ביום כ"ג תמוז תשס"ג (23.7.03) פסקנו, שהסמכות לדון בעניני הרכוש, משמורת הילדים, חינוך הילדים ומזונות האשה, נתונה לבית הדין. קבענו כי נימוקים יינתנו בנפרד. להלן נימוקינו.
הליכי הגירושין בבית הדין נפתחו על פי בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין וסידור גט, שהוגשה ביום כ"ה ניסן תשס"ג (27.4.03) על ידי עורך-דין, ששימש כבא-כח משותף של שני הצדדים. הסכם הגירושין, אשר אישורו התבקש ואשר כבר נחתם בפועל על ידי הצדדים, עסק בעניני האפוטרופסות של הילדים ובכלל זה בהחזקת הילדים והביקורים, מזונות, הסדרים רכושייים; כל אלו, כעניינים הכרוכים בגירושין.
כידוע, גם כאשר מוגשת בקשה משותפת לגירושין, אין ביה"ד עורך את הגט, ובודאי אין הוא מאשר הסכם גירושין, מבלי לקיים דיון אשר במסגרתו דן ביה"ד בכל הענינים הכרוכים בגירושין. כך נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, כי בבקשה לגירושין, אף בהסכמת בני-הזוג, יתקיים דיון כמו במשפט רגיל ויינתן פסק-דין לגירושין (תקנה קנ"ד). בדיון, כאמור, יברר בית-הדין את נסיבות המקרה וידרוש הוכחות כפי שימצא לנכון (תקנה קנ"ה). לא יסודר גט לפני מתן פסק-הדין לגירושין, גם בהסכמת בני-הזוג (תקנה קנ"ח). במלים אחרות: הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין, כמוה כהגשת כל תביעה אחרת לגירושין, אשר בה נכרכים עניינים שונים ומתבקשת לגביהם הכרעה שיפוטית של בית הדין.
ואמנם, ביום ג' אייר תשס"ג (5.5.03) התקיים בבית הדין דיון בבקשה המשותפת, בנוכחות הצדדים ובא-כוחם המשותף. במהלך הדיון, העיר בית הדין לצדדים כי הסכמותיהם ביחס לאופן החזקת הילדים אינן מקובלות, וכי בדעת בית הדין לפנות ללשכת הרווחה על מנת שתבדוק אם אכן ההסכמה בדבר החזקת הילדים בידי האב מקובלת עליה. כאמור בפרוטוקול הדיון מאותו יום, בדק ביה"ד את ההסכם ביחס לכל העניינים הכלולים בו, העיר הערותיו והצדדים השיבו בהתאם. בעשותו כן, דן בית הדין בעניינם של הילדים כענין נפרד מעניינם של הוריהם, תוך שבית הדין, כאביהם של קטינים, משווה לנגד עיניו אך ורק את טובתם. למרות בקשה משותפת ו"לחוצה" של הבעל והאשה, במהלך הדיון, לאשר את ההסכם באופן מיידי, ולפנות רק לאחר מכן לרשויות הרווחה לקבלת תסקיר, החליט בית הדין כי ההחלטה בבקשת הצדדים לאישור הסכם הגירושין ומתן פס"ד לגירושין, תינתן רק לאחר קבלת תסקיר משירותי הרווחה.
הנה כי כן, בית הדין החל לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין, והדיון בהם טרם הסתיים.
לית מאן דיפלוג, כי הן בעת פתיחת הליכי הגירושין והן באותו שלב של הדיון, תביעת הגירושין - ולענייננו הננו רואים הגשת בקשה לאישור הסכם גירושין כתביעה לגירושין - היתה כנה, שהרי שני הצדדים באו בעצה אחת על מנת להתגרש, והעניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות.
העובדה שאדהכי והכי התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים, ומי מהם חזר בו מהסכמות קודמות, אין בה כדי לפגום בתוקף סמכותו של בית הדין לדון בכל העניינים שנכרכו בגירושין. סמכות זו הוקנתה בהסכמה עם הגשת הבקשה המשותפת. אכן, כאשר צד להסכם חוזר בו מהסכמה כלשהי, בטרם אושר ההסכם וטרם ניתן להסכמה תוקף של פסק-דין, שוב לא יאשר ביה"ד את ההסכם כמות שהוא, אך עצם הקניית הסמכות אינה ניתנת לחזרה, אלא בהסכמת שני הצדדים. הלכה היא שהסכמה לסמכות של טריבונל משפטי הינה מוחלטת ואין לראותה כניתנת על-תנאי: "...מבחינת עצם מהותם של דיון שיפוטי ושל ערכאה שיפוטית אין ההסכמה לשיפוטה של זו יכולה להיות על-תנאי, לפי רצונו, נוחותו ושרירותו האישיים של בעל הדין" (בד"מ 1/81 יחיאל נגר נ' אורה נגר פ"ד לח(1) 365 , עמ' 386-387, והשוו לאחרונה: בג"ץ 78/03 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול פ"ד נז(2) 875, 879). יש להבחין בין ההסכמה לסמכות לבין הסכמה לגופם של אותם עניינים שנידונו בהסכם. רק הסכמה לגופם של עניינים, אשר אישורה על ידי טריבונל משפטי נדרש על פי דין על מנת ליתן לה תוקף, ניתנת לחזרה כל עוד לא אושר ההסכם. וכשם שהסכמתם של הצדדים לגופם של עניינים לא הועילה להם להביא לאישור אוטומטי של ההסכם, ובית הדין היה מוסמך לדון ולשנות את ההסדרים שנכרכו בגירושין, כך החזרה מן ההסכמה אינה מאיינת את הסמכות שכבר הוקנתה לבית הדין.
האמור לעיל דומה לענין שנדון בבג"צ 5661/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פ"ד ל"ז (2) 6. בפרשה זו דן בית המשפט העליון בכריכת רכוש להסכם גירושין. נפסק שם, כי דינה של בקשה בבית הדין לאישור הסכם המסדיר את ענין הגירושין והרכוש, כדין תביעת גירושין שנכרך בו ענין הרכוש לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
השופט אלון (כתוארו אז) כתב שם, בין היתר :
"אין כל נפקא מינה, כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הגירושין שבין בני הזוג: אם על-ידי הגשת תביעת גירושין של אחד מהם ואם ע"י הסכמתם המשותפת".
בית המשפט העליון התבסס בהנמקת גישתו הנ"ל, על תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים התש"ך, תקנה קל"ט (כיום תקנה קנ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים - התשנ"ג), שם נקבע כי:
"אין בית הדין מסדר גט אף בהסכמת בני הזוג, אלא אם כן התקיים דיון כמו במשפט רגיל וניתן פסק דין לגירושין".
וכך בתקנה קמ"ג (דאז):
"לא ייקבע מועד לסידור הגט לפני מתן פסק הדין לגירושין גם בהסכמת בני-הזוג".
משמעות הדבר היא, כאמור בדברינו לעיל, שבית הדין מתייחס להסכם בדבר גירושין כאל תביעה, ועל אף הסכמת הצדדים, ייערך דיון בבקשה ויינתן פסק-דין.
בית המשפט העליון הוסיף והדגיש (שם, בעמ' 7):
"במקרה של כריכה משותפת כזו על ידי שני בני הזוג, פטורים אנו מהחששות הרגילים והמקובלים בסוגיית הכריכה, שמא הכריכה, שנעשית על ידי בן-הזוג האחד, פגומה היא בחוסר כנות, שמא באה לחטוף ולהקדים את הגשת התביעה לערכאה אחרת על ידי בן זוגו וכיוצא באלה".
בדומה לאמור לעיל, ראו את דברי השופט קיסטר ב-ע"א ברוק נ' ברוק פ"ד כ(2)6, 11 מול האות ו':
"... אם על כל פנים היו מגישים את ההסכם שביניהם לבית הדין כדי שזה יאשרו ויתן לו תוקף של פסק-דין, ניתן היה אז לאמר שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין, והיה מקום לאמר שהענין נשאר בסמכותו הייחודית של בית הדין".