עידן מרגלית נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ

1.התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע להכרה ביחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת, ולתשלום הזכויות הכספיות הנובעות מהכרה זו, לרבות פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, שכר עבודה, חלף הודעה מוקדמת, דמי חגים, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

2.הנתבעת - הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, הינה חברה ממשלתית המוגדרת כחברה לתועלת הציבור, ובתחומה כפר נוער ובית ספר שש-שנתי.

3.התובע - מר עידן מרגלית, מוזיקאי בהכשרתו, התקשר עם הנתבעת בהסכמים למתן שירותי הוראה במגמת המוזיקה בבית הספר ובמסגרת הקונסרבטוריון שהפעילה.

טענות הצדדים

4.לטענת התובע, חרף האמור בהסכמי ההתקשרות עליהם חתמו הצדדים, בפועל התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

לטענתו, הוא השתלב בפעילות הנתבעת והיווה חלק אינטגרלי ממנה; הנתבעת פיקחה על עבודתו ועל שעות עבודתו באופן שהבטיח בלעדיות של עבודתו אצלה; במשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הוא היה כפוף לפיקוחו ולמרותו של מנהל מגמת המוזיקה בבית הספר; הנתבעת הפיקה לו תלושי שכר במסגרתם הוגדר השכר כ"תשלום לספקים"; הנתבעת נשאה בחובת הדיווח לרשויות, ובמסגרת זו ניכתה מיסים ותשלומי חובה; הוא לא העסיק עובדים, לא רכש ציוד מיוחד, לא היה חשוף לסיכוני הפסד ולא נשא בכל סממן של בעל עסק עצמאי; במשך כל השנים הוא קיים קשר אישי הדוק עם הנתבעת ולא נעזר בכל גורם שפעל במקומו והציוד ששימש אותו לעבודתו שייך היה לנתבעת, כשסממני העסקה אלו מצביעים על היותו "עובד" הנתבעת.

לטענתו, משהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים בכל העת הרלוונטית לתביעה, יש לחייב את הנתבעת בתשלום כל הזכויות המגיעות לו כעובד על פי חוק ובהתאם להסכמים הקיבוציים הרלוונטיים.

התובע טען כי למיטב ידיעתו עובדים בתפקיד מקביל אצל הנתבעת נהנו מתנאי שכר ותנאים נלווים שעלותם זהה או דומה מאוד לתמורה ששולמה לו ואין ליתן כל משקל ל"תניית גדרון" שהכניסה הנתבעת להסכם ההתקשרות ביניהם.

לטענת התובע, לקראת שנת הלימודים שהחלה בחודש 9/14, הוא סיכם עם הנתבעת כי מספר ההרכבים אותם הוא ידריך לא יפול מ- 4-5, אולם להפתעתו, בפתח שנת הלימודים הוא שובץ להרכב אחד בלבד, דבר שפגע דרסטית בהיקף משרתו ובשכרו והיווה הפרה בוטה של הסיכום בין הצדדים.

התובע טען כי פנה לנתבעת בדרישה לקיום הסיכום בין הצדדים אולם תחת זאת, בחרה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עמוללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהתקיים הליך שימוע לפני כן.

לטענתו, הוא פנה לממונה הישיר עליו מספר פעמים בדרישה לקבלת מכתב פיטורים ולעריכת גמר חשבון, אולם חרף הסכמת הממונה למסור לו מכתב פיטורים הוא דחה אותו בלך ושוב, כשרק בחלוף 3 חודשים, ביום 21.12.14, הוא קיבל ממנו הודעת דוא"ל במסגרתה נמסר לו על סיום ההתקשרות, כשבהודעה זו נטען באופן שקרי כי הוא עצמו איבד עניין בעבודתו.

משכך, טען התובע לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים בגין 7 שנות עבודתו בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה בהתחשב בתקופת ההתיישנות לרכיב זה, דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, חלף הודעה מוקדמת, דמי חגים ,שכר עבודה בגין חודש 9/2014, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

5.לטענת הנתבעת, לא התקיימו בינה לבין התובע יחסי עובד-מעביד כי אם יחסים חוזיים של מתן שירותים, כשהדבר נקבע מפורשות בהסכמים בין הצדדים, כשמתוך הסתמכות זו שולמה לו תמורה גבוהה בהרבה מזו שמשולמת למורים שכירים בתפקידים דומים (לטענתה, למעלה מ- 50% משכר מורה שכיר, הגם שבהסכם ההתקשרות נכתב למעלה מ- 40%).

לטענת הנתבעת, התובע היה מחויב לתן דין וחשבון למנהל מגמת המוסיקה בנתבעת אולם לא היה נתון למרותו ולפיקוחו.

לטענתה, היא לא הפיקה עבור התובע תלושי שכר אלא הודעה לנותן שירות לצרכי הנהלת חשבונות ומאחר והתובע לא הציג לה אישור על פטור מניכוי מס במקור היא העבירה לרשויות המס, כמתחייב, את רכיב המס מהתמורה ששולמה לו.

לטענת הנתבעת, התובע הוא שסיים את ההתקשרות עמה מיוזמתו ולבקשתו. התובע ביקש להשתבץ בהרכבים בלבד ולהפסיק לשמש כמורה לגיטרה אולם בניגוד למוסכם, הוא לא השכיל לאסוף הרכבים ולא הצליח להשתלב בהרכבים הקיימים. הנתבעת אפשרה לו להדריך את ההרכב בו הצליח להשתלב אולם מאחר ונראה כי הוא איבד כל עניין בהתקשרות עמה היא נאלצה להודיע לו על סיומה.

לטענתה, היא מעולם לא הסכימה למסור לו מכתב פיטורים, הן מכיוון שלא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד והן מכיוון שהתובע הוא שביקש להפסיק את ההתקשרות.

לטענת הנתבעת, אף אם התובע יוכר כעובד, בהתאם להלכת ענת עמיר, מאחר והתמורה ששולמה לו הייתה גבוהה מהשכר שהיה מקבל כעובד שכיר ומשההתקשרות מלכתחילה נעשתה בהסכמה ומתוך בחירה מפורשת של התובע, יש לחשב את זכויותיו על בסיס השכר שהיה מקבל כ"עובד" ולקזז את הסכומים שקיבל ביתר בגובה ההפרש שבין עלות העסקתו כעובד לבין עלות העסקתו כעצמאי.

באשר לתביעה לרכיבים השונים טענה הנתבעת, כי התובע התעלם משינויים בהיקף משרתו במהלך השנים וכי על כן החישובים שגויים ובנוסף עתרה לביטול פיצויי ההלנה משטענה למחלוקת כנה באשר לזכאותו לזכויות השונות.

הנתבעת הכחישה את חלותו של ההסכם הקיבוצי על הצדדים ועל כן טענה כי ממילא התובע אינו זכאי להפרשות לקרן השתלמות.

לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה במלואה.

תצהירים ועדויות

6.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של מר אריה קוגן, סמנכ"ל הנתבעת, הגב' ליזה גת, מנהלת חשבונות בנתבעת ומר אמיר בן אלון, מנהל מגמת המוזיקה בנתבעת.

התובע ועדי הנתבעת נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו.

דיון והכרעה

האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים?

7.השאלה המרכזית העומדת להכרעה הינה שאלת מעמדו של התובע - האם היה עובד של הנתבעת, כטענתו, או שמא קבלן עצמאי, כטענת הנתבעת. היה ויוחלט כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת תיבחן שאלת זכאותו של התובע לזכויות הכספיות הנתבעות על ידו.

המסגרת הנורמטיבית 

8.שאלת קיומם או היעדרם של יחסי עובד-מעביד נדונה בפסיקה לא אחת, ובתוך כך התפתחו על ידי בתי הדין מבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד". לעניין זה נפסק:

"...היותו של אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים אלא נקבע מבחינה משפטית על סמך נסיבות המקרה כהווייתן. לשם הכרעה בשאלה יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה, והכל תלוי במכלול הסממנים ועובדות המקרה הספציפי" (ע"ע (ארצי) 176/09 מואב - תפנית וינד בע"מ (9.11.10)).

המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע העבודה, כ"עובד" או כ"עצמאי" הינו המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן זה הינו מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי.

מן הפן החיובי נדרש עצם קיומו של מפעל שניתן להשתלב בו ובנוסף, כי הפעולה המבוצעת הינה חלק מהפעילות הרגילה של המפעל. כמו כן, נדרש כי מבצע העבודה יהיה חלק מן המערך הארגוני הרגיל של המפעל. ככל שהתשובה חיובית, נבחן הפן השלילי: האם מבצע העבודה מנהל עסק עצמאי משלו ומשרת את המפעל כגורם חיצוני.

קיימים מבחני עזר נוספים, אשר כל אחד מהם אינו מכריע בפני עצמו אלא חשיבות להם לעניין יצירת התמונה בכללותה וביניהם: מהי ההסכמה לאופן העסקה, האם נעשה שימוש בציוד וכלי עזר ושל מי הבעלות בהם, האם מבוצעת העבודה באופן אישי, אופן הדיווח לרשויות, תלות כלכלית, כיצד הוצגו היחסים לצדדים שלישיים, האם קיימת בלעדיות למעסיק בפרק הזמן המוקדש לעבודה, כפיפות מבצע העבודה וכדומה (ר' למשל ע"א 454/71 יהושע ולנסי נ' פיוניר קונקריט ישראל בע"מ, פ"ד כו(2)322).

9.נפנה אפוא לבחון את מעמדו של התובע על פי מבחני הפסיקה כאמור.

מבחן ההשתלבות

הפן החיובי

10.הנתבעת הינה חברה המפעילה בית ספר בו נלמד בין היתר מקצוע המוזיקה. משכך, היא מהווה מפעל שניתן להשתלב בו.

התובע שימש כמורה למוזיקה, כשבמקביל אליו העסיקה הנתבעת מורים נוספים למוזיקה, כך שהתובע היה חלק ממצבת המורים של הנתבעת וחלק מהמערך הארגוני הרגיל שלה.

יש לציין כי מר קוגן אישר בעדותו כי אין כל הבדל מהותי לעניין תוכן העבודה ואופן ביצועה בין מורה שהועסק כשכיר לבין מורה שהועסק כעצמאי (עמ' 32 לפרוט', ש' 3-8).

בנסיבות אלה, מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, בהתייחס לעבודת התובע בנתבעת.

הפן השלילי

11.אין חולק כי התובע לא העסיק עובדים, לא נעזר בגורמים חיצוניים לביצוע עבודתו, לא השקיע באמצעי יצור ואף לא היו לו סיכוני רווח או הפסד.

הצדדים אף לא הציגו בפנינו כל נתונים באשר לעבודתו של התובע עבור גופים אחרים מלבד הנתבעת, כך שאף אם החזיק בעוסק פטור לשם ההתקשרות עם הנתבעת, אין בכך כדי להצביע על אחזקת עסק ששירת את הנתבעת, כמו גם לקוחות נוספים, כגורם חיצוני.

מהאמור עולה כי לא מתקיים בתובע הפן השלילי של מבחן ההשתלבות.

סממני העסקה נוספים

12.גם בחינת יתר סממני העסקת התובע מצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

13.מהעדויות והראיות עולה כי התובע היה כפוף למר בן אלון הן מבחינת השיבוץ לשיעורים ולהרכבים, הן מבחינה פדגוגית והן מבחינת דיווח על היעדרויות (סעיף 17 לתצהיר התובע, עדות מר קוגן, עמ' 27 לפרוט', ש' 14-18, עדות מר בן אלון, עמ' 24 לפרוט', ש' 1-3), וכי הנתבעת ניהלה רישום של נוכחותו בעבודה (ר' נספח 4 לתצהיר הנתבעת).

כמו כן, שיעורי המוזיקה הועברו במבנה של בית הספר, וגם הציוד בו השתמש התובע לשם עבודת ההוראה, לרבות כלי נגינה ומערכות הגברה, סופק לו על ידי הנתבעת.

14.עוד הוכח בפנינו, כי הגם שבהסכם ההתקשרות נקבע כי התובע רשאי להעמיד לעצמו מחליף במקרים בהם לא יוכל להופיע (ר' סעיף 4(ב) להסכם ההתקשרות – נספח 1 לתצהיר התובע), בפועל במשך כל שנות ההתקשרות, התובע ביצע את עבודתו באופן אישי ומעולם לא העביר את ביצוע עבודת ההוראה לאחר.

15.מעבר לאמור, על פי עדותו של התובע, הוא כלל לא נהנה ממעמד של עצמאי, שכן היה עוסק פטור שאינו מזדכה בגין מע"מ ועל פי עדותו, אף מעולם לא זקף הוצאות מוכרות למס כנגד שכרו (עמ' 10 לפרוט', ש' 2-12), כשעדות זו לא נסתרה בכל אופן על ידי הנתבעת.

כמו כן, כעולה מהעדויות, התובע לא הנפיק לנתבעת חשבוניות כנגד התמורה ששולמה לו ואף לא דיווח באופן עצמאי לרשויות המס. מהראיות שהוצגו עולה כי הנתבעת שילמה לתובע את התמורה בגין עבודתו באמצעות תלושים הנחזים כתלושי שכר, בהם הוגדרה התמורה כ"תשלום ספקים", כשעל פי תלושי השכר שהוצגו על ידי התובע, הנתבעת היא שדיווחה והעבירה את ניכויי החובה לרשויות המס ולמל"ל בעצמה (ר' נספחים 5 ו- 6לתצהיר התובע).

16.יתרה מכך, במהלך שנת 2008 הפרישה הנתבעת עבור התובע הפרשות לפנסיה. אמנם לטענתה, הדבר נעשה בשל ייעוץ שגוי שקיבלה, אולם נראה כי אף היא עצמה סברה באותה העת כי יש להתייחס לתובע כאל יתר העובדים השכירים.

17.לא זו אף זו, ההתקשרות בין הצדדים נמשכה במשך שבע שנים, וכמפורט לעיל לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע סיפק שירותים לגורמים נוספים, כך שנראה כי מתקיים בענייננו גם מבחן התלות הכלכלית.

18.עוד יש לציין כי בניגוד לטענת הנתבעת, לא הוכח כי ניתנה לתובע האפשרות לבחור אם לעבוד במעמד של עובד שכיר או של עצמאי, כשעל פי עדות התובע, רק בשנת הלימודים האחרונה הוצע לו לראשונה לעבור ולעבוד כשכיר (עמ' 7 לפרוט', ש' 18-22) והנתבעת לא הוכיחה אחרת.

19.לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי מרבית סממני העסקת התובע מצביעים על קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובע לבין הנתבעת ועל כן, אנו קובעים כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד –מעביד במשך כל תקופת ההתקשרות.

שכרו של התובע כ"עובד"

20.לצורך חישוב זכויותיו הכספיות של התובע יש לקבוע את גובה "השכר הקובע" או "השכר החלופי" שהוא היה זכאי לו כעובד.

התובע טען כי הוא לא קיבל כל תמורה מיוחדת המגלמת את היותו עצמאי ואת העובדה שלא שולם לו כל תשלום או הטבה סוציאלית לאורך שנות עבודתו, כשלגרסתו, התמורה ששולמה לו הייתה זהה לזאת של עובד שכיר ואף נפלה ממנה.

הנתבעת, מנגד, טענה כי התמורה שקיבל התובע הייתה גבוהה באופן משמעותי משכר של עובד שכיר, כשבהסכם ההתקשרות צוין כי התמורה המשולמת לו גבוהה ב- 40% לפחות מהשכר שהיה מקבל לו היה מועסק כעובד שכיר.

21.השאלה כיצד יש לחשב את שכרו של "עצמאי" שמוכר בדיעבד כ"עובד" נדונה על ידי בית הדין הארצי בפסק דין רופא:

"...כיצד יחושב אותו שכר חלופי - אין עוד כיום מחלוקת ממשית, וההלכה קובעת כי ייקבע בהתאם לראיות שיובאו בפני בית הדין, כאשר נטל ההוכחה בקשר לכך מוטל על המעסיק. הראיות עשויות להיות שכרו של עובד מקביל אשר ביצע עבודה דומה; טבלת השכר בהסכמים קיבוציים רלוונטיים; שכר ראוי לעובד שכרי באותו מעמד כפי הנלמד ממקורות חיצוניים; או ראיות לגבי שכר חלופי שהוצע או נקבע בין הצדדים עצמם, ככל שהיה כזה, הכל בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של המקרה ושיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפניה מובאות הראיות. לא עמד המעסיק בנטל המוטל עליו בקשר לכך - תחושבנה הזכויות לפי התמורה שקיבל המועסק כ"עצמאי" (ע"ע (ארצי) 110/01 רפי רופא - מרקם סוכנות לביטוח בע"מ (22.12.11)).

ה"שכר החלופי" נקבע על פי הראיות, כאשר הנטל להוכחת שיעורו מוטל על כתפי הנתבעת. ככל שנטל זה לא מורם, הבסיס לחישוב הזכויות הינו התמורה שקיבל התובע בפועל.

22.הנתבעת צירפה לתצהירו של מר קוגן תלושים של מורים בתקן של משרד החינוך ותלושים של מורים שלטענתה שימשו כעצמאים ונקלטו כשכירים (נספח נת/1 לתצהיר מר קוגן), כשלטענתה, לו היה התובע מועסק כשכיר, היה משתכר שכר דומה לשכר מורים אלו, בסך של 74 ש"ח לשיעור פרטני ו- 90 ש"ח להרכב, וזאת להבדיל מהשכר ששולם לו בסך של 90 ש"ח לפרטני ו- 110 ש"ח להרכב.

הנתבעת לא זימנה את אותם מורים לעדות, כך שלא הוכח בכל אופן כי קודם לכן הם הועסקו על ידה כעצמאים, כשתלושי השכר שהוצגו הינם מסוף שנת 2015, קרי, למעלה משנה לאחר סיום העסקת התובע, כך שממילא אף לא מדובר במורים שהועסקו כשכירים במקביל לתובע.

23.מעבר לאמור, מהשוואת התמורה ששולמה לתובע בפועל לשכר שלטענת הנתבעת הוא היה מקבל כשכיר בדומה לאותם מורים (74 ש"ח לשיעור פרטני ו- 90 ש"ח להרכב), עולה כי לא מדובר בפער של למעלה מ- 40% כפי שנכתב בהסכם ההעסקה, כי אם בפער של פחות מ- 20%, כך שממילא אין לקבל את טענתה כי פער זה כיסה את מלוא הזכויות הסוציאליות להן היה זכאי התובע כעובד.

24.משכך, טענת הנתבעת בדבר השכר החלופי שהתובע היה משתכר כעובד שכיר – לא הוכחה, ועל כן, אנו קובעים כי התמורה הקבלנית שקיבל התובע בפועל, היא שתשמש בסיס לחישוב זכויותיו.

25.התובע טען כי יש לחשב את שכרו הקובע בהתבסס על ממוצע 12 תלושי השכר האחרונים, כשלטענתו, שכרו הממוצע עמד על 6,236 ש"ח (לפי 12 תלושי השכר האחרונים בגין התקופה 1/13 – 6/14 ( 74,878 ש"ח/12).

הנתבעת טענה כי התובע התעלם משינויים בהיקף משרתו במהלך השנים אולם לא הציגה כל תחשיב סותר של התמורה הממוצעת ששולמה לו במהלך השנים. משכך, אנו מקבלים את גרסת התובע וקובעים כי יש לערוך את החישוב לפי ממוצע השתכרותו בתקופה האחרונה להעסקתו.

משלא הוצגו מלוא תלושי השכר של התובע, אין לנו אלא לחשב את ממוצע שכרו בהתאם לתלושים שהוצגו, כשאכן לפי 12 התלושים האחרונים שצורפו בגין השנים 2013 – 2014, שכרו הממוצע עמד על 6,236 ש"ח.

26.הגם שהנתבעת לא עתרה במפורש להשבת סכומים ששולמו לכאורה לתובע ביתר, ממילא משמצאנו כי הפער בין התמורה ששולמה לתובע לבין השכר שלטענת הנתבעת היה משולם לו כעובד שכיר אינה עולה על 20%, ולא הוכח חוסר תום לב מצד התובע או התקיימות אלו מהתנאים שנקבעו בפסיקה לחיוב בהשבה (ר' ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (21.1.15)), אין הצדקה לביצוע השבה או לקיזוז סכומים כלשהם מהתמורה הקבלנית ששולמה לו.

סיום ההתקשרות בין הצדדים

27.התובע טען כי חרף הסיכום בין הצדדים לפיו הוא ידריך 4-5 הרכבים, בפתח שנת הלימודים שהחלה בחודש 9/2014 הוא שובץ להרכב אחד בלבד, ולאחר שפנה לנתבעת בדרישה לקיום הסיכום בין הצדדים, החליטה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עמו ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהתקיים הליך שימוע לפני כן. רק בחלוף 3 חודשים, ביום 21.12.14, הוא קיבל דוא"ל מהנתבעת המודיע לו על סיום ההתקשרות, כשבהודעה זו נטען באופן שקרי כי הוא עצמו איבד עניין בעבודתו.

הנתבעת טענה כי התובע הוא שיזם את סיום ההתקשרות, כשנראה כי איבד כל עניין בהתקשרות עימה ולא ניצל את האפשרות שניתנה לו להדריך את ההרכב בו הצליח להשתלב, וכי הוא חדל להגיע לנתבעת לצורך מילוי התחייבויותיו, מבלי שנתן לה הודעה מוקדמת על הכוונה לסיים את ההתקשרות עימה.

28.בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים (דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן (25.6.97)) ואין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי - "היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" (ר' דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271).

עוד נקבע כי כאשר יש להכריע, מי מבין הצדדים הביא את היחסים לידי סיום, דהיינו אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה (דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, פד"ע ב', 41).

29.בעדויות הצדדים אין כל התייחסות לאקט שהוביל לסיום היחסים ולמועד בו התרחש.

עם זאת, מהראיות שהוצגו, הכוללות תכתובת שהתנהלה בין התובע לבין מר בן אלון זמן קצר לפני תחילת שנת הלימודים, עולה כי התובע שובץ לשני הרכבים בלבד (נספח 7 לתצהיר התובע), כשעל פי טענת שני הצדדים, בסופו של דבר הוא נותר עם הרכב אחד בלבד.

הגם שהתובע לא הוכיח כי הובטח לו שיבוץ ב 4 או 5 הרכבים, והגם שלטענת הנתבעת התובע הוא שהיה אחראי לאיסוף ההרכבים, אין ספק כי מדובר היה בצמצום משמעותי של היקף העסקתו, כשמהתכתובת שהתנהלה בין הצדדים עולה כי הוא ביקש לשבצו ל- 3 הרכבים ובסופו של דבר קיבל הרכב אחד, דבר המחזק את גרסתו לפיה הוא דרש שיבוץ להרכבים נוספים ולא נענה ומחליש את גרסת הנתבעת לפיה הוא איבד עניין ונטש את העבודה על דעת עצמו.

30.מעבר לאמור, ביום 21.12.14 שלח מר בן אלון לתובע הודעה בדבר סיום העסקתו , כשבהודעה נרשם - "אני רואה לנכון להפסיק בשלב זה את השימוש בשירותיך כמורה בבית הספר למוזיקה" (ר' נספח 9 לתצהיר התובע). אמנם במכתב צויין כי ההודעה על הפסקת ההעסקה הינה תוצאה של איבוד עניין מצד התובע בעבודת ההוראה, אולם אנו סבורים כי לו אכן היה התובע נוטש את מחויבויותיו ללא כל התראה, הנתבעת היתה טורחת להוציא הודעה בכתב על סיום ההתקשרות עוד קודם לכן, כך שנראה כי במקרה דנן, כגרסת התובע, ההודעה על הפסקת ההתקשרות בחודש דצמבר הוצאה בתגובה לדרישותיו לעריכת גמר חשבון ולתשלום זכויותיו.

31.לאור האמור, אנו נוטים לקבל את גרסת התובע לפיה הנתבעת היא שהפסיקה את ההתקשרות בין הצדדים עוד בחודש ספטמבר, מבלי שנתנה לו הודעה מסודרת על כך טרם סיום ההתקשרות וכי הודעה רשמית על סיום ההעסקה נשלחה אליו רק בחודש דצמבר באותה שנה.

32.משכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

פיצויי פיטורים

33.התובע עבד אצל הנתבעת במשך שבע שנים, מיום 1.9.07 ועד לתחילת חודש ספטמבר 2014. אמנם כעולה מהנתונים שהוצגו על ידי הנתבעת, מדי שנה בחודשי הקיץ חלה הפסקה של כחודשיים בעבודתו, אולם לא מדובר בהפסקות אשר יש בהן כדי לנתק את רצף העבודה.

משכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 43,652 ש"ח (6,236 ש"ח X 7 שנים).

34.באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים – מצאנו לנכון להעמידם על הפרשי הצמדה וריבית בלבד ממועד סיום ההעסקה, וזאת נוכח מחלוקת כנה בדבר מעמדו של התובע, נסיבות סיום ההעסקה וזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות אלו.

הודעה מוקדמת

35.משקבענו כי העסקת התובע הסתיימה בתחילת חודש ספטמבר, ורק ביום 21.12.14 נשלחה לו לראשונה הודעה בכתב על סיום ההתקשרות עמו, אנו קובעים כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום חלף הודעה מוקדמת של חודש ימים בסך של 6,236 ש"ח.

פדיון חופשה

36.אין חולק כי לא ניתנה לתובע חופשה שנתית בתשלום במהלך עבודתו וכי לא שולם לו פדיון חופשה עם סיום העסקתו.

לפיכך, משקבענו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין 3 שנות עבודתו האחרונות בצירוף הימים שהצטברו בשנת העבודה השוטפת (בהתחשב בתקופת ההתיישנות) ובהתאם להיקף המשרה בה הועסק, אשר לטענתו עמד על 33.3%.

37.התובע עתר לתשלום פדיון 47.25 ימים, ללא פירוט תחשיב ימי החופשה שערך.

משבית הדין אינו פוסק מעבר לסכומים הנתבעים, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פדיון 47.25 ימים בסך של 4,399 ש"ח (47.25 ימים X 279.6 שכרו היומי X 33.3% משרה).

דמי הבראה

38.אין חולק כי לא שולמו לתובע דמי הבראה במהלך תקופת העסקתו.

39.משקבענו כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים ומשיחסים אלו הסתיימו זה מכבר, התובע זכאי לתשלום פדיון דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להתקשרות, בסך של 1,981 ש"ח (427 ש"ח (שווי יום הבראה במגזר הציבורי לשנת 2014)X 7 ימים X 33.3% משרה + 423 ש"ח (שווי יום הבראה במגזר הציבורי לשנת 2013) X 7 ימים X 33.3% משרה).

שכר עבודה בגין חודש ספטמבר 2014

40.התובע טען כי עבד בחודש ספטמבר באופן חלקי, אולם לא הציג כל ראיה או עדות ממנה ניתן ללמוד על היקף עבודתו במהלך חודש זה.

מנגד, מאישור שהציג התובע מהמוסד לביטוח לאומי, עולה כי בחודש ספטמבר 2014 הוא דיווח על 24 ימי אבטלה (נספח 8 לתצהיר התובע).

מאישור זה אנו מסיקים כי התובע עבד בתחילת חודש ספטמבר בלבד, לכל היותר עד ליום 6.9.14, כשנוכח העובדה שמלכתחילה שובץ ללימוד שני הרכבים מדובר היה בשעות לימוד ספורות ותו לא.

מכל מקום, משהתובע לא פירט את תביעתו ברכיב זה ועתר לשכר עבודה בגין חודש מלא, בעוד למוסד לביטוח לאומי הוא דיווח על 24 ימי אבטלה בחודש זה, איננו מקבלים את התביעה לתשלום שכר עבודה בגין חודש ספטמבר.

41.לאור האמור, התביעה לתשלום רכיב זה – נדחית.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה

42.משאין חולק כי לא הופרשו עבור התובע הפרשות לפנסיה, מלבד בשנת 2008 במהלכה הפרישה הנתבעת במשך תקופה מסוימת, לטענתה, בשל ייעוץ שגוי שקיבלה, ומשיחסי הצדדים הסתיימו ואין עוד אפשרות להעברת הכספים במישרין לקרן הפנסיה, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.

43.מאחר והנתבעת לא הבהירה מה היה משך התקופה שבה הפרישה עבור התובע לפנסיה בשנת 2008 ומשעל פי תחשיביה (לפי נספח נת/4), התובע השתכר במשך תקופת העבודה סך של 267,523 ש"ח ברוטו, יש לחייבה בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 16,051 ש"ח (267,523 ש"ח X 6%).

דמי חגים

44.התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי חגים במשך תקופת ההתקשרות ועתר לתשלום בגין 21 ימי חג.

45.על פי צו ההרחבה (הסכם מסגרת) 2000, לאחר שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, עובד שלא נעדר בסמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום בעבור 9 ימי חג. עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת.

על התובע מוטל הנטל להוכיח זכאותו לתשלום עבור ימי חג ולהראות כי עבד בסמוך לפני ואחרי החג ביחס אליו נתבע התשלום וכן כי ימי החג לא חלו בשבת או ביום המנוחה על פי דתו.

46.אין בתצהיר או בעדות התובע כל התייחסות או פירוט של מועדי החג אליהם מתייחסת התביעה, באם חלו בימי חול או בשבת ובאם עבד בסמוך לימי החג, וזאת הגם שלפי גרסתו הוא עבד בהיקף של 33% משרה, כך שיש להניח כי לא עבד באופן קבוע לפני ואחרי ימי החג.

לפיכך ומשלא עמד התובע בנטל להוכיח עמידתו בתנאי צו ההרחבה, דין התביעה לתשלום דמי חגים - להידחות.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות

47.אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן השתלמות.

הגם שהתובע לא הפנה למקור ספציפי ממנו קמה זכאותו לקרן השתלמות, מתצהירו של מר קוגן (סעיף 11 לתצהיר) עולה כי מורים שהוגדרו כעובדים שכירים בנתבעת זכאים היו להפרשות בשיעור של 7.5% לקרן השתלמות.

48.משכך, גם התובע שהוגדר בפסק דין זה כ"עובד" זכאי היה להפרשות לקרן השתלמות ומשאלו לא בוצעו, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 20,064 ש"ח (267,523 ש"ח X 7.5%).

סוף דבר

49.התביעה מתקבלת ברובה.

50.בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:

א.סך של 43,652 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.

ב.סך של 6,236 ש"ח בגין חלף הודעה מוקדמת.

ב.סך של 1,981 ש"ח בגין דמי הבראה.

ג.סך של 4,399 ש"ח בגין פדיון חופשה.

ה.סך של 16,051 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה.

ג.סך של 20,064 ש"ח כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה (6.9.14) ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

51.בשים לב לתוצאה אליה הגענו, הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ש"ח לתשלום בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

ניתן היום, 19 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.