עב"ל
בית דין ארצי לעבודה
|
652-08
05/07/2009
|
בפני השופט:
1. הנשיא סטיב אדלר 2. גאל פליטמן 3. רונית רוזנפלד
|
- נגד - |
התובע:
צילה טמיר עו"ד דניאל פרשקר
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי עו"ד אורה קרן
|
פסק-דין |
השופטת רונית רוזנפלד
1. המערערת, עורכת דין עצמאית המנהלת משרד בשטח ביתה, ביקשה להכיר בתאונה שאירעה לה ביום 26.5.05, עת נפלה במדרגות ביתה, כפגיעה בעבודה. תביעתה נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציגי ציבור מר אליעזר בארי וגב' יוכבד הוכמן שוורץ; בל 2218/07), אשר קבע כי המערערת לא הוכיחה כי נפלה תוך כדי עיסוקה במשלח ידה. על כך הערעור שלפנינו.
2. הרקע העובדתי, כפי שעולה מתיק בית הדין האזורי הוא כדלקמן:
המערערת מתגוררת בבית פרטי, ומשרדה ממוקם בשטח שהיווה בעבר חניה לביתה, בקומת הקרקע. מהודעה שמסרה לחוקר המשיב (להלן
המוסד לביטוח לאומי או
המוסד) ביום 22.5.06 עולה, כי המשרד כולל שני חדרים, וכי הכניסה אליו היא כניסה נפרדת מכניסת הבית. עוד מצוין בהודעה כי בעבר הייתה כניסה לבית דרך המשרד, אך כניסה זו בוטלה על ידי המערערת.
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה בנימוק שהאירוע התאונתי אירע במדרגות ביתה הפרטי של המערערת, טרם צאתה מהבית לעבודתה במשרד לאחר הפסקת הצהריים. כנגד דחיית תביעתה על ידי המוסד הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי.
ההליך בבית הדין האזורי
3.
בתצהיר עדות ראשית שהגישה טענה המערערת כי ניהלה את עסקה מתוך ביתה, בעיקר בקומת הקרקע. לטענתה, היא הקצתה מקום בקומת הקרקע לצורך "חדר משרד", ששימש בין היתר לצורך אחסון תיקים, אולם לא היו בו מטבחון ופינת אוכל, וממילא לא היה צורך בהם שכן עסקה התנהל מקומת הקרקע כולה, אשר בה היו כל השירותים הנחוצים לניהול משרד. המערערת הדגישה בתצהירה כי "
לא הייתה ו/או לא הייתה יכולה להיות הפרדה בין עסקי לבין ביתי וכן לא הייתה ו/או לא הייתה יכולה להיות כל הפרדה בפעילויותיי המקצועיות בכל חלקי ביתי". לפי הנטען בתצהיר, ביום התאונה, תוך כדי ועקב העבודה, כאשר הייתה בקומת הקרקע והלכה לעבר חדרי המשרד, מעדה במדרגות שהיו בקומת הקרקע.
בחקירתה הנגדית בבית הדין העידה המערערת באשר לנסיבות התאונה, כי היא נאלצה ללכת מהמשרד לבית על מנת להכין קפה (כיוון שאין פינת קפה במשרד), ושם ישבה בפינת הקפה וענתה לטלפונים. עוד העידה כך:
"אח"כ נזכרתי שקיבלתי טלפון ורציתי ללכת לשלוח פקס ורצתי למשרד וכנראה זו הסיבה שגם נפלתי".
בסיכומיה בבית הדין האזורי טענה המערערת כי התאונה אירעה תוך כדי עיסוקה, בעודה במהלך יום עבודה, ובעת שביצעה פעולה אשר הייתה הכרחית למען העסק.
4.
המוסד לביטוח לאומי מנגד, הצביע על הסתירות המהותיות שבין גרסאות המערערת. המוסד נסמך בעיקר על דברים שמסרה המערערת לחוקר לפיהם "
ישנה הפרדה מוחלטת בין המשרד לביתי. בבית אין שום דבר הקשור לעבודתי. רק במשרד". כמו כן מסרה לחוקר:
עבדתי כרגיל בד"כ אני בסביבות 16:30 - 17:00 אני עושה הפסקת קפה בבית. אני נחה וחוזרת למשרד אחרי חדשות של 17:00. באותו היום כהרגלי עשיתי את ההפסקה. כאשר התכוונתי לחזור למשרד התכוונתי לרדת במדרגות. מדובר בכ- 6 מדרגות שנמצאות בתוך שטח הבית לפני דלת הכניסה ... מסיבה בלתי ברורה נפלתי מכל המדרגות ...". המוסד טען כי נוכח הסתירות שבגרסאות, אין ליתן אמון בטענת המערערת בדבר קרות התאונה תוך כדי ועקב התאונה, ומשכך דין התביעה להידחות .
פסק דינו של בית הדין האזורי
5. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת להכיר בפגיעתה כ"פגיעה בעבודה". בית הדין ציין כי משמדובר בעובדת עצמאית שעבדה מביתה, יש להחמיר יותר בדרישת ההוכחה בדבר קשר הדוק בין העיסוק שבמהלכו ארעה התאונה לבין משלח היד.
בית הדין הצביע על הסתירות שבין גרסאות המערערת. בית הדין העדיף את גרסתה המוקדמת של המערערת, לפיה הייתה קיימת הפרדה מוחלטת בין הבית לבין המשרד. על כן קבע בית הדין כי לא הוכח שהמערערת נפלה תוך כדי עיסוקה במשלח ידה.
6. בית הדין הוסיף וקבע כי גם אם הייתה מתקבלת גרסת המערערת בתצהירה, לפיה קומת הקרקע משמשת הן לצורכי הבית והן לצרכי עבודה, הרי שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נפגעה תוך כדי עיסוקה ועקב עיסוקה, שכן היא לא הוכיחה לאיזו תכלית שהתה בקומת הקרקע. בעניין זה מצא בית הדין כי גרסת המערערת בעדותה בבית הדין לפיה רצה למשרד לאחר קבלת שיחת טלפון ולצורך שליחת פקס, היוותה ניסיון "לשפר" את גרסתה הקודמת, ופגעה במהימנותה. כמו כן, המערערת לא המציאה יומן פגישות להוכחת טענתה כי עשתה הפסקת קפה כהרגלה בין השעות 16:30 - 17:00. עוד נקבע, כי גם לו הייתה מתקבלת גרסתה כי שהתה בהפסקת קפה, הרי שהפסקה זו ניתקה את הקשר עם העבודה, ולכן "גם אם נפלה במדרגות בדרכה למשרד הרי שטרם "
החלה" דרכה למשרד שכן הנפילה הייתה בתוך המעון" (ההדגשה במקור).
על דחיית התביעה הוגש הערעור שבפנינו.
הערעור
7.
לטענת המערערת, היא הוכיחה כי נפלה תוך כדי עיסוקה במשלח ידה. לטענתה, מחומר הראיות עלה בבירור כי קומת הקרקע בביתה שימשה כמשרדה וכחלק אינטגראלי מסביבת עבודתה. לטענתה, גם אם נצא מנקודת הנחה כי קיימת הפרדה בין משרדה לבין ביתה, הרי שיציאה ממקום העבודה לצורך שתיית קפה, בנסיבות המקרה, הינה פעולה תוך כדי ועקב העבודה.
לטענת המערערת, שגה בית הדין בקביעתו כי גם אם נפלה המערערת בדרכה למשרד, הרי שטרם החלה דרכה למשרד ו/או כי בעת הנפילה לא שימש מעונה בתכליתו כמשרדה. כמו כן, פסק הדין עומד בניגוד לעמדה העקרונית בפסיקה לפיה העבודה מהבית הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחיי העבודה.