גרוס נ' המכללה לאופטיקאים ואקוסטיקאים בע"מ ואח'

לפנינו תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעות 1 עד 3 (להלן: "הנתבעות") לתשלום פיצויים, בגין הפרת התחייבות מצד הנתבעות להעסיקה עם סיום לימודיה אצל הנתבעות.

כמו כן עותרת התובעת לפיצויים בגין נזק לא ממוני בשל הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן, לטענתה, הסיבה לאי העסקתה אצל הנתבעות הייתה גילה המבוגר.

העובדות לענייננו:

הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, המשמשת כמכללה ללימודי אופטיקה ואקוסטיקה, בבעלותה ובניהולה של הנתבעת 3 (יחד עם בעלה) (להלן: "המכללה").

הנתבעת 3 רשומה כבעלים והמנהלת (יחד עם בעלה) של מספר חברות שמפעילה רשת אופטיקנה, כאשר הנתבעת 2 היא אחת מהחברות הפועלות במסגרת הרשת (להלן: "אופטיקנה").

במסגרת פרסומים בתקשורת שיצאו מטעם רשת אופטיקנה בשנת 2011, צוין כי אופטיקנה תפעיל מכללה מטעמה שתפעל בקריית מטלון שבפתח תקווה. פורסם כי במסגרת הלימודים יוכשרו הסטודנטים במקצוע האופטיקה, ובסיום הקורס תינתן למסיימים תעודת סיווג מקצועי מטעם משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה)- תעודת אופטיקאי סוג 2 למי שעמדו בהצלחה בבחינות הסיווג המקצועי מטעם משרד הכלכלה. עוד צוין כי בתום הקורס מובטחת לבוגרים משרה במקצוע, כמו גם החזר שכר לימוד למתמידים.

בעקבות כך, בשנת 2012 נרשמה התובעת למחזור הראשון של לימודי אופטיקה במכללה.

אין חולק כי בטרם חתימתה, הובטח לה כי בסיום לימודיה תועסק באופטיקנה, וכי יתבצע החזר שכר לימוד למתמידים בעבודה- בכל שנת עבודה תוחזר חמישית משכר הלימוד הכולל, כך שתוך 5 שנים ניתן יהיה לקבל החזר מלא של שכר הלימוד (ככל שתתמיד בעבודתה באופטיקנה ולא תתפטר או תפוטר).

בטופס ההרשמה לקורס הלימודים עליו חתמה התובעת, צוין, בין היתר, כי חתימתה מהווה הסכמה לכל התנאים המפורטים במדריך לנרשם.

במסגרת התנאים המפורטים במדריך לנרשם צוין, בין היתר, סעיף ספציפי לגבי אחריות הצדדים בקשר להסכם הלימודים:

"אחריות הצדדים (המכללה לאופטיקאים ואקוסטיקאים בע"מ ו/או התלמיד/ה) וחליפיהם בקשר להסכם ללימודים בקורס כלשהו נספחיו ותנאיו, לרבות פרסומים ומצגים וכן כתוצאה ובשל הפרת הסכם, פיצויים ו/או נזקים ו/או מכל סיבה שהיא, תהיה מוגבלת בסכום התביעה עד לגובה שכר הלימוד נשוא התובענה.

הגבלת האחריות והחבות הנ"ל תחול על כל תביעה, למעט תביעת נזיקין לנזקי גוף שנגרמו לתלמיד/ה".

בשנת 2014 סיימה התובעת את לימודיה, עמדה בהצלחה בשני המבחנים הנדרשים (מעשי ועיוני), וקיבלה תעודת הסמכה מיום 17.3.14 מטעם משרד הכלכלה במקצוע "אופטיקאות" סוג 2.

התובעת טוענת כי בתקופה שלאחר הסמכתה, פנתה לנתבעות כדי שתקיימנה את הבטחתן ותשבצנה אותה לעבודה. לטענתה, בתחילה נמנעו הנתבעות מלשבץ את כלל תלמידי המחזור שסיימו לימודיהם (למעט תלמידה אחת שהועסקה על ידן עוד בטרם החלו הלימודים), אולם לאחר מאבק שניהלו מולן תלמידי הקורס ניאותו הנתבעות לקבל לעבודה את כל התלמידים למעט התובעת.

לטענתה, הנתבעות לא הודיעו לה במפורש שאין בכוונתן להעסיקה, אלא בפועל "מרחו" אותה בדרישות שונות ומשונות, "שכחו" לחזור אליה, נזפו בה שאין היא מבינה כי עליהם לטפל בדברים חשובים יותר, ולמעשה התחמקו לחלוטין מקיום הבטחתן.

לטענתה, הקשר הדברים והדבקם מצביע על כך שהסיבה היחידה לאי שיבוצה לעבודה, תוך הפרת ההתחייבות המפורשת שניתנה לה (להבדיל מכל שאר בוגרי המחזור ששובצו לבסוף לעבודה), הנה גילה, ומשכך יש לראות באי קבלתה לעבודה הפליה אסורה כמשמעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה").

מנגד הנתבעות טוענות כי לאחר סיום לימודיה וקבלת תעודת המקצוע, זומנה התובעת לראיון עבודה באופטיקנה. לטענתן, התובעת רואיינה על ידי מנהל המעבדה והוצעה לה שם משרה, אך התובעת סירבה לעבודה במשרה שהוצעה לה. לטענתן, ההתנהלות כלפי התובעת הייתה דומה להתנהלות כלפי יתר התלמידים, אשר גם להם הוצעה משרה באופטיקנה.

לטענתן, ראיון העבודה שנערך לתובעת והמשרה שהוצעה לה, מאיינים כל טענה לאפליה בגין גיל. לטענתן, מדובר בטענה מקוממת לאור העובדה שבאופטיקנה מועסקים עובדים רבים בגילאים מתקדמים.

דיון והכרעה:

התובעת העידה בעצמה. כן העידה מטעמה גב' רבקה נוימרק, שלמדה יחד עם התובעת במחזור הראשון ללימודי אופטיקה במכללה.

מטעם הנתבעות נחקרו על תצהיריהם: מר אהוד לנקרי- שימש בשנים 2015-2014 כמנהל ייצור באופטיקנה והיה אחראי על המעבדה הראשית של אופטיקנה בפ"ת (להלן: "מר לנקרי"); גב' ספיר וייס- בתקופה הרלוונטית לתביעה הייתה מנהלת סניף חיפה של המכללה והייתה מעורבת, בין היתר, גם בהשמת בוגרי המכללה של סניף פ"ת (להלן: "גב' וייס"); מר אלרועי תורג'מן- סמנכ"ל הכספים ברשת אופטיקנה (להלן: "מר תורג'מן").

עוד זומנה לעדות מטעמן: גב' מורן אלון- בזמנים הרלוונטיים שימשה כאחראית גיוס במחלקת משאבי אנוש של רשת אופטיקנה, וטיפלה באפשרות העסקתה של התובעת באופטיקנה (להלן: "גב' אלון").

להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד.

האם הייתה התחייבות מצד הנתבעות להעסיק את התובעת בסיום לימודיה:

כאמור, במסגרת פרסומים בתקשורת שיצאו מטעם רשת אופטיקנה בשנת 2011, צוין כי אופטיקנה תפעיל מכללה מטעמה שתפעל בקריית מטלון שבפתח תקווה. פורסם כי במסגרת לימודים אלה יוכשרו הסטודנטים במקצוע האופטיקה, ובסיום הקורס תינתן למסיימים תעודת סיווג מקצועי מטעם משרד הכלכלה- תעודת אופטיקאי סוג 2 למי שעמדו בהצלחה בבחינות הסיווג המקצועי. עוד צוין כי בתום הקורס מובטחת לבוגרים משרה במקצוע, כמו גם החזר שכר לימוד למתמידים.

למעשה, אין כל חולק כי הנתבעות התחייבו בפני התובעת, בטרם חתימתה על טופס ההרשמה ללימודי קורס אופטיקה במסגרת לימודי המכללה, כי בתום הקורס תועסק ברשת אופטיקנה, וכי יתבצע החזר שכר לימוד למתמידים בעבודה- בכל שנת עבודה תוחזר חמישית משכר הלימוד הכולל, כך שתוך 5 שנים ניתן יהיה לקבל החזר מלא של שכר הלימוד (ככל שתתמיד בעבודתה באופטיקנה ולא תתפטר או תפוטר).

הנתבעות כלל לא הכחישו עובדות אלה, והעדים מטעמן הודו בכך בעדותם (ראו לדוג' עדות תורג'מן- עמ' 27 לפרוטוקול).

אם כן, ברור כי בענייננו הייתה התחייבות מפורשת מצד הנתבעות לקבלת התובעת לעבודה באופטיקנה בסיום לימודיה, עם הסמכתה כאופטיקאית.

התחייבות זו שניתנה בעל פה, היא בגדר חוזה לכל דבר (הסכם למתן עבודה), וזאת בהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

האם הנתבעות הפרו את התחייבותן לשבץ את התובעת לעבודה באופטיקנה:

כאמור, התובעת טוענת כי בתקופה שלאחר הסמכתה, פנתה לנתבעות כדי שתקיימנה את הבטחתן ותשבצנה אותה לעבודה. לטענתה, בתחילה נמנעו הנתבעות מלשבץ את כלל תלמידי המחזור שסיימו לימודיהם (למעט תלמידה אחת שהועסקה על ידה עוד בטרם החלו הלימודים), אולם לאחר מאבק שניהלו מולן תלמידי הקורס ניאותו הנתבעות לקבל לעבודה את כל התלמידים למעט התובעת.

לטענתה, הנתבעות לא הודיעו לה במפורש שאין בכוונתן להעסיקה, אלא בפועל "מרחו" אותה בדרישות שונות ומשונות, "שכחו" לחזור אליה, נזפו בה שאין היא מבינה כי עליהם לטפל בדברים חשובים יותר, ולמעשה התחמקו לחלוטין מקיום הבטחתן.

מנגד, הנתבעות טענו כי לאחר סיום לימודיה וקבלת תעודת המקצוע, זומנה התובעת לראיון עבודה באופטיקנה. לטענתן, התובעת רואיינה על ידי מנהל המעבדה והוצעה לה שם משרה, אך התובעת סירבה לעבודה במשרה שהוצעה לה. לטענתן, ההתנהלות כלפי התובעת הייתה דומה להתנהלות כלפי יתר התלמידים, אשר גם להם הוצעה משרה באופטיקנה.

כפי שיפורט להלן, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובעת סירבה להצעה שהוצעה לה. בניגוד לגרסתן, התובעת לא סירבה להצעת עבודה שהוצגה לה, הגם שהביעה העדפה להיות משובצת במשרה אחרת.

כאמור, עולה מהראיות כי בשנת 2014 סיימה התובעת את לימודיה, עמדה בהצלחה בשני המבחנים הנדרשים (מעשי ועיוני), וקיבלה תעודת הסמכה מיום 17.3.14 מטעם משרד הכלכלה במקצוע "אופטיקאות" סוג 2.

עולה מהראיות כי התובעת עברה את המבחנים בהצלחה במועד א', כאשר חלק מתלמידי הקורס עברו בהצלחה את המבחנים במועד מאוחר יותר.

התובעת צירפה לתצהירה העתקים של צילומי מסך מהטלפון הסלולרי שלה, של מסרונים ששלחה לגורמים שונים בנתבעת. עולה מהראיות כי ביום 22.4.14 פנתה התובעת לגב' דפנה לבני, מזכירת המכללה, עם העתקים לגורמים נוספים: מר ערן גולדפרב- מנהל המכללה; גב' וייס; ולגב' שני רסין - בתה של הנתבעת 3 שהייתה ממנהלי המכללה:

"שלום דפנה. הובטח לנו לאחר הפסח תאריך לתחילת עבודתנו. אני מבינה שהתשובה תלויה בהצלחה במבחן החוזר, עובדה הנוגדת את הבטחתכם הראשונית לגבי אי תלות בין תלמיד לתלמיד. אשמח לקבל תאריך ללימודי שיווק שעדיין לא נלמדו. באופן אישי אני מעוניינת ללמד במכללה או בעדיפות שנייה לעבוד במעבדה. הזמינות שלי מיידית".

התובעת צירפה לתצהירה גם את צילומי המסרונים שהוחלפו בינה לבין גב' שני רסין (כפי שגם צולמו ממכשירה של גב' שני רסין- נספחים 10-9 לתצהיר התובעת). מהעתקים אלה עולה כי המסרון ששלחה כאמור התובעת ביום 22.4.14, התקבל גם אצל שני רסין.

ביום 4.5.14 שלחה התובעת מסרון נוסף לגב' שני רסין כדלקמן:

"שלום שני. מה קורה עם ההשמה? הגענו כבר לחודש מאי! שמעתי שיש כבר תלמידים שקבעו להם מקום עבודה. תודיעי לי מה בקשר אליי. כפי שצינתי אני מעדיפה לעבוד במכללה. בתודה מאירה גרוס".

משלא זכתה לכל מענה להודעותיה, שלחה התובעת לגב' שני רסין מסרון נוסף ביום 7.5.14, כדלקמן:

"שלום שני. אינני מבינה מדוע אינך חוזרת אלי כשאני מטלפנת אליך או מסמסת לך? ביקשתי לעבוד במכללה, לא בהוראה אלא בעזרה סביב ההוראה ורק בעדיפות שניה לעבוד במעבדה. אבקש תשובתך בהקדם. בתודה מאירה גרוס".

באותו יום השיבה גב' שני רסין במסרון, כי אין אפשרות להציע לה משרה במכללה:

"שלום מאירה. לא נוכל לקלוט עזרה נוספת במכללה. תקציבנו מצומצם. אם משהו ישתנה בעתיד נעדכן אותך. יום טוב".

עולה מהראיות כי בשלב זה התובעת זומנה טלפונית לראיון עבודה אצל מר לנקרי- מנהל המעבדה הראשית בפ"ת.

ביום 8.5.14 התקיים לתובעת ראיון העבודה בפניו, לגבי משרה במעבדה בפ"ת.

יצוין כי בכתב התביעה לא צוין על ידי התובעת כי ביום 8.5.14 התקיים לה ראיון עבודה לגבי משרה במעבדה. גם בתצהירה מסרה גרסה לא מהימנה, כאילו מעולם לא זומנה לראיון עבודה (סע' 25 לתצהירה). עוד יצוין כי התובעת צירפה לתצהירה העתקים מדפי פירוט שיחות והודעות ששלחה לגורמים השונים אצל הנתבעות בחודש מאי בין התאריכים 2/5 - 25/5 (נספח 7 לתצהירה). עולה מנספח זה, כי לא צורפו על ידה העתקים לגבי שיחות/מסרונים שהוציאה מהטלפון הסלולרי בתאריך 8.5.14.

רק בעדותה סיפקה התובעת, לראשונה, את גרסתה לגבי ראיון זה שהתקיים כאמור בפני מר לנקרי ביום 8.5.14 (עמ' 9 לפרוטוקול).

מכל מקום, הנתבעות טענו כאמור כי בראיון שהתקיים ביום 8.5.14, הוצעה לתובעת משרה במעבדה, אולם לטענתן התובעת סירבה לעבוד במשרה שהוצעה לו.

כפי שנראה להלן, למעשה לא הוצעה לתובעת כל משרה קונקרטית באופן מפורש, ולכן אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בדבר סירובה של התובעת להשתלב בעבודה במעבדה.

מר לנקרי העיד בתצהירו לגבי ראיון זה כדלקמן:

"ביום 8.5.14 ערכתי ראיון עבודה לגב' מאירה גרוס, התובעת, בקשר למשרה במחלקת המסגור במעבדה, בתחום הנלמד במכללה לאופטיקאים עליו קיבלה תעודת מקצוע. העבודה מתבצעת בבניין של אופטיקנה בפ"ת בתנאי עבודה נוחים- תנאי מעבדה, מיזוג, העבודה אינה פיזית. המשכורת ההתחלתית גבוהה משכר מינימום ועובד מוכשר יכול לעבוד במספר עמדות במעבדה.

הגב' מאירה גרוס לא הייתה מעוניינת במשרה במעבדה ומדבריה הבנתי שהיא מעוניינת לקבל משרה במכללה לאופטיקאים".

בעדותו לגבי ראיון זה, ציין מר לנקרי כי התרשם כי התובעת לא הביעה "מאה אחוז רצון" לעבוד במעבדה (עמ' 20 לפרוטוקול):

"..מהראיון עם התובעת אני זוכר שהצעתי לה עבודה במעבדה, היא קצת הביעה פליאה, כי חשבה יותר לכיוון של עבודה במכללה עצמה, הביעה סוג של אי רצון לעבוד במעבדה. אולי סוג הפליאה נבע מכך שהצעתי לה עבודה במעבדה. מה שאני זוכר ברגע הזה, זה סוג של "הבטיחו לי לעבוד במכללה, לא כ"כ מתאים לי לעבוד במעבדה", אין מאה אחוז של רצון..".

מר לנקרי העיד בחקירתו כי בסיום הראיון אין הודעה במקום לגבי תוצאותיו, אלא אחרי מספר ימים חוזרים למועמד עם תשובה סופית לגבי שיבוצו במשרה (עמ' 21 לפרוטוקול):

"ש. כשהסתיימה השיחה והתובעת יצאה. מי היה אמור לחכות פה למה, היא הייתה צריכה להתקשר אליך או הפוך, מה הייתה השורה התחתונה?

ת. כשהם יוצאים מהראיון נאמר להם שניתן להם הודעה, אין הודעה במקום. אני לא זוכר מה היה במקרה הספציפי זה מה שבדר"כ. אחרי מספר ימים חוזרים למועמד ואומרים לו, כן או לא, צריך או לא צריך".

ראו גם בהמשך עדותו (עמ' 24 לפרוטוקול):

"..באותו מעמד אני לא נותן תשובה. אני לא חוזר עם תשובות למועמדים מי שחוזר זה כ"א. אני העברתי לכ"א את ההתרשמות שלי, ההחלטה היא לא רק שלי, אלא עם איש מכ"א, ואני מעביר אליהם את ההתרשמות שלי..".

יצוין כי עדות זו תואמת לעדות התובעת, כי מר לנקרי ציין בפניה כי תקבל תשובה סופית לאחר מספר ימים (עמ' 9 לפרוטוקול):

"בסיום הסיפור שלו השיחה, זה לא ראיון מבחינתי, אני לא דיברתי חוץ מלהגיד שאני יכולה לעמוד על הרגליים ואני יכולה לעבוד 8 שעות ברציפות ובמשמרות. הוא אמר טוב ושיודיע לי ביום שני, זה היה ביום חמישי..".

מר לנקרי העיד בתצהירו כי בסיום הראיון הודיע למחלקת כוח אדם על אי רצונה של התובעת לעבוד במשרה במעבדה (סע' 6 לתצהירו). בעדותו העיד כי בד"כ בסיום ראיון עבודה הוא מכין סיכום פגישה ומעביר זאת למחלקת כוח אדם (עמ' 21 לפרוטוקול):

"ש. איך הסתכמה הפגישה, היא הסתיימה איך?

ת. כמו שמסתיימות רוב הפגישות, בסיכום של ראיון העבודה, הוצאת מייל כלפי כוח אדם.

ש. מה סיכמת עם התובעת?

ת. לא זוכר. רוב האנשים שאני מראיין אני מוציא הסכם פגישה, זו ההתנהלות לי. במקרה של התובעת, לא יכול לשים את האצבע, לא יודע אם רשמתי סיכום שיחה, סביר להניח שכן, יכול להיות שלא".

בענייננו, יש לתמוה על כך שהנתבעות לא המציאו כל סיכום ראיון לגבי הראיון שערך מר לנקרי עם התובעת. לעניין זה ראו גם עדות אלון, לפיה היו בעניינה של התובעת מספר מיילים (עמ' 17 לפרוטוקול). הנתבעות לא טרחו להמציא ראיות אלה לבית הדין.

נדגיש כי איננו מקבלים את גרסת הנתבעות כי התובעת הודיעה בשלב זה שאינה מעוניינת במשרה. עולה מהראיות כי התובעת הגיעה לראיון זה יום לאחר שהודיעה לה גב' שני רסין כי אין אפשרות לשבצה במשרה במכללה. ראינו לעיל כי התובעת ציינה במפורש, במסרונים שנשלחו לגב' שני רסין ואח', כי האפשרות השנייה המועדפת עליה היא עבודה במעבדה (למרות שב"כ הנתבעות ניסה לטעון כי אינו רואה את המילה מעבדה- עמ' 9 לפרוטוקול). התובעת הגיעה במיוחד לראיון אצל מר לנקרי, לאחר שנאמר לה שמדובר במנהל המעבדה (ראו עדותה- עמ' 9 לפרוטוקול). הדעת נותנת כי אם לא הייתה מעוניינת במשרה במעבדה, כלל לא הייתה מתייצבת לראיון. והדעת נותנת כי אם לא הייתה מעוניינת במשרה, הרי שלא היה כל צורך ליתן לה הודעה סופית לאחר מספר ימים לגבי שיבוצה או אי שיבוצה במשרה.

התרשמנו מהראיות כי מר לנקרי לא מצא בתובעת את מידת ההתלהבות הרצויה בעיניו לצורך שיבוצה במשרה במעבדה שבניהולו. ייתכן מאוד שהתובעת העלתה בפניו את העדפתה הראשונית להשתבץ במכללה ועל כך שלדידה היא מתאימה יותר לעבודה במכללה, ומר לנקרי לא ראה את אותה מידת התלהבות לגבי המשרה במעבדה.

עולה מהראיות כי ביום 11.5.14, קרי שלושה ימים לאחר הראיון הנ"ל, התקשרה התובעת למר לנקרי לגבי המשרה במעבדה (ראו העתק פירוט שיחות- נספח 7 ג' לתצהיר התובעת; עדות לנקרי לגבי מספר הטלפון שלו- עמ' 21 לפרוטוקול; עדות התובעת- עמ' 9 לפרוטוקול). עולה מהראיות כי מיד לאחר שיחה זו, שלחה התובעת מסרון לגב' שני רסין, כי נאמר לה על ידי מר לנקרי כי אין צורך בעובדים במעבדה בגלל מכירות נמוכות (נספח 10 לתצהיר התובעת):

"שלום שני, לאחר שיחה היום עם אודי מהמעבדה מסתבר כי אין צורך בעובדים נוספים במעבדה בגלל מכירות נמוכות, אין גם מקום במכללה בגלל תקציב מצומצם, לאן בדיוק אני משובצת לעבודה שהובטחה? חזרי אליי בבקשה עוד היום. אל תמשכי אותי למחר. בתודה, מאירה גרוס".

בו ביום, השיבה גב' רסין לתובעת במסרון, בו לא הכחישה כלל את הדברים שצוינו על ידי התובעת לגבי חוסר הצורך בעובדים במעבדה, וכל שצוין הוא כי היא מטפלת בעניין והאנשים מולם היא מטפלת עסוקים בדברים נוספים:

"שלום מאירה, אני מטפלת בזה אבל זה יקח זמן. האנשים שמולם אני מבררת עסוקים בדברים נוספים. יום טוב".

יצוין כי הנתבעות לא טרחו להעיד מטעמן את גב' שני רסין, הגם שמדובר בעדה רלוונטית ביותר להליך, שהייתה בקשר רציף עם התובעת והשיבה לפניותיה. כאמור גב' שני רסין לא הכחישה את דברי התובעת, אלא רק ביקשה ממנה להתאזר בסבלנות שכן הגורמים מולם היא מבררת עסוקים בדברים אחרים.

לעניין זה כבר נפסק כי כלל הנקוט על ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו הסבר סביר לכך, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736 (1980)). לדידנו, אי העדתה של גב' שני רסין לגבי פנייתה של התובעת, מחזקת כמובן את גרסת התובעת באשר לדברים שנאמרו לה לגבי חוסר הצורך בעובדים במעבדה. ברור כי ככל שהיה מדובר בדברים לא נכונים, הרי שהיה מצופה מגב' שני רסין להעמיד את התובעת מיד על טעותה, דבר שלא נעשה.

וראו לעניין זה עדותו של מר לנקרי (עמ' 22 לפרוטוקול), שסיפק תשובה לא רלוונטית לפיה הוא לא נותן תשובה במקום (שהרי התובעת ציינה בעצמה כי התשובה ניתנה לה לאחר מספר ימים), ולא שלל את העובדה כי ייתכן שהייתה פניה אליו מצד הנתבעות לברר מדוע אמר לתובעת שאין צורך בעובדים (עמ' 22 לפרוטוקול):

"ש. מציג לך sms שהתובעת שלחה ב-11.5 לשני רסין מיד עם סיום השיחה הטל' איתך. (מקריא) "אין צורך בעובדים נוספים במעבדה..אין גם מקום במכללה..מה אני עושה..?"

ת. זמני הוא מוקצב אם אני צריך עובדים למה שאזמן לראיון? לשאלתך- אני לא עושה דברים כדי לצאת ידי חובה. אני לא נותן תשובה במקום בשום מקרה. לגבי תקציב המכללה- אני לא אחראי.

ש. אני שואל על החלק הראשון של ה-sms?

ת. אני לא נותן תשובות במקום, כן או לא.

ש. אח"כ היה מצב שמישהו פנה אליך ושאל אותך אם אמרת לתובעת שאין צורך בעובדים?

ת. יכול להיות. אני לא זוכר.

קבלת פניה ממישהו באופ', משני, ממישהו במערכת ששואל אותך האם אמרת לתובעת שאתה לא צריך עובדים במעבדה?

ת. לגבי כל המרואיינים היה איתי בירור מקצועי, ואני מניח שגם במקרה הזה שאלו אותי מה עמדתי. היה בירור לגבי כלל העובדים".

וראו לעניין זה עדותה של גב' וייס שהודתה כי היא מכירה את המסרון הנ"ל, ואכן נעשה בירור מול מר לנקרי על ידי גב' שני רסין (עמ' 26-25 לפרוטוקול).

מתשובתו המתחמקת של מר לנקרי, בצירוף העובדה שגם לאחר הבירור עמו הנתבעות לא טרחו לתקן את התובעת בדבר טעות כביכול במסרון שנשלח על ידה, אנו מסיקים כי הדברים אכן נאמרו על ידו.

נציין כי עדותה של גב' וייס הייתה בעיקר מפי השמועה, למרות שכמעט ולא הייתה בקשר עם התובעת ("הוא עדכן את מורן והיא עדכנה אותי"- עמ' 25 לפרוטוקול; "שני ביררה..כי היא עדכנה אותי בעניין"- עמ' 26 לפרוטוקול; ראו גם סע' 4 לתצהירה: "לאחר דברים אלה, לא פנתה אליי שוב הגב' גרוס וידוע לי שהיא פנתה ישירות אל גב' שני רסין"), מה שמחזק עוד יותר את התמיהה בדבר העדתה במקום גב' שני רסין. יצוין כי בעדותה העידה גב' וייס, כי התובעת התקשרה אליה לאחר שליחת המסרון על ידה לגב' שני רסין (שנשלח כאמור ביום 11.5.14), וזאת למרות שלפי האמור בתצהירה השיחה עמה נערכה בכלל שלושה ימים קודם לכן- ביום 8.5.15 (סע' 3 לתצהירה).

הנה כי כן, שוכנענו כי נכון ליום 11.5.14 המצג שהוצג לתובעת היה כי אין משרה פנויה במעבדה (בנוסף לכך שאין משרה פנויה במכללה). זאת לאחר שהתובעת התקשרה למר לנקרי לגבי תשובתו באשר לשיבוצה במשרה זו.

על העובדה שהתובעת נמצאה על ידי הנתבעות כלא מתאימה, ניתן ללמוד מהראיות שהומצאו על ידי הנתבעות. לתצהיר הנתבעות צורף עדכון סטטוס שהכינה גב' אלון, לאחר הראיונות האישיים שהתקיימו עם בוגרי המכללה. בעוד לגבי גב' נוימרק וגב' אינה לימוני צוין במפרוש "לא הייתה מעוניינת", הרי שלגבי התובעת לא הופיעו כלל המילים האלה, אלא צוין כי נמצאה לא מתאימה:

"לא נמצאה מתאימה למעבדה/חנויות. חוסר מוטיבציה".

אם כן, עולה מהראיות כי במקום להודיע לתובעת כי היא נמצאה לא מתאימה לעבודה במעבדה הודיעה לה גב' שני רסין כי תעדכן אותה בהמשך לגבי השיבוץ שלה, שכן "זה יקח זמן" והגורמים הרלוונטיים "עסוקים בדברים נוספים". למעשה, מחלקת כ"א של אופטיקנה כלל לא טרחה להודיע לתובעת בצורה רשמית לגבי שיבוצה (או אי שיבוצה) במשרה כלשהי.

עולה מהראיות כי לאחר קבלת המסרון מגב' שני רסין, שלחה התובעת מסרון למר ערן גולדבפרב, על מנת לעדכנו כי בניגוד להבטחות שניתנו לה, טרם קיבלה שיבוץ לעבודה:

"שלום ערן, בעבר כשדיברנו ביקשת לדעת אם אופטיקנה יעמדו מאחורי הבטחתך לתת לנו עבודה באופטיקנה בסיום הלימודים. לגביי אישית ההבטחה לא התקיימה. אני מבקשת בכל לשון של בקשה שתיצור איתי קשר בדחיפות!תודה מאירה גרוס".

עוד עולה מהראיות כי התובעת ניסתה ליצור קשר עם גב' ליבני -מזכירת המכללה, בתאריכים 14.5.14 ו- 25.5.14 (העתקי פירוט שיחות ומסרונים- נספח 7 לתצהיר התובעת).

כמו כן, עולה מהראיות כי ביום 20.5.14 שלח ב"כ התובעת מכתב התראה למכללה, ובו בקשה לקיים את ההבטחה ולקלוט את התובעת לעבודה:

"..מאז חודש מרץ, פונה אליכם מרשתי בבקשות לממש את הבטחתכם לשבצה לעבודה, אך פניותיה מושבות ריקם, תוך מתן הסברים מתחמקים. זאת למרות ששני תלמידים אחרים כבר שובצו לעבודה.

יתרה על האמור, לאחרונה הצעתם עבודה לתלמידה נוספת שלמדה בצוותא עם מרשתי, אך למרות שהנ"ל סירבה להצעה בשל תנאי השכר, לא טרחתם אפילו להציע למרשתי את המשרה הפנויה.

בשלב זה אין בכוונתי להרהר אחר הסיבות להתנהלותכם כמפורט לעיל, אלא רק לבקשכם לקיים את הבטחתכם לקלוט את מרשתי לעבודה, או לחילופין, לפרט את הסיבות להפרתה המתמשכת על ידכם..".

יש לציין באשר לאמור במכתב לגבי התלמידה שסירבה להצעת עבודה- כי עולה מתצהירה של גב' נוימרק כי היא זו שסירבה להצעת העבודה, וכאמור התובעת לא קיבלה הצעה דומה להשתבץ במשרה זו.

עולה מהראיות כי המכללה כלל לא טרחה להשיב למכתבו זה של ב"כ התובעת. יצוין כי בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעות, לא נטען כי מכתב זה לא התקבל על ידי המכללה. אמנם, גב' וייס ומר תורג'מן העידו בחקירתם כי לא ראו את המכתב. עם זאת, גב' וייס הייתה באותה תקופה מנהלת סניף חיפה של המכללה, ומר תורג'מן הנו סמנכ"ל כספים של רשת אופטיקנה ולא ברור מה היה הקשר היומיומי שלו עם המכללה, ולכן אין בעדותם כדי לשנות מהמסקנה כי המכתב התקבל אצל המכללה, שלא טרחה לענות מדוע התובעת לא משובצת לעבודה.

אם כן, עולה מהאמור כי הנתבעות התחמקו מכל פניותיה של התובעת, וזאת לאחר שנאמר לתובעת כי עליה להתאזר בסבלנות. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב מצד הנתבעות, שיש להוקיעה.

עולה מהראיות כי ביום 10.6.14 פנו תלמידי המכללה במכתב למשרד הכלכלה, בתלונה על התנהלות המכללה באי עמידתה בתכנית הלימודים שפורסמה; אי עמידה בנוהל ציון מגן כך שלא הייתה התחשבות בציוני המגן לצורך המבחן העיוני; אי שיבוץ לעבודה של תלמידי הקורס.

עולה מהראיות כי התובעת היא שהכינה את מכתב זה (עדותה- עמ' 13 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות כי האמור במכתב זה, לגבי אי שיבוץ תלמידי הקורס לעבודה, היה לא מדויק שכן גב' נוימרק העידה כי הוצעה לה משרה והיא זו שסירבה לקבלה, וכן ראינו גם במסרון ששלחה התובעת לגב' שני רסין ביום 4.5.14, כי ציינה בעצמה שיש תלמידים שקבעו להם מקום עבודה.

לכן נראה כי טענות אלה בדבר היעדר שיבוץ לעבודה, היו נכונות בעיקר לגביה.

עולה מהראיות כי בסמוך למועד שליחת המכתב למשרד הכלכלה (בחודש יוני 2014), נתבקשה גב' אלון מהממונים עליה לברר שוב את סטטוס הטיפול בהשמה של כלל תלמידי הקורס (עמ' 18 לפרוטוקול):

"..ביקשו ממני להוציא את החוו"ד של כולם, אז פניתי לכל מי שהיה וביקשתי חוות דעת חוזרות".

למרות דברים אלה, עדיין לא המציאו הנתבעות כל מסמך שממנו ניתן ללמוד על תוצאות הראיון שקיים מר לנקרי לתובעת (ראו עדותה של גב' אלון כי במקרה של התובעת הסתפקה כביכול בעדכון בעל פה- עמ' 19 לפרוטוקול).

לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעות לא הציעו לתובעת משרה במעבדה (ראו לעניין זה גם עדות מר תורג'מן שהודה כי לא הוצע לה כל תפקיד קונקרטי- עמ' 28-27 לפרוטוקול), ומכל מקום אנו דוחים את הטענה כי התובעת סירבה להצעה שניתנה לה (גרסה אשר לא קיבלה כל ביטוי בכתב בזמן אמת).

הנתבעות התחמקו מלתת לתובעת תשובה סדורה בעניין שיבוצה, ודחו אותה בלך ושוב, זאת על אף פניות חוזרות ונשנות מצד התובעת.

אם כן, אנו קובעים כי הנתבעות הפרו את התחייבותם לשבץ את התובעת לעבודה בסיום לימודיה.

פיצויי בגין הפרת חוזה:

התובעת טוענת כי הנתבעות התחייבו כאמור להעסיקה בסיום הלימודים ואף התחייבו כי תוחזר לה עלות שכר הלימוד תוך 5 שנים (1/5 משכר הלימוד כל שנה). לטענתה, הסעד הראוי בנסיבות אלה הוא פיצויי קיום- פיצויים בגובה הסך אותו היה משתכרת במשך 3 שנות עבודה לפי שכר מינימום, בסך כולל של 154,800 ש"ח.

לחלופין, עותרת התובעת להשבה ופיצויי הסתמכות- השבת עלות שכר הלימוד ודמי ההרשמה בסך 19,250 ₪, וכן פיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופת הלימודים בסך 12,000 ₪ (לאחר שסכום הפיצוי צומצם בסיכומיה).

מנגד, הנתבעות טוענות כי יש לדחות את התביעה בגין פיצויי קיום, שכן אין כל מקור בדין המזכה אדם המסרב לעבוד במשרה שהוצעה לו, בתקבולים בגובה שכר העבודה שנמנע ממנו. לטענתן, ככל שהייתה התובעת מסכימה לעבודה שהוצעה לה והייתה מתמידה בעבודתה במשך 5 שנים, הייתה מקבלת החזר שכר לימוד מלא. לכן, לטענתן, מוכחש הסכום המופרז הנטען, אופן חישובו, ועצם זכאותה לתשלום.

מוסיפות הנתבעות כי התובעת חתמה על טופס הרשמה, בו צוין כי כל נזק בקשר ללימודים יוגבל לגובה שכר הלימוד בלבד, ולכן, לטענתן, יש לסלק על הסף כל תביעה מעבר לסכום זה.

באשר לסעד החלופי לו עתרה התובעת- טוענות הנתבעות כי התובעת לא זכאית לכל השבה של עלות הלימודים, שכן המכללה עמדה בהתחייבותה להכשיר את התובעת למקצוע שרכשה ואין לתובעת כל מניעה למצוא עבודה במקצוע זה גם כיום. כמו כן, לא הייתה לתובעת כל מניעה לעסוק בעבודה בתקופת הלימודים, ולכן היא לא זכאית לכל פיצוי בגין הפסד השתכרות.

בענייננו, טענות התובעת מכוונות להתנהלות הנתבעות בכל הקשור לאי קיום התחייבותן למתן עבודה.

סעיף 39 לחוק החוזים שכותרתו "קיום בתום לב" קובע כי :

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע כי:

"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

באשר לנטל ההוכחה המוטל על הטוען להפרה, נקבע כי :

"משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים (סעיף 2 לחוק התרופות). פיצויים אלה יינתנו "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 10 לחוק התרופות). בהגשמת הזכות לפיצויים, על פי סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים. השלב הראשון עניינו קביעת היקפו ומידתו של הנזק, שבגין התרחשותו אחראי המפר. זוהי שאלה של תיחום הנזק, אשר במסגרתה מאתרים את הנזקים, שנגרמו על ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות). משאותר הנזק, אשר בגין התרחשותו אחראי המפר, בא מקומו של השלב השני, אשר עניינו קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנתבע (צריך להיות הנפגע- א"ד) בגין הנזק שנגרם לו..." (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2)800 (1981); להלן "עניין אניסימוב").

לעניין גובה שיעור הפיצויים, נפסק כי לעיתים לאור טבעו ואופיו של הנזק יש קושי בהבאת ראיות להוכחתו. במקרים כאלה, רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולקבוע את שיעור הפיצויים על דרך של אומדן (עניין אניסימוב - עמ' 809).

בענייננו, נזקה של התובעת הוא ברור. התובעת, שהייתה בת 69 בתחילת הלימודים, שקדה על לימודיה במשך שנתיים לצורך הסמכתה כאופטיקאית (סוג 2), תוך שהיה ברור לה כי בסיום לימודיה מובטחת לה משרה באופטיקנה. היה ברור לה כי תינתן לה הזדמנות להוכיח את כשרונה ולהתמיד בעבודתה, ובכך להמשיך להתפרנס בכבוד וגם אפשרות להחזיר את עלות שווי הקורס. ראו עדותה (עמ' 12 לפרוטוקול):

"..כתבו ש-20 אחוז שכר לימוד יוחזרו כל שנה אחרי עבודה, לכן בחרתי ללמוד כדי שתהיה לי עבודה קבועה ולא עבודה של פעמיים בשנה בהשגחה על בגרויות ומבחנים באונ' שיש בקיץ ובחורף".

ראו גם המשך עדותה (עמ' 15 לפרוטוקול):

"..והסכמתי לעבוד בכל מחיר, אפילו לא שאלתי כמה נותנים לשעה, כי הייתי צריכה את העבודה".

משהפרו הנתבעות את התחייבותן, הותירו את התובעת בפני שוקת שבורה ולא ניתנה לה כלל ההזדמנות להוכיח את עצמה. הקושי בגילה המתקדם של התובעת (מספר שנים מעבר לגיל הפרישה) להשיג עבודה במקום אחר, הוא מובן מאליו. ראו לעניין זה עדותה (עמ' 15,14 לפרוטוקול):

"לא הלכתי ללמוד כדי לחפש בחנויות אחרות, הלכתי ללמוד כדי שתהיה לי עבודה באופטיקנה. הם יכלו להגיד מראש שהם לא מבטיחים עבודה ואז הייתי חושבת אם להירשם או לא".

...

ש. מאז ועד היום את לא מחפשת עבודה במעבדות?

ת. לא רוצה לחפש אחרי שרימו אותי. מה אני אגיד להם שאני בת 50 או 73?

ברור כי הנתבעות היו צריכות לצפות כי הפרת התחייבותן כלפיה תביא לפגיעה הקשה בתובעת, בכך שתישאר ללא יכולת להתפרנס בתחום בו הוכשרה על ידן (ראו לעניין הקושי של התובעת למצוא עבודה ברשתות אחרות- עדותה בעמ' 14 לפרוטוקול). הנתבעות הבטיחו לתובעת עבודה בתחום, כשהיה ידוע להם כי בסיום הקורס תחצה את גיל 70, ולכן יש להתחייבות זו משמעות מיוחדת.

לאחר שהבאנו בחשבון את כלל הנסיבות (ובין היתר גם את עלות שווי הקורס), מצאנו כי הפיצוי הראוי במקרה זה הוא בגובה של 30,000 ₪. בקביעתנו את גובה הפיצוי לקחנו בחשבון את התרשמותנו הישירה מהתובעת בעת עדותה, אשר הובילה למסקנה כי ההימנעות מלשלב את התובעת בעבודה נבעו מאישיותה ומהליכותיה, אשר יש בהם כדי לעורר קושי ביחסי עבודה, וזאת בלשון המעטה.

נדגיש כי הגם שהתחייבו הנתבעות להעסיק את התובעת בסיום הקורס, הרי שלא הייתה התחייבות באשר למשך העסקתה. לכן, לא מן הנמנע כי לאחר מספר חודשים הייתה נפסקת ההתקשרות בין הצדדים. מצד שני, עדיין יש ליתן משקל לכך שנמנעה מהתובעת בכלל ההזדמנות להוכיח את עצמה. ייאמר מיד, בקביעת גובה הפיצוי הנ"ל הבאנו בחשבון את התנהלותן חסרת התום לב באופן משווע של הנתבעות, בכך שלא רק שלא עמדו בהבטחתן כלפי התובעת, אלא דחו אותה בלך ושוב.

ככל שהתנהלות הנתבעות הייתה בתום לב, כך שהיו טורחות להסביר לתובעת בהגינות את הסיבות לאי שיבוצה במשרה כלשהי באופטיקנה (חוסר מוטיבציה או פגמים באופייה וכו'), הרי שהדבר היה מקבל ביטוי גם בהקטנה גובה הפיצוי (ייתכן שאף נמוך יותר מעלות שווי הקורס).

באשר לטענת הנתבעות, לפיה בהתאם לטופס ההרשמה נקבעה הגבלת אחריות כך שכל נזק בקשר ללימודים יוגבל לגובה שכר הלימוד בלבד- לדידנו אין ליתן תוקף לסעיף זה, שכן מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד שנותן לנתבעות יתרון לא הוגן ביחס לנרשמים העלול להביא לקיפוחם (סע' 3 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982).

סע' 4 (6) לחוק זה קובע כי כאשר מדובר בתנאים המגבילים באופן כלשהו זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, הרי החזקה היא שסעיף זה הנו תנאי מקפח. במקרה כזה, הנטל הוא על מנסח החוזה (הנתבעות) להוכיח שלא מדובר בתנאי מקפח. הנתבעות לא עמדו בנטל זה.

לכן, אין ליתן תוקף לסעיף זה והתובעת לא מוגבלת בסכום התביעה.

נציין כי התרשמנו כי ההתנהלות המזלזלת והמתחמקת של הנתבעות בתובעת, נבעה מהסתמכותן על סעיף הגבלת האחריות הנ"ל, ובדיוק בשל כך ראוי לבטל הוראה מקפחת שכזו.

פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה:

התובעת טוענת כי האמתלות השונות והמשונות, בהן השתמשו הנתבעות כדי לחמוק מקיום התחייבותן לקבלה לעבודה, בצירוף העובדה כי יתר התלמידים שלמדו עמה במחזור הלימודים הראשון התקבלו לעבודה, מעידות על כך שמדובר באפליה על רקע גילה.

מנגד הנתבעות טענו כי כל התלמידים, כולל התובעת, זומנו לראיון והוצעה להם משרה בהתאם לכישוריהם. חלקם קיבלו את ההצעה וחלקם סירבו, ולכן, לטענתן, לא הייתה כל אפליה מחמת גיל ואין כל עילה לתשלום פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע כי:

"לא יפלה מעסיק בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם..גילם..גזעם.. , בכל אחד מאלה:

(1)קבלה לעבודה;

(2)...

..".

סעיף 9 (א) לחוק, שעניינו נטל ההוכחה בתביעה של עובד מכוח סעיף 2 לחוק, קובע כי:

"בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2-

(1)לעניין קבלה לעבודה, קידום בעבודה, תנאי עבודה, שליחה להכשרה או השתלמות מקצועית, או תשלום פיצויי פיטורים- אם קבע המעסיק לגביהם תנאים או כישורים, ודורש העבודה או העובד, לפי העניין, הוכיחו כי נתקיימו בהם התנאים או הכישורים האמורים;

(2)לעניין פיטורים מהעבודה- אם הוכיח העובד שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".

בהתאם לפסיקה, על מנת להפוך את נטל הראיה, על העובד להראות שהתקיימו בו התנאים והכישורים הנדרשים לצורך העבודה, וכן להביא ראשית ראיה לכך שהחלטת המעסיק הייתה נגועה באפליה אסורה (דב"ע (ארצי) נו/3-129 שרון פלוטקין נ' אחים אייזנברג בע"מ פד"ע לג (1999) 481 (1997); ע"ע (ארצי) 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד. פ ילו בע"מ, מיום 16.3.08).

בענייננו, התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך שאי קבלתה לעבודה הייתה מטעמי גיל. עולה מהראיות כי חלק גדול מהעובדים באופטיקנה הם בגילאים מבוגרים (ראו נספח 1 לתצהיר הנתבעות- רשימת עובדים באופטיקנה מעל גיל 55). גם העדה מטעם התובעת, גב' נוימרק, שאין חולק כי קיבלה הצעת עבודה מהנתבעות, הייתה בגיל מתקדם יחסית בסיום הלימודים (גיל 58; ראו עדותה- עמ' 6 לפרוטוקול). גב' נוימרק אף העידה כי בטרם תחילת הלימודים דאגה לשאול האם גילה אמור להפריע, ועדיין הנתבעות לא ראו בכך כל בעיה והבטיחו לה כי תוצע לה עבודה בסיום הלימודים (עמ' 6 לפרוטוקול). עוד העידה כי בעניין זה לא נתקלה בכל קושי בגלל גילה (עמ' 7-6 לפרוטוקול).

אין לקבל את טענת התובעת כי: "הקשר הדברים והדבקם מצביע על כך שהסיבה היחידה לאי שיבוצה לעבודה..הנו גילה" (סע' 38 לכתב התביעה). ברור כי הקשר הדברים אינו מספיק על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעות, והתובעת כאמור לא הביאה אף ראשית ראיה לטענת האפליה, כפי שנדרשה. יצוין כי גם בשלב המאוחר בו שלח ב"כ התובעת מכתב התראה למכללה (מכתב מיום 20.5.14), עדיין לא נטען שם באופן ספציפי כי מדובר באפליה מטעמי גיל (וראו עדות התובעת שהביעה פליאה על עובדה זו- עמ' 11 לפרוטוקול). כמו כן, גם במכתב שנשלח ביום 10.6.14 למשרד הכלכלה, לא הועלתה על ידי התובעת טענה כזו (וראו לעניין זה עדותה כי אין לה הסבר לכך- עמ' 13 לפרוטוקול).

עוד יש לציין כי בעדותה בפנינו התרשמנו באופן בלתי אמצעי מהקושי של התובעת לקבל מרות, לרבות מרותו של בית הדין, מעקשנותה ומדעתנותה הבלתי מתפשרת אשר גבלה לא אחת בחוצפה ובבוטות. התובעת למעשה אף לא חלקה על כך שראתה עצמה מתאימה למשרת הוראה, ומלכתחילה לא הפגינה מוטיבציה ביחס לאפשרות להשתלב בעבודה במעבדה.

לאור האמור, משהתובעת לא הוכיחה את טענת האפליה על בסיס גיל, הרי שיש לדחות את תביעתה לפיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

נציין כי אין בכוונתנו להידרש כלל ל"סעד חלופי" שהופיע לראשונה בסיכומי התובעת- פיצויים בגין עוגמת נפש, שכן מדובר בהרחבת חזית. עם זאת, נציין כי בסכום הפיצוי הבאנו בחשבון גם את עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת, כתוצאה מהתנהלותן חסרת התום לב של הנתבעות.

סילוק על הסף של התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3:

הנתבעות טוענות כי התביעה דנן מתבססת על התקשרות בין התובעת למכללה, והתובעת טוענת להפרת ההתחייבות מצד המכללה לאפשר לה עבודה באופטיקנה. לטענתן, אין לתובעת כל יריבות ועילת תביעה כלפי הנתבעת 2 שהנה חברת אחזקות בלבד, אשר אינה מפעילה את רשת אופטיקנה ואינה מעסיקה עובדים.

כמו כן, לטענתן, אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעת 3, שכן התובעת כלל לא מפרטת באיזה אופן "ביצעה ומבצעת בפועל" את המעשים הנטענים בתביעה. לטענתן, אין די בהיות הנתבעת 3 בעלת מניות ודירקטורית במכללה, על מנת לחרוג מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לטענתן, הנתבעת 3 גם לא התקשרה אישית בהסכם עם התובעת ולא הפרה כל חובה כלפיה.

לכן, לטענתן, אין לתובעת כל עילת תביעה או יריבות כלפי הנתבעות 2 ו-3.

באשר לתובעת 3- התובעת טענה בכתב התביעה כי:

"הנתבעת 3 הנה הבעלים והמנהלת של הנתבעות 1ו-2 ומי שביצעה ומבצעת בפועל את המעשים הרלוונטיים להקמת עילות התביעה".

לדידנו, ברור כי אין בנימוק עמום זה כדי להוכיח שיש להטיל חיוב אישי על הנתבעת 3.

למעשה לא ברור על בסיס מה טוענת התובעת להחלת החבות- האם על בסיס התחייבות אישית כביכול של הנתבעת 3 כבעלת מניות כלפיה (כך שנוצר כביכול חוזה בין התובעת לבין הנתבעת 3); האם על בסיס הטלת אחריות עליה מכוח היותה נושאת משרה; האם על בסיס הרמת מסך בין החברות לבין הנתבעת 3 כבעלת מניות (על ההבחנה בין הטענות השונות ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ ואח' נ' שמואל שמעון ואח', מיום 22.1.15).

טענת התובעת הועלתה באופן כוללני ולאקוני ללא כל הוכחה בצידה, ועל כן יש לדחותה.

לא הוכח כי הנתבעת 3 התחייבה כלפי התובעת לקיים באופן אישי את ההתחייבות (קרי לא הוכח שנוצר קשר חוזי ישיר בין בעלת המניות והתובעת).

לא הוכח כי קיימת הצדקה להטיל אחריות אישית עליה כנושאת משרה, שכן לא הוכח שהתנהלותה מגיעה לכדי "אשם אישי" וחוסר תום לב סובייקטיבי שיש בו סממנים של הטעיה או מרמה, ובוודאי לא הוכח מקרה חריג של תרמית.

ולא הוכח כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברות כדי לחייב אישית את הנתבעת 3. לא נטען כלל כי השימוש באישיות המשפטית נעשה על מנת להונות את התובעת.

לאור האמור, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 3.

באשר לנתבעת 2- התובעת טענה בכתב התביעה כי :

"הנתבעת 2 הינה חברה פרטית בע"מ, הנמצאת גם היא בבעלותה ובניהולה של הנתבעת 3, שעיקר עיסוקה בשיווק מוצרי אופטיקה כרשת חנויות בפריסה ארצית, ומשמשת כנותנת החסות ללימודים בנתבעת 1 והגוף שהתחייב לספק עבודה לבוגרי מחזור הלימודים הראשון בנתבעת 1".

כאמור, הנתבעת 3 הנה הבעלים והמנהלת של מספר חברות שמפעילה רשת אופטיקנה , כאשר הנתבעת 2 אחת מהחברות הפועלות במסגרת הרשת.

עולה מהראיות כי רשת אופטיקנה היא שהפעילה את המכללה, ולמעשה היא זו שהתחייבה להעסיק את התובעת בסיום לימודיה. עולה מהראיות כי העדים שהעידו בפנינו שהיו עובדי רשת אופטיקנה, היו מעורבים ישירות בהשמת בוגרי הקורס לשיבוץ בעבודה באופטיקנה. לדידנו, אין לקבל את טענת הנתבעות כי הנתבעת 2 הנה חברת אחזקות בלבד שאינה מפעילה את רשת אופטיקנה ולכן לא קשורה כביכול לתביעה. גם אם היינו מקבלים טענה זו, הרי שלא הייתה כל מניעה מצד הנתבעות לציין מי מבין קבוצת החברות ברשת אופטיקנה היא הנתבעת הנכונה. ראו לעניין זה פרוטוקול דיון קדם המשפט, שהתקיים ביום 10.12.14 בפני כב' השופטת מיכל לויט, בו ציין ב"כ התובעת כי רשומות כ-20 חברות בשמות השונים של אופטיקנה, ואין מניעה לשנות את שם הנתבעת 2 ככל שהנתבעות יואילו לומר מי הנתבעת הנכונה. לדידנו, לאור האי בהירות באשר לגורם מצד רשת אופטיקנה אשר התחייב להעסיק את התובעת, הרי שאין לקבל את טענת הנתבעות בדבר העדר יריבות. כאמור, לא הייתה כל מניעה מצד הנתבעות לציין מי מבין שלל החברות הנה הנתבעת הנכונה, ומשלא עשו זאת אין להן אלא להלין על עצמן.

משכך, אנו דוחים את טענת הנתבעות בדבר העדר יריבות בין התובעת לבין הנתבעת 2.

סוף דבר:

הנתבעות 1 ו-2 תשלמנה לתובעת, יחד ולחוד, פיצוי בגין הפרת חוזה בסך כולל של 30,00 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.14 ועד לפירעון.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית.

משמרבית התביעה נדחתה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ז, (07 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.