חנימוב נ׳ מדינת ישראל-משרד הבריאות

לפנינו תביעתו של ד"ר מיכאל חנימוב (להלן – התובע) נגד מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן – הנתבעת) למתן צו עשה המחייב את הנתבעת להחזירו למסלול של פנסיה תקציבית, כעובד מדינה באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.8.01, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבעת. לחלופין, ביקש התובע צו עשה המחייב את הנתבעת להחזירו באופן רטרואקטיבי לקרן הפנסיה הוותיקה "מבטחים", שבמסגרתה בוטח עד למינויו כעובד מדינה וביטוחו בפנסיה תקציבית בחודש אוגוסט 1993. לחלופי חלופין ביקש התובע לקבל פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו עקב ביטוחו השגוי במסלול של פנסיה צוברת.

בהחלטה מיום 22.1.20 אושר הסדר דיוני שנערך בין הצדדים ביחס לסעד הכספי החלופי המבוקש בכתב התביעה ולפיו: ההפרש המהוון בגיל הפרישה על פי חוק (מרץ 2018) בין הקצבה הנוכחית לה זכאי התובע ובין הקצבה לה היה זכאי אילו היה מבוטח בפנסיה תקציבית הוא 1,411,800 ₪; ההפרש המהוון בגיל הפרישה על פי חוק בין הקצבה הנוכחית לה זכאי התובע ובין הקצבה לה היה זכאי אילו היה מבוטח במבטחים הוותיקה הוא 1,352,418 ₪. עוד הגיעו הצדדים להסכמה בדבר רכיבי החישוב הבאים: תחת סכום הקצבה שנלקח לצורך התחשיבים הנוכחיים (7,087 ₪) יעודכן סכום הקצבה הנכון והמדויק העולה מדוח העמית; סכום הקצבה החלופית בתחשיב הפנסיה התקציבית יעמוד על 14,327 ₪. סכום הקצבה החלופית בתחשיב מבטחים הוותיקה יעמוד על 13,842 ₪.

רקע עובדתי

• התובע, יליד 1951, בעל תואר MD (ד"ר לרפואה) מהמכון הממלכתי לרפואה בטג'יקיסטן, ברית המועצות לשעבר, החל משנת 1976. כמו כן, הוא בעל תואר מומחה בטיפול נמרץ והרדמה וכן בעל תואר PHD מטעם מוסד לרפואה במוסקבה, ברית המועצות לשעבר, מהשנים 1985 ו-1990.

• בשנת 1990 עלה התובע לישראל, ולאחר שעמד בבחינות הרישוי של משרד הבריאות, בשנת 1991, קיבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל (העתק הרישיון צורף כנספח 1 לתצהיר התובע).

• החל משנת 1991 ועד היום (מועד הגשת התביעה), להוציא תקופה בת 4 חודשים כפי שיפורט, מועסק התובע במחלקת ההרדמה במרכז הרפואי הממשלתי אסף הרופא, הקרוי כיום המרכז הרפואי שמיר (להלן – המרכז הרפואי שמיר או בית החולים).

• הנתבעת מפעילה בתי חולים רבים ברחבי הארץ, עליהם נמנה גם המרכז הרפואי שמיר, בו מועסק התובע.

   

המסלול בו נדרש לעמוד כל רופא טרם קבלת תואר מומחה

מסלול ההכשרה של הרופאים במדינת ישראל מורכב מלימודים במסלול אקדמי מוכר, ולאחריו נדרש הסטודנט לעמוד בבחינות גמר. אם עמד הסטודנט בבחינות הגמר הוא מקבל רישיון זמני לעסוק ברפואה. לצורך קבלת התואר דוקטור לרפואה וקבלת רישיון עבודה קבוע לעסוק ברפואה נדרש הסטודנט לעבור שנת סטאז' במוסד רפואי מוכר. לאחר ביצוע שנת הסטאז' מקבל הרופא את הרישיון לעסוק ברפואה. אז בוחר הרופא את תחום המומחיות הרפואית בו ירצה לעסוק. לאחר מכן מתחיל הרופא את התמחותו לצורך קבלת התואר מומחה במקצוע הרפואי הספציפי בו התמחה. עבור הרופאים העולים המסלול מעט שונה שכן במרבית המקרים מדובר ברופאים אשר סיימו את הכשרתם במלואה במדינת מוצאם וחלקם אף עסק בתחום מספר שנים.

בענייננו, התובע עלה לישראל לאחר שסיים תואר דוקטור ברפואה וקיבל רישיון לעסוק כרופא מרדים בברית המועצות לשעבר. התובע היה בעל ניסיון מקצועי מעשי בתחום של כ-14 שנים.

לאחר שהשלים הרופא העולה תקופה בת שישה חודשים, שבמהלכה עבד כרופא במוסד מוכר בישראל, רשאי להתחיל את תקופת התמחותו. לצורך קבלת תואר "מומחה" נדרש הרופא להתקבל להתמחות במחלקה מוכרת בבית חולים בתחום בו בחר – התמחות האורכת לכל הפחות 4 שנים, ועשויה להגיע במקצועות מסוימים אף ל-6 וחצי שנים. לאחר שסיים את כלל חובותיו בהתמחות ועמד בבחינות ההתמחות בהצלחה מקבל הרופא את התואר "מומחה".

ההתמחות בהרדמה

בהתאם לסעיף 21 לתוספת לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג-1973 (להלן – תקנות הרופאים), בנוסחו הקודם, שחל על התובע שהחל את תקופת התמחותו בשנת 1991, תקופת ההתמחות המינימלית בהרדמה עומדת על 4.5 שנים, ומורכבת ממספר שלבים, ביניהם: הרדמה לרבות הרדמה בכירורגיה, טיפול נמרץ כללי וכן מספר תתי תחומים נוספים בהתאם לבחירת הרופא. נוסף על כך, כוללת תקופת ההתמחות בהרדמה 6 חודשים נוספים של "מדעי היסוד".

במהלך תקופת ההתמחות וכתנאי לסיומה מחויב הרופא המתמחה בכל המטלות והחובות הקבועות בתקנות הרופאים ובסילבוס ההתמחות ובין היתר עבודה במחלקה, ביצוע רוטציות וכן עמידה בהצלחה בבחינות שנערכות בכתב ובעל פה. סילבוס ההתמחות מתפרסם על ידי המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן – ההסתדרות הרפואית). ההסתדרות הרפואית היא הארגון היציג של מרבית הרופאים בישראל, ובכלל זה של התובע.

העסקתו של התובע במרכז הרפואי שמיר

כאמור התובע מועסק בבית החולים החל משנת 1991 ועד היום (מועד הגשת התביעה), להוציא תקופה בת 4 חודשים בשנת 2001, כרופא. תחילה כרופא מתמחה ובשלב מאוחר יותר כרופא מומחה.

במהלך התקופה הראשונה להעסקתו, בשנים 1991-2001 (להלן – התקופה הראשונה), הועסק התובע כרופא מתמחה במרכז הרפואי שמיר באופן הבא:

• החל מיום 1.9.91 ועד ליום 31.10.91 הועסק במעמד חוזה מיוחד במילוי מקום במדינה כרופא מתמחה. התובע בוטח בתקופה זו בביטוח בקרן פנסיה ותיקה מבטחים.

• החל מיום 1.11.91 ועד ליום 31.10.92 הועסק התובע בבית החולים כעובד מדינה על חשבון קרן קליטה לעולים חדשים הממומנת על ידי משרד הקליטה. התובע לא בוטח בביטוח פנסיוני כלשהו בתקופה זו.

• החל מיום 1.11.92 ועד ליום 31.7.93 הועסק התובע כעובד מטעם קרן מחקרים רפואיים ופיתוח תשתיות למתן שירותי בריאות – סניף מרכז רפואי אסף הרופא (להלן – קרן מחקרים). התובע בוטח בתקופה זו בקרן פנסיה ותיקה.

• בחודש מאי 1995, במהלך תקופת ההתמחות, הועבר התובע להיות מועסק על תקן של משרד הבריאות וקיבל כתב מינוי בהתאם לסעיף 17 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 בתוקף רטרואקטיבי מיום 1.8.93 (להלן – כתב המינוי הראשון). החל ממועד זה ועד ליום 31.3.01 בוטח התובע בפנסיה תקציבית.

  (העתק אישור העסקה מיום 1.4.01, והעתק כתב המינוי מיום 25.5.95 רטרואקטיבית ליום 1.8.93 צורפו כנספחים 2-3 לתצהיר התובע).

ביום 22.1.01 שלחה מחלקת משאבי אנוש בבית החולים מכתב למר אריה פנחסי, מנהל תחום כוח אדם ומשמעת במשרד הבריאות (להלן – מר פנחסי), שלפיו התובע "סיים התמחותו בהרדמה ונכשל 4 פעמים בבחינות לשלב ב'... בהתאם להסכם שכר הרופאים מנהל המחלקה מבקש לסיים את העסקתו בביה"ח עם תום התמחותו וזאת על מנת לשמור על איזון בין מומחים למתמחים במחלקה" (העתק המכתב צורף כנספח 4 לתצהיר התובע).

ביום 30.1.01 שלח מר פנחסי למנהל הכללי (במשרד הבריאות) מכתב שלפיו: "ד"ר חנימוב... סיים את התמחותו והנהלת ביה"ח מעוניינת להפסיק את שירותו. עפ"י הסכמי הרופאים ניתן לפטר רופא כזה ללא ניהול מו"מ עם נציגות ארגון הרופאים. בהתאם לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג-1963 הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין" (העתק המכתב צורף כנספח 5 לתצהיר התובע).

בהתאם לכך וטרם יועבר להחלטת מנכ"ל משרד הבריאות, נשלח תיקו של התובע לקבלת חוות דעת למחלקה המשפטית במשרד הבריאות. עו"ד יוסי סגן (להלן – עו"ד סגן) מהלשכה המשפטית של הנתבעת ציין בכתב ידו על גבי מכתבו של מר פנחסי כי "אין מניעה משפטית לפיטורים" (העתק המכתב מיום 31.1.01 שנשלח לעו"ד סגן מאגף משאבי אנוש במשרד הבריאות, והעתק אישורו של עו"ד סגן מיום 4.2.01 צורפו כנספחים 5-6 לתצהיר התובע).

ביום 5.2.01 נשלח מכתב תשובה מאגף משאבי אנוש במשרד הבריאות למחלקת כוח אדם בבית החולים שאליו צורף אישור מנכ"ל משרד הבריאות לפיטוריו של התובע (העתק המכתב מיום 5.2.01 צורף כנספח 7 לתצהיר התובע).

ביום 11.2.01 נמסרה לתובע הודעה בדבר סיום העסקתו בבית החולים החל מיום 31.3.01, שלפיה: "עם סיום התמחותך בהרדמה במרכזנו, החליט מנכ"ל משרד הבריאות בתוקף עם הסמכויות שהוענקו לו עפ"י החוק, לסיים את העסקתך בתאריך 31.3.01 על מנת לשמור על איזון בין מומחים למתמחים" (העתק המכתב מיום 11.2.01, עליו צוין בטעות התאריך 11.2.00, צורף כנספח 8 לתצהיר התובע).

הנימוק בדבר פיטורים בשל סיום התמחות הופיע גם באישור החזרת טובין מיום 31.3.01 ובהודעה רשמית מבית החולים בדבר הפסקת העבודה (העתק המכתבים צורף כנספחים 9-10 לתצהיר התובע).

במועד פיטוריו קיבל התובע פיצויי פיטורים (העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע במדינה מיום 5.4.01, העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע בקרן מחקרים מיום 17.5.01, והעתק מכתב מטעם קרן מחקרים ל"מבטחים" מיום 22.5.01 צורפו כנספחים 11-12 לתצהיר התובע).

ביום 2.7.01 כתב ד"ר בני דוידזון, מנהל בית החולים, לגבי התובע כי: "הנ"ל סיים שלושה חודשי צינון. אבקש לקלוט אותו ע"י קרן המחקרים במשרה מלאה, כמתמחה, במחלקת הרדמה" (העתק המכתב מיום 2.7.01 צורף כנספח 16 לתצהיר התובע).

בחלוף כארבעה חודשים בלבד, ביום 1.8.01, חודשה העסקתו של התובע כרופא מתמחה בבית החולים באמצעות קרן מחקרים (העתק מסמכי קליטה בקרן המחקרים מיום 8.7.01 ויום 15.7.01 צורף כנספחים 13-14 לתצהיר התובע).

קרן מחקרים היא גוף עצמאי על פי דין ונפרד ממשרד הבריאות ועובדיה אינם עובדי בתי החולים הממשלתיים.

למעשה כבר בחודש יולי 2001 שב התובע לביצוע תורניות כתורן חוץ בבית החולים (העתק אישור מיום 8.8.01 צורף כנספח 15 לתצהירו).

בסמוך לקליטתו בקרן מחקרים הוחתם התובע על הסכם עבודה אישי שבו נקבע בסעיף 2.א. להסכם: "העובד יועסק על ידי הקרן בתפקיד רופא מתמחה..." (העתק הסכם העבודה האישי בקרן המחקרים מיום 15.7.01, והעתק אישור העסקה בקרן המחקרים מיום 9.11.15 צורפו כנספחים 18-19 לתצהיר התובע).

עם קליטתו המחודשת של התובע בבית החולים על ידי קרן מחקרים הוא בוטח בקרן פנסיה חדשה – תחילה בקרן הפנסיה "מבטחים יותר" (העתק טופס שיוכו של התובע ל"מבטחים" החל מחודש אוגוסט 2001 צורף כנספח 17 לתצהיר התובע).

עם שובו של התובע לעבודה כרופא מתמחה בבית החולים אושרו לו שתי תקופות רוטציה בבית החולים מאיר ובבית החולים שניידר, כדי להשלים את מטלות הסילבוס ולעמוד במלוא חובותיו בהתמחות (העתק מכתב מיום 29.7.01 בדבר אישור הרוטציה בבית החולים מאיר, ומכתב מיום 4.9.01 בדבר אישור הרוטציה בבית החולים שניידר צורפו כנספחים 20-21 לתצהיר התובע). ד"ר בהר פנה בעניין זה לבתי החולים כבר בחודש יולי 2001 (העתק המכתבים צורף כנספחים 22-23 לתצהיר התובע).

בחודש אפריל 2003 עבר התובע בהצלחה את בחינות ההתמחות (שלב ב) ובכך למעשה סיים את התמחותו והוסמך כרופא מומחה בהרדמה (העתק אישור תואר מומחה בהרדמה מיום 4.8.03 צורף כנספח 24 לתצהיר התובע).

נוכח תום התמחותו ושינוי מעמדו ל"רופא מומחה" לא התאפשר לתובע להמשיך להתמודד במכרז למשרת רופא מתמחה במחלקה מיום 17.8.03 (אליו הגיש מועמדות קודם לכן). על כן פנה בית החולים באמצעות מחלקת משאבי אנוש למר יוסי קינר (להלן – מר קינר), מנהל אגף בכיר בנציבות שירות המדינה (מערכת הבריאות), בבקשה מיוחדת לאשר פתיחת מכרז לרופא מומחה במחלקה כדי לאפשר את השתתפותו. בקשת בית החולים אושרה והתובע השתתף במכרז החדש שפורסם למשרת רופא מומחה במחלקה ונמצא כשיר למשרה (העתק פניית בית החולים מיום 19.1.04 והעתק תשובתו של מר קינר מיום 1.2.04 צורף כנספחים 25-26 לתצהיר התובע, העתק ההודעה מיום 26.7.04 בדבר זכייתו של התובע במכרז צורף כנספח 27 לתצהירו).

בעקבות זכייתו במכרז קיבל התובע עוד באותו היום הודעה בדבר סיום העסקתו על ידי קרן מחקרים והחל מחודש אוגוסט 2004 שב להיות מועסק ישירות על ידי המדינה.

בהתאם לכך, שולמו לתובע פיצויי פיטורים מקרן מחקרים בגין התקופה שתחילתה ביום 1.8.01 (העתק ההודעה מיום 26.7.04 בדבר סיום העסקתו של התובע בקרן מחקרים צורף כנספח 28 לתצהיר התובע, העתק אישור וחישוב פיצויי פיטורים מקרן מחקרים צורפו כנספחים 29-30 לתצהירו).

זכויותיו הפנסיוניות של התובע הוסיפו להיות מבוטחות במסלול הפנסיה הצוברת החדשה, אך החל ממועד זה (אוגוסט 2004) צורף התובע לקרן הפנסיה החדשה "עדי" מקבוצת הראל חברה לביטוח (העתק פניית בית החולים לקרן הפנסיה מיום 15.8.04 צורף כנספח 31 לתצהיר התובע).

בחודש אוגוסט 2005 קיבל התובע כתב מינוי (חדש) כעובד מדינה בתוקף רטרואקטיבי ליום 1.8.04 (להלן – כתב המינוי השני). בהתאם לכך, ביום 17.8.05 קיבל התובע הודעה על העברתו למעמד קבוע החל ממועד מינויו האמור (1.8.04) (העתק כתב המינוי מיום 17.8.05 והעתק ההודעה בדבר העברתו למעמד קבוע במסלול הפנסיה הצוברת צורף כנספחים 32-33 לתצהיר התובע).

בחודש יולי 2006 נמסרה לתובע הודעה בדבר העברתו למעמד רופא ראשי קבוע בבית החולים – והוא משמש בתפקיד זה עד היום (או לכל הפחות עד למועד הגשת התביעה) (העתק המכתב מבית החולים מיום 30.7.06 צורף כנספח 34 לתצהיר התובע).

ביום 20.9.05 הוגשה בשמו של התובע בקשה לצירוף שירות קודם במדינה לצרכי גמלאות. במסגרת מכתב המענה של מחלקת משאבי אנוש מיום 22.9.05 מסרה לו האחרונה כי לא ניתן לבצע רציפות זכויות פנסיוניות בגין תקופה קודמת עקב ביטוחו במסלול הפנסיה הצוברת (העתק הפנייה מיום 20.9.05 והעתק התשובה מיום 22.9.05 צורפו כנספחים 35-36 לתצהיר התובע).

ביום 11.7.16 פנו באי כוחו של התובע במכתב לנציבות שירות המדינה, שבמסגרתו דרשו מהמדינה לפעול באופן מידיי להשבתו של התובע למסלול הפנסיה התקציבית רטרואקטיבית החל משנת 2001.

ביום 7.12.16 השיב מר ציון לוי, מנהל האגף הבכיר לפרישה וגימלאות לבא כוחו של התובע כי:

"...בדקנו את נתוני העסקתו של ד"ר מיכאל חנימוב אל מול בית החולים ולהלן תשובתנו:

מיום 1.8.93 ועד ליום 31.3.2001 הועסק כמתמחה ונכשל בבחינות מספר פעמים, פוטר עקב תום התמחות בהתאם להסכם הרופאים וקיבל פיצויים, כמתקבל מן החוק.

ביום 3.7.2001 עד ליום 31.7.2001 התקבל לקרן מחקרים כתורן חוץ תורנויות למל"ם.

ביום 1.8.2001 עד 31.7.2004 הועסק בקרן מחקרים כלמל"מ וניגש לבחינות שלב ב' ב-2002 ונכשל.

לאחר שעבר את הבחינות ב-2003, התקבל ביום 1.8.2004 לעבודה כרופא מומחה באסף הרופא כעובד מדינה.

מתאריך זה ניתן להעניק על פי החוק פנסיה צוברת בלבד".

(העתק המכתבים צורף כנספח 37 לתצהיר התובע, נספח ט"ו לתצהירי הנתבעת).

אופן ניהול ההליך

• התובע הגיש כתב תביעה ובמענה לכך הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

• לאחר מכן הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, וביקש לטעון במסגרת כתב התביעה המתוקן טענות המגבשות לגישתו מענה לטענת ההתיישנות שנטענה בבקשה לסילוק על הסף. בהחלטה מיום 30.7.18 שניתנה על ידי כב' השופטת שרון אלקיים, התקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה.

• ביום 10.3.19 נערך דיון לעניין בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות, שבסופו ניתנה החלטה שלפיה: "ההכרעה בטענה של דחיה על הסף דורשת בירור עובדתי, אני מחליטה שלא לדון בטענה כטענה על הסף אלא לאחר שמיעת ראיות בתיק...". כמו כן, בהחלטה נקבע כי תתבקש עמדתה של ההסתדרות הרפואית.

• ביום 14.5.19 הוגשה עמדת ההסתדרות הרפואית בנוגע לסוגיית פיטורים במהלך ההתמחות. ההסתדרות הרפואית הבהירה כי היא מסתפקת בהגשת עמדה זו ואינה מבקשת להיות צד בהליך, ולכן מבקשת להיות פטורה מהתייצבות לדיונים.

• לאחר שהוגשו סיכומים מטעם התובע ביקשה המדינה לפצל את ההכרעה כך שתידון קודם טענתה אשר להתיישנות. בהחלטה מיום 30.12.20 נדחתה בקשתה ונקבע כי לאחר שנשמעו ההוכחות בתיק אין הצדקה לפצל את ההכרעה, וכי ההתייחסות לטענת ההתיישנות תהיה בפסק הדין.

• יצוין שלאחר שהוגשו הסיכומים, בהחלטה מיום 4.11.21, בהעדר התנגדות מטעם באי כוח הצדדים הורה בית הדין על עיכוב בהכרעה עד למתן פסק דין בערעור בתיק ע"ע 31097-12-20 ד"ר מיכאל קלינין - עיריית תל אביב - המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (להלן – עניין קלינין).

  ביום 20.9.22 ניתן פסק דין בעניין קלינין בו בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור של המערער, גם הוא רופא, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (שניתן על ידי הרכב בראשות ראש מותב זה), שדחה את תביעת המערער להחזרתו למסלול של פנסיה תקציבית בו בוטח בתקופת עבודתו הראשונה בשירות המדינה וממנו הוצא שלא כדין לטענתו.

• ביום 27.2.23 ניתנה החלטה שלפיה מאחר שכבר ניתן פסק הדין בתיק האמור יכולים הצדדים להתייחס לפסק הדין (עניין קלינין). התובע הגיש את התייחסותו וטען כי מדובר בנסיבות שונות.

• ביום 30.4.23 הגישה הנתבעת את עמדתה ביחס לעניין קלינין וטענה כי גם אם נסיבות שני התיקים אינן זהות הרי שפסק הדין רלוונטי בקביעותיו העקרוניות ובהן: הקביעה כי הסכם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בדירוג הרופאים מיום 2.3.06 אינו יוצר מסלול נוסף ונפרד להחלת הסכמי הרציפות; אשרור ההלכה הפסוקה שרק במקרה חריג ביותר שנגרם כתוצאה ממחדלי המעסיק ומההתנהלות המהווה הפרה חמורה של חובת תום הלב שגרמה לנזקים בלתי מידתיים ובלתי סבירים יש להכיר בפיצוי שווה ערך לפנסיה תקציבית; והקביעות לעניין אי הטלת חובה משפטית על מעסיק בנושא דיווח על הסדר פנסיוני ושאין באי מסירת מידע על ידי המעסיק כדי להקנות סעד חריג ויוצא דופן של אכיפה של ההסדר הפנסיוני. עוד טענה הנתבעת כי המלצת בית הדין בעניין קלינין להגיע להסדר פשרה אינה רלוונטית ואין לה תוקף משפטי מחייב ביחס לתובע או בכלל. הנתבעת חזרה על עמדתה כי דין התביעה להידחות מחמת טענת הסף בדבר התיישנות ו/או לגופה, וכי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים המיוחדים והחריגים שהוכרו בפסיקה להחלת הסדר פנסיה תקציבית או לחלופין מתן פיצוי כלשהו.

• יצוין שביום 29.3.23 ניתנה החלטה שלפיה מר דניאל רביץ, נציג ציבור שישב במותב, סיים את כהונתו וכי אם לא תהיה התנגדות פסק הדין יינתן בהרכב חסר של המותב.

  לא הוגשה התנגדות ולכן פסק הדין ניתן במותב בהרכב חסר.

טענות התובע

לטענת התובע, עניינה של תביעה זו בנזק כספי כבד שגרמה לו הנתבעת במעשיה ובמחדליה, כתוצאה מביטוחו השגוי החל משנת 2001 בקרן פנסיה צוברת חדשה. זאת אף על פי שהיה זכאי להמשיך ולהיות מבוטח בפנסיה תקציבית.

התובע טען כי לא הייתה עילה, הצדקה או זכות לנתק את יחסי העבודה ל"תקופת צינון" בסוף שנת 2001. עם קליטתו המחודשת במרכז הרפואי (בחלוף 4 חודשים בלבד) זכאי היה להמשיך ולהיות מבוטח בפנסיה תקציבית, תוך שמירה על זכויותיו הפנסיוניות. זכות זו נשללה ממנו כתוצאה מהתנהלות רשלנית ופסולה של המדינה.

התובע טען כי אף על פי שחל שינוי פורמלי בזהות מעסיקותיו במהלך התקופה הראשונה להעסקתו (המדינה – קרן מחקרים – המדינה), לא חל שינוי בתפקידו כרופא מתמחה במחלקת ההרדמה בבית החולים ובמהות עבודתו. כך שהשינוי היחיד שחל בתנאי העסקתו היה שינוי מלאכותי בזהות הגורם המשלם את שכרו.

התובע טען כי פוטר טרם סיים את התמחותו בבית החולים, כאשר נכון למועד פיטוריו היה עליו להשלים ביצוען של שתי רוטציות נוספות, כתיבת עבודה במדעי היסוד, וכן לעבור בהצלחה בחינות בכתב ובעל פה.

לגרסת התובע, בראשית שנת 2001, עוד טרם הסתיימה תקופת התמחותו, פנה אליו ד"ר בהר וציין לפניו שהועברה אליו תלונה שהוגשה למשרד הבריאות על ידי ד"ר אביגיל צדוק (להלן – ד"ר צדוק), רופאה מתמחה במחלקה. בתלונה נטען כי ד"ר בהר נוהג ברופאים המתמחים במחלקה באופן מפלה, ומאפשר לרופאים ממוצא רוסי להמשיך את התמחותם במחלקה לאחר שנכשלו בבחינות ההתמחות, גם לאחר שהשלימו 10 שנות עבודה בבית החולים. זאת בניגוד לרופאים מתמחים אחרים שבנסיבות דומות הסתיימה העסקתם. לדברי התובע, ד"ר בהר הוסיף וציין בפניו כי על מנת להתמודד עם התלונה בכוונתו לסיים את העסקתו (של התובע) באופן פיקטיבי למעין "תקופת צינון" בת כשלושה חודשים שלאחריה ייקלט שוב לעבודתו במחלקה כקודם.

התובע טען כי נוכח תפקידו כרופא מתמחה במחלקה לא היה צורך או היגיון בקטיעת תקופת התמחותו לצורך "תקופת צינון", שלא נועדה לקדם דבר מלבד קטיעת רצף העסקתו והשבתו בתנאים נחותים משמעותית תוך פגיעה קיצונית בזכויותיו הפנסיוניות.

התובע טען כי אף לא היה מודע לפגיעה האפשרית בזכויותיו עקב ניתוק יחסי העבודה לתקופה בת כשלושה חודשים, ולא הועמד על משמעות הדברים על ידי ד"ר בהר או על ידי גורם רלוונטי אחר בבית החולים.

לגרסתו, במסגרת השיחה האמורה התחייב בפניו ד"ר בהר כי בחלוף התקופה ידאג להשיבו למחלקה באותם התנאים ויאפשר לו לסיים את התמחותו. עוד התחייב בפניו ד"ר בהר כי עם שובו יאפשר לו לבצע בבית החולים שניידר ובבית החולים מאיר את שתי תקופות הרוטציה המתחייבות מכוח סילבוס ההתמחות בהרדמה אותן טרם ביצע.

עוד טען התובע כי במהלך אותה התקופה דחה מספר הצעות עבודה חלופיות שקיבל, בעודו מסתמך על ההבטחה שניתנה לו על ידי ד"ר בהר שלפיה ייקלט מחדש בבית החולים באותם התנאים כקודם. לטענתו, אילו ידע כי זכויותיו העתידיות עלולות להיפגע עקב התנהלות בית החולים היה פונה למקום עבודה אחר שיאפשר לו לשמור על מלוא זכויותיו כדין.

התובע טען כי בניגוד לדברים אשר נאמרו לו על ידי ד"ר בהר, במסגרת פניה רשמית למשרד הבריאות צוין נימוק אחר (שגוי), שלפיו העומד בבסיס פיטוריו הוא הרצון לשמור על איזון בין הסקטורים השונים במחלקה – בין מומחים ובין מתמחים. התובע טען אין לנימוק זה כל זיקה לעניינו שכן הוא כלל לא סיים את התמחותו וממילא אמור היה להוסיף ולהיות מועסק כרופא מתמחה באופן שאינו משליך על מאזן מומחים-מתמחים במחלקה. כך שהנימוק של בית החולים לסיום תקופת עבודתו הראשונה, לעניין סיום התמחות, הוא נימוק פיקטיבי בו נעשה שימוש אך ורק כדי לקבל את אישור משרד הבריאות לפיטוריו, בלא צורך לקיים משא ומתן עם ועד העובדים. עוד טען התובע כי מעולם לא הועלתה לפניו הטענה שלפיה התמחותו הסתיימה והנימוק שניתן לו על ידי מנהלו במסגרת הליך סיום העסקתו נעוץ היה בתלונה הנזכרת. העובדה כי מדובר בנימוק פיקטיבי מתבהרת נוכח העובדה שבהתאם להבטחתו של ד"ר בהר בחלוף מספר חודשים הוא הוחזר למלא את תפקידו כרופא מתמחה במחלקה. לפיכך, לטענתו, מדובר בפיטורים פסולים, פיקטיביים, העומדים בניגוד לדין ולפסיקה, ועל כן בטלים.

התובע טען כי הנחייתו של ד"ר דוידזון אשר לקליטתו המחודשת לאחר תום תקופת צינון בת שלושה חודשים, ממחישה את השיקולים האמיתיים והפסולים שעמדו מאחורי סיום העסקתו הפיקטיבי. לדבריו הוא הוצא באופן כפוי ל"תקופת צינון" קצובה בזמן ללא עילה, ללא סמכות ובהיעדר כל הצדקה. כמו כן, ההתייחסות המפורשת ל"שלושה חודשי צינון" בהנחיה מבהירה כי מטרת הפיטורים הפיקטיביים הייתה לייצר נתק ביחסי העבודה לתקופה מינימאלית הקבועה בחוק (שלושה חודשים). כך שלאחריה ניתן להתייחס להמשך ההעסקה כאל תקופת העסקה חדשה לכל דבר ועניין, בלא שעומדות לתובע הזכויות הקודמות שצבר לאורך שנות העסקתו הארוכות במדינה. זאת ועוד, בהנחיה צוין במפורש דבר קליטתו המחודשת כרופא מתמחה במחלקת ההרדמה (כפי שהיה עד מועד פיטוריו הפיקטיביים) באופן המדגיש את הנימוק השגוי והמטעה שניתן לפיטוריו חודשים ספורים לפני כן.

התובע טען כי סיום העסקתו בבית החולים וקליטתו המחודשת באמצעות קרן מחקרים נעשו בידיעתם המלאה ותוך מעורבותם הפעילה של כלל גורמי ההנהלה הרלוונטיים. זאת תוך הטעייה של הגורמים המעורבים במשרד הבריאות ואגב פגיעה קיצונית בזכויותיו הפנסיוניות. נוכח העובדה כי עד למועד פיטוריו הפיקטיביים הוא הועסק בתקן קבוע של משרד הבריאות ובוטח בפנסיה תקציבית, ומאחר שלא הייתה כל סיבה עניינית לסיום העסקתו, יש לראות את כתב המינוי הראשון שניתן לו כעומד בתוקפו. קליטתו המחודשת נעשתה באמצעות קרן המחקרים ולא בהעסקה ישירה על ידי המדינה. כתוצאה מכך ביטוחו הפנסיוני החל ממועד זה נעשה במסלול הפנסיה הצוברת החדשה תוך פגיעה ממשית בזכויותיו הפנסיוניות. התובע טען כי במסגרת זו לא חל שינוי בתפקידו כרופא מתמחה בבית החולים ובמהות עבודתו. כך שהשינוי היחיד שחל בתנאי העסקתו היה שינוי מלאכותי בזהות הגורם המשלם את שכרו והשינוי בביטוחו הפנסיוני בהתאם.

נוסף על כך, התובע טען כי נוכח התנהלות בית החולים נזקו אף הוחמר שכן חרף העובדה שבטופס ההצטרפות לביטוח הפנסיוני סומנה קרן הפנסיה "מבטחים" – קרי פנסיה צוברת ותיקה, בה היה מבוטח בין השנים 1991-1993, בפועל ביטוחו הפנסיוני על ידי קרן מחקרים נעשה במסלול פנסיה צוברת חדשה – "מבטחים יותר". יתרה מכך, נציבות שירות המדינה או כל גורם מבית החולים כלל לא טרחו ליידע אותו כי מדובר בשינוי המסלול הפנסיוני אליו שויך וכי עקב ביטוחו במסלול פנסיה צוברת חדשה שיעור התגמולים להם יהיה זכאי בבוא העת ייפגע משמעותית.

לטענת התובע, חרף פיטוריו חודשים ספורים קודם לכן בנימוק שלפיו תקופת התמחותו הסתיימה הוא הושב לעבודתו במחלקה כרופא מתמחה. כך שהתמחותו לא הסתיימה בפועל והוא הוסיף לשמש כרופא מתמחה גם לאחר קליטתו המחודשת. הליך פיטוריו וקליטתו המחודשת היה מעין "תרגיל" שנועד לשרת את צרכי בית החולים והמחלקה ולאפשר את השלמת מהלך הפיטורים הפיקטיבי במהירות וללא מעורבות גורמים שונים. התובע טען כי בניגוד להבטחת בית החולים לפני פיטוריו הפיקטיביים, בקשותיו להשבת פיצויי הפיטורים ולשמירת זכויותיו כקודם נענו בשלילה. גב' טוקמן וגב' אורן ציינו בפניו שהחוק אינו מאפשר השבת פיצויים. התובע הסתמך על הדברים שנאמרו לו והניח כי אכן עומדת לו זכות לשמירת זכויותיו הפנסיוניות בגין התקופה הראשונה, וכי זכויותיו החל ממועד קליטתו יוותרו באותה מתכונת כקודם. בהינתן שהתובע ביקש באופן מפורש שלא לקבל את פיצויי הפיטורים, וזאת כדי לשמור על זכויותיו הפנסיוניות, הרי שעצם העובדה שנכפה עליו לקבל לבסוף את פיצויי הפיטורים אין בה כדי לפגום ברציפות תקופת העסקתו לצורך הזכאות לפנסיה תקציבית. לטענת התובע, מדובר בהתנהלות הנגועה בחוסר תום לב של ממש מצד המדינה, שפגעה בזכויותיו הפנסיוניות, והסבה לו נזק כספי כבד.

נוסף על כך, התובע טען כי חרף זכייתו במכרז וקבלת כתב המינוי השני כעובד קבוע גם לאחר מועד זה הוא המשיך להיות מבוטח במסלול של פנסיה צוברת חדשה. נוכח האמור, הוא פנה במספר הזדמנויות למחלקת משאבי אנוש בבית החולים בבקשה להשיב את פיצויי הפיטורים ששולמו לו ולשמור על זכויותיו כפי שהובטחו לו. ואולם פניותיו נענו בשלילה תוך שהובהר לו שהזכות האמורה אינה עומדת לו.

משכך טען התובע כי יש לראות רציפות בתקופות העסקתו בבית החולים ולהורות על השבתו למסלול של פנסיה תקציבית החל ממועד קליטתו המחודשת בבית החולים בחודש אוגוסט 2001. לחלופין ביקש התובע לקבל פיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי השבתו למסלול של פנסיה תקציבית. לחלופי חלופין ביקש התובע להורות על השבתו לקרן הפנסיה הוותיקה "מבטחים" או לפצות אותו בגין הנזק הכספי שנגרם לו כתוצאה מאי השבתו לקרן הפנסיה הוותיקה.

התובע טען כי יש לראות רציפות בתקופות העסקתו בבית החולים. לטענתו הוא זכאי להמשיך להיות מבוטח בפנסיה תקציבית כעובד מדינה עם קליטתו המחודשת בבית החולים בחודש אוגוסט 2001 שכן פיטוריו מבית החולים נעשו שלא כדין ובניגוד להסכמים הקיבוציים שעניינם התמחות רופאים; בתקופה הרלוונטית הוא היה מתמחה קבוע מכוח כתב המינוי הראשון; הנתבעת הפרה את חובתה ליידע אותו בדבר זכויותיו באופן אשר הוביל לפגיעה חמורה בהן; פיטוריו נעשו בחוסר תום לב ותוך הפרת חובות הנתבעת מכוח כללי המשפט המנהלי וכללי הצדק הטבעי; הוצאתו ממסלול הפנסיה התקציבית עם חידוש העסקתו בבית החולים בשנת 2001 נעשתה בניגוד לדין.

כמו כן, התובע טען כי רק 5-6 שנים לפני מועד הגשת התביעה קיים שיחה עם מר שלום כהן, אח המועסק בבית החולים, ובמסגרת השיחה התברר לו כי הוטעה על ידי הגורמים המוסמכים בבית החולים וכי קיימים מסלולי פנסיה שונים במהותם זה מזה – פנסיה תקציבית ופנסיה צוברת, וכי הוא עצמו שויך למסלול של פנסיה צוברת, שעה שאמור היה להיות משויך לפנסיה תקציבית. לכן הגיש את התביעה שלפנינו במועד זה.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה שהתביעה הוגשה בשיהוי כבד וקיצוני ובחריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בדין, כעבור כ-16 שנים ממועד התגבשות עילת התביעה הנטענת. על כן, הנתבעת ביקשה להכריע קודם כל בטענת ההתיישנות.

לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה הנגועה בחוסר תום לב. התובע העלה טענות אישיות חמורות תוך הטלת דופי בגורמים מקצועיים ובכירים במדינה, הצגה מגמתית והשמטת פרטים מהותיים ורלוונטיים מהתביעה. זאת בניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון המדינה. מדובר בטענות קיצוניות המועלות בדיעבד ומבוססות על תחושות סובייקטיביות בלבד.

לגרסת הנתבעת, התובע, שהועסק כרופא מתמחה, גרם נוכח כישלונותיו בבחינות ההתמחות להתארכות תקופת התמחותו מעבר לזמן המקובל והנהוג ולאי עמידה בהצלחה בהתמחות לפי הוראות הדין. בית החולים נהג כלפיו בסבלנות ועשה כמיטב יכולתו לסייע בידיו להשלים את תקופת ההתמחות ולעבור את הבחינות בהצלחה. רק לאחר שלא נותרה כל ברירה הסתיימה העסקתו של התובע בשנת 2001 במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה ולא הייתה קיימת לו זכות להמשיך ולהיות מועסק בבית החולים. עם זאת, ותוך התחשבות בנסיבותיו האישיות, פעל בית החולים כדי לעזור ולסייע לתובע לסיים את ההתמחות בהצלחה. בהתאם לכך, ובסמוך לסיום העסקתו בבית החולים, נקלט התובע כעובד של קרן מחקרים. אחרת היה התובע מסיים את העסקתו בבית החולים ויוצא לשוק העבודה מבלי שהוכר כמתמחה עם כל הקשיים הנלווים לכך. התובע בוטח בפנסיה צוברת בקרן מחקרים, ולאחר מספר שנים, בשנת 2004, עת נקלט כעובד חדש בשירות המדינה, לאחר המועד הקובע לדירוג הרופאים במעבר בין פנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, המשיכו לו את הסדר הפנסיה הצוברת לפי הדין. לכן לא עומדת לו כל עילה משפטית נגד המדינה. עיתוי העלאת טענותיו של התובע מעיד על חוסר תום ליבו. במשך תקופה ממושכת הוא לא העלה את הטענות וכעת הוא מנוע מלטעון ויש לראות בו כמי שוויתר על טענותיו. ממילא טענותיו כיום אינן מקנות לו כל זכות לביטול החלטת הפיטורים בדיעבד והשבת פיצויי הפיטורים בחריגה מתקופת ההתיישנות, וודאי שאינן מקנות לו זכויות פנסיוניות בניגוד לדין. אין כל בסיס עובדתי המקים עילת תביעה ופיצוי כספי כלשהו ולכן דין טענות התובע להידחות.

לגרסת הנתבעת, טענות התובע נגד בית החולים ובכלל זה סיום העסקתו באותה עת נעדרות תום לב ומלמדות על חוסר הגינות. הפסקת עבודתו בשנת 2001 הייתה מוצדקת בנסיבות העניין ונעשתה בזיקה ישירה להעסקתו כמתמחה בבית החולים בהתאם לדין ולהסכמים החלים על הצדדים. אין כל מקום להיענות לדרישה לשנות בדיעבד ובשיהוי קיצוני את מסכת העובדות וסיווג נימוק הפיטורים. טענות התובע בדבר הפסקת עבודתו הן טענות בעלמא שמבוססות על הנחות בלבד ואין לקבל אותן. נקודת המוצא היא שמלכתחילה הועסק התובע בבית החולים על תקן של מתמחה לתקופה קצובה – לתקופת ההתמחות. לפי הוראות הדין לצורך קבלת תואר מומחה בהרדמה היה על התובע לעבור מסלול התמחות מלאה ולעבור בהצלחה את בחינות שלב א ושלב ב. עוד בתקופה הראשונה סיים התובע את כל הסילבוס (רוטציות) שהיה צריך לעבור בהתאם לדרישות ההתמחות ונכשל ארבע פעמים בבחינות שלב ב. התובע אמנם סיים את תקופת ההתמחות אך לא עבר את הבחינות בהצלחה ולכן התארכה תקופת התמחותו. התובע היה בהתמחות במשך תקופה ממושכת ועבר את בחינות שלב ב רק בשנת 2003 עת הועסק בקרן מחקרים. אף ניתנו לו שתי רוטציות נוספות כדי להכשירו ולסייע לו לסיים בהצלחה את ההתמחות. סיום העסקתו של התובע על ידי בית החולים נעשה כדין לאחר שלא עמד בדרישות ההתמחות ונוכח הצורך לשמור על איזון במחלקה בין מומחים למתמחים. בהיעדר תקנים באותה עת לא הייתה אפשרות להמשך העסקתו של התובע בשירות המדינה. פיטורי התובע נבדקו על ידי משרד הבריאות ובהתאם התקבל אישור לפיטוריו. לאחר מכן התקבל התובע שוב לעבודה בבית החולים כדי לעזור לו להמשיך את ההכשרה והלימודים ולעמוד בהצלחה בבחינות. משכך לא נפל פגם בסיום העסקתו של התובע, ההחלטה התקבלה בתום לב והשיקולים שעמדו בבסיסה הם שיקולים עניינים.

עוד טענה הנתבעת אשר לטענות התובע בדבר זכאותו לפנסיה ותיקה כי מדובר בטענות שאינן רלוונטיות כלפיה ויש להפנות אותן לקרן מחקרים, שכן היא זו שקלטה אותו ביום 1.8.01 בפנסיה צוברת חדשה בהתאם לכללים החלים בה.

עמדת ההסתדרות הרפואית

בהתאם להחלטה מיום 10.3.19, ביום 14.5.19 הגישה ההסתדרות הרפואית את עמדתה, וכאמור ציינה כי אינה מבקשת להיות צד בהליך ומבקשת להיות פטורה מהתייצבות בדיונים.

לעמדתה, תקופת ההתמחות היא תקופה רגישה מאוד בחייו המקצועיים של רופא. תקופת ההתמחות מורכבת מתקופה של עבודה במחלקת ההתמחות בצירוף תקופות של רוטציות במחלקות אחרות וכן תקופה בת ששה חודשים של ביצוע מדעי יסוד. מטרת ההתמחות היא לתת לרופא המתמחה הכשרה מקיפה וכוללת שתכשיר אותו להיות רופא מומחה בתחום בו בחר להתמחות. קבלת רופא להתמחות יוצרת שורה של מחויבויות כלפי אותו רופא, הן מחויבויות אישיות של מנהל המחלקה, שלוקח תחת אחריותו את הכשרת המתמחה והן מחויבויות שלוקח על עצמו בית החולים, שמתחייב לקיים את תוכנית ההתמחות ובכללה לאפשר למתמחה לבצע רוטציות, ללמוד לבחינות ועוד. מחויבויות אלה קבועות לא רק בהסכמי הרופאים אלא גם בתקנות הרופאים שקובעות בסעיף 5: "ההתמחות תהיה על ידי עבודה רצופה במוסד מוכר היקף של משרה שלמה, הכוללת ביצוע תורנויות במספר שקבעה המועצה לאותו ענף רפואה, בהדרכתו ובפיקוחו של בעל תואר מומחה באותו ענף רפואה".

לעמדת ההסתדרות הרפואית, נוכח מורכבותה של תקופת ההתמחות קיים קושי ניכר לעבור מבית חולים אחד לאחר במהלך ההתמחות. זאת שכן לאחר שרופא עבר את החלק המשמעותי של ההתמחות בבית חולים מסוים ונותרו לו חודשים ספורים או רוטציות ספורות לסיום ההתמחות, לבית חולים אחר אין אינטרס בקליטתו ליתרת התקופה. זאת שכן מדובר בתקופה קצרה שבמהלכה נדרש המתמחה לבצע רוטציות במחלקות אחרות ולעתים גם בלמידה ותרגול של מדעי יסוד. בתקופות אלו הוא אינו עובד במחלקה ואינו מבצע תורנויות.

נוכח החשיבות הגדולה שכל הנוגעים בדבר ראו בכך שמתמחה יסיים את התמחותו ויהפוך לרופא מומחה פעלו ההסתדרות הרפואית והמעסיקים במשותף כדי למנוע אפשרות של פיטורי מתמחים לאחר תקופת הניסיון. כך לדוגמה מתאפשר למתמחה שלא עבר בהצלחה את בחינות ההתמחות לגשת לבחינת שלב א שוב ושוב מבלי שניתן לפטרו. כך גם במקרה של כישלון בשלב ב מחויב המעסיק להמשיך ולהעסיק את המתמחה שנה נוספת. כל זה נעשה במטרה אחת והיא לאפשר למתמחה לסיים את התמחותו ולמנוע מצב שאותו רופא יוותר במערכת כרופא תחומי שתרומתו למערכת פחותה וסיכוייו למצוא עבודה נמוכים ביותר. זאת שכן מוסדות רפואיים רבים אינם מקבלים לעבודה רופאים שאינם מומחים. כמו כן, גם מערכת הבריאות אינה מעוניינת לעודד מעמד זה של רופאים שאינם מומחים שיטפלו בציבור המטופלים. החשיבות הרבה שנתנו הצדדים לסיום ההתמחות וקבלת תואר המומחה באה לידי ביטוי בסעיף 27 להסכם הקיבוצי מיום 21.7.91 (להלן – הסכם 1991). כך גם בסעיף 19 להסכם הקיבוצי מיום 15.3.79 שקבע כי במקרה של כישלון בבחינת שלב ב מחויב המוסד המעסיק להמשיך ולהעסיק את המתמחה שנה נוספת.

סעיף 27 להסכם 1991 קובע כי הנהלות המוסדות הרפואיים מקבלות על עצמן להבטיח לכל רופא מתמחה לאחר תום תקופת הניסיון סיום תקופת התמחות במקצועו במוסד, לפי תקנות ההתמחות. כלומר, לאחר סיום תקופת ניסיון לא ניתן להפסיק התמחותו של מתמחה למעט פיטוריו מטעמי משמעת. סיום תקופת ההתמחות משמע עד לקבלת אישור זכאות לתואר מומחה מהמועצה המדעית – סיום כל הרוטציות ומילוי רשימת הניתוחים/פעולות המחויבות מסילבוס ההתמחות. לעניין בחינת שלב ב בהסכם הקיבוצי מיום 15.3.97 נקבע כי רופא שיסיים את התמחותו ימשיך להיות מועסק עד למועד בחינת ההתמחות הקרובה. רופא שלא ניגש או לא עמד בבחינת ההתמחות ימשיך להיות מועסק במשך שנה אחת ממועד הבחינה. בהתאם לכך משך תקופת ההתמחות של הרופאים משתנה ותלוי בגורמים המפורטים לעיל, לרבות מועד יציאה לרוטציות במסגרת ההתמחות, אישור המועצה המדעית להצעת המחקר במסגרת מדעי היסוד, מעבר בחינות שלב א ושלב ב, חופשות, היעדרויות באישור ועוד.

ההסכמים הקיבוציים אינם מונעים מהמוסדות הרפואיים להמשיך ולהעסיק את הרופא המתמחה במעמד זה גם לאחר תום התקופה הקלנדרית הקבועה בתקנות, ועצם השלמת התקופה כשלעצמה אינה מחייבת סיום העסקתו של הרופא המתמחה. יותר מכך, בפועל קיימים לא מעט מקרים בהם רופאים מתמחים מבצעים תקופת התמחות ארוכה מהתקופה המינימאלית המתחייבת, ופעמים רבות מוסיפים להיות מועסקים כמתמחים גם לאחר שהשלימו את הרוטציות המתחייבות ואת סילבוס ההתמחות עד לעמידתם בהצלחה בבחינת שלב ב וקבלת תואר המומחה.

לעמדת ההסתדרות הרפואית, לא ניתן לפטר מתמחה במהלך תקופת ההתמחות בשל סיבות בלתי ענייניות שאינן נוגעות לרופא כלל ועל פניו אינן הסיבות האמיתיות – כפי שנעשה בעניינו של התובע. ממילא לא ניתן לפטר מתמחה ובסמוך לאחר מכן לקלוט אותו שוב לאותו התפקיד באותו המוסד הרפואי תוך פגיעה מהותית בזכויותיו. הסעיפים האמורים חלים גם על הנהלת המרכז הרפואי שמיר, בית חולים ממשלתי הכפוף להסכמים הקיבוציים וליתר הכללים החלים על מעסיק ציבורי. עוד ציינה ההסתדרות הרפואית כי נסיבות המקרה של התובע אינן ידועות לה, ואולם מכתבי בית הדין נראה כי פיטוריו בשנת 2001 נעשו שלא כדין וכתוצאה מפיטורים אלה נגרם לו נזק משמעותי לרבות בזכויות הפנסיוניות. עניינו של התובע חושף פרקטיקה נוהגת של העברת רופאים בין תקנים ממשלתיים לתאגידי הבריאות בשל אינטרסים ושיקולים שאינם ענייניים ושאינם נוגעים לרופאים תוך פגיעה בזכויותיהם והפרה של חובת תום הלב וחובת ההגינות.

ראיות

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כמו כן, מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שלום כהן, אח המועסק בבית החולים (להלן – מר כהן), והוא נחקר בדיון על תצהירו.

נוסף על כך, לתצהירו של התובע צורפה חוות דעת פנסיונית שנערכה על ידי יועץ הפנסיה, מר אהוד נחתומי.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של גב' טוקמן, שכאמור עד למועד פרישתה לגמלאות ביום 1.2.19 שימשה כמנהלת מחלקה (רופאים) באגף משאבי אנוש, בבית החולים; וד"ר בהר, שהחל משנת 1986 ועד למועד פרישתו ביום 30.9.12 שימש כמנהל מחלקת הרדמה בבית החולים והממונה על התובע. העדים נחקרו בדיון על תצהיריהם.

נוסף על כך, המדינה הגישה תצהיר עדות משלים מטעמה של גב' אירית צייגר, מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במשרד האוצר (להלן – גב' צייגר), וחוות דעת אקטוארית של אקטואר מטעם המדינה, מר ישעיהו אורזיצר.

בהחלטה מיום 22.1.20 אושר, בהסכמת הצדדים, הסדר שלפיו הצדדים הגיעו להסכמות ביחס לסעד הכספי המבוקש בכתב התביעה, ולכן ביקשו להוציא מהתיק את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, וכן את התצהיר המשלים של גב' צייגר.

לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתנו.

דיון והכרעה

במהלך תקופת התמחותו בבית החולים קיבל התובע כתב מינוי ראשון כרופא קבוע רטרואקטיבית לשנת 1993, והחל ממועד זה ועד לפיטוריו בשנת 2001 בוטח בפנסיה תקציבית. בסוף חודש מרץ 2001 הסתיימה העסקתו של התובע בבית החולים, והוא הוחזר לעבודתו כרופא מתמחה בבית החולים בראשית חודש אוגוסט 2001 (כ-4 חודשים לאחר מכן), אך הועסק על ידי קרן מחקרים ולא על ידי המדינה.

התובע טען כי הוא פוטר מעבודתו כרופא מתמחה בבית החולים טרם הסתיימה תקופת התמחותו כדי לסייע לבית החולים ולמחלקת ההרדמה להתמודד עם תלונה שהועלתה על התנהלות מנהל המחלקה. לטענתו מדובר בפיטורים פיקטיביים שבמסגרתם נעשה שימוש בנימוק שגוי תוך הטעיית הגורמים הרלוונטיים בנציבות שירות המדינה, שהסתמכו על הדיווח ונתנו את אישורם לכך. התובע טען כי קליטתו המחודשת בחלוף חודשים ספורים לתפקיד מתמחה במחלקת ההרדמה מעידה כשלעצמה על הליך פיטורים פיקטיבי. התובע טען כי עקב פיטוריו הפסולים נגרמה לו פגיעה חמורה בזכויותיו הפנסיוניות. כאמור עד למועד פיטוריו הפיקטיביים הועסק התובע על ידי המדינה בהתאם לכתב המינוי הראשון וזכויותיו הפנסיוניות בוטחו בפנסיה תקציבית. ואילו עם שובו לעבודה כרופא מתמחה במחלקה שולם שכרו באמצעות קרן מחקרים והוא צורף למסלול של פנסיה צוברת חדשה. כמו כן, התובע טען כי פניותיו החוזרות והנשנות לאורך השנים להשיב את סך פיצויי הפיטורים ששולמו לו ולהשיבו למסלול של פנסיה תקציבית – נדחו.

נבחן את טענות התובע בעניין זה אך ראשית נתייחס לטענת הנתבעת בדבר התיישנות ושיהוי.

טענת הנתבעת בדבר התיישנות ושיהוי

לפי סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – החוק), תקופת ההתיישנות בתביעה אזרחית שאינה במקרקעין עומדת על 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה. בהתאם לסעיף 7 לחוק: "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה." בהתאם לסעיף 8 לחוק, "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובנה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת התיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לגרסת המדינה, ביום 11.7.16 פנה אליה התובע באמצעות בא כוחו בדרישה להשיבו למסלול הפנסיה התקציבית רטרואקטיבית החל משנת 2001. ביום 7.12.16 קיבל התובע מענה בהתבסס על נתוני העסקתו שלפיו מאחר שנקלט כעובד חדש בשנת 2004 (לאחר המועד הקובע במעבר מפנסיה תקציבית לצוברת בדירוג הרופאים) הוא זכאי לפנסיה צוברת בלבד (העתק תכתובת צורף כנספח ט"ו לכתב ההגנה). בחודש פברואר 2017 הוגשה התביעה שלפנינו. לטענת המדינה, התובע טוען לפיטורים פסולים מבית החולים לפני כ-16 שנים ומבקש לבטל אותם תוך השבת פיצויי הפיטורים והשבת הגלגל לאחור לעניין זכויותיו הפנסיוניות. התובע לא פנה לבית הדין בסמוך למועד פיטוריו מבית החולים, לא הגיש הליך משפטי (עד להגשת הליך זה), וזאת למרות שגם אז סבר כי זכויותיו הפנסיוניות נפגעו. משכך טענה הנתבעת כי התובע ויתר על טענותיו והוא מנוע ומושתק מלטעון כיום אחרת. הנתבעת חזרה על טענותיה בבקשה לסילוק על הסף וטענה כי עילת הפיטורים התיישנה והיא נגועה בשיהוי קיצוני. עוד טענה המדינה כי הגשת התביעה בשיהוי כבד, בשים לב לכך שהתחלפו בעלי תפקידים בשירות המדינה, גורמת לה לנזק וקושי ראייתי. כך למשל התובע מייחס בתביעתו אמירות לגב' אורן ז"ל, ששימשה כמנהלת משאבי אנוש בבית החולים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ואשר אינה בחיים עוד.

מנגד התובע הצהיר כי רק לפני מספר שנים (קודם להגשת התביעה) במסגרת שיחה שקיים עם מר כהן, אח המועסק בבית החולים, התברר לו לראשונה כי קיימים מסלולי פנסיה שונים במהותם זה מזה – פנסיה תקציבית ופנסיה צוברת, וכי עם קליטתו המחודשת בבית החולים בוטח באופן שגוי במסלול הפנסיה הצוברת. בעקבות השיחה הופתע התובע לגלות כי למעשה הוטעה על ידי הגורמים המוסמכים בבית החולים שמסרו לו במשך השנים מידע שגוי בדבר זכויותיו הפנסיוניות. לכן החל התובע לבדוק את זכויותיו הפנסיוניות ופנה לקבלת ייעוץ משפטי. התובע חזר על גרסתו זו בחקירתו הנגדית והעיד כי נודע לו לראשונה על ההבדל בין פנסיה תקציבית לפנסיה צוברת רק לאחר השיחה שניהל עם מר כהן (עמ' 24 ש' 19-21 לפרוטוקול הדיון).

מר כהן, אשר הועסק בבית החולים החל משנת 1992 ועבד גם במועד הגשת התביעה כאח במחלקת התאוששות בבית החולים, וכן שימש גם כחבר בוועד האחיות בבית החולים ב-8 השנים האחרונות, תמך בגרסתו של התובע. הוא הצהיר כי לפני מספר שנים, 3-5 שנים בהתאם לעדותו (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון), פנה אליו התובע וציין בפניו כי אינו מצליח להבין את הנתונים הפנסיונים המפורטים בתלושי השכר שלו ואת הסכומים להם הוא יהיה זכאי לאחר שיפרוש לגמלאות. באותה השיחה הוא שאל את התובע באיזה מסלול פנסיה הוא מבוטח – פנסיה תקציבית או פנסיה צוברת, אך התובע לא הבין את משמעות הדברים ולא ידע להשיב על שאלתו. נוכח האמור הוא בירר מול התובע כמה זמן הוא מועסק בבית החולים ולאחר שהתובע ציין בפניו את הוותק שלו הסביר לו כי למיטב הבנתו הוא אמור להיות מבוטח במסלול הפנסיה התקציבית. בתוך כך הוא הסביר לתובע את ההבדלים העיקריים בין שני סוגי מסלולי הפנסיה והמליץ לו לברר לגבי המסלול הפנסיוני אליו הוא משויך.

בהתאם לגרסתו של התובע בעניין זה, שקיבלה תמיכה בעדותו של מר כהן, במועד פיטוריו והפסקת ביטוחו בפנסיה תקציבית (ביום 31.3.01) ובמועד העסקתו המחודשת על ידי קרן מחקרים (ביום 1.8.01) עת בוטח בפנסיה צוברת – למעשה לא ידע כי נפגעו זכויותיו הפנסיוניות. לדבריו, נודע לו לראשונה על ההבדלים בין מסלולי הפנסיה השונים והפגיעה בזכויותיו הפנסיוניות רק לפני מספר שנים, במועד שיחתו עם מר כהן. לכן התביעה הוגשה בשיהוי ניכר בהתייחס למועד בו שויך התובע למסלול של פנסיה צוברת. יצוין שבניגוד לנטען על ידי הנתבעת, עילת התביעה אינה פיטורים שלא כדין אלא הפגיעה שגרמה המדינה לתובע בהתנהלותה ביחס לזכויותיו הפנסיוניות.

למעשה אין מחלוקת כי חלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד בו שויך התובע למסלול של פנסיה צוברת. הנתבעת טענה כי לכל המאוחר התגבשה עילת התביעה במועד קליטתו המחודשת של התובע בבית החולים ביום 1.8.04 (עת המשיך להיות מבוטח בפנסיה צוברת). כאמור התביעה הוגשה רק בשנת 2017. מרוץ ההתיישנות מתחיל מרגע בחירת המסלול הפנסיוני (ע"ב (ת"א) 4345/06 פרחי נ' בזק (31.12.08), הערעור על פסק הדין נדחה ב-ע"ע 109/09 פרחי נ' בזק (11.7.10), ע"ע (ארצי) 23928-09-18 שירותי בריאות כללית- רחל קידר (6.8.19)). מכאן שלכאורה התביעה התיישנה. אין בידינו לקבל את טענות התובע לעניין תחולת סעיף 7, שכן התובע לא הוכיח כי הנתבעת הטעתה אותו לאורך השנים ביחס לזכויותיו באופן שמנע ממנו לפעול כדי לממש אותן. אשר לטענתו של התובע לגבי תחולת סעיף 8 הרי שנראה שזו נזנחה בסיכומים מטעמו, וממילא לא הוכחה אף היא.

נוסף על כך טען התובע כי יש לדחות את טענת ההתיישנות מאחר שהועלתה על ידי הנתבעת בחוסר תום לב – ונראה שיש ממש בטענה זו. בפסיקה נקבע כי מן הראוי הוא כי רשות ציבורית תעלה טענת התיישנות רק באותם מקרים בהם קיימת הצדקה עניינית לכך שאין בה לפגוע מעבר למידה הדרושה בזכויות מוקנות של עובד (ע"ע (ארצי) 1249/02 עיריית ירושלים נ' כהן (2.1.05)). יחד עם זאת, נפסק כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן לא תתקבל טענת התיישנות, מחמת חוסר תום לב, דוגמת מצבים בהם כבר היתה לעובד זכאות לפנסיה תקציבית מכוח החוק אך זו נשללה ממנו, או בנסיבות בהן בהתדיינויות קודמות מול קבוצת עובדים דומה, נמנעה המדינה מהעלאת טענת התיישנות או ויתרה עליה (ס"ע (חי') 6890-06-10 דבורקין נ' מדינת ישראל (31.8.15), פסק דין חלוט).

אנו סבורות כי בנסיבות דנן, בהן במרכזו של ההליך עומדת שאלת זכאותו של התובע לזכות סוציאלית מהותית, עת היה עובד בשירות המדינה במועד הקובע (כפי שיפורט), ונוכח תקופת העסקתו הממושכת של התובע בשירות המדינה (כ-30 שנה) באותו בית החולים, עניין זה נופל לגדר אותם מקרים חריגים בהם תידחה טענת התיישנות מפאת טענה בדבר התנהלות המדינה בחוסר תום לב בעניינו. זאת שכן במקרה דנן ישנה חשיבות לדון בטענות התובע לגופו של עניין.

משכך דין טענת ההתיישנות להידחות. כמו כן, אין לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי, אך טענת הנתבעת בדבר השיהוי והנזק הראייתי שלכאורה נגרם לה תילקח בחשבון בדיון בטענות לגופו של עניין.

האם התובע היה זכאי להמשיך להיות מבוטח במסלול של פנסיה תקציבית? האם יש לראות רציפות בתקופות העסקתו של התובע בבית החולים?

מסגרת נורמטיבית

בעקבות הסכם המעבר משנת 1999 נחסם באופן הדרגתי מסלול הפנסיה התקציבית בפני עובדי המגזר הציבורי והוסף סעיף 107א לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות):

"(א) הוראות חוק זה לא יחולו על מי שהתמנה לפי חוק המינויים ביום הקובע החל לגביו או לאחריו (להלן - עובד חדש).

(ב) עובד חדש יהיה מבוטח בקופת גמל לקצבה, בתנאים שייקבעו בהסכם הקיבוצי החל עליו; לא חל על עובד חדש הסכם קיבוצי, יהיה מבוטח בקופת גמל לקצבה בתנאים שייקבעו בחוזה העבודה החל עליו; לא חל עליו הסכם או חוזה כאמור, יבוטח העובד באותם תנאים שבהם מבוטחים רוב העובדים החדשים בקופת גמל לקצבה על פי בחירתו.

(ג) (1) שר האוצר יקבע את היום הקובע בהודעה ברשומות, ובלבד שהיום הקובע יהיה בתוך תקופה של 6 חודשים שתחילתה ביום י"ז באדר תשס"ב (1 במרס 2002);

(2) (א) שר האוצר רשאי לקבוע יום קובע שונה לסוגי עובדים שונים".

(לרקע לחקיקת סעיף 107א ראו בין היתר: ע"ע (ארצי) 22539-0219 וקנין – מדינת ישראל, פסקה 19 ואילך (30.6.22); ע"ע (ארצי) 36679-01-20 מדינת ישראל – צור (27.10.20), להלן – עניין צור).

ההסכם הקיבוצי מיום 2.3.06, שנחתם בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין ההסתדרות הרפואית, לעניין הסדרת המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בדירוג הרופאים (להלן – הסכם 2006), קובע כי מי שהיה "רופא קבוע" בשירות המדינה ב"מועד הקובע" ואשר התמנה על פי חוק המינויים, ימשיך להיות מבוטח במסלול פנסיה תקציבית.

בסעיף 7 בפרק ד' של הסכם 2006 נקבע כך:

"מובהר בזאת כי רופא קבוע בשירות המעסיקים החתומים על הסכם זה, אשר יעבור (גם לאחר המועד הקובע) לעבוד אצל מי מהמעסיקים בו היה מסלול פנסיה תקציבית עד למועד הקובע, יישאר במסלול פנסיה תקציבית אצל המעסיקים אליהם עבר, והכול בהתאם לכל הכללים שהיו נהוגים, בין המעסיקים ואצל מי מהמעסיקים, בהסכמי רציפות זכויות הקיימים במועד חתימת הסכם זה. אין בסעיף זה כדי לגרוע מהסכמי רציפות הזכויות הקיימים או להוסיף עליהם".

המועד הקובע בגין עובדים המדורגים בדירוג הרופאים הוא 31.8.02 (י"פ 5109, התשס"ב 3927; ה"ש 10 בעניין צור).

למעשה הסכם 2006 עיגן את זכאותם של רופאים קבועים להמשיך להיות מבוטחים בפנסיה תקציבית. כאמור התובע קיבל את כתב המינוי הראשון שלו בשנת 1995 רטרואקטיבית ליום 1.8.93 (לפני המועד הקובע). לכאורה התובע עונה להגדרת "רופא קבוע" בהסכם 2006, ולכן היה זכאי להמשיך להיות מבוטח במסלול פנסיה תקציבית עם שובו לעבודה בבית החולים. ואולם, תקופת העסקתו של התובע בבית החולים נקטעה לתקופה של ארבעה חודשים, והעסקתו חודשה באמצעות קרן מחקרים ולא על ידי המדינה – אז שויך למסלול של פנסיה צוברת.

התמחות והסדרת מעמדו של רופא מומחה

נושא ההתמחות והסדרת מעמדו של רופא מומחה נקבעו בתקנות הרופאים. תקנה 2 לתקנות הרופאים קובעת: "לא יאושר לרופא תואר מומחה (להלן – תואר) אלא אחד התארים הנקובים בטור א' של התוספת, ולא יאושר תואר אלא לפי הוראות תקנות אלה".

בהתאם למפורט בתצהירה של גב' טוקמן, לרופא ניתן אישור תואר מומחה במדינת ישראל לאחר שאושרה בקשתו על ידי מנכ"ל המשרד ולאחר שהוכח שהוא מילא אחר כל הדרישות למתן תואר רופא מומחה בהתאם לתקנות הרופאים, ובכלל זה ביצוע התמחות בפועל בבית החולים ועמידה בהצלחה בבחינות המקצועיות (ולאחר המלצה מנומקת של המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית). לפי תקנות הרופאים, תקופת ההתמחות לכל סוגי ההתמחויות היא לתקופה מסוימת, מוגבלת בזמן ומוגדרת מראש. באופן ספציפי אורך מסלול ההתמחות של התובע בהרדמה הוא 4.5 שנים בהן נדרש המתמחה להתמחות בתחומים המפורטים בתקנות הרופאים. כחלק מהתנאים לקבלת תואר מומחה נדרש הרופא לעמוד בבחינות שלב א ושלב ב כאמור בסימן ב לתקנות הרופאים. לפי סעיף 17(ב) לתקנות הרופאים, מתמחה רשאי לגשת לבחינה שלב א בכל עת לאחר שסיים מחצית תקופת ההתמחות בכפוף לאמור בתקנה 24(ב) לתקנות הרופאים. כלומר מתמחה רשאי לגשת להיבחן בבחינת שלב א עוד לפני סיום תקופת ההתמחות.

גב' טוקמן הבהירה כי יש להבחין בין המושג "תקופת התמחות" (סעיף 6 לתקנות), בין המושג הכללי "התמחות" (פרק ג לתקנות), ובין המושג "בחינות" (פרק ה לתקנות). "תקופת ההתמחות" היא פרקי הזמן שעל כל מתמחה לבצע ולעבור במסגרת התמחות כמפורט בתוספת לתקנות בטור ב. כחלק מחובת ההתמחות ועל מנת לגשת לבחינות שלב ב בהתאם לתקנות הרופאים, על הרופא המתמחה לבצע רוטציות מתוך סילבוס ההתמחות. כלל הרוטציות צריכות להתקיים באותו מוסד שבו מבצע המתמחה את ההתמחות. על פי סעיף 7(3) לתקנות ההתמחות על הרוטציה להתבצע באותה המחלקה וברציפות למשך כל תקופת הרוטציה כפי שמופיעה בסילבוס ההתמחות ולא ניתן לפצלה.

סעיף 19 להסכם הקיבוצי החל על הרופאים מיום 15.3.97 (להלן – הסכם הרופאים) קובע עד מתי חייב המוסד הרפואי להעסיק את המתמחה, וזו לשונו:

"א. רופא שסיים תקופת התמחותו ימשיך להיות מועסק עד למועד בחינת ההתמחות הקרובה.

ב. רופא אשר לא ניגש או לא עמד בבחינת ההתמחות – ימשיך להיות מועסק במשך שנה אחת בלבד ממועד הבחינה האמורה לעיל...".

(העתק הסכם הרופאים צורף כנספח א לתצהירה של גב' טוקמן).

בהתאם לאמור לעיל, על המתמחה לעמוד בדרישות תקנות הרופאים. החובה המוטלת על המוסד הרפואי להמשיך ולהעסיק מתמחה גם לאחר תקופת הניסיון, וככל שעבר את תקופת הניסיון, או לאחר שסיים את תקופת התמחותו, היא עד למועד בחינת ההתמחות הקרובה. אם הוא לא ניגש לבחינה או לא עמד בבחינת ההתמחות במועד זה, ההעסקה היא למשך שנה אחת נוספת בלבד.

ואולם, בהתאם לעמדת ההסתדרות הרפואית, ההסכמים הקיבוציים אינם מונעים מהמוסדות הרפואיים להמשיך ולהעסיק את הרופא המתמחה במעמד זה גם לאחר תום התקופה הקלנדרית הקבועה בתקנות, ועצם השלמת התקופה כשלעצמה אינה מחייבת סיום העסקתו של הרופא המתמחה. יתרה מכך, בפועל קיימים לא מעט מקרים בהם רופאים מתמחים מבצעים תקופת התמחות ארוכה מהתקופה המינימאלית המתחייבת, ופעמים רבות מוסיפים להיות מועסקים כמתמחים גם לאחר שהשלימו את הרוטציות המתחייבות ואת סילבוס ההתמחות עד לעמידתם בהצלחה בבחינת שלב ב וקבלת תואר המומחה.

תקופת התמחותו של התובע

העסקה בתקופת העבודה הראשונה במדינה

כאמור בשנת 1991 החל התובע את התמחותו בבית החולים במחלקת הרדמה, ולמעשה עד לסיום העסקתו בבית החולים, בשנת 2001, לא עבר את ההתמחות בהצלחה בהתאם לדרישות למתן תואר רופא מומחה. תקופת עבודתו הראשונה של התובע נחלקה לשתי תקופות משנה ומעמדו השתנה בין תקופה לתקופה שלהלן:

• החל מיום 1.9.91 ועד ליום 31.7.93 הועסק התובע באמצעות חוזה מיוחד, מילוי מקום במדינה, כרופא מתמחה, על חשבון קרן קליטה לעולים חדשים ועל חשבון קרן מחקרים (כאמור גוף עצמאי שעובדיו אינם עובדי בתי החולים בשירות המדינה).

• החל מיום 1.8.93 ועד ליום 31.3.01 הועסק התובע בבית החולים וקיבל מעמד קבוע עד לתום ההתמחות בכתב מינוי כרופא מתמחה בתקן משרד הבריאות. בתקופה זו בוטח בפנסיה תקציבית.

  במסגרת החלטת המועצה המדעית בשנת 1992 הובהר לתובע שלקראת קבלת תואר מומחה בהרדמה: "יהיה עליך להשלים התמחות במלואה לפי התקנות, לבד מהאמור לעיל ולעמוד בבחינות שלב א ושלב ב" (העתק החלטות המועצה המדעית מהימים 19.4.92 ו-26.8.93 צורפו כנספח ב לתצהירה של גב' טוקמן). לצורך קבלת תואר מומחה היה על התובע לעבור בחינת שלב א להתמחות, שהיא בחינה תאורטית, ובחינת שלב ב להתמחות, שהיא בחינה מעשית.

  תקופת התמחותו של התובע כפי שנקבעה בתקנות הרופאים הסתיימה במחצית חודש אפריל 1996. בחודש יוני 1997 עבר התובע את בחינת שלב א להתמחות. לצורך קבלת תואר מומחה היה על התובע לעבור בחינת שלב ב, בחינה מעשית.

  גב' טוקמן הצהירה כי במהלך העסקתו ניגש התובע ארבע פעמים לבחינת שלב ב ונכשל בכולן. התובע לא ניגש לבחינה שנערכה בחודש נובמבר 1999 ולכן נחשב כמי שנכשל בבחינה (העתק תוצאות בחינת שלב ב בתקופה הראשונה צורף כנספח ג לתצהירה של גב' טוקמן). לפיכך, בהתאם להסכם הרופאים, התובע עבר את פרק הזמן המקובל לביצוע תקופת ההתמחות לפי הדין כתנאי לקבלת תואר מומחה. לגרסתה, בהינתן שהתובע לא עמד במטלות המקצועיות שנדרשו ממנו כמתמחה, ועל מנת לשמור על איזון בין מומחים למתמחים במחלקה, פנה בית החולים בחודש ינואר 2001 למשרד הבריאות לגבי סיום העסקתו של התובע בבית החולים (העתק הפנייה צורף כנספח ד לתצהירה גל גב' טוקמן). כך בהתאם להסכם הקיבוצי המאפשר סיום העסקתו של מתמחה בתום ההתמחות.

   

  עוד הוסיפה וציינה גב' טוקמן כי בית החולים הוא בית חולים אוניברסיטאי (העובד בשיתוף פעולה עם בית ספר לרפואה), והמחלקה בה ביצע התובע את ההתמחות מוכרת בתור שכזו. משכך נדרשים תקנים למתמחים החדשים על מנת להמשיך את הכשירות של דור ההמשך של הרופאים. קליטת מתמחה חדש בבית חולים ממשלתי בשים לב למצבת התקנים בשירות המדינה, מתאפשרת אך ורק לאחר פינוי תקן של מתמחה שסיים את החובות כמתמחה ובתום תקופת ההתמחות, ללא קשר אם יקבל תואר מומחה או לא. בהתאם הועבר התיק לבחינת משרד הבריאות לרבות בחינת הלשכה המשפטית לצורך מתן החלטת מנכ"ל המשרד. לאחר בחינת התיק לרבות טופס ההתמחות של התובע ניתן אישור המנכ"ל לסיום העסקתו של התובע בתום תקופת ההתמחות (העתק המכתבים מטעם משרד הבריאות מהחודשים ינואר-פברואר 2001 ואישור מנכ"ל משרד הבריאות צורפו כנספח ה לתצהירה של גב' טוקמן). ביום 11.2.01 נמסרה לתובע הודעה בדבר סיום שירותו במדינה, אשר נכנסה לתוקף ביום 31.3.01, המפרטת את הנימוקים לפיטוריו (העתק ההודעה צורף כנספח ו לתצהירה של גב' טוקמן).

   

  בחקירתה הנגדית העידה גב' טוקמן לעניין זה:

  "ש: אוקיי. עכשיו, בואי תסבירי לנו, בבקשה, לגבי סיבת הפיטורין, למה בעצם ד"ר חנימוב פוטר, עוד לפני שהוא סיים את ההתמחות, לפני שהוא קיבל בעצם את ההסמכה שלו כמומחה?

  ת: קודם כל אני רוצה לתקן אותך, הוא סיים את ההתמחות וזה מה שכתוב בהסכם, הוא סיים כל החובות, הוא סיים כל הרוטציות, הוא ניגש לשלב ב', אם ידוע לך, רק לגשת לשלב ב' יכול להיות מתמחה שסיים כל הרוטציות, שלב א' זה חצי מהתמחות ושלב ב' זה כל הרוטציות, זאת אומרת, לד"ר, מבחינת ד"ר חנימוב, מבחינת פנקס ההתמחות שלו הוא סיים כל הרוטציות הנדרשות לפי חובה, חוברת סילבוס ומספר פעמים שהוא ניגש לבחינות זה גם מעבר לדרישת ההסכם, הסיבת פיטורין כתובה במפורט, 'בתום התמחות לצורך איזון בין מומחים למתמחים', אבל לתום התמחות כתוב גם בהסבר למשרד הבריאות במכתב פניה וגם כמכתב פיטורין לד"ר חנימוב, זה נקרא תום התמחות, הוא לא כדי לפטר רופא אין צורך בקבלת אישור הסמכה".

   

  (עמ' 88 ש' 9-21 לפרוטוקול הדיון).

   

  עם הפסקת עבודתו בבית החולים שולמו לתובע בהתאמה פיצויי פיטורים על ידי בית החולים וקרן מחקרים (העתק אישור וחישוב פיצויים בגין תקופת העסקתו בקרן מחקרים צורף כנספח 12א-ב לתצהיר התובע).

   

  התובע הצהיר כי במועד פיטוריו התנגד לקבלת פיצויי פיטורים על מנת שלא תגרם פגיעה בזכויותיו הפנסיוניות. במסגרת זו הוא פנה בעל פה לגב' טוקמן ובהמשך לגב' אורן בבקשה שלא לקבל פיצויי פיטורים כדי לשמור על זכויותיו. ואולם, למרות התנגדותו הובהר לו על ידן כי קיימת חובה לשלם את פיצויי הפיטורים, וכי עם קליטתו המחודשת יוכל להשיבם ובכך להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות (העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע במדינה מיום 5.4.01, העתק טופס אישור וחישוב פיצויים בגין העסקת התובע בקרן מחקרים מיום 17.5.01, והעתק מכתב מטעם קרן מחקרים ל"מבטחים" מיום 22.5.01 צורפו כנספחים 11-12 לתצהיר התובע).

  מכאן שבעת פיטוריו של התובע לא נזקפו לזכותו עשר שנות ותק כעובד בכתב מינוי (העתק אישור וחישוב פיצויים בגין תקופת העבודה במדינה צורף כנספח ז לתצהירה של גב' טוקמן), ולכן הוא אינו זכאי לזכויות מכוח חוק הגמלאות.

  העסקת התובע בקרן מחקרים

  בהמשך גב' טוקמן הצהירה כי למרות שהתובע סיים את העסקתו בבית החולים כדין ולא הייתה קיימת לו זכות להמשיך להיות מועסק בבית החולים נעשה ניסיון נוסף לסייע לו לסיים את ההתמחות בהצלחה. אחרת, לדבריה, היה מסיים את העסקתו בבית החולים ויוצא לשוק העבודה מבלי שהוכרה התמחותו. בהתאם לכך, ביום 1.7.01 נקלט התובע בבית החולים לביצוע תורנויות בלבד לפי בקשתו, וביום 1.8.01 נקלט להעסקה באמצעות קרן מחקרים בתפקיד רופא מתמחה (בחלוף ארבעה חודשים ממועד פיטוריו). בתקופה זו, עם קליטתו בקרן מחקרים, בוטח התובע בפנסיה צוברת חדשה, כפי שגם עולה מטופס בחירת קרן פנסיה וחוזה העסקתו עם קרן מבטחים. התובע הועסק על ידי קרן מחקרים עד ליום 30.7.04 (העתק אישור העסקה לביצוע תורנויות מיום 8.8.01 צורף כנספח לתצהירה).

   

  התובע הצהיר כי על אף השינוי הפורמאלי בזהות מעסיקותיו לא חל שינוי בתפקידו כרופא מתמחה במחלקת ההרדמה בבית החולים ובמהות עבודתו. כך במהלך תקופה זו המשיך לעבוד באותו בית החולים ובאותה המחלקה, המשיך למלא את תפקידו באותו האופן, ולא חל כל שינוי בחובות הדיווח שלו כלפי הממונים עליו. למעשה השינוי היחיד שחל בתנאי העסקתו היה שינוי מלאכותי בזהות הגורם המשלם את שכרו.

   

  כך בהתאם לעדותה של גב' טוקמן בחקירתה הנגדית:

  "ש: אוקיי? בהמשך בסעף 13 את מפנה להסכם 79 ושם את מציינת בעצם שרופא מתמחה שסיים את תקופת ההתמחות ולא ניגש או לא עמד בבחינה למעשה אמור להיות מועסק, כלומר, יש חובה להעסיקו למשך שנה אחת נוספת, אוקיי? עכשיו, תסכימי איתי שגם תקנות הרופאים וגם ההסכמים הקיבוציים הם לא מונעים מבית החולים להמשיך להעסיק רופא מתמחה גם מעבר לתקופה שקבועה בתקנות, נכון? אין מניעה.

  ת: אין מניעה.

  ש: אין מניעה ובפועל אתם באמת עושים את זה, נהגתם לעשות את זה בהרבה הזדמנויות.

  ת: לא, אנחנו לא.

  ...

  ת: כל העניין זה נכון לגופו, אנחנו בודקים עד כמה המתמחה הוא ראוי להיות מומחה במחלקה ואם אנחנו רואים, אנחנו בודקים כל תיק בתום ההתמחות ואם אנחנו רואים שהתמחות ממושכת מידי ואין התקדמות, אין רופא לא עובר בחינות, אז לצורך חשיבה של טווח ארוך כי לצורך רציונל הזה של איזון בין מתמחים למומחים, אנחנו חושבים על דור הבא כי דור הבא של הסטודנטים שמסיימים את האוניברסיטאות בארץ הם אמורים להיקלט להתמחות רק בבתי חולים, התמחות, אז אנחנו לא יכולים לתת להמשיך יותר מידי זמן, המשכנו עד 10 שנים, המשכנו, כי בסופו של דבר יכולנו לפטר את ד"ר חנימוב ב-98, ב-97 כי כבר עברו את השנה, את השנתיים, עברו כל הדרישות של הסכמים.

  ש: יכולתם, אבל בחרתם שלא.

  ת: אבל בחרנו שלא רק לטובתו כדי לתת לו עוד הזדמנות, היו קשיי שפה, היו קשיי הסתגלות כעולים חדשים ורק לטובתו הלכנו את זה, אבל אין בדרך כלל כל תיק נבחן לגופו.

  ש: אוקיי, הסכמתם.

  ת: והחלטנו ופה אנחנו החלטנו אחרי בדיקה מנומקת של 3 תחנות שלי ושל מנהלת שלי ושל משרד הבריאות, שסיימנו את החובות כלפי הרופא".

   

  (עמ' 82 ש' 18-32, עמ' 83 ש' 1-16 לפרוטוקול הדיון).

   

  אשר להעסקתו המחודשת של התובע על ידי קרן מחקרים העידה גב' טוקמן:

  "ש: הייתה אופציה אחרת? זו הייתה האופציה היחידה לקלוט אותו דרך קרן מחקרים?

  ת: רק דרך קרן מחקרים כי הוא כבר לא ענה לתואר תפקיד של רופא מתמחה או רופא מומחה, מה שמוגדר בשירות המדינה.

  ש: זו הייתה הסיבה לכך שהוא לא יכול היה להיקלט כרופא רגיל כעובד המדינה?

  ת: קודם כל לא היו תקנים פנויים אז וכי מיד אנחנו מפרסמים מכרזים למתמחים חדשים ודבר שני לא היה לנו תואר תפקיד לרופא לא מומחה, לא מתמחה בתקופה אז, רק ב-2009 אנחנו קיבלנו רופא תחומי.

  עו"ד סעדון: אז במקום ד"ר חנימוב נקלט רופא מתמחה כשהוא סיים? 

  העדה, גב' טוקמן: כנראה, אני לא זוכרת עכשיו. אבל זה בטוח, אף פעם בשירות המדינה אין משרות פנויות במחלקת הרדמה, יש ביקוש ויש, אנחנו מיד מפרסמים מכרזים.

  ש: ולמה לא קלטתם את המתמחה החדש דרך הקרן והשארתם את ד"ר חנימוב בהעסקה?

  ת: אנחנו לא יכולים לקלוט מתמחה חדש דרך הקרן, זה חוק שירות המדינה, הוא צריך להיקלט דרך מכרז, אם יש תקן פנוי?

  ש: אתם לא יכולים, זה לא נעשה בבתי, אני פשוט מכירה כמה מקרים שמתמחים מועסקים דרך קרן מחקרים.

  ת: זה לפעמים נעשה, אבל תמיד זה היה תקופה מוגבלת ואנחנו מיד אחר כך פרסמנו מכרז שידענו שאוטוטו מתפנה משרה, אבל אם משרה התפנה אנחנו פרסמנו מכרז.

  ש: נכון, נכון, גם ד"ר חנימוב עצמו התחיל בקרן מחקרים כמתמחה.

  ת: נכון, אבל קודם בחוזה, נכון, נכון, קודם בחוזה.

  ש: זאת אומרת שיש אפשרות.

  ת: עד שפרסמנו מכרז".

   

  (עמ' 102 ש' 6-29 לפרוטוקול הדיון).

   

  ביחס להעסקתו של התובע בקרן מחקרים הצהירה גב' טוקמן כי קרנות המחקר הן "תאגיד בריאות" כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, תשמ"ה-1985, ופועלות על פי תקנות יסודות התקציב (כללים לפעולת תאגידי בריאות), תשס"ב-2000. קרנות המחקר מעסיקות עובדים שונים, ובכלל זה רופאים, ובהתאם חותמות עם עובדיהן על חוזי עבודה אישיים, לרבות ביחס לתנאים הסוציאליים והפנסיוניים להם זכאים העובדים. בתקנות נקבע במפורש כי עובדי קרנות המחקר אינם עובדי המדינה. ד"ר בהר הוסיף והצהיר כי הרופאים מודעים היטב לעובדה שהם מפסיקים להיות עובדים של משרד הבריאות כאשר הם נקלטים באמצעות קרן מחקרים.

   

  עוד הצהירה גב' טוקמן כי במסגרת ניסיונות נוספים לסייע לתובע לסיים את ההתמחות נשלח בעקבות פניית מנהל המחלקה ובאישור הנהלת בית החולים לשתי רוטציות למחלקות אחרות מחוץ לבית החולים, מעל למתחייב מסילבוס ההתמחות, לצורך קבלת הכשרה נוספת: בבית החולים שניידר ובבית החולים מאיר (העתק המכתבים בעניין צורף כנספח ט לתצהירה).

   

  גם ד"ר בהר הצהיר כי באותה התקופה הוא פעל בניסיון ללכת לקראת התובע וסייע לו בקידום הרוטציה לפי סילבוס ההתמחות, אישר לו לגשת לבחינות שלב ב נוספות, סייע בקליטתו במחלקה באמצעות קרן מחקרים למרות שלא הייתה חובה לעשות כן, וסייע לו בהכשרה נוספת במעבר למחלקות בבתי חולים אחרים. זאת בנוסף לסיוע שוטף כמו אישור יציאה להשתלמות בארצות הברית אצל מומחה בינלאומי. עוד הוסיף והצהיר ד"ר בהר כי אין בפנייתו לבתי החולים הנוספים (לרוטציות) כדי להעיד על התחייבותו לפני פיטורי התובע מבית החולים ואין בכך כדי להעיד שלא סיים את תקופת ההתמחות לפי ההסכם הקיבוצי. אלא יש בכך כדי להעיד על רצונו הטוב לעזור לתובע מעבר לדרוש לעבור בהצלחה את המבחן ובכך לסיים את ההתמחות בהצלחה – דבר שהוא חריג למקובל.

   

  בהמשך, לאחר סיום הרוטציות המתחייבות מסילבוס ההתמחות (עד לשנת 2001), ניסה התובע לעבור את שלב ב של הבחינות, שנערכה בחודש מרץ 2002, אך נכשל (העתק תוצאות הבחינה צורף כנספח י לתצהירה של גב' טוקמן). בחודש אפריל 2003, לאחר למעלה משנה ממועד הבחינה האחרונה, ניגש התובע בשנית לבחינת שלב ב, והפעם עבר אותה בהצלחה. גב' טוקמן הצהירה כי בשלב זה ניתן לראות את התובע כמי שהשלים את תקופת ההתמחות שלו (העתק תוצאת הבחינה צורף כנספח י"א לתצהירה של גב' טוקמן).

  עוד הצהירה גב' טוקמן כי באותה עת, מאחר שהתפנה תקן במחלקה ופורסם מכרז לרופא מתמחה, הוצע לתובע להגיש את מועמדותו למכרז. במהלך תהליך פרסום וכינוס ועדת הבוחנים קיבל התובע אישור תואר מומחה כאמור. לכן פעל בית החולים במאמצים רבים מול נציבות שירות המדינה כדי לשנות את תואר התפקיד של המכרז ממתמחה למומחה ובכך לאפשר לתובע להגיש מועמדותו כרופא מומחה. באופן חריג אישרה נציבות שירות המדינה לשנות את תואר המשרה בהתאם והתובע ניגש למכרז האמור וביום 26.7.04 נבחר לשמש כרופא מומחה (העתק מסמכים הקשורים למכרז הפומבי צורף כנספח י"ב לתצהירה של גב' טוקמן). התובע סיים את העסקתו בקרן מחקרים ביום 25.8.04 תוך קבלת פיצויי פיטורים.

   

  העסקת התובע בתקופה השנייה במדינה

  ביום 1.8.04 נקלט התובע לשירות המדינה והעוסק על ידי בית החולים (להלן – התקופה השנייה). תחילה הועסק התובע באמצעות הרשאה להעסקה בשעה, ובהמשך, בחודש אוגוסט 2005, קיבל כתב מינוי רטרואקטיבית ליום 1.8.04. במועד כניסתו לשירות המדינה צורף התובע לפי בחירתו לקרן הפנסיה החדשה "עדי". בהמשך מונה התובע לרופא ראשי קבוע (העתק אישור על הרשאה להעסקה לשעה והארכה, הצטרפות לקרן פנסיה, כתב מינוי והעברה למעמד קבוע במדינה צורף כנספח י"ג לתצהירה של גב' טוקמן). כך בתקופת עבודתו השנייה של התובע בה הועסק במדינה, החל משנת 2004, נקלט התובע כ"עובד חדש" בשירות המדינה ולאחר המועד הקובע בדין (לאחר שנת 2002), וצורף לפנסיה צוברת.

   

  ביום 20.9.05 הוגשה בקשה חתומה על ידי התובע לצירוף שירות קודם (1993-2001). ביום 22.9.05 השיב בית החולים לתובע כי הוא אינו זכאי לרציפות זכויות מאחר שהוא נמצא במעמד של פנסיה צוברת (העתק תכתובת צורף כנספח י"ד לתצהירה של גב' טוקמן).

   

נסיבות פיטוריו של התובע – האם נפל פגם בפיטוריו של התובע בשנת 2001?

לגרסת התובע כמפורט בתצהירו, בראשית שנת 2001, עוד טרם הסתיימה תקופת התמחותו, זימן אותו ד"ר בהר לשיחה ובמסגרתה ציין בפניו שהועברה אליו תלונה שהוגשה למשרד הבריאות על ידי ד"ר צדוק, רופאה מתמחה שהועסקה במחלקה במקביל אליו. במסגרת התלונה נטען כי ד"ר בהר נוהג ברופאים המתמחים במחלקה באופן מפלה ומאפשר לרופאים ממוצא רוסי להמשיך את התמחותם במחלקה לאחר שנכשלו בבחינות ההתמחות, גם מקום בו השלימו 10 שנות עבודה בבית החולים. זאת בניגוד לרופאים מתמחים אחרים שלפי התלונה בנסיבות דומות הסתיימה העסקתם. התובע הצהיר כי ד"ר בהר ציין בפניו כי על מנת להתמודד עם התלונה בכוונתו לסיים את העסקתו של התובע באופן פיקטיבי למעין "תקופת צינון" בת כשלושה חודשים, וכי בחלוף התקופה האמורה ישוב לעבודתו במחלקה כרופא מתמחה באותם התנאים, ובכך יוכל לסיים את התמחותו כמתוכנן. עוד הוסיף והצהיר התובע כי ד"ר בהר לא ציין בפניו שקליטתו המחודשת תיעשה באמצעות קרן מחקרים או כל גוף אחר ולא אמר לו כי יוכל לשוב להעסקה ישירה במדינה רק לאחר קבלת תואר המומחה. יחד עם זאת, התובע הצהיר כי ד"ר בהר התחייב בפניו שעם שובו למחלקה הוא יאפשר לו לבצע שתי תקופות רוטציה בבית החולים שניידר ובבית החולים מאיר. רוטציות אלו היו נחוצות לו באותה עת לצורך שיפור הידע המקצועי שלו לקראת בחינות ההתמחות. התובע הוסיף ומסר כי בהסתמך על הבטחתו של ד"ר בהר, ונוכח האמון שהיה לו במחלקה ובבית החולים, ויתר על מספר הצעות עבודה שקיבל במהלך אותה התקופה.

גם בדיון ההוכחות העיד התובע כי בסיום העסקתו (בחודש מרץ 2001) הבטיח לו ד"ר בהר כי הוא ישוב לעבודתו כקודם ואף יצא לרוטציות בבתי חולים אחרים. כך בהתאם לעדותו:

"עו"ד פסי: האם ד"ר בהר התחייב בפניך, לפני סיום העסקתך בבית החולים, אני מזכיר שזה היה בתחילת שנת 2001, דרך משרד הבריאות, שעם שובך למחלקה הוא יאפשר לך לבצע רוטציות בבית החולים שניידר ובית החולים מאיר?

ת: כן, זה היה, איך להגיד? אני לא מוצא מילה בעברית, אבל אני אמרתי לד"ר בהר, 'אם אני לא הולך (לא ברור) אני לא יחזור' זה תנאי שאני יחזור לבית חולים.

ש: זאת אומרת שזה היה לבקשתך? 

ת: זה בקשתי שאני אמרתי שאתה יודע שרוב הזמן שלי במקום ללמוד אני הייתי במעבדה, קראתי את הנושאים אחרים, עשיתי עבודה אחרת.

ש: אוקיי וד"ר בהר הסכים לבקשה שלך? 

ת: כן. הסכים.

ש: ואז כתוצאה מכך הוא פנה ל-2 בתי החולים כדי, לבקשתך, לאשר, למעשה.

ת: כן, כן".

(עמ' 44 ש' 21-32 לפרוטוקול הדיון).

התובע העיד כי אין בידיו העתק מהתלונה שהוגשה למשרד הבריאות על ידי ד"ר צדוק. לדבריו הוא אף לא ראה את התלונה ולא שוחח עם ד"ר צדוק טרם הגשת תצהירו (עמ' 12 ש' 30-32, עמ' 13 ש' 1-10 לפרוטוקול הדיון). ד"ר צדוק אף לא זומנה להעיד לפנינו בעניין זה. כמו כן, התובע העיד כי אין בידיו כל אסמכתה לעניין ההבטחה שכביכול ניתנה לו על ידי ד"ר בהר (עמ' 15 ש' 20-29 לפרוטוקול הדיון). עם זאת, אכן כאשר נקלט התובע מחדש לעבודה בבית החולים, בחלוף כארבעה חודשים בלבד ממועד פיטוריו, הוא ביצע רוטציות בבתי חולים אחרים באישורו של ד"ר בהר.

ד"ר בהר הכחיש את גרסתו של התובע והצהיר כי בניגוד לנטען לא זכור לו שהוגשה נגדו תלונה למשרד הבריאות על ידי ד"ר צדוק. ד"ר בהר הכחיש את הדברים גם בחקירתו הנגדית (עמ' 70 ש' 26-29 לפרוטוקול הדיון). לגרסת ד"ר בהר, המסקנות שהסיק התובע סביב נושא פיטוריו – שגויות, וטענת התובע שלפיה הודיע לו על כוונתו לסיים את העסקתו ל"תקופת צינון" וההבטחה שישוב לעבוד במחלקה כרופא מתמחה בתום תקופה זו באותם התנאים היא בלתי סבירה. הוא הצהיר כי אינו זוכר את פרטי השיחה הנטענת בינו ובין התובע. ממילא לדבריו הוא אינו בעל הסמכות להחליט בעניין סיום העסקתו של עובד. לדבריו הוא לא נהג לשוחח עם העובדים על סיום העסקתם ותנאי עבודתם לרבות זכויות פנסיוניות אלא הפנה אותם לגורם המוסמך באגף משאבי אנוש.

כך בהתאם לעדותו של ד"ר בהר בחקירתו הנגדית:

"עו"ד איילון: ...תאשר לי שגם אחרי שד"ר חנימוב השלים את הרוטציות, בהתאם לסילבוס ההתמחות שלו, זה היה בנובמבר 95 ועד למועד הפיטורין שלו בשנת 2001 הוא המשיך לשמש כרופא מתמחה במחלקה?

העד, ד"ר בהר: נכון. כן.

ש: ובהמשך, שד"ר חנימוב נקלט בבית החולים, אחרי תקופת הצינון, ברור היה,

ת: מה זאת אומרת? עוד פעם תגיד, נקלט?

ש: בהמשך, בשנת 2001.

...

עו"ד איילון: אין בעיה. נדבר לאט. בשנת 2001 ד"ר חנימוב נקלט שוב, אחרי איזה שהיא תקופת צינון של 4 חודשים, הוא נקלט שוב כרופא מתמחה, נכון?

העד, ד"ר בהר: היה צריך להיות 3 חודשים, אבל כנראה, לא זוכר את הסיבה, נקלט 4 חודשים, אבל בחודש אחרון, זאת אומרת, חודש רביעי, עשה תורנויות.

ש: למה היה צריך להיות 3 חודשים?

כב' הש' איצקוביץ: תורנויות בלבד? תורנויות בלבד, אתה אומר? 

העד, ד"ר בהר: תורנויות בלבד, כן.

ש: למה היה צריך להיות 3 חודשים?

ת: זה כוח אדם אמר לי, אני לא יודע".

(עמ' 58 ש' 1-17 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך לכך העיד ד"ר בהר כי אף לא ביקש לפטר את התובע:

"העד, ד"ר בהר: משאבי אנוש לימדו אותי, לפי הנהלים של בין הסתדרות הרופאים ומשרד הבריאות, מי שנכשל פעמיים בבחינות מותר לי לבקש לפטר אותו, זה מה שלימדו אותי.

כב' הש' איצקוביץ: מותר אך לא חייב? 

העד, ד"ר בהר: לא חייב, מותר.

עו"ד איילון: מותר, ואת ד"ר חנימוב לא ביקשת לפטר?

ת: לא ביקשתי".

(עמ' 73 ש' 1-7 לפרוטוקול הדיון).

מעדותו של ד"ר בהר עולה כי הוא קיבל הנחיה ממשאבי אנוש של בית החולים לפטר את התובע. לדבריו הוא לא החליט לגבי הפיטורים אלא התפקיד שלו היה רק לתת המלצה בעניין.

גב' טוקמן, שכאמור עמדה בראש מחלקת משאבי אנוש, העידה כי היא וגב' אורן ז"ל, המליצו על סיום העסקתו של התובע, על מנת לפנות תקנים לדור ההמשך (עמ' 91 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון). כך בהתאם לעדותה:

"העדה, גב' טוקמן: אחרי שאנחנו המלצנו לד"ר בהר, התהליך הוא תמיד היה כזה שמנהל מחלקה שוחח עם הרופא והסביר, אני בטוחה שכנראה הייתה שיחה, אני לא יודעת, התהליך הוא כזה בכל המחלקות, אנחנו ממליצים למנהל מחלקה, הוא שוחח עם מתמחה והוא אומר לו שמכוח אדם המליצו שאני אסיים את העסקתם כי אתה סיימת את ההתמחות, ואחרי שנודע לי שהייתה שיחה, אז כתבנו שמנהל מחלקה מבקש, זה לא הייתה טעות כי זה היה פשוט נוסח סטנדרטי לכל המתמחים שסיימו".

(עמ' 91 ש' 11-17 לפרוטוקול הדיון).

כאמור ביום 22.1.01 נשלח מכתב ממחלקת משאבי אנוש בבית החולים למר פנחסי, כאמור מנהל תחום כוח אדם ומשמעת במשרד הבריאות, בו צוין כי התובע סיים את התמחותו בהרדמה ונכשל בבחינות שלב ב ארבע פעמים, וכי מנהל המחלקה מבקש לסיים את העסקתו בבית החולים על מנת לשמור על איזון בין מומחים למתמחים במחלקה (העתק המכתב צורף כנספח 4 לתצהיר התובע). התובע הצהיר לעניין מכתב זה כי ניתן לראות שבניגוד לדברים שנאמרו לו על ידי ד"ר בהר, במסגרת הפנייה הרשמית למשרד הבריאות צוין נימוק אחר כעומד בבסיס פיטוריו: הרצון לשמור על איזון בין הסקטורים השונים במחלקה – מומחים ומתמחים. התובע הצהיר כי נימוק זה לא נכון בכל הקשור לעניינו שכן באותו המועד הוא כלל לא השלים את מלוא חובותיו בהתמחות, וממילא תוכנן לקלוט אותו בחזרה לעבודה במחלקה כרופא מתמחה לאחר תקופת צינון בת חודשים ספורים. ואכן העסקתו כרופא מתמחה במחלקה חודשה בחלוף כ-4 חודשים בלבד.

הנתבעת דחתה את טענות התובע בדבר פיטוריו על סמך "נימוקים שגויים". גב' טוקמן שבה והצהירה כי סיום העסקתו של התובע על ידי בית החולים בשנת 2001 נעשה לאחר שהוא סיים את חובות ההתמחות ולאחר שניתנה לו התקופה המחויבת לפי ההסכם לצורך השלמת הבחינות ובשל הצורך לשמור על איזון בין מומחים ומתמחים. הפסקת העסקתו נעשתה בזיקה ישירה להעסקתו כמתמחה בבית החולים בהתאם להסכמים החלים על הצדדים וללא קשר לאורך תקופת שירותו בבית החולים. במועד פיטוריו התובע לא קיבל אישור מומחה לפי תקנות הרופאים ולא עמד בתנאים הנדרשים לפי תקנות הרופאים. המדינה הייתה רשאית להפסיק את עבודתו של התובע בבית החולים לפי הסכם הרופאים ואכן כך עשתה. עוד מסרה גב' טוקמן כי לא נעשה שום ניסיון לעקוף את הארגון היציג, ההסתדרות הרפואית, וכי בהתאם להסכם הרופאים פיטורי רופא בתום התמחות אינם מחייבים משא ומתן עם ארגון העובדים. יתרה מכך, פיטורי התובע נבדקו על ידי משרד הבריאות לפי פנקס ההתמחות ובהתאם התקבל אישור לפיטוריו.

עוד הוסיפה והצהירה גב' טוקמן כי נהוג ומקובל ביחידות השונות של משרד הבריאות בכלל ובבתי החולים בפרט להפסיק את עבודת הרופאים שסיימו את תקופת התמחותם בכפוף להסכם הרופאים ולהעסיק במקומם מתמחים חדשים. קל וחומר אם אותם מתמחים לא סיימו את תקופת ההתמחות בהצלחה ואין צורך בהמשך העסקתם (העתק טבלת סיום העסקה בין השנים 2001-2019 צורף כנספח י"ז לתצהירה של גב' טוקמן). זאת ועוד. לדבריה של גב' טוקמן במחלקת ההרדמה בבית החולים פוטרו גם מתמחים נוספים שלא עברו בחינות והשלימו את הסילבוס, ורק התובע התקבל שוב לעבוד בבית החולים. זאת כדי לעזור לו להמשיך את ההכשרה והלימודים על מנת לאפשר לו לעמוד בהצלחה בבחינות. גב' טוקמן הצהירה כי נעשו ניסיונות למצוא לתובע פתרונות כדי לאפשר לו לפרנס את משפחתו ולכן הוא נקלט בקרן מחקרים.

מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח את דבר ההבטחה שכביכול ניתנה לו על ידי ד"ר בהר להשיבו לעבודה לאחר מספר חודשים באותם התנאים. כאמור ד"ר בהר הצהיר כי נוכח חלוף הזמן, כ-18 שנה מאז האירועים, אינו זוכר את הפרטים הנוגעים לתביעה, ואין לו כל ידיעה על השיחה הנטענת בינו ובין התובע בתחילת שנת 2001 לפני סיום העסקתו. ואולם, אין מחלוקת כי התובע הוחזר לעבוד בבית החולים בתפקידו מספר חודשים לאחר פיטוריו. קרי פוטר בחודש מרץ 2001, אך נקלט מחדש באותו התפקיד ובאותה המחלקה בבית החולים כבר בחודש אוגוסט 2001.

הנתבעת הכחישה את טענת התובע בדבר ההבטחה שניתנה לו על ידי ד"ר בהר, וממילא לטענתה מדובר בהבטחה שניתנה בחוסר סמכות. למנהל מחלקה או יחידה בבית החולים אין סמכות להחליט בנוגע לסיום העסקה של עובד ולקבוע את תנאי עבודתו. הליך סיום העסקה נבחן על ידי אגף משאבי אנוש בבית החולים ומנכ"ל משרד הבריאות הוא שהיה מוסמך בתקופה הרלוונטית לתביעה לסיים העסקתו של רופא מתמחה בתום תקופת ההתמחות. אכן אנו סבורות כי לנתבעת נתונה הפררוגטיבה הניהולית לפטר עובד (כמובן בהתאם לדין), ואולם עולה השאלה מדוע הושב התובע לעבודה רק מספר חודשים לאחר מכן והועסק על ידי קרן מחקרים ולא על ידי המדינה, ומשכך נפגעו זכויותיו הפנסיוניות.

זכאות התובע לפנסיה תקציבית

כאמור בחודש מרץ 2001 פוטר התובע מעבודתו בבית החולים בנימוק: "על מנת לשמור על איזון בין מומחים למתמחים במחלקה", וזאת לאחר שניתן אישורם של הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות לפיטוריו. לנתבעת הייתה נתונה הפררוגטיבה הניהולית לסיים את העסקתו של התובע ולא נראה בנפל פגם בפיטוריו של התובע. ואולם, התובע נקלט מחדש לאחר כארבעה חודשים בלבד, ביום 1.8.01 (בפועל שב לבצע תורנויות במחלקה כבר בחודש יולי), לעבוד כרופא מתמחה במחלקת ההרדמה בבית החולים. קרי, התובע נקלט בבית החולים באותו התפקיד ובאותה המחלקה בדיוק לאחר חודשים ספורים בלבד. ואולם, קליטתו המחודשת נעשתה על ידי קרן מחקרים – ולא על ידי המדינה. בשל העסקתו על ידי קרן מחקרים ולא בהעסקה ישירה על ידי המדינה (כפי שהועסק קודם לכן) נפגעו זכויותיו הפנסיוניות – התובע נגרע ממסלול של פנסיה תקציבית. לטעמנו קליטתו המחודשת של התובע באותו התפקיד בדיוק לאחר חודשים ספורים באמצעות קרן מחקרים ולא על ידי המדינה היא מעין פיקציה שיש בה כדי להעיד על פגם שנפל בהתנהלותה של המדינה בעניינו של התובע.

למעשה התובע מועסק כ-30 שנה, החל משנת 1991 ועד למועד הגשת התביעה (להוציא תקופה של כארבעה חודשים), במחלקת הרדמה בבית החולים (תחילה כרופא מתמחה ולאחר מכן כרופא מומחה). התובע הועסק כעובד מדינה קבוע לפני המועד הקובע ובוטח בפנסיה תקציבית – קיבל כתב מינוי החל מיום 1.8.93. ואולם, נוכח פיטוריו מהמדינה והעסקתו המחודשת על ידי קרן מחקרים לאחר חודשים ספורים בלבד באותו התפקיד ובאותה המחלקה, החל מאותו המועד ועד מועד הגשת התביעה בוטח במסלול של פנסיה צוברת חדשה (מבטחים יותר). אין מחלוקת כי על אף השינוי הפורמאלי בזהות מעסיקותיו במהלך תקופות עבודתו לא חל כל שינוי בתפקידו כרופא מתמחה במחלקה ובמהות עבודתו. השינוי היחיד שחל בתנאי העסקתו של התובע היה שינוי בזהות הגורם המשלם את שכרו.

כך גם בהתאם לעדותו של ד"ר בהר שהשיב לשאלות בית הדין:

"כב' הש' איצקוביץ: טוב. רגע, לפני החקירה החוזרת, שאלת בית הדין, הוא נקלט דרך קרן מחקרים, לא כעובד של בית החולים.

העד, ד"ר בהר: זה עובד בית החולים.

ש: מה ההבדל?

ת: ההבדל הוא שהתלוש הוא שונה לחלוטין.

ש: חוץ מהתלוש?

עו"ד פסי: זה לא תפקיד שלו, גברתי.

העד, ד"ר בהר: אותו דבר, אני לא יודע את זה, כב' השופטת, זה דברים.

כב' הש' איצקוביץ: מבחינת העבודה, אתה יודע?

ת: כלום, אותו הדבר, הכול.

ש: אין שום שוני? 

ת: שום שוני.

ש: השוני הוא בתלוש, ברישום בתלוש? 

ת: בתלוש".

(עמ' 79 ש' 14-27 לפרוטוקול הדיון).

בסיכומים חזרה והבהירה הנתבעת כי בעניינו של התובע פעלה באופן ייחודי וחריג תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות עת נענתה לבקשתו וקלטה אותו בחזרה דרך קרן מחקרים – דבר שאף לא נעשה לגבי אך רופא בבית החולים. זאת על מנת לסייע לתובע לסיים את ההתמחות בהצלחה. ואולם, המדינה לא נתנה הסבר סביר מדוע התובע הועסק מחדש על ידי קרן מחקרים ולא על ידה. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת שלפיה העסקתו של התובע על ידי קרן מחקרים הייתה דרך מוכרת ולגיטימית כדי להתגבר על מגבלות של תקציב ותקנים, וכי הייתה זו הדרך היחידה באותה עת לסייע לתובע בהמשך העסקתו בבית החולים. בהתאם לעדותה של גב' טוקמן, אילו התובע היה נקלט מחדש במדינה אז היה מקבל פנסיה תקציבית (בתנאי שהיה נקלט תוך שלושה חודשים והיה מחזיר את הפיצויים שקיבל) (עמ' 111 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון). משכך אנו סבורות כי נפל פגם בהתנהלות המדינה, אשר קטעה את תקופת העסקתו של התובע והעסיקה אותו על ידי קרן מחקרים ללא הצדקה, ובכך פגעה בזכויותיו הפנסיוניות.

מהתיק עולה כי בפועל המדינה מאפשרת לרופאים לבצע תקופת התמחות ארוכה מהתקופה הקבועה בתקנות הרופאים וזאת עד לעמידתם בבחינות ההתמחות וקבלת תואר המומחה. ד"ר בהר העיד כי: "אם הנהלת בית החולים מאשר (כך במקור) יכול להמשיך (צ.ל. לעבוד) כמה שמנהל הנהלת בית החולים מאשרת". לדבריו בפועל היו מקרים כאלה שההתמחות נמשכה מעבר לקבוע בתקנות ההתמחות (עמ' 61 ש' 15-20 לפרוטוקול הדיון). דברים אלו באו לידי ביטוי גם בעמדת ההסתדרות הרפואית. מכאן שנראה שלא הייתה כל מניעה חוקית או אחרת להמשך העסקתו של התובע בתפקידו כרופא מתמחה במחלקה בבית החולים. קטיעת התמחותו באמצעות פיטורים ולאחר מכן קליטתו המחודשת באמצעות קרן מחקרים יש בה פגם והיא נעשתה בחוסר תום לב, ובכך נגרמה פגיעה קשה בזכויותיו הפנסיוניות.

כך גם בהתאם לעמדת ההסתדרות הרפואית, שלפיה לא ניתן לפטר מתמחה במהלך תקופת ההתמחות בשל סיבות בלתי ענייניות שאינן נוגעות לרופא כלל ועל פניו אינן הסיבות האמיתיות. ממילא לא ניתן לפטר מתמחה ובסמוך לאחר מכן לקלוט אותו שוב לאותו התפקיד באותו המוסד הרפואי תוך פגיעה מהותית בזכויותיו (ההדגשה אינה במקור). הסעיפים האמורים חלים גם על הנהלת בית החולים (אסף הרופא), בית חולים ממשלתי הכפוף להסכמים הקיבוציים וליתר הכללים החלים על מעסיק ציבורי. עוד ציינה ההסתדרות הרפואית כי עניינו של התובע חושף פרקטיקה נוהגת של העברת רופאים בין תקנים ממשלתיים לתאגידי הבריאות בשל אינטרסים ושיקולים שאינם ענייניים ושאינם נוגעים לרופאים תוך פגיעה בזכויותיהם והפרה של חובת תום הלב וחובת ההגינות.

כאמור בחודש אפריל 2003 עבר התובע בהצלחה את שלב ב של בחינות ההתמחות וקיבל את תואר המומחה. לאחר מכן השתתף התובע במכרז חדש למשרת רופא מומחה במחלקה ונמצא כשיר למשרה. בהתאם לכך הסתיימה העסקתו בקרן מחקרים והחל מחודש אוגוסט 2004 הוא שב להיות מועסק ישירות על ידי המדינה. התובע קיבל כתב מינוי חדש כעובד מדינה החל מיום 1.8.04 (לאחר המועד הקובע). החל ממועד זה שויך לקרן הפנסיה החדשה "עדי" (צוברת). החל מחודש יולי 2006 ועד למועד הגשת התביעה מועסק התובע כרופא ראשי קבוע בבית החולים.

בית הדין הארצי לעבודה הדגיש כי יש לעשות שימוש זהיר ביותר באפשרות להכיר בזכאות לפנסיה תקציבית מכוח עילה חיצונית לחוק הגמלאות, על ידי שימוש בדיני החוזים ודיני תום הלב כדי להקנות לעובדים זכויות בהתאם לחוק הגמלאות, ולייחדה ל"נסיבות מיוחדות" (ע"ע (ארצי) 42050-05-14 הממונה על תשלום גמלאות - פרופ' שדה (4.9.16)) ולמקרים נדירים (ע"ע (ארצי) 7758-10-11 משטרת ישראל - בהג'ת (1.1.14)) ו"חריגים".

בעניין קלינין שב והדגיש בית הדין הארצי כי רק במקרים נדירים נקבע כי כתוצאה ממחדלי המעסיק ומהתנהלות המהווה הפרה חמורה של חובת תום הלב נגרם לעובד נזק בלתי מידתי ובלתי סביר. באותם מקרים נדירים הסעד הנכון והצודק הוא סעד של אכיפה.

אנו סבורות, כי בנסיבות המקרה המיוחדות שלפנינו, התובע זכאי להיות משויך למסלול של פנסיה תקציבית. בהתאם לכל האמור לעיל, ניתן צו עשה המחייב את הנתבעת להחזירו למסלול של פנסיה תקציבית באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.8.01, כעובד מדינה, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבעת.

לסיכום

אנו מקבלות את תביעת התובע.

התובע זכאי להיות משויך למסלול של פנסיה תקציבית מהמדינה באופן רטרואקטיבי, החל מיום 1.8.01, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבעת, בתוספת הצמדה כחוק.

המדינה תישא בהוצאות התובע בסך 20,000 ₪.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ט' סיוון תשפ"ג, (29 מאי 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.