לאחר 10 פרויקטים חתומים הסכום ישלם ב-2 תשלומים – 1 בחתימת חוזה ושני לאחר החלטת ועדת התכנון.
למען הסר ספק במקרה של מכירת החברה לצד ג' קריגר מתחייבת להמשיך בתנאים אלו.
(ההדגשות במקור)
התובעת קיבלה שכר כפי שסוכם – 10,000 ₪ נטו לחודש אשר חולק, ברוב החודשים, בין "שכר יסוד" בסך 6,000 ₪ לבין "מקדמה עמלות עתידיות" – 4,000 ₪. זאת עד לחודש דצמבר 2010. בחלק מהחודשים גם מופיע תשלום של 300 ₪ בגין דמי נסיעות.
יצוין כי על אף הכינוי בתלושי השכר, אף אחד מן הצדדים לא טען כי התשלומים בתלושי השכר היו על חשבון הבונוס/עמלות מכירות. זאת מאחר שבהתאם להסכם העבודה הסכום של 10,000 ₪ נטו היה בגדר "שכר יסוד" עליו התווספו העמלות שסוכמו כאמור בנספח ג' להסכם.
בהסכם העבודה סוכם שהנתבעת תבטח את התובעת החל מחודש השביעי בחברה בביטוח מנהלים (8.33% לפיצויים, 5% תגמולים ו-2.5% אובדן כושר עבודה), כאשר שבנספח א' כתבת שהיא תקבל ביטוח מנהלים מהיום שהבעלים יעשו, "גם הילה תקבל בו זמנית".
החל מחודש ינואר 2011 הופחת שכרה של התובעת לסך של 6,000 ₪. לטענת התובעת מדובר בהפחתה זמנית עקב בעיות בתזרימי המזומנים של הנתבעת, כאשר הנתבעים הבטיחו לתובעת שכספים אלה יוחזרו לה. לגרסת הנתבעת, לעומת זאת, ההפחתה נבעה מעזיבתו של מר ליפמן, שהביא את התובעת לעבודה, כמשקיע של הנתבעת. בהתאם לכך הופחת חלק משכר התובעת שמר ליפמן שילם. כמו כן חל שינוי בהגדרת התפקיד של התובעת כאשר ממנהלת כללית ואחראית על סגירת החוזים במסגרת פרויקט "תמ"א 38" הפך תפקידה לעבודה אדמיניסטרטיבית גרידא.
התובעת פוטרה בינואר 2012, נערך לה "גמר חשבון" שבמסגרתו קיבלה את שכר חודש 12.11, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים (סך של 13,750 ₪) והפרשי דמי הבראה.
11.הפחתת שכר – האם היה שינוי בתפקיד התובעת
התובעת בעלת רישיון תיווך במקרקעין ובעלת ניסיון בתחום הנדל"ן. ברם, לתובעת אין הכשרה או ידע במשפטים. התובעת התקבלה לתפקיד ניהולי אצל הנתבעת והוצגה כלפי צדדים שלישיים כ"מנכ"לית" (כך עולה מכלל העדויות שנשמעו בדיון).
הנתבעת הייתה מעוניינת לקדם פעילות יזמית בתוכנית "תמ"א 38" ולשם כך התקבלה התובעת לעבודה. תפקידיה של התובעת, כפי שפורטו בתצהירה ולא נסתרו, היו: איתור מבנים מתאימים, איתור אנשי קשר מקרב הדיירים, עריכת מפגשים עם הדיירים, עריכת פרזנטציות, ניסוח חוזים, קשר עם עורכי הדין, קבלת אישורי רשויות לגבי מצב תכנוני ומיתוג.
לגרסת הנתבעים מספר חודשים לאחר שהחלה התובעת לעבוד הם נוכחו לדעת כי אין לה ניסיון וידע בתחום כפי שהציגה. לכן הוחלט לפטר אותה. נוכח בקשותיה של התובעת, הסכימו לשנות את הגדרת התפקיד שלה, שהפך מתפקיד ניהולי לאדמיניסטרטיבי גרידא.
בניגוד לטענת הנתבעים, כלל העדים שהעידו מטעם שני הצדדים מצהירים על תפקוד משביע רצון של התובעת (כולל העד עו"ד חורב, שאף היה מוכן לתת לה המלצה). זאת ועוד, כלל העדים לא העידו על שינוי כלשהו בתפקיד התובעת בתקופה הרלבנטית: במהלך כל תקופת העבודה היא הוצגה כ"מנכ"לית" וביצעה תפקיד ניהולי.
הנתבעים ניסו להראות כי עו"ד מלמדובסקי היא זו שהייתה אחראית על חתימת ההסכמים עם הדיירים ובעצם החליפה את התובעת בחלק זה של עבודתה.
עו"ד מלמדובסקי הייתה עורכת דין צעירה ללא רקע בתחום הנדל"ן עת התקבלה לעבודה אצל הנתבעת. זו הייתה עבודתה הראשונה. אשר לתפקידה, לעומת זה של התובעת, היא העידה:
"אני עבדתי על ההסכמים בכל מה שקשור לפן המשפטי והיא (הכוונה לתובעת) ככל הידוע עבדה בכל החוזים במה שקשור לפן המנהלי... אני טיפלתי בכל החוזים בפן המשפטי ולא המנהלי. כל הידע שלי הוא בפן המשפטי".
(ע' 54 ש' 10-13).
אולם הידע והנסיון של התובעת היו בתחום תיווך מקרקעין ותפקידה היה להביא לכריתת הסכמים (לביצוע פרויקטים של תמ"א 38), לא לעריכת החוזה עצמו בהיבט הפורמאלי-משפטי.
על כן אין אנו מקבלים את גרסת הנתבעים שלפיה ההפחתה בשכר נבעה משינוי בתפקיד התובעת – ובהתאם שונה השכר הבסיס ואף הורדו העמלות שסוכמו.
למעלה מן הצורך נציין כי אם חל שינוי מסוג זה, מן הדין היה לערוך אותו בכתב, משעה שההסכם שבין הצדדים היה הסכם בכתב.
אנו מקבלים את גרסת התובעת, כפי שעולה מעדותה, שלפיה לא חל שינוי בתפקידה, והנתבעים ביקשו להפחית את השכר היסוד שלה, בשל בעיות בתזרים המזומנים של הנתבעת. זאת לתקופה מסוימת (שייתכן כי לא הוגדרה מראש) תוך הבטחה שכספים אלה יוחזרו לה. הפחתת השכר נמשכה כשנה, אך בתביעה דורשת התובעת הפרשי שכר בגין 9 חודשים בלבד.
בהתאם להלכה שלפיה אין לתת סעד בהיקף גדול מזה שנתבע, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום הפרשי השכר בסך של 36,000 ₪ (נטו).
הגם שהנתבעת לא טענה בעניין זה, יצוין כי לא ניתן לראות "הסכמה על דרך התנהגות" של התובעת לשינוי בשכר ששולם לה, בהתאם להלכה שנפסקה בדב"ע נד/3-86 יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ (פד"ע כז, 270). זאת מאחר שגרסת הנתבעת לא הייתה כי מדובר היה בשינוי חד צדדי של הסכם העבודה, לו הסכימה התובעת בהתנהגותה. הגרסה שאנו מקבלים (לאחר שנדחתה זו של הנתבעת) הייתה כי הנתבעת הבטיחה להחזיר את הסכומים שהופחתו משכר התובעת, ולא נכרת כל הסכם חדש הנוגע לשכר.
12.החזרי הוצאות רכב וטלפון
לגרסת התובעת הנתבעת הפרה את התחייבותה על פי הסכם עבודה לשלם לה החזר הוצאות רכב וטלפון נייד, שהועמדו על 800 ₪ לחודש.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת החזרי הוצאות כנגד הצגת קבלות.
בהתאם להסכם העבודה, התובעת זכאית להחזר הוצאות "כנגד קבלות" וכן יסופק לה טלפון סלולארי.
התובעת לא הגישה קבלות שבגינן ביקשה החזרים ולא הביאה ראיות באשר לסכום הנדרש.
אי לכך דין רכיב תביעה זה להידחות.
13.הפרשות לפנסיה ולתגמולים
כאמור, בהסכם העבודה סוכם כי החל מחודש השביעי לעבודתה התובעת תהיה זכאית להפרשות לפנסיה-תגמולים (5%), לפיצויים (8.33%) ולאבדן כושר עבודה (2.5%). אם ייעשה ביטוח מנהלים לשותפים (נתבעים 2 ו-3) קודם לכן, תחל זכאות התובעת ממועד זה.
אין חולק כי לא נעשו הפרשות עבור התובעת במהלך כל תקופת העבודה.
במקביל לא הוכח כי נעשו הפרשות או ביטוח מנהלים לנתבעים 2-3. מכאן שהתובעת זכאית החל מהחודש השביעי לעבודתה – מחודש יולי 2010 ועד לחודש ינואר 2012 – 19 חודשים. החישוב ייעשה על פי שכר הבסיס של התובעת – 10,000 ₪ לחודש, כפי שנדרש בכתב התביעה, לפי שיעור ההפרשה של 13.33% (5% תגמולים ו-8.33% פיצויים) אך תוך הפחתת הסכום שהתקבל בגין פיצויי פיטורים (13,750 ₪).
לפיכך התובעת זכאית ל:
10,000 ₪ 13.33% = 1,333 ₪ X 19= 25,327 ₪ פחות 13,750 ₪= 11,577 ₪ בגין פיצוי על העדר הפרשות.
14.עמלות
התובעת דורשת תשלום עמלות עבור 23 עסקאות שלגביהן נחתם הסכם, כפי שסוכם בהסכם העבודה. הסכום הנדרש לפי ההסכם הוא 5,000 דולר ארצות הברית על כל עסקה, כאשר שער הדולר לא יפחת מ-3.8 ₪ (19,000 ₪ לעסקה). העסקאות פורטו בנספח 7 לכתב התביעה (נספח 10 לתצהיר התובעת). בנוסף, מבקשת התובעת לחייב בעמלה בגין 15 עסקאות אשר במועד סיום עבודתה היו "לפני החתימה, בשלב מאוד מתקדם", ועצם החתימה היה "ענין טכני בלבד".
לגרסת הנתבעים התובעת הייתה זכאית לעמלה בגין 6 עסקאות שהיא הצליחה לסגור. אלה אכן שולמו לה - באמצעות שיפוץ שנעשה בדירה שלה.
ראשית נציין כי נספח ג' להסכם העבודה קובע כי העמלה תשולם "כנגד כל סגירת חוזה בניין של החברה" ובעת החתימה (תוך פיצול התשלום אחרי 10 עסקאות). החתימה הנדרשת היא של 75% מדיירי הבניין (האחוז הנדרש לאישור הפרויקט).
התובעת הייתה מנכ"לית החברה, כאמור לעיל, והיא זכאית לעמלה עבור "כל סגירת חוזה בניין של החברה" כמפורט בחוזה, ולא רק עבור ההסכמים שהיא חתמה בעצמה או שהייתה מעורבת בהם. זאת ללא כל קשר לעמלה שסוכמה או הובטחה לעו"ד מלדובסקי כפי שעולה מעדותה (ראו ע' 56, ש' 18-19 וע' 58, ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון).
יצוין כי פרשנות זו ברורה מנוסח ההסכם המתייחס לזכאות לעמלה על כל "סגירת" חוזה של החברה. ככל שיש ספק באשר לפרשנות, יש ליישם את הכלל שלפיו החוזה יפורש נגד המנסח, קרי, נגד הנתבעת. על כן, זוהי התוצאה המתבקשת.
לעומת זאת, אין כל סעיף בהסכם - ולא הוכח בדרך אחרת שכך סוכם - שהתובעת זכאית לעמלה עבור עסקאות שהיו בשלב ההתגבשות אך טרם נחתמו במועד סיום העבודה.
מכאן שאין לקבל את הטענה באשר ל-15 עסקאות אשר לדעת התובעת (שאף לא הוכחה) היו "לקראת חתימה" במועד עזיבתה.
15.עסקאות שעבורן זכאית התובעת לעמלה
התובעת הגישה רשימה של 23 חוזים חתומים, לגביהם דרשה תשלום עמלה, כדלקמן:
1) ש"י עגנון 26, תל – אביב.
2) אפטר 7, תל – אביב.
3) בבלי 42 – 40, תל אביב.
4) לואי מרשל 46, תל – אביב.
5) בזל 34, תל – אביב.
6) בן – גוריון 6, תל – אביב.
7) בני דן 54 – 56, תל – אביב.
8) תנאים 18 – 12, תל – אביב.
9) בראלי 14, תל – אביב.
10) ברטנורא 22, תל – אביב.
11) ברלינר 10, תל – אביב.
12) ברקסון 5, תל – אביב.
13) משה שרת 14, תל – אביב.
14) ירמיהו 28, תל – אביב.
15) הרא"ה 119, ר"ג.
16) ענתות 35, תל – אביב.
17) יהודה המכבי 36 - 32, תל – אביב.
18) תל חי 29 ר"ג.
19) טאגור 13 – 3, תל אביב.
20) יונתן הוופסי 6, תל – אביב.
21) משה שרת 56, ר"ג.
22) ברטנורא 17, תל – אביב.
23) בבלי 44, תל – אביב.
אשר לעסקאות המפורטות לעיל, הנתבעת הודתה כי נחתמו שישה חוזים שלגביהם זכאית התובעת לעמלה. עם זאת לטענת הנתבעת עמלה זו שולמה: אפטר 7, לואי מרשל 46, תנאים 12-18, בראלי 14, יהודה מכבי 32-36 ו- טאגור 3-13.
אי לכך יש לדון ב"טענת פרעתי" שהעלתה הנתבעת.
מתוך העסקאות, התובעת המציאה העתק של חוזים חתומים בעניין 13 עסקאות (כולל ה-6 שאינן במחלוקת).
ההסכם החתום מהווה ראיה לכאורה לזכות התובעת. אם הנתבעת טוענת (למשל לגבי העסקה בבבלי 40-42) שלא נכרת הסכם מאחר שלא הגיעו לחתימה של 75% מהדיירים – על הנתבעת הנטל להוכיח זאת ולסתור את החזקה העולה מהצגת החוזה החתום.
אשר לעסקה "ענתות 35, תל אביב", היא נחתמה, לפי נוסח ההסכם, ב-15.2.09. כלומר, לפני שהתובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת. אולם, ב"נספח עמלות" סוכם שה"תנאים תופסים גם על עסקאות של השנה האחרונה מהיום שהילה התחילה לעבוד בחברה". עסקה זו נכללת בתקופה המזכה – שנה לפני תחילת העבודה של התובעת אצל הנתבעת, ומתיישבת עם טענת התובעת שלפיה היא החלה לעבוד לפני שהוקמה הנתבעת, אצל הנתבעים 2-3.
מכאן שגם עבור עסקה זו זכאית התובעת לעמלה.
הצהרת התובעת לגבי העסקאות, מעבירה את הנטל הראייתי אל הנתבעת. מתוך רשימת 23 העסקאות, היחידה שבעניינה הורם הנטל היא זו של ברטנורא 17, תל אביב, שנחתמה ב-17.6.12, קרי, לאחר שהתובעת סיימה לעבוד. לכן, אין התובעת זכאית לעמלה עבור עסקה זו.
שוכנענו שהתובעת הוכיחה כי היא זכאית לעמלה בגין 22 מתוך 23 העסקאות המופיעות ברשימה.
אשר לטענת פרעתי – נזכיר כי משמעותה של טענת הגנה זו היא כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב ההגנה, אין התובע זכאי לכל חלק מהסעד המבוקש.
לגבי העובדות ה"מדיחות" הנטענות, נטל ההוכחה הוא על הנתבע (יעקב קדמי, על הראיות - הפן האזרחי, עמוד 326 וע"א 641/66, שפיר נ. שפיר, פ"ד כ"א (2) 364). כלומר, הנטל הראייתי בטענת "פרעתי" הוא על הנתבעת.
הנתבעת לא טענה כי שילמה בפועל עבור 6 העסקאות הנטענות, אלא שנעשה מעין "קיזוז" עם ארונות המטבח שסופקו לתובעת. התובעת אישרה בחקירתה כי דלתות ארונות המטבח בביתה הוחלפו מבלי ששילמה על כך. עם זאת, לדברי התובעת היה מדובר ב"טובה לעזור לה", כאשר עלות התיקון מקסימום 2000-3000 ש"ח (ע' 16, ש' 23-26 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעים לא הוכיחו כי מדובר בשיפוץ או תיקון שנעשה על חשבון העמלות המגיעות לתובעת. חשוב מכך - לא הוכחה עלות התיקון, על מנת לאפשר קיזוז עם הסכומים המגיעים לתובעת, או לראות בכך תשלום עבור עמלות, המהוות חלק משכר העבודה של התובעת.
נוכח קביעתנו לעיל, התובעת זכאית לעמלה בסך 418,000 ₪ בגין עסקאות שביצעה.
16.הרמת מסך
התובעת ביקשה להרים את מסך ההתאגדות של החברה-הנתבעת על מנת לחייב גם את הנתבעים 2-3 כבעלים מהטעמים הבאים: התובעת החלה את עבודתה בחודש אוגוסט 2009 (טרם שהוקמה הנתבעת) אצל הנתבעים באופן אישי, ששילמו לה את שכרה מכיסם הפרטי; עירוב נכסים בין הנתבעים 2-3 לנתבעת, חלק מהזכויות רשומות על שם הנתבעים הנוהגים לשעבד את נכסיהם האישיים להבטחת התחייבויות הנתבעת וכן התנהגותם החריגה והאלימה של הנתבעים (בעיקר נתבע מס' 2).
בתצהיר התובעת תואר אירוע של הפרת הסכם נוסף, כדלקמן:
"אם לא די בכך, בטרם תחילת עבודתי אצל הנתבעים, הוציאו ממני הנתבעים 1 ו-2, בדרכי כזב ורמיה סכומי כסף רבים, כשהם עושים זאת אגב הבטחות כוזבות כי הם רואים בי חלק מן החברה אשר עתידה לקום; ובמה דברים אמורים; במהלך חודש יוני 2009, פנו אלי הנתבעים 1 ו- 2 בהצעה עסקית לרכישת מחצית מזכויותיהם בזכויות הבניה בגג ברחוב גורדון 33 בתל – אביב. על סמך מצגיהם של הנתבעים 1 ו- 2 חתמתי עימם על הסכם ובמסגרתו הפקדתי אצל נאמן מטעם הנתבעים 1 ו- 2 סך של 277,700 ₪ (להלן: "סכום הפקדון"), כל זאת בהתאם לתנאי ההסכם (להלן: "הסכם גורדון"). משלא עמדו הנתבעים 1 ו- 2 בתנאי הסכם גורדון ואף לא השיבו לי את כספי, התלוננתי ודרשתי את כספי מספר פעמים; או אז במהלך שנת 2011, פנה אלי הנתבע 2 והציע לי דרך מוצא להשבת החוב. כשהוא עושה זאת תוך שימוש במצג כי אני חלק מן החברה וכי ברצונם בי כשותפה, במסגרתה אני ילווה להם סך נוסף של 130,000 ₪, אשר יצטרפו לסכום הפיקדון ובסך הכל כ- 400,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), אשר יוחזרו אלי בתוספת של 50% (כ- 200,000 ₪) עם מכירת זכויותיהם של הנתבעים בבניין ברחוב ירמיהו 28 בתל אביב (להלן: "הסכם ירמיהו") משלא עמדו הנתבעים 1 ו- 2 גם בתנאי הסכם ירמיהו לא נותרה לי ברירה אלא לפנות להליכים משפטיים; רק לאחר איומים בתביעות ופתיחת הליכים משפטיים מקיפים, ולא לפני שהתעלמו ממני זמן רב, אגב גרימת עוגמת נפש מרובה, בא עימי הנתבע 2 בדברים והסכים להשיב לי את ההלוואה.
ביום 20.6.12, חתמתי עם נתבע 2 על הסכם להסדר החזר ההלוואה מאת הנתבע 2, נכון למועד זה ולמען הגילוי הנאות כספי הלוואה כאמור הושבו אלי, כאמור לא לפני שנשאתי בהוצאות משפטיות מרובות ועוגמת נפש שנגרמה לי".
על פי פקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983, חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות.
העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו"
(ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).
סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות הבאות:
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...
המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים.
יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן.
עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי. כפי שנפסק בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ (17.12.02):
"העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".
אשר לאירוע ההשקעה/הלוואה שנתנה התובעת ושבסופו של דבר הוחזרה לה – מדובר ביחסים עסקיים רגילים בין משקיע לבין מיזם פרויקט, שאינו קשור ליחסי עובד-מעביד, או להתנהלות הנתבעת כלפי נושיה או עובדיה.
גם העובדה שהתובעת עבדה בתחילת התקופה אצל הנתבעים – טרם שהוקמה הנתבעת כדין – לא מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות. היחסים בין הצדדים בתקופה הנטענת, לפני שנכרת חוזה עבודה, לא התבררו עד תום. יתר על כן, אין בתביעה דרישה הנוגעת להפרת זכויות התובעת בתקופה שקדמה להקמת הנתבעת.
לצורך ביצוע כל פרויקט תמ"א 38 הוקמה חברה חדשה. העיד על כך עו"ד חורב: "מקובל בכל הענף הזה לייחס חברה לכל פרויקט כדי לא לערבב בין הפרויקטים. כי נכנסים משקיעים ולכן מוקמת חברת פרויקט. כדי לא לגרור גירעונות או טובות מפרויקט לפרויקט" (ע' 7-8 לפרוטוקול הדיון).
גם מר גל, הנתבע 2, הסביר כי "כל פרויקט הוא בפני עצמו, יש לו תיק הוצאות והכנסות משלו" כך פעלו בהמלצת רואה חשבון ועורך דין, כאשר "חברת קריגר היא חברה פעילה, היא חברת ניהול של כל יתר החברות שגם הן פעילות..." ע' 32, ש' 24-28 לפרוטוקול הדיון).
שיטת העבודה הזו – כפי שעולה מעדותם של עו"ד חורב ושל גל, מצביעה על הפרדה בין חברה לחברה ולאו דווקא על עירוב נכסים. ההנמקה הנטענת לפעולה בדרך זו נראית לנו סבירה, והתובעת – אשר הנטל הראייתי על כתפיה – לא הוכיחה כי מדובר במעשה רמיה, או מעשה שמטרתו לפגוע בזכויות של צדדים שלישיים (או שפגיעה כזו אכן התרחשה).
אשר להתנהלותו החריגה של גל, אשר תוארה בעדותה של עו"ד מלמדובסקי שלפיה אמר לה בצורה בוטה ביותר שאולי היא "תקפוץ מהחלון" או שיבוא עם סכין וידקור את כולם", ציינה העדה:
"היו לי שם שנתיים ממש קשות, אחרי שהילה עזבה כל האש כוונה אליי, זאת הייתה תקופה של טלפונים בשעות הזויות, בשש בבוקר מה קורה, איך את מעיזה לישון, אם אני לא ישן איך את ישנה, ואז הסיפור של החלון והסכין, רק בצורה יותר מאיימת" (ע' 60 לפרוטוקול הדיון).
דברים אלה אמינים עלינו וחמורים ביותר (נציין כי לא נתבע סעד הנוגע להתנהגות וההתנהלות במקום העבודה) אבל לא מהווים עילה להרמת מסך של הנתבעת, שהיא חברה שלכאורה הוקמה ופועלת על פי דין.
אשר על כן לא מצאנו שקיימת הצדקה להרמת מסך, ומכאן שאין עילה לחיוב הנתבעים 2-3 באופן אישי.
17.לסיכום
נוכח האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:
-
סך של 36,000 ₪ נטו בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 11,577 ₪,בגין הפרשות פנסיה ולפיצויים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
-
סך של 418,000 ₪ בגין עמלות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.
התביעה כנגד נתבעים 2-3 נדחית. מאחר שמדובר בייצוג משותף, ומשעה שרק הנתבע 2 התייצב לעדות, אותה נתן גם בשם הנתבעת – אין אנו מחייבים בהוצאות משפט בגין דחיית התביעה כנגד הנתבעים.
17.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, 25 מאי 2016, י"ז אייר תשע"ו, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר אליעזר גוטליב נציג ציבור עובדים
|
|
עידית איצקוביץ
שופטת
|
|
מר זהר זלמן אקשטין נציג ציבור מעסיקים
|