סנדרוביץ נ' לוי ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעים לסילוק התובענה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין.

עסקינן בתביעה לתשלום פיצוייים בסך של 3,000,000 ₪.

התובע טוען בכתב התביעה כי ביום 3.4.2001 נכרת הסכם בינו לבין הנתבע 1 לפיו התחייב הנתבע 1 להצטרף לפרוייקט מקרקעין שייזם התובע, בתור משקיע או שותף מלווה. עסקינן בפרוייקט מקרקעין בכפר קאסם. דא עקא, הנתבע 1 הפר את התחייבויותיו לפי הסכם השותפות ובכך גרם לתובע נזקים כבדים: הנתבע 1 הסתלק מן הפרוייקט באופן חד צדדי ולא העמיד את ההשקעה שהיה אמור להעמיד בסכום של 2,500,000 דולר, אלא סכום זעום בלבד. עקב כך, לא עלה בידי התובע להמשיך בקידום הפרוייקט, ומכאן התביעה, בה הוא תובע פיצוי בגין נזקיו.

הנתבעים הצביעו בבקשה לסילוק על הסף על כך שתביעה שהגישו הנתבעים 1 ו- 2 נגד התובע, בבית משפט השלום בכפר סבא (ת.א. 7706/04) הוכתרה בהצלחה, וניתן לטובתם פסק דין ביום 23.11.2008. על פי פסק הדין, נקבע כי הכספים שהעבירו הנתבעים 1 ו- 2 לתובע לא היו כספי השקעה אלא כספי הלוואה, וכי הנתבעים 1 ו- 2 היו זכאים לקבל חזרה לידיהם את כספי ההלוואה. על כן חוייב התובע להשיב לנתבעים 1 ו- 2 את הכספים שקיבל מידיהם.

יצויין כי תביעתו הנוכחית של התובע הוגשה תחילה בבית משפט השלום בכפר סבא, אך הועברה לבית המשפט המחוזי מחמת חוסר סמכות עניינית, בשל סכום התביעה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

אין ספק שפסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא מהווה פלוגתא פסוקה בשאלת טיב ההתקשרות בין בעלי הדין: בפסק הדין נקבע באופן מפורש כי מדובר בהסכם הלוואה, כטענת הנתבעים 1 ו- 2, ולא בהסכם שותפות או השקעה כטענת התובע. ערעור שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי מרכז על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא נדחה, ומכאן שמדובר בקביעה חלוטה.

עיון בתביעה הנוכחית מגלה כי כל כולה מבוססת על הטענה לפיה בין הצדדים נכרת הסכם שותפות, וכי הפרתו של הסכם השותפות היא שגרמה לתובע את הנזקים הנטענים. לנוכח העובדה שטענת השותפות נדחתה על ידי בית משפט השלום בכפר סבא בפסק דין חלוט, ונקבע כי מדובר בהסכם הלוואה שהתובע הוא שהפר אותו, ממילא נשמט הבסיס מתחת לרגליה של התביעה הנוכחית, והיא אינה יכולה לעמוד. במובן זה ישנו גם השתק עילה, שכן עילת התביעה כבר הוכרעה הלכה למעשה בהליך הראשון, עת נקבע כי מדובר בהלוואה ולא בשותפות או השקעה.

פסק הדין המנחה בסוגייה של מעשה בית דין מחמת השתק עילה הוא ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, שם נקבע:

"מקום שתביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם נבלעה (merged) בפסק הדין ... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום ( bar) המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת..." (ע' 583).

גם אם קיימים הבדלים מסויימים בין הטענות בשני ההליכים, אך במהות מדובר באותה פרשה עובדתית, עדיין עשוייה לעמוד לבעל דין הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין:

"אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא ביסודה זהה, אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה בית דין". (ע"א 246/66 הנ"ל בע' 593).

יצויין כי עצם העובדה שהתובע מעלה בהליך הנוכחי טענות בדבר נזקים שנגרמו לו, שלא הועלו על ידו עת התגונן מפני ההליך הראשון, אינה מעלה או מורידה, שכן הכלל הוא שמעשה בית דין משתיק גם טענה שיכולה היתה להטען בהליך הראשון, אך לא נטענה:

"התובע חייב לרכז בכתב התביעה את כל העובדות הנוגעות למעשה או לעיסקה שהולידו תובענתו, ומעשה בית דין משתיק גם טענה שלא נטענה. ... חובתו של התובע לרכז בכתב התביעה את כל הפרטים ... היא הנותנת, שפסק הדין משתיק תביעה חדשה הנובעת מהמעשה או מהעיסקה ששימשו יסוד לתביעה הראשונה. עילה לענין מעשה בית דין רחבה יותר מאשר עילה לענין הדיון בתובענה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 347).

הדברים יפים באותה מידה לגבי מי שהיה נתבע בהליך הראשון, והפך לתובע בהליך השני, כמו בעניננו, שהרי המטרה היא לצמצם במספר ההליכים המשפטיים ולא להרבותם ולפצלם באופן מלאכותי.

על הרציונל העומד בבסיס הכלל, ועל החובה המוטלת על בעל דין לרכז את טענותיו בהליך אחד, עמד בית המשפט בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פ"ד נז(5), 166 ,עמ' 183-184:

"הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בענין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה וכן באינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בענינים שכבר נדונו ... אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו ענין עצמו, ומקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות." (ההדגשה אינה במקור)

וכן ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש - מושב עובדים פ"ד לח(4), 797 ,עמ' 802-803:

"אשר לסעד: העובדה, שבתביעה שנדונה בבוררות נתבקש סעד אופראטיבי במהותו, בעוד שבתביעה בדרגה הראשונה נתבקש סעד דקלראתיבי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התהוותו של "השתק עילה". אשר לזהות העילה; אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בענייננו אינם זהים, אולם, מבחינה מהותית, מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית, לאותן פעולות של ועד האגודה, אשר לטענת המערערים היו בלתי חוקיות. יתרה מזו: משהגישו המערערים תביעתם בפני הבורר, הם יכלו, וגם היו חייבים, לרכז בתביעתם זו את כל מסכת העובדות והטענות. למעשה ובפועל נפרשה היריעה כולה בפני הבורר על-פי התביעה והתביעה שכנגד. ... שורש המחלוקת, כפי שזו צפה ועלתה, נדונה והוכרעה בפני הבורר ... ניסיונם של המערערים להצביע על שוני בעילות יוצר הפרדה מלאכותית." (ההדגשה אינה במקור)