סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה למשמורת ילדים ולהחזרת דמי מזונות (מדור)

בפנינו בקשת הנתבעת למחיקה על הסף של תביעה העוסקת בשני נושאים: העברת משמורת הילדים מן האם אל האב וכן החזר כספי עקב סעיף בהסכם הגירושין.

להלן עיקרי העובדות הצריכים לענייננו.

הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני באשדוד ביום ו' באב תשנ"ט (19.7.03), על פי הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום א' אב תשנ"ט (14.7.03).

בהסכם הגירושין הוסדרו ענייני החזקת הילדים וביקוריהם, מזונותיהם (לרבות מדורם) וענייני הרכוש שבין הצדדים. הצדדים ביקשו מבית הדין לאשר את ההסכם ולתת לו "תוקף של פסק דין על פי כל דין". כך נעשה.

בתביעה הנוכחית טוען האב-התובע, כי האם מזניחה את הטיפול בבנות. ישנן תלונות על אי-ביקור סדיר בבית הספר, ומחלקת הרווחה בגן-יבנה קיימה "ועדת החלטה" בתאריך 27.7.03 והמליצה על העברת המשמורת של הבנות מן האם אל האב. לכן תובע הוא את החזקת הבנות. כן דורש הוא החזר כספי בגין סעיף 15ב להסכם הגירושין, בסכום שיכסה את הפער שבין השכרת דירת התובע באשדוד לבין שכירת בית בגן-יבנה, לשם הוא נאלץ לעקור, על מנת לא להוציא את הבנות מהמסגרת החינוכית והחברתית בה הן מצויות, כך שלא יוחמרו הקשיים והפערים החינוכיים והלימודיים שנוצרו.

בבקשה למחיקה על הסף, טוען ב"כ הנתבעת, כי אין לבית הדין סמכות לדון בנושא משמורת הילדים ו/או בנושאים של תביעות רכושיות מכל מין וסוג לאחר גירושי הצדדים. בתמיכה לעמדתו מצטט הוא קטעים מפסק הדין שניתן ב-בג"צ 6103/93, סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח (4), 591 (להלן - בג"ץ סימה לוי), וכן מפסק הדין שניתן ב-בג"ץ 426/87 איזמן נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביבפ"ד מב (1) 105. עוד טוען הוא כי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן - חוק שיפוט בתי דין רבניים) לא יעמוד לתובע, מאחר והוא עוסק בענייני המעמד האישי, בעוד שהסכם שיפוי אינו פוקד עצמו בין אותם עניינים. ב"כ הנתבעת אף הגיש צילומים מכתבי תביעה וכתבי הגנה שהוגשו בזמנו לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, בענייני מזונות, החזקת הילדים והרכוש. לדבריו, האב לא כפר בזמנו בסמכות בית המשפט לענייני משפחה.

עיינו בבקשה והחלטנו לדחותה, אף מבלי לבקש את תגובת האב-התובע.

אכן, הוגשו תביעות בענייני מזונות, החזרת ילדים ורכוש לבית המשפט לענייני משפחה. אולם, כשנה לאחר מכן, בקשו הצדדים מבית הדין הרבני לאשר ולתת תוקף של פסק דין להסכם גירושין שעסק באותם עניינים. משמעות בקשה משותפת זו היא, ביטול כל התביעות שהיו תלויות ועומדות בבית המשפט והעברת הסמכות לדון בהן לבית הדין הרבני. הגשת בקשה משותפת לגירושין, כמוה כהגשת תביעה לגירושין. אף הסכם גירושין שהוגש לאישור ביה"ד נחשב ל"תביעת גירושין", והוא מקנה סמכות לביה"ד לדון בענייני משמורת הילדים ויתר העניינים המופיעים בהסכם. במקרה שכזה לא ניתן לטעון, כי תביעת הגירושין אינה כנה: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2)1. לא זו בלבד, אלא שסמכות בית הדין לדון בענייני המזונות והחזקת הילדים שהוסדרו בהסכם, אינה נובעת רק מכריכתם בגירושין, אלא גם מכוח הסכמה משותפת של הצדדים בהתאם לסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. למעלה מן הצורך נציין, אף שאין זה נדרש להכרעתנו במקרה זה, כי תביעת גירושין הוגשה לבית הדין הרבני עוד קודם להגשת התביעות לבית המשפט, וכידוע ענייני החזקת הילדים כרוכים מעצם טיבם וטבעם בגירושין.

וזאת לדעת, כי קיים הבדל בין אישור הסכם בענייני ממון או מזונות אישה גרידא, לבין אישור הסכם בענייני החזקת הילדים ומזונותיהם. כאשר בית הדין מאשר הסכם בענייני ממון או מזונות אשה, אין בית הדין בודק אם ההסכם הינו לטובת צד זה או אחר, ואין בית הדין מחפש את טובתו של צד מן הצדדים. כל שבית הדין בודק, עובר לאישור הסכם שכזה הוא, אם ההסכם נעשה בהסכמה חופשית של הצדדים ומתוך הבנת ההסכם משמעותו ותוצאותיו. לעומת זאת, כאשר בית הדין מאשר הסכם בענייני החזקת הילדים ומזונותיהם, חייב הוא לבדוק אם ההסכם עונה אחר טובת הילדים. בית הדין יאשר את ההסכם רק לאחר שדן ובדק שההסכם תואם את טובת הילדים. פעמים שבדיקה זו מצריכה הפניה לקבלת תסקיר פקידת סעד או חוות דעת פסיכולוג וכיו"ב. פעמים שאין צורך בכך, ומתוך שיחה עם בעלי הדין, ועיון בחומר שבתיקי בית הדין, יכול בית הדין להגיע למסקנה כי ההסכם תואם את טובת הילדים, ולאשרו. כאשר בית אישר הסכם מעין זה, חזקה עליו שבדק את טובת הילדים עובר לאישור. כך נעשה גם במקרה זה. עיון בהסכם מעלה כי כל ההוראות הנוגעות לילדים, הן לענין ההחזקה והסדרי הראיה והן לענין המזונות ויתר ענייניהם, נקבעו לאחר שקילת טובתם באותה עת. תוקף של פסק-דין ניתן להוראות ההסכם "על פי כל דין", קרי הן החוק העוסק בענייני מזונות והן החוק הדן בכשרות המשפטית והאפוטרופסות. לפלא בעינינו טענת ב"כ הנתבעת, שכאילו ענין לנו באישור סתמי על פי חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973.

במיוחד כאשר בית הדין נותן תוקף של פסק דין להסכם, ולא מסתפק באישור גרידא, יש לומר כי פסק הדין צופה פני עתיד, וכל שינוי בו מצריך דיון מחדש בבית הדין, ומתן פסק דין חדש. וכך נפסק על ידי הנשיא שמגר בע"א 442/83, קם נ' קם, פ"ד לח (1) 767 771 (דברים שצוטטו בהסכמה ע"י השופט חשין בפסק הדין בפרשת סימה לוי):

"כשם שניתן לפתוח מחדש פסק-דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק-דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה.

פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע... אך גם אם לא היתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהיתה בעת כריתת החוזה...

מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, הינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי צודקת לחלוטין."

במקרה דנן התעוררה מחלוקת בענין החזקת הילדים. מחלוקת זו התעוררה עתה לאור נסיבות שהשתנו לאחר מתן פסק הדין שנתן תוקף להסכם בענין החזקת הילדים. לכל הדעות, כאשר פסק ביה"ד בענייני החזקת ילדים, נשמרת לו הסמכות לדון מפעם לפעם בשינויים של פסק הדין שנתן, מכוח "כלל הסמכות הנמשכת". כך נפסק, גם בבג"צ סימה לוי, שם, 613-614:

"...עקרון הסמכות הנמשכת נועד - מעיקרו - להקנות סמכות לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, וזאת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה יסדה עצמה עליהן. החלטות בנושאים של מזונות והחזקת ילדים - על-פי עצם טיבן - נתונות הן לשינוי, אשר-על-כן זכות הפניה לבית המשפט לשינויין (LIBERTY TO APPLY) טבועה בהן-עצמן. באה ההלכה וקבעה, כי תביעה לשינוי תעלה ותבוא (בכפוף ליוצאים שאינם לענייננו) לפני אותה ערכאת שיפוט שנתנה את ההחלטה המקורית. ראה, למשל: פרשת ג'ראח , עמ' 2627; פרשת הויזמן , עמ' 1147; פרשת בראור , עמ' 237; פרשת גולדפרב , עמ' 259; ע"א 336/68 לויץ נ' לויץ פ"ד כב (2) 944, 949; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר פ"ד לו (4) 757, 763-762; ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 11 ,7; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פ"ד לו (3) 187, 189-188."

ראינו, איפוא, שבכל הקשור לתביעה להעברת משמורת הבנות אל האב, אין כל יסוד לדברים שהביא ב"כ האם מבג"ץ סימה לוי.

נותר לנו לדון, האם יש לבית הדין סמכות לדון בחלק השני של התביעה, ל"החזר כספי עקב סעיף 15ב להסכם הגירושין". בסעיף זה נאמר: "הבעל מוותר על זכויותיו בדירה לטובת הבטחת מדורן של הבנות עד הגיען לגיל 21 שנה(.) בויתור הנ"ל שולם מראש חלק נכבד ממזונות הבנות".

מעיון בתביעת המזונות (סעיף 19) שהוגשה בזמנו, על ידי האשה, לבית המשפט לענייני משפחה, אנו למדים, כי לצדדים היה בית קרקע באזור יוקרתי בגן יבנה. מתביעת הרכוש שהגישה האשה בבית המשפט (סעיף 14) למדנו, כי לא היו לגביה חובות. במסגרת חלוקת הרכוש של הצדדים על פי הסכם הגירושין, הועברה כל הדירה על שם האשה, בכפוף להעברת 10,000 דולר לבעל. אין זה צריך לפנים, כי חלקו של הבעל בדירה היה שווה מעל ומעבר לסכום זה. ערים אנו לכך, כי במסגרת ההסכם ויתרו הצדדים הדדית על זכויות שיש לכל אחד מהם, על פי החוק, בנכסים שהצטברו במהלך הנישואין ורשומים היו בלעדית על שם אחד מהצדדים. אך יחד עם זאת, נאמר במפורש בהסכם כי הויתור של הבעל על זכויותיו בדירה נועד להבטיח את מדור הבנות עד הגיען לגיל 21 וכן לצורך תשלום מראש של חלק נכבד ממזונותיהן. לא נאמר מהו גובה ערך הויתור, אך ודאי הודאת בעל-דין מצד האשה יש כאן, שמדובר ב"ויתור" (ולא ידענו לעת עתה גבולותיו) מצד הבעל שנועד למטרות אלו.

במלים אחרות, ההסדר הספציפי ביחס להעברת זכויות התובע בדירה על שם הנתבעת, כלל מרכיב משמעותי בגין מזונות הילדים ומדורם (שאף הוא בכלל מזונות).