בין המבקש, ישראלי תושב בריטניה, למשיבה קיים סכסוך כספי משנת 1990 הנוגע לרשלנותו של המבקש כלפי המשיבה, בעיסוקו דאז כסוכן ביטוח. ביום 30.9.1990 ניתן פסק-דין כנגד המבקש בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.א 19149/89) בהעדרו של המבקש (להלן: פסק-הדין הראשון), מפי כבוד השופט א' פרוינד. לשם ביצוע פסק-הדין נפתח כנגד המבקש תיק בלשכת ההוצאה לפועל (01-75354-90-2) (להלן: תיק ההוצאה לפועל). המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין הראשון, וביום 8.4.1991 החליט בית-משפט השלום לבטל את פסק-הדין ולהחזיר את התיק לדיון נוסף. תיק ההוצאה לפועל לא בוטל בעקבות ביטול פסק-הדין הראשון.
בית-משפט השלום (כבוד השופטת ש' דותן) קיים דיון מחודש בתביעת המשיבה, וביום 15.10.1992 ניתן פסק-דין נוסף, אשר קיבל את תביעתה לגופה. פסק-דין זה (להלן: פסק-הדין השני) זהה בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות לפסק-הדין הראשון, למעט העובדה, כי הושתו על המבקש הוצאות משפט גבוהות יותר.
עוד בטרם מתן פסק-הדין השני בעניינו, עזב המבקש את הארץ, תוך שהוא מותיר אחריו חובות כלפי נושיו. המבקש ניהל מספר הליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כגון מספר בקשות לביטול צו לעיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגדו. ביום 6.1.2005, כ-13 שנה לאחר מתן פסק-הדין השני, הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול ההליכים וסגירת התיק, וזאת בשל שתי תואנות מרכזיות: האחת, בשל העובדה כי תיק ההוצאה לפועל נפתח בגין פסק-הדין הראשון אשר בוטל, והאחרת, בטענה כי המשיבה איננה עוד בגדר אישיות משפטית היכולה לגבות חובות, שכן איננה עוד חברה פעילה.
ביום 15.5.2005 דחתה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת ש' הינדה) את בקשת המבקש. בהחלטתה קבעה ראש ההוצאה לפועל, כי המדובר בשני פסק-דין זהים, למעט סכום נוסף בגין הוצאות שנפסקו כנגד המבקש. כן קבעה היא, כי גם אם היה מקום לסגור את תיק ההוצאה לפועל בעת ביטול פסק-הדין, הרי שכיום, זמן כה רב לאחר מכן ולאחר שהמבקש ניהל הליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אין בסגירת התיק אלא כדי לסרבל את ההליכים ולעכב את גביית החוב. באשר לטענת המבקש בעניין כשירותה המשפטית של המשיבה קבעה, כי העובדה שהמשיבה איננה פעילה אין בכך כדי למנוע ממנה להמשיך ולנקוט בהליכים כנגד בעלי חובה.
על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש בקשת רשות ערעור דחופה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
ביום 15.1.2006 החליט בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) לדון בבקשת רשות הערעור כערעור, וביום 30.7.2006 דחה את ערעור המבקש. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, אמנם נראה על-פני הדברים כי המשך ביצועו של פסק דין שבוטל הינו בלתי תקין. יחד עם זאת, בנסיבות הספציפיות של העניין, בו ניתן פסק-דין נוסף וזהה, אשר הינו חלוט מזה למעלה מ-14 שנה, מלמדת כי טענתו של המבקש איננה רק "טכנית", אלא נועדה אך ורק לסרבל את הליכי גביית החוב. משכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בהחלטה שלא לסגור את תיק ההוצאה לפועל פעלה ראש ההוצאה לפועל באופן סביר במסגרת שיקול הדעת הנתון לה בסעיף 18(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: החוק). כן נדחו יתר טענות המבקש, תוך שנקבע כי אין בהן ממש וכי טענותיו הינן חסרות תום לב בעליל.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את הערעור. בבקשתו זו חוזר המבקש על הטענות אשר שטח בפני שתי הערכאות הקודמות, וטוען כי על-אף שניהל הליכים בתיק ההוצאה לפועל, שמר לעצמו את הזכות לטעון כנגד עצם קיומו של ההליך. כן טוען הוא, כי למעשה הסכום שהושת עליו בפסק-הדין הראשון גבוה במעט מן הסכום בפסק-הדין השני. לטענתו, כל שעל המשיבה לעשות הינו לשלם אגרה ולפתוח תיק הוצאה לפועל חדש בגין פסק-הדין השני, ובכך לבצע את פסק-הדין הנכון. בנוסף טוען המבקש, כי הנזק שייגרם לו מאי-ביטול תיק ההוצאה לפועל עולה לאין שיעור על הנזק שייגרם למשיבה מביטולו.
מנגד, סומכת המשיבות את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ועל החלטת ראש ההוצאה לפועל.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש אף לא הראו מדוע קיימת כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.
הסמכות לביטולו של הליך הוצאה לפועל, נתון לסמכותו ולשיקול דעתו של ראש ההוצאה לפועל, על-פי האמור בסעיף 18 לחוק. לא בכל מקרה של ביטול פסק-דין יידרש ראש ההוצאה לפועל לצוות על החזרת כל המצב לקדמותו (ראו דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית עדכון מס' 2) (תל-אביב, 2005) 138-139, וכן דברים שקבעתי בזמנו בבר"ע (חיפה) 1525/97 תחיה קגנוביץ נ' רון רהב, (לא פורסם)). על-פי הסעיף, ביטול הליכי ההוצאה לפועל איננו אוטומטי, אלא תלוי בבקשתו של החייב.
בענייננו, הפעילה ראש ההוצאה לפועל את שיקול דעתה באופן ראוי, וירדה לשורש בקשתו של המבקש. המבקש מודה בקיום חובו למשיבה ואף בטיעוניו שלו מדגיש, כי אין כל מניעה לפתיחת תיק חדש בלשכת ההוצאה לפועל על בסיס פסק-הדין השני. משמעות הדבר היא, כי אין כל יתרון למבקש בביטול ההליכים הקיימים, למעט העיכוב והנזק שייגרם למשיבה בגביית חובה, המגיע לה כדין.
למבקש עמדו כל ההזדמנויות להתגונן במסגרת ההליכים בבית-משפט השלום ובלשכת ההוצאה לפועל, שכן המדובר בפסקי דין חופפים הדנים באותה פרשה עובדתית ובאותם טיעונים משפטיים. אף ההכרעה בהם היתה זהה. יתר על כן, המבקש בחר לנהל הליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנוכחי, ובחר להגיש בקשה לביטולם בשיהוי רב. ברי, כי במצב כגון דנא אין כל מקום להיענות לבקשתו.
כן אין מקום לקבל את טענות המבקש בעניין כשירותה המשפטית של המשיבה. המשיבה הינה חברה שטרם חוסלה, וכידוע, כל עוד לא חוסלה החברה, היא בגדר אישיות משפטית קיימת אשר גביית חובות הינה אחת מהפעולות אשר ביכולתה לבצע.
"רק עם חיסולה של החברה, ניטלת ממנה אישיותה המשפטית ורק מאותו מועד ואילך נשלל ממנה הכושר המשפטי לתבוע ולהיתבע" (ראו רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א. מ. תורג'מן (טרם פורסם) והאסמכתאות שם).
ראוי כי חייבים ישלמו את חובם, ולא יעמיסו על הזוכים ועל מערכת המשפט בבקשות, אשר כל מטרתן הינה השתמטות מתשלום חובם.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
בנסיבות העניין, ישא המבקש בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין.