסעים נוספים שהיו ברכב, דניס שמש ויניב רווח, נפצעו.
ב) תפ"ח 1119/04 ותפ"ח 1120/04
כתב-האישום בתפ"ח 1119/04 כלל שישה אישומים, בהם יוחסה לסנקר שורה של עבירות אותן ביצע, על פי הנטען, בעת שהיה בבריחה ממאסר בן 12 שנים בו נשא. יצוין כבר עתה, כי במהלך חקירותיו הודה סנקר בכל העובדות המפלילות שיוחסו לו, ואף תאר באוזני חוקריו את חלקם של יתר המשיבים בפרשיות השונות.
האישום הראשון בכתב אישום זה עסק בשוד מזוין אותו ביצע סנקר, לגרסת התביעה, בתאריך 20.2.03 בעסק להמרת כספים באשדוד, תוך שהוא מאיים על הפקידה ונוטל עמו את תכולתה של הכספת, כ-140,000 ש"ח.
יתר האישומים עסקו בקשר אותו רקם סנקר עם משיבים 6 ו-7, ובו נטלו חלק גם משיבים 10-8. בחמישה אישומים אלה עוסק גם כתב-האישום בתפ"ח 1120/04, שהוגש כנגד משיבים 10-6. לשם הבנת הרקע לעבירות, יצוין, כי משיבים 6 ו-7, הם אחיו של המנוח חנניה אוחנה (להלן: "המנוח"), שנרצח בתאריך 5.3.03, ואותו הכיר סנקר במהלך המאסר בו נשא. בעקבות רציחתו של המנוח, גמלה בלבם של אחיו החלטה להמית את כל מי שהיו מעורבים במעשה, וכן את כל מי שהיה קשור אליהם או הביע סיפוק ממותו של המנוח. בין היתר, ביקשו משיבים אלה לגרום למותם של דומרני, שלמה זריהן, האחים יעקב ונסים אלפרון, יצחק אברג'יל וחיים שאבי. כדי לממש את הקשר, סיכמו משיבים 6 ו-7 עם סנקר, כי בתמורה לכך שיבצע את ההתנקשויות המתוכננות הוא יזכה להגנתם, וכן לקורת גג ולרכב. עוד הוסכם, כי משיב 8 ישמש כאיש קשר בין משיבים 6 ו-7 לסנקר, יוביל את האחרון לזירות האירוע, ויספק לו את האמצעים לביצוען של העבירות.