סברדלוב נ' גבעתי

החלטה

בפניי בקשה לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות").

המשיבה, רופאת ילדים מומחית במקצועה, המנהלת מרפאה פרטית, הגישה כנגד המבקש תביעת פיצויים בגין לשון הרע. במסגרת תביעתה עתרה לחייב המבקש לשלם לה סך של 50,000 לנוכח התנהגותו באירוע בו הגיע למרפאתה בשעות קבלת קהל וכאשר המרפאה הומה אדם, עורר מהומה, קילל וצעק כלפיה בין היתר את האמרות "את לא תהיי רופאה יותר", "שימי את החותמת המחורבנת שלך על הדף...".

לטענתה, מעשי המבקש ודבריו נעשו תוך מטרה לבזות אותה, לפגוע בה ובשמה הטוב ולפגוע במשלח ידה, ועל כן מהווים משום הוצאת לשון הרע חמורה, בזדון ושלא בתום לב, כמשמעות מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן:"החוק").

המבקש טוען בבקשתו כי תביעת המשיבה נופלת בגדר המקרים בהם יש לחייב בהפקדת ערובה מכח תקנה 519 לתקנות, ומנמק בקשתו בשני טעמים: האחד, כי סיכויי הצלחת התובענה קלושים ביותר מאחר והמשיבה לא מבססת טענותיה באי אילו ראיות, וכן אין בטענות המשיבה כדי למלא את יסודות הדרישה ללשון הרע כלשון החוק והטעם השני הוא, כי לאור אופי עיסוקה של המשיבה, רופאה שכירה אשר מצבה הכלכלי אינו ידוע למבקש, מתעורר חשד שלא יוכל לגבות הוצאותיו.

בתגובתה טענה המשיבה שאין זה השלב המתאים להוכיח את טענותיה בראיות אלא הדבר יש שיעשה בשלב ההוכחות ועל כן אין כל סיבה על פי דין לחייבה בהפקדת ערובה.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הינה דמות מכובדת ומוכרת באשקלון, אשר מקום עבודתה ונכסיה מצויים באשקלון, עיר מגוריו של המבקש, ועל כן לא תהיה לו כל בעיה להשיגה. כמו כן, מעולם לא הייתה חייבת כספים לאיש, ובמידה ותחויב בהוצאות, הרי שתשלם אותן.

בתשובת המבקש לתגובת המשיבה טוען הוא כי כתב התביעה אשר הגישה המשיבה הוגש בהליך של סדר דין מהיר, הליך בו מחויבים בעלי הדין לפרט בכתב טענותיהם בפירוט ובצירוף כל האסמכתאות הנדרשות לכך. כאשר במקרה זה המשיבה הגישה כתב תביעה ערטילאי, תוך הסתמכות על זיכרונם של עדים מטעמה שנכחו במקום ועל אמירות שנאמרו על ידי המבקש לפני למעלה מחצי שנה, ללא מתן פירוט על תוכן האמירות והיקפן, ובכך לגרסתו נמנע ממנו להתגונן כראוי.

דיון והכרעה

6. אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 היא למנוע הליכי סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של

הנתבע, בייחוד כאשר סיכויי התביעה נמוכים וכאשר מתעורר ספק לעניין גביית הוצאות במקרה

שהתביעה תידחה. עם זאת, הוראות תקנה 519 לתקנות מותירה בידי בית המשפט שיקול דעת רחב בכל הנוגע לחיוב תובע בהפקדת ערובה והחלטה תינתן לפי נסיבות העניין של כל מקרה ומקרה שיבוא בפניו. בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם כדי להנחות את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו. כך נקבע שעל בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות הקיימת לתובע, לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד אם תידחה התביעה כנגדו ולא יהיה לו מאין לגבות את הוצאותיו. בנוסף, נקבע בפסיקה,שבערכאה ראשונה, הפקדת עירבון להבטחת הוצאות הנתבע ייעשה במקרים חריגים בלבד.

7.לעניין גביית ההוצאות, כאשר מדובר באדם פרטי, הכלל הוא כי למעט חריגים, אין להטיל ערובה

להוצאות וזאת כדי לא לנעול את שערי בתי המשפט בפני דלי אמצעים (רע"א 2242/98 מיוחס, עו"ד נ' רוזן, עו"ד, פ"ד נג(3) 145). בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו בעיקר כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). וכן כאשר התובע לא המציא מענו כנדרש או המציא מען לא נכון, שכן אז גילה לכאורה התובע, את כוונתו להכשיל את גביית ההוצאות.

7. באשר לסיכויי התביעה, בבוא ביהמ"ש להעריך את סיכויי התביעה יבחן הוא בין היתר את הראיות

שהוצגו והטענות שנטענו בכתב ההגנה, ובמידה וטרם הוגשו ראיות, כמו במקרה דנא, יוערכו סיכויי

התביעה על פי הטענות בכתב ההגנה ובכתב התביעה. (ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (טרם פורסם)).

אך כאשר התביעה מצויה בשלב ההתחלתי של ההליך, בייחוד כאשר מדובר בהליך בערכאה ראשונה, על בית משפט לעשות שימוש זהיר בסמכותו להעריך סיכויי התביעה ואין לחרוץ את דין התביעה ולהיכנס בהרחבה לסיכוייה (ראה רע"א 2241/01 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (טרם פורסם)).

8.מן הכלל אל הפרט.