זבודובסקי נ' חברת קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ

1.מר אלכסיי זבודובסקי (להלן – התובע) הגיש כתב תביעה נגד מעסיקתו לשעבר, חברת קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ (להלן – הנתבעת), המספקת שירותי שמירה ואבטחה, בה עתר לתשלום הפרשים בגין שכר עבודה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין אבדן זיכוי במס הכנסה, תוספת אש"ל, החזר ניכויים אסורים משכרו, תוספת ותק, פיצויי פיטורים ופיצוי לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה, תשס"ז-2007. סכום התביעה עמד על 102,416.44 ₪.

2.התובע הועסק בנתבעת מיום 30.3.05 ועד לחודש 8/14. בסעיף 15 בתצהירו הצהיר התובע כי יחסי העבודה הסתיימו ביום 21.8.15, אולם וכעולה ממכתב ההתפטרות אותו הגיש התובע ביום 20.7.14 באמצעות ב"כ, יחסי העבודה הסתיימו בחודש 8/14 לאחר תקופת ההודעה המוקדמת.

3.התובע הועסק בשכר השעתי שפורט בסעיף 5 בכתב התביעה ובמשרה משתנה, כמאבטח חמוש (סעיף 3 בכתב התביעה והתייחסות הנתבעת בסעיף 11 בכתב ההגנה) והצבתו הייתה במרכז הרפואי "סורוקה" (להלן – סורוקה). יחסי העבודה הסתיימו בהתפטרותו של התובע. אולם, קיימת מחלוקת בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים.

טענות הצדדים

4.לטענת התובע, הוא נדרש לעבוד הן בשעות הלילה והן בחגים ובשבתות, כאשר בפועל הוא נדרש בכל יום לעבוד רבע שעה יותר מהרשום על ידי הנתבעת. במסגרת זאת דרשה ממנו הנתבעת להגיע רבע שעה לפני תחילת משמרת לטובת קבלת תדרוך ומכשיר נשק, כאשר שעות אלה לא נרשמו בתלושי שכרו ובגינן לא שולם לו שכר (סעיף 7 בתצהיר התובע). עוד טען כי הוא לא זכה להפסקות מסודרות ולעיתים הוא נדרש לעבוד 8-12 שעות רצופות ללא הפסקה. במשמרות בוקר וערב שלא חלו בסופי שבוע, ניתנו לו 20 דקות על מנת לעבור בין העמדות ובמהלך אותו הניוד, נדרש התובע להישאר עם מכשיר קשר ולהימצא בשטח בית החולים, כך שלטענת התובע הוא לא זכה להפסקה של ממש (סעיף 9 בתצהירו), כאשר אף באותה "ההפסקה" לא היה לו מקום מסודר לשבת בו ונוכח קוצר הזמן לא היה לו זמן לקנות אוכל; במהלך המשמרת נאסר עליו לשבת בכלל ברוב העמדות, למעט בעמדות פנים (כמפורט בסעיף 11 בתצהירו), בשים לב לכך כי בחודש 3/14 הביאה הנתבעת לאותן עמדות עובדים חדשים, ששימשו כבודקים בשכר נמוך יותר ולמעשה, נמנעה ממנו האפשרות לשבת במהלך משמרות. עמידתו הממושכת בכל שעות המשמרת, יש בה משום התעללות פיזית ונפשית; התובע נמנע אף מלהישען על השולחן או על הבודקה מחשש שיצעקו עליו וישלחו אותו לבירור או לעמדה קשה יותר.

5.בנוסף, טוען כי ממוצע אחוז משרתו עמד על 87% והיו תקופות ארוכות שעבד במשרה מלאה עם שעות נוספות (סעיף 14 בתצהיר). ביום 21.8.15, הסתיימו יחסי העבודה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו וכן מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגביהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודה (כגון אי פירעון חובות הנתבעת כלפיו, התעלמות מדרישותיו ובקשותיו החוזרות לנתבעת לפי סעיף 11 לחוק פיצוי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן- חוק פיצוי פיטורים). בהקשר זה טוען כי בחודש 7/13 פנה לייעוץ משפטי לאחריו נשלח לנתבעת מכתב במסגרתו התבקשה הנתבעת להמציא העתק הסכם העסקתו של התובע ביחס לכל תקופת העסקתו של התובע וכן העתק מדוחות הנוכחות. הנתבעת התעלמה מבקשותיו ולא העבירה מסמך כלשהו, ואך דרשה לדעת אילו מסמכים ספציפיים הוא מבקש. בתאריכים 20.8.13, 22.8.13 נשלחו לנתבעת מכתבים נוספים מטעמו במסגרתם שוב התבקשה הנתבעת להמציא מסמכים, אולם אלה לא זכו לקבלת מענה כנדרש וכמבוקש (סעיף 18 בתצהיר התובע). בנוגע להעברת מסמכים טען התובע כי למעשה עד היום, לא הומצאו מסמכים.

כמו כן ובהמשך לדיון שהתקיים ביום 26.3.18, ביקש התובע בסיכומיו פיצול סעדים, שכן ולדבריו בכוונתו להמשיך לטפל בקבלת הדוחות הידניים אותם ביקש מבית החולים סורוקה שעד היום לא נמסרו לו, שכן לטענת התובעת ישנם דוחות אשר התובע חתם עליהם בכתב ידו בכל יום ואלה מגלמים את השעות הנכונות בהן הועסק, בשים לב כי על בסיסם חפץ להגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעת להפרשי שכר ושאר הזכויות שיתגלו לאחר קבלת הדוחות האמורים (סעיף 11 בסיכומי התובע). לטענת התובע, הנתבעת מסתירה את המסמכים ומונעת ממנו את הזכות הבסיסית למשפט הוגן (סעיף 21 בתצהירו). עם זאת ועל בסיס המסמכים שברשותו טען התובע כי הנתבעת לא שילמה מלוא זכויותיו כדין כפי שיובא להלן.

6.בכתב תביעתו התלונן התובע על אי תשלום שכר עבודה כאמור בגין רבע שעה בכל יום, בה נדרש התובע להגיע לעבודה ולבצע משימות עבודה, בגינה לא שילמה הנתבעת שכר כאמור. בנסיבות אלה עתר התובע לתשלום 14,600 ₪ (הפרש של 200 ₪ בכל חודש לפי ערך שעה של 150%), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין; הפרשי דמי הבראה- הנתבעת לא שילמה לו מלא דמי ההבראה המגיעים לו בגין השנתיים האחרונות להעסקתו וזאת בהתאם להסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה, כך שעל הנתבעת לשלם לו סך של 1,592.36 ₪; הפרשות לפנסיה-הנתבעת פעלה בניגוד להוראות צו ההרחבה בענף השמירה אשר אישר את ההסכם הקיבוצי מספר 7019/72 ולא הפרישה לקרן הפנסיה סך של 11.5%, הכוללים הפרשות לדמי מחלה, פנסיה ופיצויים, בשים לב לעדכונים בשיעור ההפרשות שחלו לאחר מכן במסגרת צו ההרחבה להסכם הקיבוצי שמספרו 7041/2008. לאור האמור טען התובע כי הנתבעת חייבת לו סך של 8,524 ₪ בהתאם לנתונים שפורטו בטבלה שבסעיף 22.ג בתצהירו. כמו כן טען התובע כי לאחר סיום יחסי העבודה התגלה לו מדוח אותו קיבלת מחברת הביטוח מגדל, כי הנתבעת לא הפרישה לזכותו כספים לקופת הפיצויים (נספח ל' בתצהיר התובע). הנתבעת ניסתה לתקן מחדליה, אך התובע לא הסכים. לחזוק דבריו צירף התובע ההתכתבות אשר נערכה בעניין כנספח נ' בתצהירו; פיצוי בגין אבדן זיכוי במס הכנסה- מאחר שהנתבעת לא הפרישה עבורו כל הסכום המגיע לו לקופת הפנסיה, טוען התובע כי הוא איבד זיכויים ממס הכנסה בגובה 35% מסך כל ההפרשות שלא הופרשו בהתאם לסעיף 45(א)ב לפקודת מס הכנסה ובסך של 2,983.4 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין; אש"ל- לפי צו ההרחבה בענף השמירה ועל פי הפרשנות שניתנה לו בחוזר הוראת שעה משקי מיום 25.7.07, על הנתבעת לשלם לו תוספת אש"ל בשיעור 0.35 אגורות לשעה ובסך הכל- 3,848.28 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין; ניכויים אסורים- במהלך עבודתו נוכה משכרו סך של 100 ₪ בגין ביגוד וזאת בניגוד לחוק ועל כן, על הנתבעת להשיב לו ניכוי זה; ותק- לפי צו ההרחבה בענף השמירה ועל פי הפרשנות שניתנה לו בחוזר הוראת שעה משקי מיום 25.7.07, על הנתבעת לשלם לו תוספת וותק החל מהשנה השנייה בשיעור של 0.35 אגורות לשעה ובסך הכל- 4,200 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין; פיצויי פיטורים- לאור נסיבות סיום העסקתו של התובע, בהתאם להוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצוי פיטורים, על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בסך של 46,568 ₪ בתוספת ריבית, הצמדה ופיצוי הלנה; פיצוי לפי חוק הזכות לישיבה בעבודה- לאור המתואר לעיל לפיו נמנעה מהתובע הזכות לשבת במהלך העבודה, עתר התובע לפיצוי בסך של 20,000 ₪.

7.לטענת הנתבעת, התובע שימש בתפקיד שומר בתחום השמירה והאבטחה בסורוקה, בשכר שעתי ובהיקף משרה משתנה. במהלך כל תקופת העסקתו נמסרו לידו תלושי שכרו בצירוף דוחות נוכחותו שנמסרו שוב לבאת כוחו. נוכח חלוף הזמן, לא נמצאו בידי הנתבעת דוחות נוכחות ידניים של התובע, כאשר בכל מקרה הדוחות המוקלדים אותם קיבל התובע, הוקלדו בהסתמך על הדוחות הידניים שמולאו ונחתמו על ידי העובדים. השכר ששולם לעובדים שולם על בסיס השעות שהוקלדו במערכת על בסיס הדוחות הידניים. התמורה ששולמה לנתבעת בגין שירותי השמירה אשר סיפקה, שולמה על בסיס השעות אשר הוזנו למערכת הממוחשבת, ולכן לא היה לנתבעת כל אינטרס להשמיט שעות עבודה (סעיף 13 בתצהירה של הגב' נומקין). לחיזוק טענתה צירפה הנתבעת אל תצהירה מספר דוחות ידניים אשר נמצאו אצלה, המלמדים כי הנתונים אשר מופיעים בדוחות הידניים זהים לנתוני הדוחות הממוחשבים (נספחים ב' – ג' בתצהיר). הנתבעת הפנתה אל הדוחות הממוחשבים אשר צורפו על ידי התובע כנספח י' לתצהירו ואשר יש בהם הן כדי ללמד כי הדוחות היו בידי התובע והם על כך כי הם זהים לדוחות הידניים שצירפה. בשל זאת, ביקשה הנתבעת לדחות את טענות התובע בקשר עם דוחות העבודה הידניים.

בנוסף, התנגדה הנתבעת בסיכומיה לבקשת התובע לפיצול סעדים מן הטעם כי כלל המסמכים שביקש התובע, לרבות דוחות הנוכחות , נמסרו לו, מה גם שהייתה לו גישה לדוחות שלו בתקופת העסקתו (סעיפים 3-4 בסיכומי הנתבעת). במטרה לסרבל ההליך, שב התובע על בקשותיו לקבלת מסמכים שכבר היו בידיו. הדוחות הידניים אותם עותר התובע לקבלם, אינם נחוצים וממילא אינם בידי הנתבעת, להוציא הדוחות שנמצאו על ידי הנתבעת כאמור. לטענת הנתבעת הוכח תהליך הקלדת הנתונים, כך שלאחר שהדוחות הידניים אושרו על ידי קב"ט סורוקה, הם הוזנו למערכת המחשוב שהייתה בבחינת תיעוד כך שלא היה בהם עוד צורך. התובע לא הבהיר נחיצות אותם המסמכים ובכל מקרה, אף לא ביסס תחשיבים על הדוחות הידניים אשר יש בידו. טעם נוסף לדחיית בקשתו של התובע לפיצול סעדים נעוצה בכך כי הטענות אותן מעלה התובע נוגעות לבית החולים סורוקה שלא קיים את הצווים. לו היה ממש בטענות התובע, היה פונה התובע בזמן אמת לעמוד על ביצוע החלטות באשר להגשת מסמכים, בדמות הגשת בקשה לביזיון או לעיכוב הליכים, אולם משהתובע אשר הינו מיוצג בחר שלא לעשות כן, הרי שאין להיעתר לבקשה לפיצול סעדים (סעיף 12 בסיכומי הנתבעת).

8.הנתבעת טענה להתיישנות כלל רכיבי התביעה שמתבססים על תקופה הקודמת ל-9/08; התובע אינו זכאי להפרשי שכר וזאת לאור העובדה כי התובע שהה בהפסקות בנות כ-25 דקות (ברציפות) שניתנו לו במהלך המשמרות ובמסגרתן יכול היה לנהל את ענייניו וחרף זאת הן לא קוזזו משכרו (סעיף 19 בתצהיר גב' נומקין). על כן, לא זכאי התובע לסכומים נוספים. כמו כן, תחשיבי התובע אינו ברורים, שעה שדוחות הנוכחות נמסרו בידו והללו אינו מלמדים על הגעה רבע שעה קודם לכן. כמו כן התובע אינו מקזז חצי שעת הפסקה בה שהה, דבר המלמד כי אף אם התובע זכאי לאותן השעות היה שהללו הן בערך 100% ולא כשעות נוספות וחישוביו נערכו על ממוצע שכר ולא על שכרו בפועל. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא קיזז בתביעתו ימים בהם היה במילואים, חופשה, מחלה ועוד, במסגרתם לא נדרש לבצע תדריך (סעיף 19 בסיכומי הנתבעת), עוד נטען כי ככל שבוצע תדריך זה ארך 6-7 דקות ולא כנתבע על ידי התובע; התובע אינו זכאי לדמי הבראה שעה שקיבל בגין השנתיים האחרונות להעסקתו 5,261.76 ₪, דהיינו 511 ₪ מעבר לנתבע על ידו, אותם ביקשה לקזז; התובע אינו זכאי לתשלום הפרשות לפנסיה ופיצויים, שכן הפרישה לזכותו מלא הסכומים להם היה זכאי בהתאם לשיעורים הקבועים בהוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה. במסגרת גמר החשבון אשר נערך לתובע עלה כי נוכח שגגה שאינה תלויה בנתבעת, לא פוצלו הכספים אותם העבירה הנתבעת לקופת הגמל ולפיצויים ובפועל, כל הכספים שויכו לקופת הגמל בלבד. לראיה, הפנתה לדוחות מטעמה, אותם העבירה אל חברת הביטוח המפרטים את הפיצול הנכון, מול דוחות של חברת הביטוח המלמדים כי הכספים לא פוצלו (נספחים ו'(1)-ו'(2) בתצהיר גב' נומקין). פניית התובע בעניין זה נעשתה אך לאחר סיום העבודה, והוא יכול היה לדעת על כך עוד קודם להתפטרותו. בכל מקרה, מרגע היוודע הדבר לנתבעת היא ניסתה לפעול לתיקון המצב, אולם התובע סירב לשתף פעולה ולחתום על מסמך המאשר את פיצול הכספים (נספחים ז'-ט' בתצהירה של עפרה). עוד טוענת הנתבעת כי תחשיבי התובע שגויים שעה שהוא עותר להפרשה מינימאלית אף אם עבד פחות מ-26 ימים בחודש, שהוא כולל את שעות נוספות ורכיבים נוספים במסגרת תחשיביו ועוד (סעיף 53 בתצהיר עפרה); התובע אינו זכאי לתשלום בגין אבדן זיכוי ממס מן הטעם כי עניין זה צריך להתברר בפני פקיד שומה ולא בבית הדין. כמו כן התובע לא הציג כל ראיה בדבר הנזק הנטען לכאורה ובכל מקרה וכפי שצוין לעיל כל הכספים הועברו כדין אולם לא פוצלו כראוי, כאשר התובע הוא זה אשר התמהמה ולא שיתף פעולה בעניין; התובע אינו זכאי לתשלום בגין אש"ל שכן בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף השמירה משנת 1973, תשלום זה מוענק לעובדי אבטחה ואילו התובע אינו עונה להגדרת "עובד אבטחה" כמצוין בצו ההרחבה האמור. כמו כן מדובר ברכיב שעלותו נקובה בלירות והיא אינה משוערכת, הוראת החוזר המשקי עליו מסתמך התובע אינו חל לענייננו ובכל מקרה במועד כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי ביום 14.7.09, בוטל רכיב זה. עוד נטען כי אש"ל הינה זכות נלווית שאינה ניתנה לפדיון; התובע אינו זכאי לתשלום בגין ניכוי אסור שכן משמדובר בניכוי מחודש 10.05- תביעה זו התיישנה; התובע אינו זכאי לתשלום בגין תוספת וותק- שעה שהוא לא פירט מכח מה טוען לזכאותו ברכיב זה, בשים לב שרכיב זה בוטל במסגרת ההסכם הקיבוצי מיום 2.11.08, ובכל מקרה אף אם קמה זכאותו לרכיב זה הרי שמדובר אך בחודשיים. בכל מקרה התוספת נקובה בלירות ואינה משוערכת; התובע אינו זכאי לפיצוי פיטורים שעה שהתפטרותו לא ענתה לתנאים אשר נקבעו בפסיקה בעניין זה. תנאיו לא הורעו, הוא לא התריע בפני הנתבעת ולא נתן לה הזדמנות לתקן ולא היה כל קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הרעת תנאיו. דרישותיו היו כוללנות ולא ברורות, ללא פירוט וללא תחשיב. לכל פניותיו של התובע, השיבה הנתבעת במכתבים מתאימים, אולם התובע בחר להתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת כדין (סעיף 84 בתצהיר עפרה). במסגרת הדיון מיום 8.2.17, הסכימה הנתבעת לשחרר עבור התובע את הכספים הנמצאים בקופות, אולם אין בכך כדי ללמד על הסכמתה לתשלום הפיצויים; התובע אינו זכאי לפיצוי מכח חוק הזכות לעבודה בישיבה, כי התובע הוצב בעמדות שמירה פנימיות וחיצוניות ולהן רגישות ביטחונית שונה שהשפיעו על היכולת לבצע את העבודה בישיבה, כך בעמדות השמירה הפנימיות שהן רוב העמדות בבית החולים, הציבה הנתבעת כסאות לשימוש העובדים אשר יכלו לשבת ואילו בעמדות החיצוניות, הן עמדות הכניסה הראשיות והקדמיות, להן רגישות בעלת מעמד גבוה, הצריכו דריכות ומוכנות גבוהה יותר שאינו מאפשר ישיבה וזאת בהתאם להנחיות קב"ט סורוקה. העובדים החליפו משמרות כל שעתיים שלוש, כך שיכלו לשבת במהלך המשמרות, עת שובצו בעמדות פנימיות. מדיניות האבטחה נבעה משיקולים מקצועיים והייתה דרישה של קצין הביטחון של בית החולים כאמור. התובע לא הוכיח כי הושפל או כי פגעו בו ויש בטענות אלה אך להכתים את הנתבעת. אשר על כן, מבקשת הנתבעת להודות על דחיית תביעתו של התובע תוך חיובו בהוצאות.

ראיות ועדויות הצדדים

9.הצדדים הגישו תצהירים וכן מסמכים נלווים להוכחת טענותיהם, לרבות דיסק מטעמו של התובע. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהירים של עובדי עבר של הנתבעת, מר נוביקוב קונסטנטין, מר אמליאננקו אלכסנדר ומר בוטירין עדיאל. הנתבעת הגישה תצהיריהם של הגב' עפרה נומיקין, בקרית שכר בנתבעת, הגב' פנינה זגורי, ששימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה מזכירת סניף באר שבע בנתבעת ומר מנשה ראובן, ששימש כמנהל סניף באר שבע בחלק מהתקופה. דיוני הוכחות התקיימו בפנינו ביום 16.7.18 וביום 26.3.18. הצדדים הגישו סיכומים מטעמם.

דיון והכרעה

בקשה לפיצול סעדים

10.כעניין שבכלל, אין בית הדין רואה בעין יפה בקשות לפיצול סעדים או תביעות לסעד הצהרתי שהן, הלכה למעשה, כסות לתביעה כספית שבכוונת התובע להגיש בשלב מאוחר יותר. פסיקות בתי הדין, עמדו בפירוט על טעמיה של הלכה זו, שבסיסן לא רק בתקנה 26 אלא גם בלשונה של תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, שעניינה הפרטים שיש לכלול בכתב התביעה. ראו בהרחבה אצל יצחק לובוצקי, סדר הדין במשפט העבודה, פרק 10 עמ' 25-26 (מהדורה חמישית- 2016).

11.בענייננו, עתר התובע בדיון ההוכחות ביום 26.3.18 (עמ' 16, שורות 30-32) בבקשה לפיצול בעדים מן הטעם כי הדוחות הידניים, בדעתו להסתמך עליהם, לא הגיעו לידו. בסיכומיו עוד טען התובע כי הוא מתכוון להמשיך ולטפל בקבלת הדוחות הידניים ואחרי השגתם הוא מעוניין לבצע בדיקה מעמיקה עבור כל השעות ולתבוע הפרשי שכר ושאר הזכויות אשר יתכלו אחרי קבלת הדוחות האמורים (סעיף 11 בסיכומי התובע).

12.לאחר שבחנו טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לפיצול סעדים לאור הטעמים שיובאו להלן. עיון בתיק בית הדין המונה מסמכים רבים מלמד כי בין הצדדים התקיימה התכתבות ארוכה וכן לא פחות משלושה דיונים מקדמיים במסגרתם נדונה שאלת גילוי המסמכים. לאור כך אף הוצא צו מתאים לסורוקה לגילויים של מסמכים שהתבקשו על ידי התובע. חרף אי קבלת המסמכים כטענת התובע, לא פעל הוא להגיש בקשה מתאימה טרם הגשת התצהירים על ידי הצדדים. בקשה זו הועלתה אך במסגרת דיון ההוכחות השני. ב"כ התובע טענה בפנינו כי הטעם לפיו בקשה זו הוגשה אך בשלב זה נעוצה בצורך שלה לנסוע לחו"ל בשל עניין אישי, לא מצאנו בכך טעם של ממש, שעה שהיה בידי התובע להגיש בקשה קצרה או ליידע כי בדעתו להגיש בקשה כזו בהמשך ולאור הנסיבות הוא מבקש ארכה מתאימה. זאת ועוד עולה כי לפחות מהמועד בו הוגשו תצהירי הנתבעת (20.12.17), היו בידי התובע חלק מהדוחות הידניים (נספח ג' בתצהירה של גב' נומקין) ועל בסיסם יכל התובע לערוך חישובים מתאימים ולהקיש מהם ביחס לכל תקופת העסקתו (בהעדר נתונים אחרים לכאורה), אולם התובע בחר שלא לעשות כן.

13. לאור כל שפורט לעיל דין הבקשה לפיצול סעדים -להידחות.

שכר עבודה

14.כאמור לעיל, טוען התובע כי יש לשלם לו שכר בגין רבע השעה במסגרתה התייצב לעבודה קודם המשמרת לטובת תדריך והתארגנות. בסיכומיו הפנה התובע אל פסק הדין שנתן כב' השופט טוינה בתיקים סע"ש 24456-01-14 וסע"ש 30405-11-13 עדיאל בוטירין ואח' נגד חברת קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ (28.2.17) (להלן- 'עניין בוטירין'), שם קבע השופט טוינה כי התובעים זכאים לשכר מאת הנתבעת בגין זמן התדריך (סעיף 16 בסיכומים). בנוסף לטענות שפורטו לעיל הוסיפה הנתבעת כי בעניין פסק דין זה הוגש ערעור ובכל מקרה, החישובים שנערכו על ידי התובע, הם שגוים ומופרכים (פרק ב' בסיכומי הנתבעת) בין היתר משום שהעמיד תביעתו על 0.75 שעות ולא רבע שעה. בנוסף, התנגדה הנתבעת לדיסק אשר צורף על ידי התובע במסגרת דיון ההוכחות ולא נחשף במסגרת הליך גילוי המסמכים ובכל מקרה ניתן ללמוד ממנו כי התדריך בוצע משך 3 דקות בלבד. כן התנגדה הנתבעת לתחשיב אשר צורף לסיכומי התובע משמדובר בהרחבת חזית אסורה (סעיף 23 בסיכומי הנתבעת).

15.סעיף 1 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: 'חוק הגנת השכר') מגדיר "שכר עבודה": "לרבות תשלומים בעד חגים, פיריון עבודה ושעות נוספות ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ומשך עבודתו". החוק קובע תשלום לעובד בעד עבודה, ולכן ששאלת זכות התובע לשכר על השתתפו בתדריך, תיגזר מאופיו של התדריך. השופט טוינה קבע כי "שאלתם זכותם של התובע לשכר על השתתפותם בתדריך, תיגזר מאופיו של התדריך. ככל שמדובר בתדריך שההשתתפות בו הוא חלק בלתי נפרד מחובותיהם של התובעים במסגרת יחסי עובד מעסיק שביניהם לנתבעת והוא חלק ממתכונת העבודה, נגזרת מכך המסקנה האומרת כי ההשתתפות בתדריך היא רכיב אחד מעבודתם של התובעים, ומכאן שהם זכאים לשכר עבודה" (ראו סעיף 12 בפסק הדין בעניין בוטירין). הנתבעת לא צירפה לעיוננו העתק מהסכם העסקתו של התובע או העתק מהודעת לעובד שנמסרה בידו במשך כל תקופת העסקתה וטענה כי תיקו האישי של התובע נעלם (עדותה של עפרה עמ' 48, שורות 28-31). אולם עדי הנתבעת אשר נשמעו בפנינו העידו בעניין זה. כך העיד בפני מר ראבון:

"ש. איך התחיל יום במשמרת? מה היה צריך לעשות?

ת. נהוג להגיע לחדש נשק, לקחת נשק, לחתום ביומן, לקחת קשר ולקבל עמדה מאחמ"ש ולהתחיל בעמדה.

ש. מה עם תדריך בוקר צהריים, ערב?

ת. נתחיל עם זה שבבקרים אף פעם לא היה תדריך, נמשיך עם זה שאין תדריך מוגדר אלא אם כן יש התרעות פליליות ואם יש התרעות שמנוחות מהקב"ט אל האחמ"ש הוא מעביר אליהם את ההתרעות.

...

ש. בהסכם עבודה שנערך עם חב' מאבטחים יש חובה להגיע רבע שעה לפני כן?

ת. לא מכיר.

ש. ראית הסכם עבודה?

ת. ראיתי ולא זוכר אותו".

(עמ' 36 שורות 8-14, 28-31- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

"ש. היית בתדריך הרבה פעמים?

ת. כן.

ש. מה עושים בתדריך?

ת. זה תלוי באחמ"ש פה הוא מדבר על התרעות ויש כאלה שמסבירים רק. תלוי באחמ"ש, תלוי במשמרת.

ש. תדריך זה להעביר מידע, לחלק עבודה.

ת. זה התרעות ולחלק עמדות"

(עמ' 45, שורות 9-16- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

עוד וכעולה מעדותו של מר ראובן התארגנות העובד אורכת 6-7 דקות, הגעה לעמדה אורכת 4 דקות וכאשר יש תדריך, יש להוסיף 3 דקות, סה"כ 14 דקות (עמ' 36, שורה 32, עמ' 37 שורות 1-11).

בניגוד לעדותו של מר ראובן לפיה במשמרות בוקר אין תדריך, העידה בפנינו הגב' זגורי כי במשמרות בוקר, צהריים וערב בין השעות 17.00-19.00 מאבטחים מקבלים הדרכה של כמה דקות וזאת בנוסף להתארגנות הכוללת לקיחת מכשיר קשר, חתימה על דוח שעות וחלוקה לעמדות (עמ' 59, שורות 7-10, 15-20). כמו כן העידה הגב' זגורי כי במשמרות אותן ביצע התובע לרוב בין השעות 16.00-24.00, לא התקיים תדריך (עמ' 59, שורות 16-17). אלא שבהמשך עדותה העידה הגב' זגורי כדלקמן:

ש. את אישית ראית בבוקר איך עובר תדריך בשעה שש ורבע בבוקר?

ת. כן, הייתי מגיעה הרבה פעמים הייתי מגיעה עם מנהלת סניף לתדריך גם בשעות

שש ורבע בבוקר וגם בלילה הייתי מגיע לפעמים, זה היה בהתחלה להכיר ולהבין איך המערכת עובדת"

(עמ' 60, שורות 4-6- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

16.נמצאנו למדים כי בתחילת כל משמרת היה נערך תדריך במסגרתו קיבלו העובדים התרעות והנחיות לקראת המשמרת אליה הוצבו, לרבות קבלת עמדות שמירה. חרף העובדה כי מר ראובן ראה את הסכם העבודה עם חברת השמירה, הנתבעת לא צירפה העתק ממנו לעיוננו. ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים אשר יש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות ששנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה ומחדלי הנתבעת בעניין זה פועל לחובתה. בהקשר זה הצהירו התובע וכל עדיו כי נדרשו להגיע רבע שעה יותר מהרשום על ידי הנתבעת לשם קבלת תדריך. עדי התובע לא נחקרו בסוגיה זו ועדותם נמצאה מהימנה בפנינו. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר בגין התדריך בו השתתף.

17.הנתבעת לא קיזזה את זמן ההפסקה בה שהה תובע משכרו, אולם אין בידנו לקבל טענתה לפיה היה על התובע לקזז זמן זה, שכן יש בכך משום הודאה כי יש לראות בכל שעות המשמרת כשעות עבודה בגינן זכאי התובע לשכר (ראו לעניין זה סעיף 17 בפסק הדין בעניין בוטירין) וזאת בפרט לאור טענת התובע לפיה לא היה פנוי לעשות ככל העולה על רוחו בזמן ההפסקה (סעיף 9 בתצהירו) ועדותו של מר ראובן שלתה בקנה אחד עם טענתו האמורה של התובע ועדיו (עמ' 40, שורות 27-32, עמ' 41, שורות 1-4).

18.אל סיכומיו צירף התובע תחשיבים מתוקנים מהם עולה כי התובע חישב את ערך רבע השעה ביחס לכל משמרת לפי השעות בהן הועסק בכל יום ולפי היום בו הועסק. כך היו ימים בגינם תבע בין 100% משכרו ועד 200% משכרו. הנתבעת לא התייחסה לתחשיבים המתוקנים אותם הגיש התובע אל סיכומיו ולא הציגה בפנינו תחשיב נגדי. אין בידנו לקבל טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית בעצם צירוף התחשיבים המתוקנים שכן וכעולה מהם, הפחית התובע את תביעתו ברכיב זה והעמידה על סך של 13,096.36 ₪. משהנתבעת לא הציגה בפנינו תחשיב נגדי לתחשיב התובע אנו מקבלים את התחשיב אותו צירף התובע לסיכומיו.

19.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה להתקבל כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 13,096.36 ₪ בגין הפרשי שכר. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2010 (אמצע תקופת עבודתו של התובע) ועד ליום תשלום הסך האמור.

פיצויי פיטורים

20. האם ניתן לראות בתובע כמי שהתפטר בדין מפוטר ועונה להוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963?

בית הדין הארצי פסק כדלקמן: "... עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" (ע"ע 26707-05-11 חיים שבתאי – טכנובר בע"מ (10.6.2013).

21.מן הראיות והעדויות שהובאו בפנינו הגענו למסקנה לפיה התובע לא הוכיח עמידתו בשלושת התנאים לעיל לצורך זכאותו לפיצוי פיטורים מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובע פנה לראשונה אל הנתבעת ביום 31.7.13 (נספח ג' בתצהיר התובע) בפניה עתר להמציא לידו הסכם עבודתו וכן דוחות הנוכחות שלו. בין הצדדים התנהלה התכתבות בנוגע להעברת המסמכים האמורים כאשר ביום 27.10.13, ביקש התובע באמצעות ב"כ כי ישולם לו "כל המגיע לו על פי הדין לרבות דמי הבראה, דמי חופשה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ולפיצויים, אש"ל ותשלומים בגין וותק". התובע לא כימת טענותיו כדרישת הנתבעת מיום 12.11.13.

אך ביום 19.6.14 והוא המכתב הרלוונטי לענייננו פנה התובע שוב אל הנתבעת והלין על רכיבים שונים כדוג' אי המצאת מסמכים, אי ביצוע הפרשות כדין, אי תשלום ביגוד וחיובו שלא כדין, אי ביטוחו בביטוח ריסק וכן אי תשלום ימי חופשה. במסגרת זו כתב התובע כי אם לא יטופל העניין, ייאלץ להתפטר. ביום 1.7.14 השיבה הנתבעת לטענות התובע ובין היתר ביקשה פירוט לטענותיו והנה ביום 20.7.14 הודיע התובע על התפטרותו. כבר באותו היום, השיבה הנתבעת למכתב ההתפטרות ודחתה הטענות אשר הועלו שם (נספחים ד'-ט' בתצהיר התובע). מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה התובע לא פירט בדבר הפרת זכויותיו. חיזוק לדברים האמורים יש ללמוד מתביעתו של התובע ומרכיבי התביעה בגינן תבע, אשר חלקם שונים מהרכיבים עליהם הלין התובע במסגרת מכתביו. כמו כן מקובלת עלי טענת הנתבעת כי התובע ציין דרישותיו באופן כללי ואף לאחר תשובות הנתבעת, לא פרש טענותיו. אף בסעיף 15 בכתב תביעתו טען התובע בכלליות כי יחסי העבודה הסתיימו עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו וכן מחמת אי פירעון חובות כלפיו וכן התעלמות מדרישותיו. עוד טרם שדנו והכרענו ביתר רכיבי התביעה, אין בידינו לקבל טענת התובע לפיה התשתית העובדתית אותה פרש בכתב תביעתו, היא התשתית העובדתית בשלה התפטר שכן וכעולה מן ההתכתבות אשר התנהלה טרם התפטרותו, התובע לא הניח תשתית זו בפני הנתבעת טרם התפטרותו ולמעשה, מדובר ברכיבים שנולדו לאחר התפטרותו מן הנתבעת. כך, במסגרת מכתביו לא התלונן כי הנתבעת לא שילמה לו שכר בגין רבע השעה בהן התייצב לתדריך (טענה אותה קיבלנו כאמור); כי לא העניקה לו מקום ישיבה וכי לא הפרישה עבורו כלל כספים לפיצויים (טענה עליה נדון בהמשך). ביחס ליתר הרכיבים (אי ביטוחו בביטוח ריסק ואי תשלום דמי חופשה), הרי שאלה ממילא לא הועלו בכתב התביעה. התובע לא הוכיח טענתו בדבר השפלת עובדים שהפרו לכאורה נהלים כנטען בסעיף 25 בסיכומיו.

22.לאור כל שפורט לעיל אנו קובעים כי התובע לא הוכיח עמידה בתנאי סעיף 11(א) לחוק פיצוי פיטורים ועל כן, דין תביעתו ברכיב זה- להידחות.

ניכויים אסורים

23.התובע טוען כי הנתבעת ניכתה משכרו שלא כדין 100 ₪ בגין ביגוד, אולם לא הציג בפנינו העתק מתלוש שכרו המלמד כאמור. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי מדובר בניכוי שנעשה במסגרת תלוש שכר לחודש 10/05 ועל כן, תביעה זו התיישנה. אף לאחר שנטענה טענה זו בכתב ההגנה, לא הציג התובע נתון אחר ועל כן, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה.

24.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה- להידחות.

דמי הבראה

25.התובע עותר לקבלת הפרשי דמי הבראה בסך 1,592.36 ₪ בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, שלטענתו שולמו בחסר. לטענת הנתבעת מלוא דמי ההבראה שולמו כדין בשים לב לכך כי בחודשים 3/13, 8/14 שולם לתובע סך של 5,772.8 ₪, דהיינו 511 ₪ ביתר.

26.התקופה הרלוונטית לענייננו היא 7/12-8'14,במהלכן היה התובע בעל ותק של 8-10 שנים. בהתאם להוראות סעיף 12 בצו ההרחבה בענף השמירה אשר נחתם בחודש 6.09 ואשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי שמספרו 7041/2008, בגין שנים אלה היה זכאי התובע ל- 7 ימים בכל שנה, אם עבד משרה מלאה. הצדדים מסכימים שהתובע לא הועסק משרה מלאה, כאשר התובע טוען כי הועסק 87% משרה (סעיף 14 בתצהירו) ואילו הנתבעת טוענת להיקף משרה נמוך יותר (סעיף 7 בתצהירה של עפרה). מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כדלקמן:

א. בחודשים 7.12-3-13 – עמד היקף משרתו של התובע על 73% ועל כן בגין חודשים אלה היה זכאי התובע ל-3.83 ימי הבראה* 371 ₪. סך הכל בגין חודשים אלה היה זכאי התובע לדמי הבראה סך של 1,421.85 ₪;

ב.בחודשים 4.13-3.14- עמד היקף משרתו של התובע על 78% ועל כן בגין חודשים אלה היה זכאי התובע ל-5.46 ימי הבראה* 374 ₪. סך הכל בגין חודשים אלה היה זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 2,042.04 ₪;

ג.בחודשים 4.14-8.14- עמד היקף משרתו של התובע על 70% ועלכן בגיו חודשים אלה היה זכאי התובע ל-2.03 ימי הבראה* 378 ₪. סך הכל בגין חודשים אלה היה זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 767.34 ₪.

27.לאור האמור לעיל, בשנתיים האחרונות להעסקתו היה זכאי התובע לסך של 4,231.23 ₪. בחודש 3/13 שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה בסך של 2,103.57 ₪, כאשר מתלושי שכרו של התובע אשר הונחו בפנינו עולה כי גם שנה קודם לכן (3/12), שילמה הנתבעת דמי הבראה. על כן יש לראות בדמי ההבראה אשר שולמו בחודש 3/13, ככאלה אשר שולמו בגין חודשים 4/12-3/12 ועל כן, יש לקבוע כי בגין חודשים 7.12-3/13, שילמה הנתבעת את דמי ההבראה כדין. בנסיבות אלה נותרה הנתבעת חייבת לתובע דמי הבראה בסך של 2,809.38 ₪ בגין חודשים 4/13-8/14, אלא שבחודש 8/14 שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה בסך 3,669.4 ₪, דהיינו מעבר לזכאותו.

28.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.

29.אין בידנו לקבל טענת הקיזוז אותה העלתה הנתבעת. בהקשר נפנה אל הוראות סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973- הקובע כי: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". בגמר החשבון שערכה הנתבעת בחודש 8/14, לא ציינה בגין אילו חודשים שילמה דמי ההבראה ועל כן, יש לראות בסכום ששולם מעבר, ככזה אשר שולם בגין שנים קודמות ואין לקזזו.

הפרשות לפנסיה

30.בתביעתו טען התובע כי הנתבעת פעלה בניגוד להוראות צו הרחבה בענף השמירה אשר אישר את ההסכם הקיבוצי שמספרו 7019/72 ולא הפרישה לזכותו הפרשות בשיעור 11.5% (סעיף 22.ג בתצהירו). בהמשך הסעיף מפרט התבעת בטבלה חודשי עבודה וסכומי חוב, אותם לטענתו הנתבעת חבה לו ובסך של 8,524 ₪. כמו כן טען כי לאחר סיום יחסי העבודה התברר לו כי הנתבעת לא הפרישה לו כספים לקופת הפיצויים כלל. לדברי התובע, הנתבעת ניסתה לתקן מחדליה אולם התובע לא הסכים (נספחים ל'-נ' בתצהיר התובע). כאמור לעיל, הנתבעת טענה כי הפרישה לקופות התובע מלא הכספים להם היה זכאי, בשים לב לכך כי במסגרת גמר החשבון שנערך לו התגלה לנתבעת כי סוכן הביטוח לא הורה לפצל הכספים אותם העבירה לקופות ועל כן, נוצר מצב בו כל הכספים אשר הועברו על ידה, שויכו אך לקופת הגמל, ללא מרכיב פיצויים בשל האמור ובשל הצורך בהסכמת התובע לפיצול הכספים, נעשתה פניה אל התובע לקבל את הסכמתו, אולם הוא סירב לשתף פעולה. לטענת הנתבעת קבלת טענת התובע להפריש בשנית כספים, תגרום לה לחסרון כיס וללא צידוק (סעיף 24 בסיכומיה).

31.בכתב תביעה, תצהירו וסיכומיו, לא פירט התובע כיצד גיבש סכום תביעתו, מה היה בסיס השכר עליו הסתמך ומה כולל "סכום החוב" הנטען. אף במסגרת חקירתו לא ידע התובע להשיב מה כולל "סכום החוב" לא הוא טוען:

"ש. אני מפנה אותך לעמ' 5 בתצהיר שלך לטבלאות, ולתלוש 12/12, תסביר לי מה זה סכום החוב?

ת. כנראה שזה, יש כמה דברים ביחד, דבר ראשון.

ש. מה זה סכום החוב? איך חישבת את זה?

ת. לא אני חישבתי.

ש. אתה יודע מה שולם לך בפועל בחודש הזה?

ת. לא יודע".

(עמ' 30, שורות 1-8- ההדגשות אינן במקור- צ"פ)

32.כמו כן לא הניח התובע טעם לפיו בגין כל תקופת העסקתו, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, יש לקחת בחשבון את כל רכיבי שכרו, לטובת הפרשות פנסיוניות (עמ' 30, שורות 13-31). לעומת זאת, הנתבעת הציגה מסמכים המלמדים כי פעלה להעברת כספים בגין גמל ופיצויים לחברת הביטוח, אולם אלה לא שויכו לקופה הנכונה (נספחים ו'1-ו'2 בתצהיר של גב' נומקין). כמו כן וכעולה מההתכתבות אשר התנהלה בין הצדדים עולה כי הנתבעת היא זו אשר פנתה אל ב"כ התובע לראשונה בנושא זה לאחר סיום יחסי העבודה, בבקשה לשיתוף פעולה לתיקון שיוך הכספים, אולם התובע סירב לכך (נספח נ' בתצהיר התובע). זאת ועוד וכעולה מפרוטוקול הדיון מיום 8.2.17, עולה כי באותו הדיון קיבל התובע באמצעות ב"כ טופס שחרור הקופה, תוך ציינה כי הם יבחנו את הדברים מול חברת הביטוח ויעדכנו את בית הדין (שורה 11 בפרוטוקול). חרף האמור, התובע לא פירט בפנינו תוצאות הבירור אותו ערך מול חברת הביטוח, לרבות הסכומים אשר תקבלו לידו.

33.נוכח כל שפורט לעיל דין תביעת התובע ברכיב זה- להידחות. 

34.לאור העובדה כי התובע קיבל לידו טופס שחרור קופות, נראה כי הכספים נמצאים בידו, עם זאת נבהיר כי אם ברצון התובע יהא לפעול לשיוך הכספים לקופת הפיצויים, יפעלו הצדדים בשיתוף פעולה בעניין זה.

פיצוי בגין אי זיכוי במס

35.לטענת התובע כאמור, נוכח אי ביצוע הפרשות כראוי, הוא איבד זיכויים ממס הכנסה בגובה 35% מסך ההפרשות שלא הופרשו. לטענת הנתבעת, דיון זה צריך להיעשות מול פקיד השומה ועל כן, בית הדין נעדר סמכות לדון בזה. בכל מקרה, התובע לא פירט אופן החישוב ולא הוכיח את נזקיו.

36.משתביעתו של התובע להפרשי הפרשות לפנסיה, נדחתה, הרי שדין תביעתו של התובע ברכיב זה להידחות.

תוספת ותק

37.בתביעתו לתוספת ותק מסתמך התובע על הוראות סעיף טו' לצו ההרחבה בענף השמירה מיום 31.7.73 הקובע כדלקמן: "המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 20 אגורות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 2 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 8 לירות בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 80 לירות לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלו יש להוסיף תוספת יוקר ...".

38.מן האמור לעיל עולה כי המדובר בתוספת הנקובה בלירות ישראליות שלא עודכנה במהלך השנים, שעל התובע להוכיח את ערכה כיום, אם בכלל (ע"ע 43772-08-11 שפלב נ' אבידר שמירה וניקיון (24.12.12); סע"ש (אזורי ת"א) 25256-10-13 ארי אברהם נגד אגודת השומרים בע"מ, - (9.1.17)). בנוסף, נפנה אל הוראות צו ההרחבה בענף השמירה מיום 21.6.09, שהרחיב הוראות ההסכם הקיבוצי שמספרו 7041/2008 מיום 2.11.08, המלמד על ביטול תוספת זו. התובע הפנה אל הוראות החשב הכללי מיום 25.7.07, שלטענתו תומכת בתביעתו ברכיב זה (סעיף 22 ז' בתצהיר התובע), מלשונה של הוראת החשב הכללי, עולה כי זו נועדה להסדיר זכויות העובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים במשרדי הממשלה ויחידות הסמך ועל כן זו אינה רלוונטית לענייננו.

39.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.

תוספת אש"ל

40.בתביעתו לתוספת אש"ל מסתמך התובע על הוראות סעיף כד' לצו ההרחבה בענף השמירה מיום 31.7.73 הקובע זכאות עובד אבטחה לתוספת אש"ל וכדלקמן: "המעביד ישתתף בסך של 80 לירות לחודש בהוצאות העובד ברכישת פנקסי מזון במזנון המקום העבודה..". מן האמור לעיל עולה כי המדובר בתוספת הנקובה בלירות ישראליות שלא עודכנה במהלך השנים, שעל התובע להוכיח את ערכה כיום, אם בכלל. בנוסף ובדומה לתוספת ותק, נפנה אל הוראות צו ההרחבה בענף השמירה מיום 21.6.09, שהרחיב הוראות ההסכם הקיבוצי שמספרו 7041/2008 מיום 2.11.08, המלמד על ביטול תוספת זו. התובע הפנה אל הוראות החשב הכללי מיום 25.7.07, אשר לדידו תומכת בתביעתו ברכיב זה (סעיף 22 ה' בתצהיר התובע), אולם נציין כי מלשונה של הוראת החשב הכללי, עולה כי זו נועדה להסדיר זכויות העובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים במשרדי הממשלה ויחידות הסמך ועל כן זו אינה רלוונטית לענייננו. בנוסף וכעולה מן האמור לעיל תוספת אש"ל עניינה השתתפות המעסיק בהוצאות העובד ברכישת פנקסי מזון במזנון במקום העבודה. התובע לא הוכיח כי אכן מחודש 9/08 (בהתחשב במגבלת ההתיישנות), בתקופה שבה צו ההרחבה משנת 1973 היה חל ועד למועד כניסתו של צו ההרחבה מחודש 6/09, אז בוטלה תוספת האש"ל, נאלץ לרכוש מזון. ההפך הוא- בסעיף 10 בתצהירו, הצהיר התובע כך "ואם לא הייתי מביא איתי אוכל מהבית הרי לא היה לי מספיק זמן להמתין בתור במזנה (צ"ל- מזנון- הוספה שלי- צ"פ) של ביה"ח ולקנות אוכל".

41.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות.

פיצוי מכח חוק הזכות לעבודה בישיבה

42.סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה קובע את החובה המוטלת על המעסיק להעמיד לרשות העובד במקום העבודה, מושב לעבודה ולא ימנע ממנו מעובד ישיבה במהלך העבודה. כמו כן, קובע הסעיף טענת הגנה העומדת למעסיק להוכיח כי "ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה" (ההדגשה אינה במקור- צ"פ).

43.בית הדין הארצי דן באמות מידה לבחינת טענת ההגנה העומדת למעביד, בהפרכת החזקה שבחוק וכך נפסק: "לאור מהותה של הזכות לעבודה בישיבה, והיותה זכות בסיסית קיומית של האדם העובד, ונוכח החזקה הסטטוטורית המעגנת זכות זו, תפורש בצמצום טענת ההגנה של המעביד לפיה "ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". בהתאם, אף אין לקבל גישה פרשנית לפיה חוק הזכות לעבודה בישיבה חל על עובדים "מוחלשים" בלבד. גישה פרשנית זו, מצמצמת ומגבילה וחסרת אחיזה בלשון החוק ובתכליתו. זאת, לאור היקף תחולתן של הוראות סעיף 2 לחוק, על כל סוגי העבודה והמגזרים במשק, למעט המקצועות אליהם מתייחסות הוראות פקודת הבטיחות בעבודה. בתוך כך, ולשם הדוגמא, ככל שמדובר בעובדי שמירה ואבטחה שמרבית עבודתם מתבצעת בעמידה, יש להעמיד לרשותם אפשרות לישיבה במהלך הביצוע הרגיל של העבודה כדי שיוכלו להחליף כח, בהתאם לצרכיהם ולצרכי העבודה. בדומה, יש להעמיד לרשות המורה אפשרות לישיבה, גם אם ככלל, עבודת ההוראה נעשית בעמידה" (ע"ע 33680-08-10 דיזנגוף קלאב בע"מ נ' יעקב זואילי (מיום 16.11.11 ) וכן עניין בוטירין- סעיף 33 בפסק הדין מיום 28.2.17.

44.במסגרת סעיפים 15-30 לתצהירו של מר ראובן, פורטו על ידו עמדות השמירה בסורוקה והשונות בין הרגישות הביטחונית הקיימת בכל עמדה. כך פירט מר ראובן כי בסורוקה קיימות עמדות שמירה פנימיות, שהן רוב העמדות בסורוקה, שם הוצבו כיסאות לשימוש העובדים והתובע יכול היה התובע שם. מדובר בעמדות שאופיינו באינטראקציה עם עוברים ושבים אשר כבר עברו בדיקה ביטחונית בכניסה הקדמית. לעומת זאת, עמדות השמירה החיצוניות, שהן עמדות הכניסה הראשיות והקדמיות לבית החולים, אופיינו בעמדות בעלות רגישות ודריכות גבוהה יותר והצריכו עבודה פיזית ודינאמיקה עם אוכלוסיות מגוונות. על כן, טענה הנתבעת כי הדבר עולה לכדי הביצוע הרגיל של העובדה אשר אינו מאפשר ישיבת התובע במהלכה. עוד בעניין זה, הפנה מר ראובן אל הודעת דוא"ל שהתקבלה מקצין הביטחון של סורוקה (נספח א' בתצהיר) ממנה יש ללמוד כי מדובר במדיניות אבטחה אשר מושתת על שיקולים מקצועיים והייתה בגדר דרישה של קצין הביטחון ושם נכתב: "במרכז הרפואי קיימות 22 עמדות ביטחון וכל מאבטח עובד ב-3 עמדות במשמרת כאשר חלקן הגדול בישיבה וחלקן המבצעי יותר בעמדות החיצוניות מעגל ראשוני הינם בעמידה עפ"י הנחיות המשטרה והדריכות המבצעית המחויבת בעדות" (ההדגשות אינן במקור- צ"פ). עוד הצהיר מר ראובן בסעיף 21 לתצהירו, כי היה קיים סבב עמדות בין העובדים, כך שבאותה משמרת הוצב התובע הן בעמדות פנימיות בהן ישב והן בעמדות חיצוניות, בהן נדרש לעמוד. אף במסגרת עדותו שב מר ראובן על האבחנה בין העמדות החיצוניות והפנימיות (עמ' 40, שורות 1-7) ועל סבב העמדות שנערך בין העובדים (עמ' 40, שורות 16-20).

45.עדות התובע ועדויותיהם של העדים אשר הובאו מטעמו, עולות בקנה אחד עם הדברים שהובאו לעיל. כך מר נורביגוב אישר כי הייתה קיימת אבחנה בין עמדות פנימיות לבין עמדות חיצוניות ולטענתו ניתנה להם האפשרות לשבת בעמדה אחת, במחלקת יולדות (עמ' 19, שורות 19-25, עמ' 21, שורה 3), כמו כן אושר על ידו כי בוצע סבב עמדות בין העובדים (עמ' 20, שורות 22-25). באופן דומה העיד בפנינו מר אמליאננקו כי ישנן חיצוניות עמדות פנימיות, בהן ניתן לשבת. אולם בשונה מעדותו של נורביגוב, אישר מר אמליאננקו כי ניתן לשבת גם במחלקות פתולוגיה, ילדים, יולדות, מיון אחורי (בחלק מהתקופה). עוד אישר האחרון כי היה קיים סבב עמדות (עמ' 22, שורות 6-23). מר אמליאננקו אישר בפנינו כי הכיר את ההנחיה של קב"ט סורוקה לפיה בעמדה החיצונית לא היה ניתן לשבת, אולם סייג וציין כי "אחר כך שינו את זה" (עמ' 23, שורות 3-7). אף מר בוטירין שהעיד מטעם התובע אישר כי הכיר את הנחיית הקב"ט (עמ' 24, שורות 4-5).

עדותו של התובע אף היא מחזקת האמור לעיל ועולה בקנה אחד, הן עם טענת הנתבעת והן עם עדויות התובע. כך אישר בפנינו התובע כי בעמדות פנימיות כדוג' במחלקת פתולוגיה, מיון אחורי (בחלק מהתקופה) ויולדות, ניתן היה לשבת (עמ' 32, שורות 5-18) עוד אישר התובע כי בעמדות חיצוניות היה עליו לבדוק כבודה ורכבים, כאשר היה מודע להנחיית הקב"ט ולפיה, לא ניתן לשבת בעמדות חיצוניות, אולם לדידו היה ניתן לשבת באותן עמדות חיצונית "ברגע שאין עבודה ואם לא רואים בן אדם במרחק 10 מטר". לשאלת ב"כ הנתבעת האם יש לו ראיה אחרת במכתב ממה שנאמר על ידי משטרת ישראל, השיב בשלילה (עמ' 32, שורות 21-28).

46.אין לקבל טענת התובעת לפיה הנתבעת נמנעה מזימון קב"ט סורוקה ואחמ"שים אשר עבדו עמו (סעיף 28 בסיכומי התובע). התובע הוא זה אשר עליו הנטל להוכיח טענותיו. הגורמים האמורים אינם בשליטתה של הנתבעת ועל כן, היה דווקא על התובע לפעול לזמנם, אלא שהתובע הגיש לבית הדין בקשה לזימון מספר עדים, בכללם מנהל משאבי אנוש של סורוקה וכן "נציגי ביה"ח סורוקה רלוונטיים" בתגובה אותה הגיש בתובע ביום 20.10.17, טען התובע כי עדים אלה דרושים על מנת ללבן סוגיית אי המצאת מסמכים, כאשר בשום שלב לא ביקש התובע לזמן את קב"ט סורוקה על מנת ללבן סוגיית ההנחיות שהיו קיימות בזמן הרלוונטי.

47.ממכלול הראיות והעדויות אשר הובאו בפנינו הגענו לכלל מסקנה לפיה הישיבה אשר נמנעה מהעובדים, הייתה אך בחלק מהעמדות ובהתאם להוראות בטיחות ומשיקולי אבטחה. כמו כן אנו מקבלים טענת הנתבעת לפיה במסגרת סבב העמדות בין העובדים, היה בידי העובדים לשבת עת הוצבו בעמדות פנימיות. התובע לא הוכיח כי מרבית עבודתו בוצעה בעמידה (סעיף 12 לתצהירו).

48.בעניין זה נפנה לעניין בוטירין שם פסק השופט טוינה: "יש להבין את הוראת סעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה, ברוח דברי ההסבר להצעת החוק לפיה: "מוצע לקבוע חזקה הניתנת לסתירה על ידי המעביד שלפיה ביצועה הרגיל של העבודה מאפשר ישיבה: חזקה הזאת תתקיים אם מרבית הפעולות הנדרשות מהעובד ברוב שעות העבודה מאפשרת לעובד הזדמנות סבירה לשבת בלי שתופרע העבודה." מכאן, שאת הזכות לעבודה בישיבה יש לבחון בראיה כוללת של העבודה (בחינת מרבית הפעולות הנדרשות מהעובד בשעות העבודה); להבדיל מפירוק התפקיד למטלות השונות להן נדרש עובד במסגרת תפקידו והטלת החובה על המעסיק לשכנע שביצועה של כל מטלה ומטלה המתבצעת בעמידה, "מתחייב מביצועה הרגיל של המטלה אשר איננו מאפשר ישיבה". לפיכך במצב דברים שבו לאורך יום העבודה, ניתנת לעובד האפשרות לעבוד בישיבה, עומד המעביד בחובה הקבועה בחוק למתן אפשרות של עבודה בישיבה (סעיף 36 בפסק הדין- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

49.לאור כל שפורט לעיל ולאור העובדה כי ההוראה לבצע את העבודה בעמדות בחיצונית בעמידה, נעשתה לדרישת קצין הביטחון של סורוקה וכן הנחיות המשטרה, בשל אופי העמדות וכן לאור סבב העמדות בין העובדים אשר היה נהוג בנתבעת, במסגרתו הוצב עובד במהלך המשמרת אף בעמדות פנימיות, שם יכול היה לשבת, אנו קובעים כי התבעת הוכיחה טענת ההגנה שבסעיף 2 לחוק הזכות לעבודה בישיבה.

50.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה- להידחות.

סוף דבר

51.בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 13,096.36 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.2010 (אמצע תקופת העבודה) ועד ליום התשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה- נדחים.

52.לאור התוצאה אליה הגענו ולפיה הסכום שפסקנו נמוך בצורה משמעותית מסכום התביעה כל צד יישא בהוצאותיו.

53.זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, (05 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.