סמכות בית משפט השלום לדון בתביעה לסילוק יד ותביעה שכנגד לסעד כספי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופט ש' מנהיים) בת"א 3054/03 (בש"א 5686/04, החלטה מיום 13.02.2005) בה הורה על העברתה של תביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

הרקע

העובדות הרלוונטיות לענייננו, אשר אינן שנויות במחלוקת, הן כדלקמן:

בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים בעניין ניהול והפעלת תחנת הדלק "ראשונים" בראשון לציון. התביעה המקורית הוגשה על-ידי המשיבה בתאריך 26.05.2003. בעקבות התפתחויות שחלו לאחר הגשת התביעה, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן. המבקשות מצידן הגישו כתב הגנה מתוקן ותביעה שכנגד, שהוגדרה כתביעה כספית והצהרתית לתשלום סכום של 5,000,000 ש"ח.

בתאריך 25.11.2004 הוגשו על-ידי המשיבה שתי בקשות: בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף בנימוק של חוסר סמכות עניינית ובקשה לפיצול הדיון. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף, במובן זה, שקבע כי התביעה שכנגד אינה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, שכן היא אינה ממלאת אחר תנאי סעיף          51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). בהמשך לכך, הורה בית המשפט קמא על העברתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב  מכוח הוראות סעיף 79 לחוק. על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שנדונה על-ידי. לשם השלמת התמונה אציין כי הבקשה לפיצול הדיון נמחקה לאחר שהדיון בה התייתר.

הוראות החוק והחלטת בית המשפט קמא

סעיף 51(א)(4) לחוק קובע:

"51. הסמכות

(א) בית משפט שלום ידון באלה :

...

(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה".

בהחלטה נשוא הבקשה שבפני פירש בית המשפט קמא את הוראת הסעיף כדלקמן:

"לטעמי, יש לפרש בזהירות ובצמצום את המילים 'נושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות'. מדובר בחריג לכללי הסמכות הרגילים, חריג שלדעתי בא להעדיף, במקרים המתאימים, את יעילות הדיון על פני כללי הסמכות העניינית הרגילים של בתי המשפט. לטעמי, כאשר בחריג עסקינן מן הדין שיתפרש בצמצום יחסי כדי שלא נמצא עצמנו הופכים - ע"י פרשנות רחבה של מקרים עליהם חל החריג - את החריג לכלל ואת הכלל לחריג. בהקשר זה יש לשים לב כי לגבי סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה שכנגד, שהסמכות לדון בה (לו הוגשה התביעה עצמאית) מסורה לבית משפט השלום, נקבע כלל רחב בהרבה: ר' ס' 40(1) לחוק הנ"ל וכן- י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' 7) עמ' 70, ס' 53.

מכאן המחוקק אכן התכוון כי הרחבת סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה שכנגד, שכרגיל אינה בסמכותו, תהא זהירה ומצומצמת".

בהמשך החלטתו, בוחן בית המשפט קמא את מהות התביעות שבפניו, תוך התייחסות לעילותיהן והרקע העובדתי. באשר לתביעה העיקרית קובע בית המשפט כי המדובר בתביעה לסעדים שאינם כספיים: סילוק יד ממתחם המשמש כתחנת דלק; וסעד זמני לפיו עד לסילוק היד ישווקו בתחנת הדלק מוצרי המשיבה בלבד. לעומת זאת, בעניין התביעה שכנגד קובע בית המשפט כי עסקינן בתביעה לסעד כספי בסכום של 5,000,000 ש"ח ולסעדים הצהרתיים.

בהמשך לבחינת מהותן של התביעות שבפניו, בדק בית המשפט קמא האם התביעה שכנגד באה בגדר הוראת ס' 51(א)(4) הנ"ל. למרות מסקנתו כי התביעות מתבססות על אותם הסכמים, וכי בשתיהן מתעוררת השאלה בדבר זכותה (הנטענת) של המבקשת 2 להיכנס בנעלי המבקשת 1 כמפעילת תחנת הדלק, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי אין די במכנה משותף זה על מנת להכניס את התביעה שכנגד תחת כנפה של הוראת ס' 51(א)(4) הנ"ל, שכן לא כל תנאי הכרחי הוא גם תנאי מספיק.

בשולי החלטתו העיר בית המשפט כי גם טענות בעניין יעילות הדיון אין בהן כדי להושיע את המבקשות, שכן השאלות המועלות במסגרת התביעה שכנגד הינן שאלות סבוכות מתחום דיני החוזים האחידים ודיני ההגבלים העסקיים, וממילא ממצאים עובדתיים שייקבעו בפסק דין שיינתן בתביעה האחת ישמשו השתק פלוגתא בתביעה האחרת. 

טענות הצדדים

לטענת המבקשות, שגה בית המשפט קמא משאימץ פרשנות צרה להוראות ס' 51(א)(4) הנ"ל. יתר על כן, לשיטתן, אף לא היה כל צורך במתן פרשנות מרחיבה לסעיף, שכן, על-פי כל פרשנות רצוי היה שהמחלוקת בכללותה תתברר בבית המשפט קמא. מסבירות המבקשות, כי גם בירורה של התביעה העיקרית מחייב דיון במערכת היחסים שבין הצדדים, לרבות בשאלת היותו של החוזה בין הצדדים חוזה אחיד והסכם כובל, ומשכך אין מקום להטריח שתי ערכאות משפטיות, בדרגות שונות, לדון בעניין.