סגרון נ' אגודה חקלאית שיתופית בע"מ

ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משפט השלום באשקלון בת.א 18206-06-16 מיום 16.11.20, שניתן על-ידי כבוד השופטת הבכירה, סבין כהן, אשר הורתה למשיבה לתקן את תדפיסי החשבון של המערער, ופירשה את פסק הבורר באופן שמטיל חובת התשלום על המערער.

מדובר בסכסוך בין צרכן לספק מים, אשר נמשך למרבה הצער שנים רבות. תחילתו של סיפור המעשה בתביעה שהגיש המערער נגד המשיבה ואחרים להשבת סך של 200,000 ש"ח, שלטענתו נגבו בטעות ביחס לשנים 2005-2009 ובין השנים 2013 ואילך. (ביחס לשנים 2010 - 2012 נדון הנושא בבוררות ואף ניתן פסק דין, שפרשנותו, בין היתר, היא מושא הערעור כאן).

המשיבה הגישה תביעה שכנגד לתשלום סך של 360,013 ש"ח בגין יתרת חוב של אספקת מים. תביעת המערער נמחקה לבקשתו ביום 19.11.13, כדי שיוכל לבדוק חשבונותיו וכל שנותר זו התביעה שכנגד של המשיבה, שהיא נשוא הערעור של שני הצדדים.

המערער הגיש תביעה קודמת בתיק 35829-10-12, אשר הועברה לבוררות, והתייחסה לשנים 2010- 2012.

הבורר בפסק דינו, פירט את הסכומים שיש להפחית מחוב המים של המערער ולזכותו בהתאם.

פסק הדין של הבורר אף הוא נושא לחלוקי דעות שבין הצדדים, שעה שהמערער סבור כי יש לשנות את יתרת הסגירה של כרטסת המערער לשנת 2012, עפ"י קביעת הבורר, באופן שיתרת חובו למשיבה עומדת על סך של 31,880 ש"ח, כיתרת פתיחה לשנת 2013, בעוד המשיבה סבורה שאין מדובר בהוראה אופרטיבית ולכן אינה מחייבת.

מחלוקת נוספת בין הצדדים, מקורה בשיטת החיוב של מכסות המים; לעמדת המשיבה, אם מתברר שמכסת המים של אותה שנה לא נוצלה במלואה, החיוב של הצרכנים משתנה והינו נמוך יותר והכרטיס מתעדכן רטרואקטיבית, כך גם ההפך והדבר אף בא לידי ביטוי בסכום התביעה שכנגד של המשיבה כאשר במקור הוגשה על סך של 360,013 ש"ח ולאחר עריכת החישוב של ניצול מכסות המים, הועמדה על 223,000 ש"ח.

פסק הדין של בית המשפט

בית המשפט קבע, כי למרות שההסכם בין הצדדים קובע, כי ספרי המשיבה יהוו ראיה לתוכנם, הרי שאין לסמוך באופן מוחלט על ניהול הספרים - אף כי קיימת למשיבה חזקת התקינות - בשל העובדה שניהלה הספרים באופן המקשה על בדיקה ואבחון חיוביו של המערער מתוכם. מנגד נקבע, שלמרות טענת המערער לא עלה בידו להצביע שהדבר נעשה בכוונת מכוון ואף לא הצביע על חיובים ספציפיים ששגויים הם, אלא בא בטענה גורפת לפסילת ספרי המשיבה. בית המשפט לא מצא פגם בגובה החיוב גם לא בצריכה אף כי עורבבה הצריכה הביתית עם החקלאית באופן שהקשה על בחינת הצריכה החקלאית.

לתקופה של 2010-2012, בגינה ניתן פסק בורר ועיקר המחלוקת נוגעת לתקופה זו, קבע בית המשפט, כי יש להתייחס רק להוראות האופרטיביות שבפסק הבורר והפסק, אינו כולל הוראה להעמיד את יתרת הסגירה לשנת 2012, על סך של 31,880 ש"ח, כטענת המערער, אלא יש להתייחס להוראות הספציפיות להפחתת הסכומים אותן ישמה המשיבה במלואן.

עוד קבע בית המשפט, שמכיוון שתחילה, החשבונות התנהלו ע"ש החברים במושב, יש להפחית ביחס לכל החשבונות את החוב שהיה קיים, טרם שיוך החשבון למערער.

בית המשפט ערך חשבון פרטני לגבי צריכה בחשבונות השונים אותה יש לייחס למערער והורה על תיקון חשבון המערער בהתאם.

טענות הצדדים

המערער טוען, כי בית המשפט טעה בישום פסק הבורר, שעה שהמשיבה לא הציגה זיכוי המערער על פי הטבלאות שבפסק הבורר ותחת "לתרץ" יכול היה בית המשפט לקבל הסבר הבורר לטבלה שכתב, ולא להתעלם מיתרת הסגירה של שנת 2012, כפי שמופיע בפסק הבורר, שכן אין כל הסבר מדוע כתב זאת הבורר.

עוד נטען, כי המערער השתמש במכסות המים של חברי המושב שאינם מים לחקלאות תחת מספר הצרכן שלו 223, ולא היתה טענה לחוב עד לסכסוך עם יו"ר ועד המושב וטענת המערער ל"ניפוח חשבונותיו", (ס' 31 לעיקרי הטיעון). במאי 2012, החליטה המשיבה לחייב המערער גם עבור הצריכה הביתית של חברי המושב, שהעבירו לו את מכסות המים, תוך פיזור החיובים לפי הצרכנים השונים, תחת לרכזם בחשבונו בלבד, כאשר התביעה כוללת גם צריכת מים ביתית ולא רק מים לחקלאות ולמרות זאת בית המשפט לא פסל חשבונות המשיבה כמתחייב.

הבורר בדק את מוני המים שהוגשו לו לבדיקה ולא היה מקום להתייחס למונים נוספים, שהם פיקטיביים, שנפתחו על ידי המשיבה ללא ידיעת המערער. אמנם בית המשפט הורה שלא לחייב המערער בגין מספר חשבונות פיקטיביים, אך "נמנע מלקבל את ההחלטה המתבקש (כך במקור) שמדובר בחשבון פיקטיבי הדורש צעדים משמעותיים נגד המשיבה" (ס' 49 לעיקרי הטיעון).

המשיבה הגישה ערעור שכנגד בו נטען, כי פסק הבורר אושר בהסכמת המשיבה ביום 19.3.2018 בתיק 35829-10-12 ולא היה מקום לתקן ולהשלים הוראות אופרטיביות בפסק הבורר, אשר ברורות ואינן טעונות פרשנות וההוראות הנוספות של בית המשפט, ניתנו בחוסר סמכות.

מחד גיסא קבע בית המשפט, שפסק הבורר הינו בגדר מעשה בית-דין, ביחס לשנים 2010-2012, אך מאידך גיסא, התערב בממצאים ובסעדים האופרטיביים שבפסק הבורר, אף כי היה ער לכך שהצדדים חלוקים ביניהם ביחס ליישום פסק הבורר.

המשיבה מפנה להוראות האופרטיביות שבפסק הבורר וטוענת שהן היחידות המחייבות והן נוגעות לביצוע שני זיכויים בחשבון המערער, האחד בסכום של 59,269 ש"ח, והשני של 4,236.39 ש"ח ואין למצוא בפסה"ד של הבורר - בניגוד לקביעת בית המשפט - זיכוי המערער בגין צריכה ביתית של אותם חברי המושב, שנתנו לו את השימוש במים החקלאיים, בהתייחס לשנים אליהם התייחס פסק הבורר; שכן הבורר בפסק דינו המשלים התייחס לצריכת המים הביתית כאשר אלה מיוחסות למערער ללא כל הוראה לזכותו, ואם סבור היה הבורר אחרת, היה מורה לזכות המערער, בהתאם.

לא היה מקום לקביעת בית המשפט, כי הוטלה לפתחו המשימה לערוך התחשבנות שעה שהמערער לא הצביע על חיובים בהם נפלה טעות ונוכח החזקה של נכונות לכאורה של ספרי המשיבה; קביעה זו היא גם בניגוד לקביעת הבורר, אשר בדק הן את החשבונות של המערער - והן את צריכת המים של המערער, אף כי הצריכה רשומה על שם הצרכנים השונים, אותם צרכנים שהמערער עשה שימוש במכסת המים שלהם - ולא מצא לזכותו בשום זיכוי.

קביעה זו יש בה כדי לפגוע באותם צרכנים שיחויבו בחשבונות המים, שחלקם קשישים וקשי יום בלא שהיו צד להליכים.

בסעיף 33 לפסק הדין בית המשפט גם אינו עושה אבחנה בין צריכה ביתית לזו החקלאית וקביעתו הינה בגדר תיקון פסק הבורר.

דיון

טרם אכנס לגוף העניין אתייחס תחילה לנוסח הערעור. הערתי זאת לב"כ המערער שאכן התנצל, אבל עמדת בית המשפט חייבת להיאמר באופן המפורש ביותר. אין זה ראוי ואסור להגיש מסמכים לביהמ"ש בשפה בוטה ומשתלחת ויש לחדול מרמת השיח המתלהמת בין בכתב ובין בע"פ ולהוריד את רמת האלימות המילולית, שאינה תורמת דבר למהות הדיון. רק בשל התנצלות ב"כ המערער וההפנמה שבאה מצידו, תוך תקווה שהתנהלות זו לא תחזור על עצמה לא אתייחס לכך בהמשך.

המחלוקת העיקרית בתיק, כפי הגדיר אותה בית המשפט היא פרשנות פסק הבורר, אשר אושר בהסכמה. מאחר ומדובר במחלוקת מהותית בין הצדדים שלה השלכות של ממש על פסק הדין ולמרות שפסק הבורר אושר, מצא בית המשפט לבאר את הפסק, תוך קביעת סבירות כזו או אחרת שיחס לפסק הבורר.

פסק הבורר כולל שני חלקים; האחד הוראות אופרטיביות והשני קביעות שיש בהן כדי להשפיע על התוצאה, גם אם אין מדובר בהוראות אופרטיביות. המשיבה סבורה שיש להתייחס רק להוראות האופרטיביות שבפסק הבורר ולערוך הזיכויים עפ"י הוראות אלה בלבד, בעוד המערער סבור שיש לראות את פסק הבורר במלואו לרבות האמירות הנוספות שבו, ובעיקר האמירה המתייחסת ליתרת הסגירה של שנת 2012, שם נקבע, כי יתרת החובה לסוף שנת 2012, היא 31,880 ש"ח.

על פי קביעה זו של הבורר סבור ב"כ המערער שיתרת החובה היחידה של המערער היא בסך 31,880 ש"ח לשנת 2012 וזו צריכה להיות גם יתרת הפתיחה של שנת 2013.

המשיבה לא טרחה להביא את הכרטיס של המערער לשנת 2013, כדי שניתן יהא ללמוד את יתרת הפתיחה לשנה זו. מנגד, מעיון מעמיק בפסק הבורר נלמד כי אין מדובר רק בצרכן 223, שהוא המשק המקורי של המערער אלא משקים נוספים שהמערער צורך את מימיהם והכל כמפורט בפסק הדין המשלים של הבורר.

אעיר כבר בשלב זה, כי לא היה מקום לפרשנות בית המשפט לגבי פסק הבורר, תוך קביעות עובדתיות שונות מאלה שנקבעו ע"י הבורר.

וכך קובע ביהמ"ש עת מגיע למסקנה שהבורר שגה בקביעתו את יתרת הסגירה לשנת 2012:

"עיינתי בפסק דינו של הבורר וכן בתדפיסי כרטסות החשבונות, אשר אמנם אינם כוללים את התדפיסים לשנת 2012, ולמרות זאת, הנני סבורה, כי אין מקום להתייחס לאמרותיו של המומחה (הכוונה לבורר) באשר לרישום בכרטיסים כאמרות שיש בהן משום קביעה.

סביר בעיניי יותר, כי המומחה ערך חישוב של צריכת המים, לעומת תשלומים ששולמו ומכאן הסיק מהי השורה התחתונה שצריכה להיות בכרטיסים.

אלא, שהתייחסות זו, אינה משקפת את חשבונות המים.

ראשית, חשבונות המים הם חשבונות של חובה וזכות. החשבונות כוללים גם חיובים שאינם רלוונטיים לצריכת המים של הנתבע, אלא גם חיובים משנים עברו, חיובים עבור צריכה ביתית וחיובים אחרים.

שנית, בשל היות החשבון חשבון חובה וזכות, הרי שהחשבון מתעדכן, גם לאחר התאריך הקובע.

כך למשל, ניתן לראות בספרי החשבונות, כי רק בשנת 2013 בוצע עדכון תעריפים בחשבונות המים, ככל הנראה עקב עדכון המכסות והתעריפים, כך שבשנת 2013 בוצע תיקון של חיובי המים ואלה הופחתו.

לא ניתן לקבוע שורה תחתונה לשנה מסויימת, מבלי לבחון את ההתייחסות המאוחרת לאותה שנה.

שלישית, את התיקון על פי פסק הבורר ערכה התובעת בשלב מאוחר יותר בתדפיסים, במועד המאוחר לפסק הבורר וממילא, זיכויים אלו אינם מופיעים בתדפיסים.

רביעית, הטבלה אותה ערך הבורר כוללת גם חשבונות שהמומחה לא מצא בהם דופי וכלל לא נבדקו על ידו ולמרות זאת, מצא המומחה פער בין הסכומים המופיעים בכרטסות התובעת ובין החשבון שערך.

למעשה, גם באותה כרטסת שאליה התייחס המומחה, כמשקפת את חשבונות התובעת, לא דייק המומחה. התובעת אמנם לא צרפה את הכרטסות לשנת 2012, אך באלו שצורפו ניתן לראות, כי אין התאמה בין רישומו של המומחה לרישום בכרטסת. לדוגמא: התובעת צרפה לכתב התביעה את כרטסת מספר 7. בהתאם לרישומי המומחה, החוב נכון לסוף ספטמבר 2012 בכרסת, עומד על סכום של 10,930 ש"ח, בעוד שסכום החוב בכרטסת לחודש ספטמבר 2012, עומד על 51,449 ש"ח, סכום שאינו עולה בקנה אחד עם רישומיו של המומחה. (בהמשך נערך עדכון תעריפים וסכום זה עודכן ככל הנראה, אך מצב הכרטסת משתקף באופן אחר מזה שצויין על ידי המומחה).

חמישית, המומחה בדק את כרטסת התובעת לחודש ספטמבר ולא לסוף השנה, כשאין התייחסות לתשלומים ששולמו עד לאותו מועד. גם אין התייחסות של המומחה באותה טבלה לצריכות מים החל מחודש ספטמבר 2012.

על פניו, הסברו של הבורר לאחר קביעת התעריפים באותה טבלה מלמד, כי אמנם בחן את הנתונים הרלוונטיים תוך התעלמות מרכיבים אחרים, לרבות חיובים שקדמו לשנת 2010.

נכון בעיניי ואף סביר בעיניי כי כוונת הבורר, שעה שנתן בסוף פסק הבורר הוראות אופרטיביות, כי יש להזין הוראות אלו לתדפיסים, כאשר אותן הוראות הן אלה שיש ליישמן בפסק הדין. לא סביר בעיניי, כי המומחה בדק את כל שורות החשבון והגיע למסקנתו הסופית, בוודאי לא במסגרת פסק הדין המשלים, שעסק רק בהשלמות ואם היה עושה כן, הרי שכשם שפירט את בדיקתו בפסק הדין מצופה היה כי ייתן פירוט באשר לחישוב שנעשה על ידו, על מנת שזה יובן.

מצאתי אם כן לקבוע, כי פסק הדין אינו כולל הוראה לפיה יש להעמיד את סכום החוב נכון לסוף שנת 2012 על הסך של 31,880 ש"ח, אלא יש ליישם מתוך פסקי הדין את ההוראה האופרטיבית בדבר הפחתת סכומים אלו ואחרים מסכום החשבון." (ס' 28,29 לפסה"ד)

לא ניתן להגיע למסקנה אליה הגיע ביהמ"ש, עת מציין הוא שהכרטסת של שנת 2012 לא עמדה בפניו. הבורר הוא שעיין באותם חשבונות וקבע את הממצא שנקבע לגבי יתרת הסגירה לשנת 2012. הכיצד יכול בית המשפט לקבוע אחרת, כאשר הכרטסת הרלוונטית אינה מונחת בפניו.

גם אם טעה הבורר ואין לי כלים לקבוע זאת, הרי שעה שאושר פסק הבורר ע"י ביהמ"ש לא ניתן לשנותו ע"י פרשנות סותרת. יש דרך לתקן זאת אך לא במתן פרשנות המאיינת את פסק הבורר.

בית המשפט קובע ממצאים בניגוד לפסק הבורר כאשר סבירה בעיניו פרשנות מסוימת. לא ברור לי המקור לקביעה זו והסמכות לקבוע זאת בניגוד לפסק הבורר.

לא היה מקום להתערבות בית המשפט בפסק הבורר שאושר ולקבוע כי שגה הבורר בקביעותיו את יתרת הסגירה לשנת 2012. הצדדים אינם סבורים שהבורר שגה אלא טוענים לפרשנות פסק הבורר והאם יש לקיים הקביעות בפסק הבורר, גם אם אינן אופרטיביות. וככל שסבר בית המשפט שנפלה טעות בפסק הבורר, שאושר, היה עליו לאפשר לצדדים לטעון לענין או להחליט על פי הנטלים, או למצוא כל פתרון אחר, אך לא היה מקום לקבוע את כוונת הבורר, בניגוד לאמור בפסק. גם הקביעה, כי אין זה סביר שהבורר בדק את כל שורות החשבון, אין לה בסיס בחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט. אין זו שאלה של סבירות אלא שאלה עובדתית גרידא.

באשר לבדיקת חשבונות המים, שני הצדדים מלינים על כך. המערער מלין שבית המשפט עשה את מלאכת המשיבה בבדיקה חשבונות המים ותחת להורות על מחיקת חיובים מסוימים, היה על בית המשפט לפסול את כלל החשבונות. גם המשיבה מלינה על כך וטוענת, כי לא היה מקום, כאמור, להתערב בפסק הבורר, אשר אין בו כל הוראה לזיכוי חשבונות המערער בגין חיוב של צריכה ביתית כפי שקבע בית המשפט, זאת בכלל ולגבי התקופה אליה התייחס פסק הבורר, בפרט; ומכיוון שמפסק הבורר נלמד, כי יתרות החובה בגין הצריכה הביתית מיוחסות למערער ואין הוראה לזכותו, קביעת בית המשפט בסעיף 24 לפסק הדין לפיה החלטת הבורר לזכות בגין צריכה ביתית - שגויה. המשיבה מאשרת שבפסק הבורר אכן אין הוראה אופרטיבית לגבי צריכה ביתית, אך יש אמירה מפורשת בפסק הדין המשלים בו פירוט הצריכות הביתיות שלא שולמו עד סוף שנת 2012, מבלי לציין מה לעשות עימם או על מי החובה לשלמם.

קביעת בית המשפט בסעיף 33 לפסק הדין בהתייחס לפסק הבורר שמכיוון שהחשבונות התנהלו תחילה על שם החברים ולא על שם המערער, על כן יש להפחית ביחס לכל החשבונות את סכום החוב שהיה בחשבון טרם צירופו של המערער אליו -לא ניתן להשאירה על כנה, משתי סיבות.

האחת - המערער הוא שצרך את המים החקלאיים באותה תקופה, כך שלא ניתן לפטור אותו מתשלום ולהטיל הנטל על בעל המשק, במיוחד עת בעל המשק לא היה צד לתביעה ועמדתו לא נשמעה, שהרי זו התוצאה האופרטיבית של זיכוי המערער.

והשניה - לא היה מקום להתערב בפסק הבורר ולשנות מקביעותיו, בכל הנוגע לתקופה הרלוונטית לפסק הבורר.

ככל שסבר בית המשפט שיש לזכות חשבון/חשבונות צריכת המערער, כאשר התוצאה היא חיוב אחר שאינו צד לדיון, לא ניתן לעשות כן מבלי לזמן האדם שזכויותיו עשויות להיפגע ולשמוע עמדתו, על מי אמורה לחול חובת התשלום לאחר זיכוי המערער. לא רק זאת המערער לא התייחס ספציפית לכל חשבון וחשבון ולא מסר כל גרסה למעט, אמירה כללית שיש לפסול את כלל החשבונות. גם המשיבה עצמה לא התייחסה פרטנית לכל חשבון וחשבון, כאשר ההתייחסות העיקרית היא למילוי אחר פסק הבורר במלואו.

בנסיבות אלה כאשר הצדדים לא הצביעו פרטנית על הסכומים, היה על בית המשפט לבקש התיחסות הצדדים לזיכויים ספציפיים כאלה ואחרים, שהוא סבור שיש לזכות המערער או ליתן פסה"ד על סמך הנתונים שהצדדים התיחסו בסיכומיהם.

כך לדוגמא קובע בית המשפט, ש"ככל שישנם אי דיוקים בחיובי הריבית או בחיובים נוספים, הרי שהתובעת תספוג אותם, בשל אופן הרישום שנעשה בספריה". (עמוד 18 ש' 11-12).

לא ברור מפסק הדין מי אמור לקבוע את אי הדיוקים בחיובי הריבית או החיובים הנוספים.

זאת ועוד, פסק הדין לא נקב בסכומים ולענין זה טוענת המשיבה "שלא עלה בידה... לפענח את דיוקן של הוראות ביהמ"ש... וככל שביהמ"ש ... ימצא להורות על זיכויים כלשהם... אזי יתבקש להורות על עקרונות החישוב לפי התקופות אליהן יתייחס הזיכוי..." (סעיף 22.3 להודעת הערעור).

אודה שגם אני התקשיתי לרדת לסוף דעתו של בית-המשפט וב"כ המשיבה אף טען שבשל כך לא עלה בידו להכין הפסיקתא.

פסק הבורר, שאושר מחייב לכל דבר וענין כלשונו ואין בסמכות בית המשפט לקבוע סבירותו או לשנותו. נכון שהקביעה לגבי יתרת הסגירה לשנת 2012, אינה הוראה אופרטיבית, אך ניקח לדוגמא פס"ד של בית משפט שקובע ממצאים מסויימים, האם הם לא מחייבים והאם אינם מהווים פלוגתא פסוקה או מעשה בית דין או השתק והאם בהליך אחר ניתן לקבוע ממצאים שונים, שמתייחסים ספציפית לאותה תקופה, שכבר נדונה והוכרעה. על בית המשפט ליתן דעתו גם לשאלות אלה בבואו לדון בפרשנות פסק הבורר. יחד עם זאת יש להביא בחשבון לענין זה את עדכון חשבונות המים לאחר שנת 2012, בעקבות שינויים במכסות המים, ככל שאלה לא הובאו בחשבון בפסק הבורר.

למען הסר ספק, איני מביעה דעתי על התוצאה המתבקשת ובסמכות ביהמ"ש ליתן פסה"ד על פי מיטב הבנתו.

סוף דבר - לאור האמור לעיל, אין מנוס מביטול פסק דינו של בית המשפט, התיק מוחזר אליו על מנת שינתן פסק דין על פי האמור לעיל. בסמכותו של בית המשפט לקבל הבהרות הצדדים או לזמן עדים הכל לפי שיקול דעתו.

לאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות. הערבונות שהופקדו - יוחזרו למפקידיהם באמצעות ב"כ.

ניתן היום, י"ט תמוז תשפ"א, 29 יוני 2021, בהעדר הצדדים.