המשנה לנשיא מ' נאור:
האם מוסמך בית הדין הרבני להכריע במחלוקת בין הורים בדבר עריכת ברית מילה לבנם, כעניין הכרוך בתביעת גירושין? זו, בתמצית, השאלה העיקרית העומדת להכרעה בעתירה.
רקע
1. נישואיהם של בני זוג, העותרת והמשיב 3, לא עלו יפה. המשבר שפקד את חיי נישואיהם אירע בסמוך להולדתו של בנם השני, הוא הקטין שמילתו עומדת במוקד העתירה שלפנינו (להלן: הקטין). גילו של הקטין כיום הוא מעל שנה. בני הזוג מצויים בהליכי גירושין, והליכים שונים מתקיימים בעניינם בבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין הרבני האזורי( וכן בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה.
2. ביום 10.10.2013 התקיים דיון בתביעת גירושין שהגיש האב, בפני בית הדין הרבני האזורי. העותרת יוצגה בדיון על ידי באת כוחה, אך היא עצמה לא נכחה בדיון. במהלך הדיון האמור בבית הדין הרבני האזורי, הודיע בא כוחו של האב כי הקטין לא נימול, וביקש מבית הדין להורות על עריכת ברית מילה לקטין. לטענת העותרת, נושא ברית המילה הועלה על ידי האב לראשונה במעמד הדיון בבית הדין הרבני האזורי. באת כוחה של העותרת התנגדה להעלאת סוגיה זו לדיון, ולנוכח התנגדותה התיר בית הדין הרבני האזורי לעותרת להגיב בכתב על בקשת האב למול את הקטין בתוך 12 שעות.
החלטות בית הדין הרבני האזורי
3. לאחר הדיון שהתקיים ביום 10.10.2013, בלי להמתין לתגובת העותרת לבקשת האב למול את הקטין, הורה בית הדין הרבני האזורי באותו יום בצו כדלקמן:
"...על האם [העותרת - מ"נ] לאפשר את עריכת ברית המילה לאחר שהילד - שהוא היום בן עשרה חודשים ושוקל כ-10 ק"ג - ייבדק על ידי רופא מומחה- ד"ר אטיאס מבית החולים 'לניאדו' בנתניה. על האם לפנות עם האב [המשיב 3 - מ"נ] לרופא הנ"ל לאלתר ולקיים את ברית המילה לילד כבר בימים אלה.
נציין עוד כי סמכות השיפוט להוצאת צו זה מסורה בידי בית הדין מאחר ועניין זה נכרך עם נושא המשמורת והגירושין תוך כדי הדיון [הדיון מיום 10.10.2013 -מ"נ], כדין" (החלטה מיום 10.10.2013).
בהמשך, נעתר בית הדין הרבני האזורי ביום 21.10.2013 לבקשת האב לאכוף על העותרת את ההחלטה הנזכרת מיום 10.10.2013 בין באמצעות צו הבאה ובין באמצעות הטלת מאסר או קנס על העותרת. בהחלטה מיום 21.10.2013 נקבע: "...אנו מתרים בנתבעת-האם כי אם היא לא תאפשר לערוך לבן ברית מילה בתוך 7 ימים היא תיקנס על ידנו בסכום של 3,500 ש"ח כדין הפרת החלטה שיפוטית ... על שני ההורים לדווח לנו בעוד 7 ימים כי ברית המילה נערכה. על כל יום נוסף של דחייה שלא באשמת האב תיקנס האם בסך של 500 ש"ח על כל יום".
4. ביום 24.10.2013 הגישה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בקשה לביטול הצווים מחמת חוסר סמכות של בית הדין הרבני האזורי, אך זו נדחתה על-ידי בית הדין בהחלטה מיום 29.10.2013. בהחלטה זו, קבע בית הדין הרבני כי שאלת עריכתה של ברית מילה נכללת בנושא המשמורת על הקטין. על כן, נקבע כי מדובר בנושא הכרוך מטיבו וטבעו בתביעת הגירושין, שבו מוסמך בית הדין לדון מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). בית הדין הרבני האזורי קבע כי ברית המילה איננה אקט כירורגי רפואי כטענת העותרת, אלא ברית דתית חשובה אשר לה השפעה רוחנית מהותית "לבניינו הרוחני והחינוכי של כל יהודי שנולד לאם יהודייה", ומכאן שעניינה של ברית מילה קשור באופן מהותי לחינוכו של הקטין. לכן, כך נקבע, אין לקבל את טענת העותרת שלפיה אין לברית המילה קשר למשמורת על הקטין ולחינוכו. לנוכח האמור לעיל, נקבע כי סמכות השיפוט נתונה לבית הדין הרבני האזורי וכי כל ההחלטות שניתנו בעניין עריכת ברית המילה עד כה - לרבות הטלת הקנסות - ייכנסו לתוקף בתוך 7 ימים. כן נקבע כי על העותרת לדווח בתצהיר שנערכה ברית מילה; כי אי הגשת התצהיר ייחשב כהודאה באי עריכת ברית; וכי דבר זה יגרור החלטות אופרטיביות ליישום גביית הקנסות שהוטלו.
החלטת בית הדין הרבני הגדול בערעור
5. העותרת הגישה ביום 4.11.2013 ערעור לבית הדין הרבני הגדול על הצווים שהוציא בית הדין הרבני האזורי ביום 10.10.2013 וביום 21.10.2013, וכן הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנזכרת לעיל מיום 29.10.2013. עוד הגישה העותרת בקשה לעיכוב ביצוע של תשלום הקנסות, שלה נעתר בית הדין הרבני הגדול (החלטה מיום 5.11.2013).
6. בפסק הדין בערעור (מיום 21.11.2013), עמד בית הדין הרבני הגדול על כך שהעותרת ציינה בפניו כי היא מעוניינת בשלום בית עם האב, והוסיף וקבע כי רצון זה של העותרת אינו עולה בקנה אחד עם סירובה לבקשת האב לערוך לבנם ברית מילה. בית הדין הרבני הגדול הוסיף וקבע כי "נראה שכל רצונה של האשה לעכב הברית מילה נעוצה בכך להכריח בעלה שיסכים לתביעתה לשלום-בית ושיחזור אליה". בית הדין קבע כי הימנעות מברית המילה עלולה לעכב את נישואיו של האדם שלא נימול כדת משה וישראל, ולכן ברור כי שאלת עריכתה או אי עריכתה של ברית מילה נתונה לסמכותו של בית הדין הרבני. עוד נקבע כי אף שברית המילה במקור היא מצווה דתית, בעם היהודי בכלל ובישראל בפרט, כל הציבור מלים את בניהם למעט מקרים בודדים וקיצוניים. בהקשר זה צוין כי אנו עדים כבר תקופה ממושכת למאבקים ציבוריים ומשפטיים נגד ברית המילה בארצות רבות ביבשת אירופה ובארצות-הברית, והציבור בארץ מתייצב כאיש אחד כנגד תופעות אלה. בית הדין הוסיף וציין כי גישתו של הציבור הישראלי לברית מילה מלמדת על כך שעריכת ברית מילה יוצאת מגבולות ההלכה ושמירת מצוות, והיא מושרשת בכל רבדי האומה הישראלית. משכך, ילד שלא נימול נדון להיות חריג בחברה אשר בה הוא חי. על כן, קבע בית הדין, גם מהבחינה החברתית טובת הילד להיות נימול. כן נקבע כי אם קיימת בעיה רפואית כלשהי ליילוד, ההכרעה בדבר האפשרות הרפואית לקיים ברית מילה נתונה בידי רופאים מומחים. בית הדין הוסיף וקבע כי בניגוד לטענת העותרת, עריכת ברית מילה אינה בגדר הטלת מום ביילוד. על פי ראייתו של העם היהודי מדובר במעשה תיקון והשלמת מעשה הבריאה. לעניין סמכותו של בית הדין לדון בנושא זה, נקבע כי די בכך שהאב ביקש במפורש לכרוך את סוגיית עריכתה של ברית המילה בתביעת הגירושין, בשלב שבו תביעת הגירושין הייתה תלויה ועומדת, על-מנת שבית הדין יקנה סמכות לדון בה. בית הדין הוסיף וקבע כי העותרת עושה שימוש בנושא ברית המילה כאמצעי לחץ על האב שיסכים לדרישותיה, ובנסיבות אלה שאלת עריכתה של ברית המילה לקטין דרושה הכרעה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג. על כן, כך נקבע, אין מניעה לכרכה יחד עם תביעת הגירושין. עוד צוין בפסק הדין בערעור, כי אם יותר לעותרת להשתמש בהתנגדותה לברית המילה ככלי להשגת הישגים בהליך הגירושין, אנו עלולים למצוא עצמנו בפרץ של תיקים כאלו. בית הדין קבע כי יש לקטוע תופעה זו באיבה "מתוך ראיית טובת הכלל הגוברת על טובת הפרט". כן נקבע כי מקורו של טקס ברית המילה בהלכה ולא יעלה על הדעת, לשון בית הדין הרבני הגדול, כי נושא זה יימסר לשיקול דעתה של ערכאה אזרחית, אשר אינה מצויה בנבכי ההלכה. אשר על כן, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעורה של העותרת וביטל את עיכוב ביצוע הקנסות.
7. לאחר מתן פסק הדין בערעור, הורה בית הדין הרבני האזורי על יישום ההחלטות בעניין הטלת הקנסות על העותרת (החלטה מיום 30.11.2013).
מכאן העתירה שלפנינו.
העתירה והתגובות לה
8. טענתה העיקרית של העותרת היא כי לבית הדין הרבני לא מוקנית סמכות להורות על עריכתה של ברית מילה לקטין, כאשר אחד מהוריו מתנגד לכך. נוסף על כך, לטענתה, ספק אם לבית משפט כלשהו מוקנית סמכות כזו. לטענת העותרת, שאלת עריכתה של ברית מילה לקטין אינה נכללת במשמורת הפיסית עליו, ועל כן היא אינה כרוכה בתביעת הגירושין מטיבה וטבעה. עוד טענה העותרת, וזאת עיקר, כי לא ניתן לכרוך, אף לא במפורש, את סוגית עריכתה של ברית המילה עם תביעת הגירושין. לטענתה, מורכבותה של השאלה אם לערוך ברית מילה לפעוט אם לאו הופכת את הסוגיה כולה לזרה להליכי הגירושין עד כדי כך שאין לדון בה בכריכה אחת עם תביעת גירושין. העותרת הודתה שהיא חפצה בשלום בית, אך הכחישה כי קיים קשר בין רצונה זה לבין סירובה לערוך ברית מילה לבנה. לגוף העניין, טענה העותרת כי חיובה לערוך ברית מילה לבנה מהווה פגיעה קשה בזכותה לחופש מדת.
9. מנגד, לטענת האב, הקטין לא נימול בסמוך לאחר לידתו כנהוג משום שהוא נולד פג, וגורמי הרפואה המליצו להמתין עם ברית המילה עד שיגדל מעט ויתחזק. לטענתו, הייתה הסכמה בינו לבין העותרת כי כשהדבר יתאפשר הם ימולו את בנם, והעותרת אף פעלה לדבריו לאיתור מוהל. לנוכח האמור לעיל, טען האב כי התנגדותה של העותרת לעריכתה של ברית המילה כעת נובעת מרצונה לגרום לו להיעתר לרצונותיה, ולראיה התנגדותה העקרונית למילת הקטין לא נומקה בנימוק של ממש, פרט ל"שלמות הגוף" של הקטין.