סיאסטה אילת בע"מ נ' ד.ג.ל שיווק ותיור בע"מ ואח'

פסק דין לנתבעת 2

1.התובעת מפעילה שני בתי מלון, מלון הוליטל סיאסטה אילת בע"מ ומלון צל הרים בים המלח.

נתבעת 1 העוסקת בתחום התיירות התקשרה עם התובעת להזמנת חדרים במלונות ללקוחותיה. ראה הסכם מיום 20.9.10 והסכם מיום 29.11.10.

נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בעת שהייתה מנהלת ובעלת מניות בנתבעת 1 חתמה ביום 18.3.10 על כתב ערבות וחתימתה אומתה על ידי עורך דין.

הנתבעת לא כופרת בחתימתה על כתב הערבות.

2.הנתבעת טענה כי ערבותה ניתנה רק לחובות המתייחסים למלון סיאסטה באילת ולא למלון צל הרים.

בתאריך 26.9.11 ניתן כנגד הנתבעת פסק דין חלקי המחייבה בתשלום חובות מלון סיאסטה ופסיקתא מפורטת נחתמה ביום 27.9.11.

בגין החובות המתייחסים למלון צל הרים ניתנה לנתבעת רשות להגן והוגבלה לשאלה אחת בלבד "האם כתב הערבות המהווה את עילת התביעה כנגד הנתבעת כולל גם את החיובים המתייחסים למלון צל הרים". ראה החלטה בפרוטוקול מיום 26.9.11.

3.מטעמה של התובעת העידה גב' סמדר זיקרי ומטעמה של הנתבעת העידה רק הנתבעת שאף הגישה תצהיר משלים לתצהיר שצרפה לבקשה למתן רשות להתגונן.

במהלך הדיון הוגש מטעם התובעת כרטסת שמנהלת התובעת בכל אחד מהמלונות לגבי חיוביה של נתבעת 1, הזמנות, חיובים ותשלומים ששולמו.

הנתבעת הגישה מטעמה שתי הודעות ששלחה אליה התובעת בדואר האלקטרוני.

במהלך הדיון הועלה שמו של אלי לוי, מי שהיה מנהל הנתבעת 1 וערב לתובעת והנתבעת החליפה את ערבותו בערבות אישית שלה. ניתן היה לצפות כי אלי לוי יובא לעדות ע"י מי מהצדדים שכן כל צד מאזכר את שמו של אלי לוי כמי שאמור לתמוך בגרסתו.

ואולם אלי לוי לא הובא לעדות ועל כן יש להכריע עפ"י הראיות שהובאו, המסקנות הסבירות המתבקשות מהראיות וגרסתו של מי מהצדדים סבירה והגיונית יותר, תוך שימת לב כי נטל הראיה הינו על התובעת.

4.נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו, וזאת עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע.

על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראו בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם).

במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ראה למשל את שקבע בית המשפט העליון בהקשר זה בע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י כא (2) 453, 471).

5.בעניין זה, לא מיותר לציין כי הנטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, איננה חובה במשמעותה הרגיל, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. העדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראה: י' קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1540).

עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית משפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואוותות האמת המתגלים במהלך המשפט.

ההכרעה במחלוקת שבפני תיעשה על בסיס העקרונות האמורים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם.