נעמן פורצלן בע"מ נ' המטבח הירושלמי המיוחד בע"מ

פסק דין

בפני תביעה כספית לתשלום 26,232 ₪, בגין טובין שנטען כי הוזמנו וסופקו לנתבעים, אך תמורתם לא שולמה.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

ראשיתם של ההליכים שבפני בבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל. עם הגשת התנגדות ע"י החייבים (הנתבעים), הועברו ההליכים לבית משפט השלום. ביום 05/06/12 העניק כב' הרשם הבכיר ב' שלו לנתבעים רשות להתגונן וההליך הועבר לסדר דין מהיר.

התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בשיווק ומתן שירות של מכירת כלי בית ומתנות. לטענת התובעת, בשנת 2010 רכשה הנתבעת 1 מהתובעת שירותים שונים ונותרה חייבת סך של 26,232 ₪. מאחר שהנתבע 2 חתם על כתב ערבות כלפי התובעת, הוגשה התביעה גם כנגדו.
בתצהירים שהוגשו מטעם התובעת נטען, כי הטובין שהוזמנו סופקו לנתבעים. ככל שהיו פגמים במוצרים שסופקו לנתבעים, היה עליהם ליצור קשר ולדווח אודות הפגמים, אך האמור לא נעשה. הנתבעים מעולם לא העלו טענה שהמוצרים שסופקו נשברו, אלא טענו אך לעניין מועדי התשלום.
סוכנת המכירות מטעם התובעת הוסיפה בתצהירה, כי נציגי הנתבעים טענו אמנם בפניה לשברים במספר פריטים שסופקו, אך דובר במספר קטן של פריטים (טענה שהוכחשה ע"י התובעת במעמד הישיבה המקדמית). למרות שהנתבעים התבקשו להעביר את הפריטים השבורים על מנת לזכותם, לא עשו כן. החשבונית שבבסיס התביעה נחתמה ע"י הנתבעים תחת ההערה "התקבל ללא בדיקה".

הנתבעים דחו את הנטען בכתב התביעה. לטענתם, אין הם חבים דבר לתובעת וזאת, מאחר שהפריטים הנכללים בנספח א' לכתב התביעה, מעולם לא נמסרו לידיהם, אלא הופלו בשגגה ע"י נהג התובעת ונשברו. בתצהיריהם הוסיפו וטענו הנתבעים, שהחשבונית שבבסיס התביעה לא נחתמה על ידם. יתרה מכך, על גבי החשבונית נרשם "התקבל ללא בדיקה", נוסח שאינו מוכר להם.
באשר לערבותו הנטענת של הנתבע 2 גורסים הנתבעים, כי שעה שהוחתם הנתבע 2 על כתב הערבות, הוסכם מפורשות שכתב הערבות יהא מוגבל עד לסכום של 15,000 ₪.

דיון

כידוע, על מנת לזכות בתביעתה, על התובעת לעמוד בנטל השכנוע לגבי כלל יסודותיה העובדתיים של התביעה:

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999))" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', פורסם בנבו ביום 29/08/10).

עסקינן בתביעה לתשלום בגין מוצרים שהוזמנו ונטען כי סופקו. קרי, בסיס החיוב הינו בטענת התובעת לאספקת המוצרים המפורטים בחשבונית נשוא כתב התביעה. למרות האמור, התובעת לא הרימה את הנטל המונח לפתחה, להוכחת הטענה לאספקת הטובין:

האספקה בוצעה באמצעות נהג מטעם התובעת, אלא שהנהג לא הובא לעדות ומכאן, שגרסת הנתבעים על שסירבו לקבל את המוצרים לאחר שהארגזים נפלו על הארץ, לא נסתרה. התובעת טענה שלא הצליחה לאתר את הנהג למרות שזהותו מוכרת לה ולעובדיה (פרוט' 19/02/13, עמ' 7, ש' 28). מעבר לכך שהאמור נטען בעלמא וללא כל תימוכין, הרי שבשים לב לחשיבות ולמרכזיות עדותו, הסבר התובעת לא הניח את הדעת. להימנעות מהבאת הנהג לעדות קיים משקל ראייתי בלתי מבוטל:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" [ראו: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993); עניין שוורץ, בפסקה 26; קדמי בעמ' 1650-1648]" (הדגשה הוספה)(ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם בנבו 09/05/11; ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פורסם בנבו 27/07/08).

העד שהובא מטעם הנתבעים, מר בואני, אישר כי ראה 3 עד 4 ארגזים על הארץ וכי זכור לו שנציג הנתבעת (מר ישראל כהן) "אמר לנהג שהפיל את הכלים לקחת אותם בחזרה לחב' נעמן פורצלן אך איני יודע אם עשה זאת או לא" (סעיף 3 לתצהירו). ב"כ התובעת נמנע מלחקור את העד בכל הנוגע לדרישת הנתבעים להשבת הטובין לתובעת, כמו גם לעניין תגובת הנהג לדרישה כאמור או לגורלו של המשטח.

בניגוד לפעמים אחרות בהן סופקה סחורה לנתבעים, הפעם לא נטל הנהג המחאה מהנתבעים, באופן התומך לכאורה בטענה שהאספקה לא בוצעה (פרוט' 19/02/13, עמ' 7, ש' 18).

לא הוכח שהחשבונית שצורפה למשלוח נחתמה ע"י הנתבעים, מעבר לתהייה שהועלתה בנוגע לכיתוב על גביה- "התקבל ללא בדיקה". אמנם הטענה הועלתה בתצהיר הנתבעים לראשונה, אך התובעת לא הציגה כל גרסה עובדתית המבהירה מי רשם את האמור ומדוע בוצעה אספקה "ללא בדיקה", כנטען (פרוט' 19/02/13, עמ' 5, ש' 28; עמ' 6, ש' 23-24). בתצהירו של מר מורנו, מנהל המכירות הארצי בתובעת, נכתב, כי אסמכתא לאספקה הינה החתימה על גבי החשבונית ("ברור איפוא כי הטענה לפי(ה) הסחורה לא סופקה אין לה על מה להישען לאור מסמך זה" (החשבונית, מ.א)). אלא שמאחר שמר מורנו אישר בחקירתו כי לא ברור האם הנתבעים חתמו על החשבונית או שמא הנהג, אין בהערה שנרשמה על ידי מאן דהוא על גבי החשבונית, ראיה המעידה במידה הנדרשת על אספקת המוצרים לנתבעים.
יוער, כי האזור על גבי החשבונית המיועד לחתימה המאשרת קבלת הטובין, לרבות שמו של מקבל הטובין מטעם הלקוח, הושאר ריק. בידי התובעת היה בנקל לצרף חשבוניות אחרות החתומות ע"י הנתבעים ולהצביע על דמיון בחתימות (ככל שקיים), אך התובעת נמנעה מלעשות כן. גם בהקשר זה, יש בהימנעות התובעת מלהביא ראיה המצויה בהישג ידה ואשר יש בה כדי לבסס את הטענה לקבלת הטובין ע"י הנתבעים, כדי לשמש לחובתה.

העדים שהובאו לעדות מטעם התובעת, לא היו נוכחים במקום בעת האספקה, ואין להם ידיעה אישית אודות גורלם של הטובין נשוא כתב התביעה.