סמכות בימ"ש להורות למי שאינו צד להליך למסור מסמכים

1. הרשאי בית משפט להורות למי שאינו צד להליך למסור מסמכים במסגרת בקשה של בעל דין למתן צו גילוי ועיון במסמכים ?  בית משפט השלום (כב' השופט ע. רוזין בבש"א 3240/06 בת.א. 2713/06), השיב לשאלה זו בחיוב. על החלטה זו עותרת המבקשת להרשות לה לערער.

המבקשת הגישה תביעה כספית בעילת לשון הרע בסך חצי מליון ש"ח נגד המשיב. על פי הנטען, המבקשת מורה כ- 15 שנה והישגיה רבים. עוד נטען כי במהלך שנת 2005, המשיב, במועדים שונים, החזיק או תלה ברבים שלטי ענק שמטרתם להשפילה בעיני הבריות. המשיב הגיש בקשה למתן צו גילוי ועיון במסמכים. במסגרת זו נתבקשו עיריית אופקים ומשרד החינוך למסור מסמכים שונים בנוגע לעבודת המבקשת, לרבות תיקה האישי. עריית אופקים ומשרד החינוך צורפו כמשיבים לבקשה. הערייה מסרה מסמכים שונים עוד בטרם ניתן צו של בית המשפט. משרד החינוך הודיע שבכפוף להסכמת המבקשת אין הוא מתנגד לבקשה. בהחלטה נשוא הבקשה הורה בית המשפט קמא למשרד החינוך להמציא את המסמכים המבוקשים במעטפה סגורה וחתומה לעיונו בלבד על מנת שיחליט בדבר התרת או אי התרת גלויים לצד שכנגד. ניתן משקל לטענה שישנו צידוק לתת צו כפי שניתן, לנוכח האמור בסעיפים 11 עד 13 בכתב התביעה לפיהם המבקשת ביצעה את עבודתה לשביעות רצונם של הממונים עליה, זכתה להערכה רבה וביצעה  תפקידים מגוונים שיש בהם ללמד על כישוריה. בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב שיש להורות על גילוי החומר כדי שיוכל להתגונן מפני סעיפים אלו.

בבקשה המונחת בפני מעלה המבקשת טענה עקרונית, לפיה לא ניתן להורות על גילוי מסמכים המצויים ברשות צד ג', אלא על הצד המעוניין בחומר להזמין את צד ג' לעדות. עוד טוענת המבקשת שהסכמת משרד החינוך לגלות את החומר כפופה  להסכמתה וכזו לא ניתנה.

2. הבקשה אכן מעלה סוגיה עקרונית. שקול זה הינו רלוונטי בבוא ערכאת הערעור להחליט האם להעניק רשות ערעור אם לאו. עם זאת הואיל והמבקשת הציגה  את ההלכה בנידון באופן חלקי, ולנוכח נסיבות העניין כפי שיובהר אינני סבור כי זהו המקרה המתאים למתן רשות ערעור תוך תחימת גבולות מדוייקים בסוגיה המשפטית הנידונה.

אכן הכלל הוא ש" הליכי גילוי מסמכים ושאלונים לפי התקנות, אינם נוהגים אלא בין בעלי הדין שבתובענה" (ספרו של הנשיא גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי - מהדורה תשיעית, עמ' 195) .  כלל ולצידו יוצא מן הכלל, ליתר דיוק כלל אחר מהווה את המסגרת הנורמטיבית בנושא הנדון ויש בו להציג את המצב המשפטי באור אחר. ברודף לציטוט שהובא מבהיר הנשיא גורן את המצב המשפטי לאשורו תוך ציון כי  " ניתן לעתור לצו כלפי חברות שאינן בעלות דין, אם הן בבעלותו ובשליטתו המלאה של בעל הדין" (וראה רע"א 7264/95 ראש קש נסיר בע"מ נ' רוכביץ, פ"ד מט (5) 793) זהו היוצא מן הכלל. ובהמשך הובא המבחן המנחה בנושא שמסביר הן את הכלל והן את היוצא מן הכלל תחת מטריה אחת. המבחן נגזר מלשונן של התקנות הרלוונטיות בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 112 שעניינה צו גילוי מסמכים ותקנה 113 שעניינה צו גילוי מסמך פלוני. מסמיכות את בית המשפט לתת צו בהתאם המורה על גילוי אם מסמך :" מצוי או היה מצוי ברשותו או בשליטתו של בעל דין". מכאן, אכן חייב להיות קשר בין בעל הדין לבין המסמך. עם זאת ישנן ארבע חלופות  והתנאי של מצוי הינו רק אחד מהם. האפשרויות האחרות הינן היה מצוי ברשותו או בשליטתו.

בעניננו אין צורך להגדיר במדויק את החלופות  האמורות. ראשית, עריית אופקים מסרה את החומר ומשרד החינוך לא התנגד למסירת החומר שברשותו. אמנם המשרד התנה את הסכמתו בהסכמת המבקשת, אך בדרך זו נוצרה סוג של שליטה. שנית, אף המבקשת מסכימה שניתן להשיג את החומר בדרכים דיוניות אחרות. שלישית, צד ג' שהינו גורם ציבורי אינו טוען שמתן החומר יפגע בפרטיותו. רביעית, המבקשת העלתה ביוזמתה את העניין לדיון בטענתה שהיא מורה מוכשרת ומוערכת על ידי הממונים עליה. חמישית, בהחלטתו נהג בית משפט קמא בזהירות תוך עריכת  איזון  בהיבט האופרטיבי של התוצאה. כזכור, נפסק שעל משרד החינוך להעביר את החומר אליו במעטפה סגורה ולעיונו בלבד על מנת להחליט בדבר התרת גלוי החומר. אף כאן אינני נדרש להיבט העקרוני של העניין והאם חובה או  מותר לבית משפט  לנהוג בדרך זו. אך בוודאי יש בבחינה העצמאית של המסמכים על ידי בית המשפט כדי להחליש את העוקץ מטענת המבקשת שמתן הצו פוגע בפרטיותה
(והשווה לתקנה 119 לתקנות סד"א המסמיכה את בית המשפט לעיין במסמך כדי להחליט אם יש ממש בטענת חסיון מטעם צד שמתנגד להצגת מסמך). שישית,  החלטתו של בית משפט שיעיין במסמכים טרם יחליט מלמדת שלא רק שאין היא סופית, אלא עסקינן בהחלטת ביניים בתוך החלטת ביניים.

נכון להדגיש שהמבקשת אינה טוענת, ולא בכדי שהחומר המבוקש אינו רלוונטי. על פני הדברים, הוא עשוי לסייע למשיב לבחון את עמדת המבקשת בכתב תביעתה. אינני חפץ לחייב את בית משפט קמא בדרך בה יבחן את הדברים, אך נראה שלנוכח החלופות של מצוי, היה מצוי ובשליטתו יש לתת את הדעת , בין היתר, אם מסמך מסוים נשלח בשלב כלשהו לידי המבקשת. בדרך זו ניתן לגשר בין שיקולים מעשיים לבין דרישות הדין, לאמור שימת דגש על לשון התקנות הרלוונטיות. אין באמור  לחלוק על כך שיש להורות לצד שאינו צד להליך לגלות מסמכים רק במקרים נדירים אך אינני סבור כי מקרים אלה מצטמצמים אך ורק למצב בו החומר מצוי בחברה שהינה בשליטתן המלאה של בעל הדין. החלופות המוזכרות בתקנות שצוינו לעיל - היה מצוי, ובשליטתו - מלמדות כי אין בדוגמא האמורה כדי למצות את מלוא רוחב שקול הדעת של בית המשפט בכגון דא.

3. סוף דבר, אינני סבור שיש מקום להעניק רשות ערעור במקרה זה. הכלל, לפיו הליכי גילוי המסמכים לפי תקנות סד"א נוהגים בין בעלי הדין אשר הם ורק הם היריבים בזירה המשפטית. עם זאת, ניסיתי להצביע על פתח צר למדי שנסמך על הדין הקיים במטרה להרחיב במידת מה את פרשנות התקנה והנותר אניח לעת מצוא. בכל מקרה כאמור אינני רואה הצדקה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בנסיבות העניין.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ז באייר, תשס"ז (15 במאי 2007) בהעדר הצדדים.