פסק דין
לפניי בקשת קרנית להרשות לה לערער על פסק דינו החלקי, בשאלת החבות, של בית משפט השלום בקרית-גת (כב' השופט י' אקסלרד) מיום 31.8.11 (להלן: "פסק הדין").
במענה להחלטתי מיום 17.11.11 לא התנגדו הצדדים כי הבקשה תידון כערעור. דנתי, אפוא, בבקשה כבערעור, והחלטתי לדחותו, כפי שיבואר להלן.
פסק הדין הטיל על קרנית את החבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, בגין תאונה מיום 17.8.05, שבה נגרם לתובע נזק-גוף.
בית המשפט קמא קבע כי התאונה אירעה בשעה שמשאית "איסוזו", שבה נסע המשיב 1 (להלן: "התובע") עם מעבידו, המשיב 4 (להלן: "עוזיהו"), חנתה בצד שמאל של הדרך, סמוך לכניסה ליעד, כדי לפרוק סחורה. התובע פתח את הדלת האחורית-ימנית עד למצב של כ-90 מעלות. משאית חולפת שפשפה את יד ימין של התובע ומחצה אותה אל הדלת של משאית האיסוזו.
קרנית מבקשת לערער, במצטבר או לחלופין, על שתי קביעותיו העיקריות של בית המשפט קמא, כלהלן:
דחיית גרסתם של התובע וקרנית שלפיה 'הרכב הפוגע' היה משאית של "כתר פלסטיק", מבוטחת בידי המשיבה 3 (להלן: "מנורה"), ונהוגה בידי המשיב 2 (להלן: "האדי");
דחיית טענתה של קרנית כי המשאית שבה נסע התובע עובר לתאונה, שהייתה מבוטחת בידי המשיבה 5 (להלן: "כלל"), ונהוגה בידי עוזיהו, חנתה באופן היוצר 'סיכון תחבורתי'; ועל כן נחשבת כמעורבת בתאונה.
כפי שבואר היטב בתגובותיהן של מנורה ושל כלל – מדובר, בעיקרם של דברים, בשתי קביעות עובדתיות, אשר נקבעו על סמך התרשמותו של בית המשפט קמא ממהימנות העדויות ששמע.
בית המשפט קמא התרשם באופן שאינו חיובי מעדותו של התובע, בחקירתו הנגדית, בדבר הפרטים המזהים של המשאית הפוגעת. פרטים אלה לא הוזכרו בגרסאות השונות של כתב התביעה ובתצהיר התובע, ובית המשפט קמא התרשם באופן שאינו חיובי מניסיונו של התובע להסביר זאת.
בית המשפט קמא צדק, בכל הכבוד, בקביעתו כי עדותו המאוחרת של התובע אינה יכולה להיתמך, ולהשתחרר מן האפיון השלילי של "עדות כבושה", בעובדה הנטענת כי כבר בשלב מוקדם פירט באוזני החוקרים של קרנית את תיאורה של המשאית הפוגעת.
החוקרים הללו לא הובאו לעדות מטעם קרנית, למרות שהפגם בעדות התובע – קרי: אי-אזכורם של הפרטים המזהים בכתבי התביעה ובתצהירו – היה גלוי על פני הדברים.
יוזכר כי שתיקת התובע בעניין זה נמשכה גם כאשר כתב התביעה תוקן והופנה ישירות נגד מנורה; דבר שלכאורה יצר ציפייה כי עילת התביעה נגד מנורה והאדי תפורט עתה כדבעי.
בנסיבות אלו נוצרה ציפייה ראייתית סבירה כי קרנית תעיד את חוקריה, כדי לרפא את הפגם, ולשוות אותנטיות לעדותו המאוחרת של התובע. כזאת לא נעשה.
מחדל ראייתי זה, בצירוף התרשמותו הלא-חיובית של בית המשפט קמא מעדותו של התובע, יצרו אצל בית המשפט קמא התרשמות כוללת כי הנסיבות של מסירת התיאור של המשאית הפוגעת על ידי התובע, לראשונה, לחוקרים של קרנית – הוסתרו ממנו. כך עולה פעמיים מן הטקסט ומן הסבטקסט של בית המשפט קמא [הפרק "דיון והכרעה", הפסקאות השישית והשמינית]. מדובר, אפוא, על דחיית גרסה עובדתית על יסוד התרשמות ממהימנותה.
תוזכר ההלכה הרווחת כי בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאים עובדתיים שהערכאה המבררת קבעה על יסוד התרשמות מעדים שהופיעו לפניה. בכגון-דא יש לערכאה המבררת יתרון יחסי [ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל מיום 11.6.98, פסקה 7]. לא התקיימו בענייננו הנסיבות החריגות המצדיקות סטייה מכלל זה.
אולם, אפילו נאמר כי דחיית הגרסה נשענת על אפיון משפטי של עדות התובע כ"עדות כבושה", ועל קביעה משפטית בדבר מחדל ראייתי מצד קרנית המצדיק זקיפתו לחובתה – דעתי היא כי קביעות משפטיות אלו נכונות הן.
גם קביעתו של בית המשפט קמא, שלפיה משאית האיסוזו לא חנתה במקום היוצר סיכון תחבורתי, מבוססת על התרשמותו החיובית מעדותם של התובע ועוזיהו אודות נסיבות החניה וסביבתה, כפי שצוטטה בפסק הדין.
עצם חנייתו של רכב בשולי הדרך אינה יכולה להיחשב באופן גורף כסיכון תחבורתי, למרות שכמובן היא מצמצמת את מרחב התמרון של הרכבים המשתמשים בדרך. החניה היא אחד משימושי הדרך. הכל תלוי, אפוא, בנסיבות הזירה התחבורתית הנדונה; הגם שניתן לשאוב הכוונה מתקנות התעבורה הרלבנטיות [רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי מיום 4.11.03, פסקה 12].
בית המשפט קמא האמין לעדותם העובדתית של התובע ועוזיהו בדבר זירת התאונה, שלפיה החניית המשאית נעשתה במקום מתאים לחניה ["זו ממש חניה שם"; פרוטוקול עמ' 13], בדרך עירונית רחבה, ובאופן שלא חסם כל נתיב ולא יצר כל סיכון [פסק הדין החלקי, הפרק "דיון והכרעה", פסקה שלפני האחרונה].