1.הנתבעת מפעילה מספר מסעדות בתל-אביב. התובעת עבדה אצלה במשך שלוש שנים, במהלכן קודמה עד תפקיד "סו-שף" (Sous Chef). לאחר שהתפטרה בשל עומס עבודה, הגישה את התביעה שבפניי, שרכיביה המרכזיים הם הפרשי גמול שעות נוספות ופיצויי פיטורים.
התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות
2.הנתבעת מאגדת תחת כנפיה מספר מסעדות תל-אביביות, ובהן מסעדות הרברט סמואל, טאפס אחד העם, מונטיפיורי, עלמה ועוד. התובעת הועסקה אצלה כטבחית וכ"סו-שף" במשך שלוש שנים בדיוק, מיום 1.3.10 עד ליום 28.2.13, כשהיא מנוידת לעתים בין המסעדות לפי הצורך.
למען הסדר הטוב אציין שבשנות עבודתה הראשונות של התובעת היא הועסקה על ידי חברה אחרת, בשם עדיס הרברט סמואל בע"מ, אך מיום 1.7.12 היא החלה להיות מועסקת על ידי הנתבעת – תוך שהובטח לה כמו גם לשאר העובדים רצף זכויות מלא (ראו נספח 2 לתצהיר בליס – "הודעה לעובד על חילופי מעסיקים ושמירת רצף זכויות", עליה חתמה גם התובעת). בין הצדדים אין כל מחלוקת בדבר אחריותה המלאה של הנתבעת למלוא זכויותיה של התובעת כעובדת למן תחילת עבודתה (על כן, ועל מנת להקל על הקריאה, מכאן ואילך אתייחס אל הנתבעת כאל מעסיקתה של התובעת, על אף חילופי המעסיקות).
3.קודם לתחילת עבודתה הפורמלית בנתבעת, ביום 1.3.10, למדה התובעת בבית-הספר לקולינריה "בישולים". רכיב התביעה הראשון שבו נדון בהמשך עניינו בטענתה שהייתה זכאית לשכר מינימום עבור תקופת התמחות בת חודש ימים, במהלכה עבדה ללא שכר במסעדת הרברט סמואל, במסגרת לימודיה. עם סיום לימודיה החלה התובעת לעבוד כטבחית באותה מסעדה, לאחר מכן עברה לעבוד במסעדת טפאס אחד העם, ובנובמבר 2012 החלה לעבוד במסעדה חדשה בשם עלמה.
עם תחילת עבודתה קיבלה התובעת הודעה על תנאי העסקתה (ההודעה מיום 1.3.10 צורפה כנספח 1 לתצהיר בליס). ביום 1.7.12, בד בבד עם כניסתה של הנתבעת בנעלי החברה הקודמת שהעסיקה את התובעת, ועם העברתה של התובעת לעבוד במסעדת טפאס אחד העם, נחתם בין הצדדים הסכם העסקה חדש (נספח 4 לתצהיר בליס), שכלל שינויים לעומת תנאי ההעסקה הקודמים. ארבעה חודשים מאוחר יותר, בתחילת נובמבר 2012, עם מעברה של התובעת לעבודה כ"סו-שף" במסעדת עלמה, שונו עוד פעם תנאי העסקתה – אדון בהם בהמשך – אך בזו הפעם נעשה השינוי בעל-פה, בלא שנחתם בין הצדדים הסכם העסקה חדש.
4.התובעת טענה בכתב תביעתה שעם תחילת עבודתה בעלמה, ובמיוחד חודש ימים לאחר מכן עם פיטוריו של שף המסעדה, הורעו תנאי עבודתה באופן קיצוני, והיא נדרשה לעבוד שבעה ימים בשבוע, לעיתים אפילו 20 שעות ביממה, כמעט ללא שינה, בתנאים שתוארו על ידה כלא אנושיים, עד כדי כך שהיא הגיעה לאפיסת כוחות וביקשה להתפטר. לטענתה, היא התבקשה להישאר בעבודה חודש אחד נוסף על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן להחלפתה, בקשה לה היא נענתה ונותרה בעבודה חודש נוסף, שאז עזבה תוך שהיא דורשת פיצויי פיטורים כדין מפוטרת. יום עבודתה האחרון היה 28.2.13.
5.כתב התביעה שבפניי, שהוגש ביולי 2013, כלל את רכיבי התביעה הבאים: פיצויי פיטורים, פיצוי בגין חודש "ההכשרה" שכבר הוזכר קודם לכן, פיצוי בשל אי מתן מנוחה שבועית והתנהלות שלא בתום לב בקשר עם התקופה שבה הועסקה התובעת במסגרת עלמה, וכן דרישות לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות.
דיון קדם משפט התקיים ביום 1.7.14 בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) אירית הרמל. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. דיון הוכחות התקיים בפני מותב זה ביום 30.3.15. במהלכו נחקרו תחילה עדי התובעת: גב' אביה פרנס, גב' ענבר נגב וגב' נעם מן – שתיים מהן עובדות לשעבר של הנתבעת ואחת עודנה עובדת הנתבעת – מר תום פלר שהיה בן זוגה של התובעת בתקופה הרלוונטית והתובעת עצמה. לאחריהם, נחקרו עדי הנתבעת: מר גיא בליס, שניהל את מסעדת הרברט סמואל ומיולי 2012 מונה למנכ"ל הנתבעת, מר יונתן רושפלד, השף הראשי של המסעדות וגב' עמליה פז, מנהלת כספים. בתום דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.
דיון והכרעה
התביעה לשכר מינימום עבור חודש ההתמחות בפברואר 2010
6.בכתב התביעה טענה התובעת שעבדה במשך חודש ימים שלם ללא תמורה אצל הנתבעת במסעדת הרברט סמואל, כ"סטאז'" ו"הכשרה", ועל כן לשיטתה היא זכאית לפיצוי בגובה שכר המינימום החודשי שעמד באותה העת על 3,850 ₪. לתצהירה צירפה התובעת "תיעוד בזמן אמת" מהיומן האישי שלה בדבר משמרות שביצעה לטענתה במסעדת הרברט סמואל (נספח 1), וכן צירפה את תעודת הגמר וגיליון הציונים שלה מיום 8.3.10 מ"בישולים – בית הספר הגבוה לקולינריה" שבהם מצוין שקיבלה ציון 100 בסטאז' מעשי שבוצע בהרברט סמואל. במענה לכך, העיד בליס בתצהירו מטעם הנתבעת, שמדובר כפי הנראה בתקופת לימודים קצרה במסעדה שנעשתה לצורך השלמת מטלות לימודים וקבלת תעודת גמר. עוד הדגיש בליס שמעיון באותם העתקים מיומנה האישי שצירפה התובעת עצמה, עולה בבירור כי היא הגיעה למסעדת הרברט סמואל במשך ימים ספורים באותו החודש – שישה ימים בדיוק על פי היומן – ובימים אחרים למדה, היתה במסעדה אחרת בשם טורקיז, או שלא מסומן עליהם דבר.
7.על פי ההלכה הפסוקה, כדי לקבוע האם "מתלמד" או "מתמחה" זכאי לשכר מינימום אם לאו, יש לבחון תחילה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. לצורך הכרעה בשאלה זו על בית-הדין להפעיל את המבחנים הרגילים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. ככל שהתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, זכאי המתלמד לשכר מינימום. זאת, אף אם הוכשר והשתלם במהלך התקופה, ואף אם נתן מראש את הסכמתו לכך שלא יקבל שכר עבודה בתקופת ההכשרה (ראו: עע 1054/01 טוילי נ' דהרי, פד"ע לז 746 (24.4.02); עע 1182/02 עו"ד קאזיס נ' ארייט, פד"ע לח 394 (10.11.02), עע 712/07 מנשרוף נ' גלנצר (13.5.09)).
במקרה שלפניי, התובעת לא פירטה, לא בתביעתה ולא בתצהירה, באיזה אופן "השתלבה" בעבודת המסעדה בתקופה שבה התמחתה, אם בכלל, מי פיקח על "עבודתה", אם בכלל, ובעיקר היא לא פירטה כלל מה היתה מסגרת העבודה. באופן ספציפי, אין בתצהירה או בכל מקום אחר בתיק כל עדות או ראיה מצידה בדבר מספר ימי העבודה שבהם עבדה בשבוע או בסך הכל במהלך אותו החודש, למעט טענה כללית ולא מפורטת על כך שעבדה חודש ימים. הצילומים מדפי היומן שצירפה התובעת עצמה סותרים לכאורה את הטענה הזו, ומהם עולה שהיא הגיעה למסעדה שישה ימים בלבד לכל היותר בכל החודש. התובעת גם לא פירטה כמה שעות כללה כל משמרת במהלך אותה תקופת התמחות, והאם בכלל דובר במשמרות מלאות. נסייג קביעה זאת בכך שהתובעת במענה לשאלה שהופנתה אליה בסוף חקירתה הנגדית נגדית ציינה "עשיתי 136 שעות" (עמ' 15 ש' 12) אך מדובר בנתון שלא הוזכר קודם לכן בתביעה או בתצהיר, ואפילו לפיו, לא ברור מדוע טענה התובעת שהיא זכאית לשכר עבודה עבור חודש מלא, שכן לכאורה אפילו היקף העבודה הנטען הזה הינו רחוק מ- 186 השעות לחודש עבודה המהוות משרה מלאה.
ולבסוף, התובעת גם לא פירטה מה היה תפקידה במהלך התקופה הזו, האם אכן נדרשה לעבוד במטבח במשך כל המשמרות, או שאולי בחלק מהזמן היא פשוט צפתה בעובדים אחרים, כחלק מתהליך הכשרתה בבית הספר לבישול. גם העדים מטעמה לא התייחסו ולא תרמו דבר לעניין תקופת התמחות. ולבסוף, התובעת צירפה לסיכומיה, שלא כדין ומבלי שביקשה רשות לכך, הודעת טקסט שנשלחה אליה כביכול בתקופת ההתמחות על ידי מי שהיה אחראי עליה במסעדה, כך לפי טענתה. משלא נכללה ההודעה במסכת הראיות, ולחלופין לא הוגשה בקשה מסודרת לצירופה באיחור, אני נענה לבקשת הנתבעת (סעיף 8.1 לסיכומיה) ואיני מביא את האמור בה בכלל מסכת הראיות לצורך ההכרעה ברכיב תביעה זה.
לאור כל זאת, המסקנה הברורה הינה שהתובעת לא עמדה בנטל שהיה מוטל עליה להוכיח קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה זו, ובכל מקרה גם לא הוכיחה את היקף "העבודה", ומשכך דין רכיב תביעתה זה להידחות.
הפרשי שעות נוספות בגין תקופת העבודה במסגרת הרברט סמואל
8.באשר לרכיב תביעה זה, עלי להכריע תחילה מהו שכר הבסיס השעתי לפיו יש לחשב את גמול השעות הנוספות. התובעת טוענת ששכרה היה 25 ₪ נטו לשעה, ואילו הנתבעת טוענת שהשכר עמד על 21 ₪. המחלוקת בין הצדדים נובעת מהאמור ב"הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה" שנמסרה לתובעת עם תחילת עבודתה. בסעיף 7 להודעה נאמר ששכרה השעתי של התובעת יעמוד על 21 ₪ לשעה ברוטו, אך בנוסף הוסכם כך:
"בנוסף לשכר המפורט בסעיף 7 לעיל, העובד יהיה זכאי לבונוס חודשי השווה לסכום אשר יביא את משכורתו נטו של העובדה ל- 25 ₪ כפול מספר השעות שהעובד עבד במשך אותו חודש קלנדארי. לדוגמא: במידה והעובד עבד בחודש מסוים 100 שעות, אזי משכורתו של העובד בתוספת הבונוס כאמור יביאו את שכרו של העובד להיות 2,500 ₪ נטו".
מהאמור עולה בבירור שהנתבעת פיצלה באופן מלאכותי ואסור את שכרה של התובעת ל"שכר" ול"בונוס חודשי" שלא היה תלוי בדבר, ושולם בגין ביצוע העבודה הרגילה והשוטפת. על פי הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח, במקרה שכזה "רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד". על כן צודקת התובעת בטענתה שאת גמול השעות הנוספות שלה יש לחשב על בסיס שכר שעתי של 25 ₪ נטו.
9.אשר לגובה הפרשי גמול השעות הנוספות המגיע – התובעת תבעה הפרשי גמול שעות נוספות בסך 500 ₪ לכל חודש, ולאחר שהכפילה סך זה ב- 32 חודשים, טענה שהסך שהנתבעת נותרה חייבת לה הינו 16,000 ₪. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שאין בידי לקבל את תחשיב התובעת, וזאת מהנימוקים הבאים:
ראשית התובעת חישבה את הגמול המגיע לה לשיטתה לפי 32 חודשים, דהיינו עד אוקטובר 2012, בעוד שבפועל אין למעשה מחלוקת שבתחילת יולי 2012 נחתם עימה הסכם העבודה חדש (נספח 4 לתצהיר בליס) שבו הוסכם על שכר שעתי של 28 ₪ ברוטו, ללא רכיב הבונוס הפיקטיבי שהיה חלק ממבנה השכר עד אז, ועם תשלום גמול שעות נוספות על פי החוק. משכך, בכל מקרה יש להפחית ארבעה חודשים מתחשיב התובעת, ועוד חודש אחד נוסף כיוון שאין מחלוקת שהתובעת לא עבדה כלל ביוני 2012;
שנית הנתבעת הפנתה בסיכומיה לשורה ארוכה של נתונים שגויים להבנתה שבהם עשתה התובעת שימוש לצורך תחשיבה (ראו בסעיף 56 עד 50 לסיכומיה, ורק כדוגמא ראו ההקלדה הכפולה והשגויה – פעמיים 31.3.11 – שכמובן הוסיפה לתובעת שעות נוספות שלא ביצעה). לאחר שעיינתי בטיעוני הנתבעת בקשר לכך, השתכנעתי אף אני שמדובר בנתונים שגויים שכמובן לא מאפשרים להסתמך על תחשיב התובעת;
ושלישית התובעת ערכה את תחשיביה לפי חישוב "ממוצע חודשי" של שעות נוספות, להבדיל מחישוב מדויק חודש חודש. הנתבעת טענה שכל דוחות הנוכחות הומצאו לתובעת, ועל כן לא היתה מניעה שתערוך חישוב מדויק. התובעת לא הכחישה שקיבלה את כל דוחות הנוכחות, אך לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא בוצעו חישוביה על בסיס "ממוצע" ולא כתחשיב מדויק ("לקחתי דוגמא, אין לי שום בעיה להביא את כולם, לקחתי 8 דוגמאות שזה נחמד" עמ' 7 ש' 10). על כן, גם מטעם זה איני רואה מקום להסתמך על תחשיביה. אוסיף, שלא נעלמה ממני טרוניית התובעת על כך שגם הנתבעת לא צירפה לתצהיריה את כל דוחות הנוכחות. הנתבעת אכן לא צירפה אותם, וטענה באופן מעורר סימני שאלה כי הם "נדרסו" ו"נעלמו" לאחר שנמסרו לידי התובעת (עמ' 8 ש' 24). מכל מקום, אין בכך כדי לשנות את העובדה שהדוחות כולם אכן נמסרו בשלב גילוי המסמכים לתובעת, כפי שב"כ התובעת עצמה הודתה (עמ' 9 ש' 7). על כן, ומשבחרה התובעת עצמה שלא לעשות בהם שימוש בתצהיריה ולא לכלול אותם בנספחים לתצהירה, אין מקום להסתמך על תחשיביה "לפי ממוצע".
10.עד כאן דחיתי את תחשיב התובעת, לפיו כאמור היא היתה זכאית לטענתה להפרשי גמול שעות נוספות בסך 16,000 ₪ בגין תקופת עבודתה הראשונה. עם זאת, אין משמעות הדבר שאין היא זכאית להפרשי גמול שעות נוספות בכלל. בסעיפים 36 ו- 61 לסיכומי הנתבעת נטען, כי במידה ותתקבל טענת התובעת באשר לזכותה לחישוב שכר לפי 25 ₪ לשעה – וכאמור קיבלתי את טענתה זו – הרי שהתחשיב הנכון של הפרשי גמול השעות הנוספות המגיעים הינו 6,218 ₪. בהעדר ראיה לסתור, אני מקבל את תחשיב הנתבעת כנכון, ומורה שעליה לשלם לתובעת בגין תקופת עבודתה הראשונה הפרשי גמול שעות נוספות בסך 6,218 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.11 (אמצע התקופה בגינה משולמים ההפרשים) ועד למועד התשלום בפועל.
הפרשי גמול שעות נוספות בגין תקופת העבודה במסעדת עלמה
11.כפי שציינתי עוד קודם לכן, בארבעת חודשי עבודתה האחרונים הועסקה התובעת במסעדה חדשה בשם עלמה. אף שלא נחתם הסכם ההעסקה חדש בין הצדדים, מכתבי הטענות עולה שאין מחלוקת על כך שעבור תקופה זו נקבע לתובעת שכר עבודה חודשי של 8,000 ₪, ובנוסף לו תשלום קבוע עבור "שעות נוספות" בסך של 900 ₪ (ראו לעניין זה גם את תלושי שכרה של התובעת, נספח 2 לתצהיר פז).
ברם, התובעת טענה שעבדה בתקופה זו 7 ימים בשבוע, למעט יום מנוחה אחד בתאריך 14.11.12, ובסך הכל עבדה במהלך נובמבר 2012 לא פחות מ- 567 שעות (!), בדצמבר 2012 501 שעות, בינואר 2013. משכך, ועל פי תחשיב שכללה בכתב תביעתה, טענה שהיא זכאית בגין ארבעה חודשים אלה לגמול שעות נוספות בסך 71,820 ₪. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את טענות התובעת, טענה שהיא קיבלה מנוחה שבועית, לקחה בתקופה זו ימי חופשה וגם נעדרה לצורך מחלת אמה, ומשכך "הפיצוי המבוקש הינו מופרך ומוגזם לארבע משכורות בגין תקופת עבודה כה קצרה (סעיף 42 לכתב ההגנה).
12.אין מחלוקת על כך שלא קיימים דוחות נוכחות ביחס לארבעת חודשי העבודה האחרונים. הנתבעת טענה שאת האחריות להעדרם יש להטיל על התובעת, שהיה בידה לפי הטענה קוד כניסה למחשב שבאמצעותו היתה יכולה ואמורה לדווח על שעות כניסה ויציאה. איני מקבל את הטענה. האחריות לעקוב ולוודא שהעובד ממלא דוחות נוכחות מוטלת על פי דין על המעסיק. אוסיף, שמר רושפלד, השף הראשי של הנתבעת, הודה במהלך חקירתו הנגדית שאכן היה זה באחריות מנכ"ל הנתבעת לעקוב אחרי שעות עבודתה של התובעת גם בתקופה זו, וכלשונו "זה שהוא לא עקב, זאת טעות גדולה מאד שלו" (עמ' 29 ש' 13). למעלה מהנדרש אוסיף, שלא נעלמה מעיני העובדה שהעדים מטעם הנתבעת טענו שכל עובד אמור להיכנס למחשב ולהקליד זמני כניסה ויציאה (עדות פז, עמ' 22 ש' 14, עדות בליס עמ' 33 ש' 23 וילך), אך אפילו אניח לטובת הנתבעת שזו היתה הדרישה, מדוע לא הופנתה תשומת ליבה בסוף החודש הראשון לעבודתה לכך שהיא לא עשתה זאת? לאור כל האמור, המסקנה הינה שהנתבעת לא מילאה אחר חובתה לערוך רישום שעות נוכחות במהלך כל אותם ארבעה חודשים.
13.בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, במקרה שבו המעסיק לא מציג רישומי נוכחות בתובענה לתשלום גמול שעות נוספות שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה "תהא חובת ההוכחות על המעסיק כי העובד לא עמדה לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". עם זאת, סעיף 25ב(ב) מסייג וקובע שנטל ההוכחה במקרה שכזה יהיה על המעביד "רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות". הנתבעת במקרה שלפניי לא הרימה את הנטל להוכיח שהתובעת לא עבדה 15 שעות נוספות בשבוע, ועל כן המסקנה היא שעליה לשלם לה לכל הפחות בגין 15 שעות נוספות בשבוע לכל אורך ארבעת חודשי עבודתה האחרונים, ודומה שאף הנתבעת הודתה בכך בסעיף 71 לסיכומיה, גם אם בחצי פה.
14.ברם, לאור טענת התובעת שעבדה מספר שעות נוספות גבוה בהרבה מ- 15 שעות בשבוע, ברור שהנטל היה עליה להוכיחן. האם היא עמדה בנטל הזה? בטרם אפנה לניתוח העדויות והראיות בעניין זה, אבהיר שלצורך הוכחת רכיב תביעתה זה, אין צורך שהתובעת תוכיח את מספר השעות הנוספות שעבדה "מעבר לכל ספק סביר", כפי נטל ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה במשפט פלילי. עסקינן בהליך אזרחי, ומשכך די בכך ש"כף המאזניים הראייתית" נוטה לצידה של התובעת, על מנת שהיא תזכה בתביעתה ותהא זכאית לגמול השעות הנוספות הנטען על ידה.
לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת הוכיחה את תביעתה זו, והיא זכאית לגמול שעות נוספות כפי הנטען על ידה. להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנה זו:
ראשית תצהירה של התובעת בקשר לשעות עבודתה במסעדת עלמה הינו ארוך ומפורט (ראו סעיפים 14 עד 40), ולא פחות חשוב מכך, על פי התרשמותי, גרסתה עמדה בהצלחה במבחן החקירה הנגדית. כך, מאחר שהתובעת לא נשאלה כל שאלה בנוגע למספר ימי עבודתה – שבעה ימים בשבוע לטענתה לאורך כל ארבעת החודשים – דומה שאף הנתבעת אינה טוענת שטענה זו אינה נכונה. הנתבעת נשאלה שאלות לגבי שני תאריכים ספציפיים, ה- 26.12.12 וה- 3.1.13 שבהם נפצעה התובעת מסכין ולכן לפי הטענה לא נשארה בעבודה כל היום (עמ' 10 ש' 25 עמ' 11 ש' 3, עמ' 12 ש' 26) אך אפילו אניח לטובת הנתבעת שאכן לגבי ימים אלה טענות התובעת בדבר מספר שעות עבודתה אינן מדויקות, אין בכך לדעתי כדי לשנות את ה"תמונה הכוללת" לגבי ההיקף האדיר של שעות עבודה שביצעה התובעת במהלך ארבעת החודשים;
שנית העדה הראשונה מטעם התובעת, גב' אביה כזום פרנס, שהיא עדיין עובדת של הנתבעת – ובכך כמובן יש משום חיזוק לעדותה כנגד הנתבעת – העידה שעבדה עם התובעת במסעדת עלמה מ"ההתחלה, עוד בתקופה שלפני פתיחת המסעדה, בשלב הקמה וההרצה" (סעיף 2 לתצהירה). כזום אישרה בעיקרה את גרסתה של התובעת, על כך שהייתה מגיעה לעבודה השכם בבוקר – בין 06:00 ל- 06:30 – ועובדת ברציפות עד אחת בלילה. הנתבעת, באופן תמוה ממש, בחרה לשאול אותה שאלה אחת בלבד, שבה היא התבקשה לאשר והיא אכן אישרה שבדצמבר 2012 שהתה במשך חמישה ימים בחופשה בפריז (עמ' 16 ש' 17). משלא נשאלה העדה שאלות כלשהן לגבי העניין המרכזי עליו העידה בפירוט בתצהירה – מתכונת עבודתה של התובעת – אני מקבל את האמור בתצהירה בעניין זה כעובדה מוכחת, לגבי כל תקופת העבודה של התובעת (ולמעט לגבי הימים הספורים שבהם שהתה העדה בחופשה בעיר האורות);
שלישית העדה השנייה מטעם הנתבעת, גב' נגב ענבר, העידה אף היא שבתקופת עבודתה של התובעת בעלמה היא עבדה משש בבוקר ועד לאחר השעה אחת בלילה. אף העדה הזו נשאלה שאלות ספורות בחקירתה הנגדית, מהן עלה שהעדה עבדה רק עד סוף דצמבר 2012 (עמ' 16 ש' 11), ושלפחות בחלק מימי העבודה במהלך נובמבר דצמבר 2012 היא עבדה במסעדת הרברט סמואל, ולא במסעדת עלמה. עם זאת, גם העדה הזו לא נשאלה כל שאלה ביחס לעדותה בדבר מתכונת עבודתה של התובעת, ועל כן גם כאן יש לדעתי לקבל את האמור בו בקשר לשעות עבודת התובעת – בימים שבהם עבדה העדה במסעדת עלמה – כנכון;
רביעית העדה השלישית מטעם התובעת, גב' נעם מן, שעבדה כמלצרית בעלמה, העידה אף היא אותה עדות לגבי היקף שעות העבודה האדיר של התובעת. גב' מן נשאלה רק שאלות ספורות שנגעו להיקף עבודתה במהלך התקופה הרלוונטית. מהחקירה אכן עלה שמספר ימי העבודה של גב' מן בתקופה הרלוונטית היה נמוך באופן משמעותי מזה של התובעת, ועל כן לכאורה אינה יכולה להעיד על כל ימי עבודתה של התובעת. ברם, העדה לא נשאלה ולו שאלה אחת הנוגעת למספר שעות עבודתה של התובעת בכל יום, ומשכך, לדעתי יש בעדותה בעניין זה משום חיזוק משמעותי לטענות התובעת;
חמישית העד הרביעי מטעם התובעת, מר תום פלר, שהיה בן זוגה של התובעת בתקופה הרלוונטית, העיד אף הוא על "שעות עבודה מטורפות" עם שעות שינה מועטות ביותר. לעדותו, בכל לילה "[היא] הייתה עובדת עד 1 או 2 בלילה ומתעוררת לעבודה שוב בשעה 5 בבוקר" (סעיף 15 לתצהירו). עד זה נשאל בחקירתו הנגדית רק בקשר לכך שבמהלך התקופה הרלוונטית הוא הופיע פעמים ספורות במועדונים, בהיותו נגן גיטרה וחבר בלהקה, והוא אישר זאת (עמ' 17 ש' 25). גם כאן, הנתבעת בחרה שלא לחקור אותו על עיקר תצהירו, ועל כן יש מקום ליתן לעדותו משקל משמעותי, כחיזוק לטענות התובעת;
שישית אשר לתצהירו ועדותו של מנכ"ל הנתבעת – מר בליס הודה בחקירתו שבמלון עלמה "עבדו שם 40 או 50 עובדים, לא יודע עליה ספציפית" כמה היא עבדה (עמ' 29 ש' 1). בתצהירו לא נכללה כל התייחסות למספר ימי העבודה שנטענו על ידי התובעת, ואף לא התייחסות מפורטת לאורך המשמרות הנטען. בליס אמנם טען שהתובעת הגזימה בתיאורה את עומס העבודה, ובין היתר טען שהבעיה עם התובעת היתה שעל אף שהיתה לה מוטיבציה רבה, היא "לא עמדה בלחץ ובאחריות הנלווים לתפקיד" (סעיף 24 לתצהירו) אך הוא לא טען למשל שהתובעת לא נדרשה להתייצב לעבודה בשש בבוקר כטענתה, וגם לא הכחיש את טענתה שהייתה מסיימת את עבודתה לאחר השעה אחת בלילה. אשר לעדותו בעניין פתיחת המסעדה לארוחות צהריים, אתייחס לכך בנפרד בהמשך;
שביעית אשר לתצהירו ועדותו של השף הראשי, מר רושפלד, איני סבור שיש לתת לעדותו משקל משמעותי. רושפלד העיד שבשלושת החודשים שטרם הקמת עלמה התובעת "כמעט שלא עבדה" אך קיבלה שכר (סעיף 7 לתצהירו), עדות שעל פני הדברים אינה נכונה, שכן מתלושי השכר שצירפה הנתבעת עצמה עולה שהתובעת ביצעה שעות נוספות בהיקף משמעותי גם במהלך חודשים אלה. כשהוצגו לרושפלד התלושים המוכיחים שעדותו זו לא היתה נכונה, אישר את נכונות התלושים, ורק טען שהתכוון ש"יחסית למה שהיא טוענת שהיא עבדה" עבודה בהיקף של 231 שעות או 250 שעות בחודש "זה כמעט כלום" (עמ' 27 ש' 13). ועוד, כשנשאל רושפלד אם הוא יכול להעיד כמה התובעת עבדה בתקופת עלמה, השיב "לא יודע, זה היה מזמן" (עמ' 31 ש' 1). יתירה מזאת, מעדותו קיבלתי דווקא את התחושה שהוא היה מודע לכך שהתובעת עבדה בהיקף שעות אדיר, לרבות בשעות שבהם לטענתו היא לא הייתה אמורה להישאר במסעדה "התובעת לא הצליחה לעבור שלב כשהיה שם דני טופלר, הם שניהם התרוצצו כמו עכברים סביב עצמם. הם ניהלו ניירת שאפשר לנהל איתה בנק טרנסאטלנטי, ולא יצא מזה כלום, הם נכנסו לתוך בלבול עצמי" (עמ' 31 ש' 14). ועוד, רושפלד גם בתצהירו העיד שביקש לא פעם מהתובעת להפסיק את עבודתה ולסיים את המשמרת "כאשר התחילה להיות לחוצה לגרום יותר נזק מאשר תועלת" (סעיף 17.9) והתובעת "נשארה מרצונה במקום העבודה על דעתה בלבד על אף שלא נתתי לה כל אישור לעשות כן אך ורק מתוך רצונה להוכיח כי היא אכן מסוגלת לעבודה קדחתנית מסוג זה". לאור זאת, לאור העובדה שרושפלד אישר בחקירתו הנגדית שהתובעת נדרשה להגיע לעבודה בשש בבוקר (עמ' 30 ש' 24), לאור העובדה שבהגינותו הודה שאינו באמת יודע כמה שעות התובעת עבדה בין היתר מכיוון שלא היה במסעדה כל הזמן (עמ' 29 ש' 16) ולאור התרשמותי ממכלול עדותו ותצהירו, הרי שהגעתי למסקנה שאף שרושפלד ניסה ככל הניתן לטעון שהיקף העבודה הנטען על ידי התובעת אינו סביר, הרי שהוא לא הצליח לפגוע במהימנות גרסתה;
שמינית לא מצאתי מקום ליתן כל משקל לעדותה של מנהלת הכספים של הבעלים של הנתבעת, גב' עמליה פז, בדבר כך שהתובעת לא עבדה את השעות הנטענות על ידה, שכן גב' פז הודתה בחקירתה הנגדית שלא הכירה את התובעת ואין לה הרבה ידע לגבי העסקתה (עמ' 18 ש' 12), וכן היא אישרה שפניות של עובדים לגבי משכורות היו לעובדת אחרת של הנתבעת בשם שרית (עמ' 18 ש' 18) שלא זומנה להעיד;
תשיעית אשר לטענות הנתבעת לפיהן רק בחלק מארבעת החודשים שבהן עבדה התובעת בעלמה היתה המסעדה פתוחה ל"סרוויס צהריים" – בנוסף לבוקר וערב – הרי שהתובעת כבר בתצהירה העידה ואישרה ש"בתקופה ההרצה לתקופה קצרה בלבד הפסיקו את ארוחות הצהריים כיוון שלא עמדנו בלחץ ובעומס" (סעיף 17 לתצהירה), דהיינו לא מדובר בטענה העומדת בניגוד לגרסת התובעת. אך יתירה מכך וחשוב מכך, הנתבעת כבר בכתב הגנתה הודתה, בבחינת הודאת בעל דין, שהתובעת היתה נשארת בעבודה גם בזמן שהמסעדה היתה סגורה (סעיף 38 לכתב ההגנה), כשלפי הטענה היתה עושה זאת על דעת עצמה ו"ללא אישור הממונה עליה". לאור כל זאת, ובשים לב לעומס הרב בתקופת ההרצה שעליו לא היה מחלוקת, אני נוטה למסקנה העובדתית שגם בימים שבהם המסעדה היתה סגורה בצהריים, התובעת נשארה ועבדה, או לכל היותר היתה לוקחת הפסקה קצרה;
עשירית התובעת טענה עוד בקדם המשפט שהתקיים ביום 1.7.14 שבמסעדת עלמה הותקנו מצלמות במעגל סגור, שבאמצעותן תוכל להוכיח את כל טענותיה בדבר שעות עבודתה. נציגת הנתבעת בדיון קדם המשפט לא הכחישה את קיומן של המצלמות, ואת טענת התובעת שניתן להפיק מהן ראיות שהיו עשויות להיות משמעותיות לעניין הוכחתה (או הפרכתה) של התביעה לשעות נוספות, וכל שטענה בהקשר זה היה ש"שחזור ממצלמה עולה לי 1,000 ₪" (עמ' 3 ש' 5). משנמנעה הנתבעת מלהפיק ראיות רלוונטיות, שהיו לכאורה בהישג ידה גם אם היתה לכך עלות מסוימת, לדעתי נכון שאתן לעניין זה משקל ראייתי מסוים לכיוונה של התובעת. אוסיף, שלא נעלמה מעיני טענת הנתבעת בסעיף 86.5 לסיכומיה, לפיה על פי בדיקתה לא ניתן היה לשחזר את המידע שביקשה התובעת. עם זאת, מצווה עלי שלא לתת לאישורים שהוגשו משקל ראייתי כלשהו, בהינתן שהאישורים בעניין זה מהמוקד שהתקין את המצלמות ניתנו רק ביום 30.12.14, והם כלל לא הוגשו במסגרת תצהירי הנתבעת, אלא רק צורפו – שלא כדין ומבלי קבלת רשות לכך – כנספחים לסיכומי הנתבעת;
ולבסוף הטבלה שצירפה התובעת לתצהירה (נספח ד') נראתה לי על פי נסיוני בתיקים מסוג זה כאמינה, בין היתר בשים לב לכך שאף שהתובעת טענה שעבדה שבעה ימים בשבוע, כלולים בה ימים שבהם התובעת מודה שלא עבדה – למשל ב- 14.11, 7.12, 14.12, 23.12, 28.12, 24.1 ו- 28.1. כמו כן נכללו שם ימים מסוימים שבהם עבדה התובעת פחות שעות, למשל 16 שעות בלבד ב- 23.11, 14 שעות בלבד ב- 22.1 ועוד. לא מצאתי שבעובדה שהטבלה כוללת רק מספר שעות עבודה ביום, בלי ציון שעת התחלה וסיום, יש כדי לגרוע ממהימנותה. אין מחלוקת על כך שהטבלה לא הוכנה בזמן אמת, אלא רק עם סיום עבודתה של התובעת, כאשר היא נפגשה עם מר בליס ועם שרית לצורך בחינת טענותיה (סעיף 49 לתצהיר התובעת, עמ' 11 ש' 13, וראו גם סעיף 27 לתצהיר בליס). בהעדר התייחסות מפורטת של בליס לשגיאות וטעויות ספציפיות שנפלו בטבלה, ובשים לב לכך שהנתבעת לא העידה את שרית שהשתתפה באותה פגישה, אני נוטה להאמין בנכונות האמור בה. אבהיר שוב, כפי שציינתי מוקדם יותר בפסק-דין זה, שלא מדובר בהוכחה "מעבר לכל ספק סביר" בדבר כך שהתובעת אכן עבדה את כל שעות העבודה האלה, אך התמונה הראייתית הכוללת תומכת לדעתי יותר בכך שהיא אכן עבדה אותם, ודי בכך – במסגרת הליך אזרחי – על מנת להוביל למסקנה שהתובעת זכאית לקבל גמול שעות נוספות בגין כל השעות האלה.
15.אשר לתחשיב המדויק של גמול השעות הנוספות לו זכאית התובעת בגין ארבעת החודשים במסעדת עלמה. בכתב התביעה טענה שהתובעת שהסך המגיע לה הינו 71,820 ₪. ברם, בסיכומיה ערכה התובעת תחשיב מעודכן – לפי 240 שעות בשכר 125%, 792 שעות בשכר 150%, 43 ₪ לשעה – והתוצאה שהתקבלה הינה שהיא זכאית לסך 64,027 ₪. בסיכומי הנתבעת לא מצאתי כל תחשיב נגדי, התייחסות ספציפית או טענה כנגד אופן ביצוע התחשיב (להבדיל מהמחלוקת שכמובן הודגשה בהם לגבי עצם השאלה האם התובעת ביצעה את השעות, אם לאו). על כן, הריני לקבל את התחשיב כנכון, וזאת בסייג אחד. הנתבעת בצדק ציינה שיש להפחית מסך גמול השעות הנוספות המגיע בגין תקופה זו 3,600 ₪ (900 ₪ שקיבלה התובעת בכל חודש כשעות נוספות על פי התלוש, כפול ארבעה חודשים), וכך אעשה.
משכך, הריני לקבוע שעל הנתבעת לשלם לתובעת, בגין שעות נוספות בתקופת עבודתה במסעדת עלמה בין נובמבר 2012 לפברואר 2013, סך של 60,027 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.13 (אמצע התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.
פיצויי פיטורים
16.בין הצדדים לא הייתה למעשה מחלוקת על כך שהתובעת קרסה תחת עומס העבודה ובכל מקרה כפי שקבענו בפסק דין זה, תנאי העסקתה של התובעת בחודשי עבודתה האחרונים אכן הורעו באופן משמעותי לעומת התקופה שקדמה לכך. אף שהנתבעת ניסתה בסיכומיה לטעון להעדר קשר סיבתי שכזה, הרי שממסכת הראיות והעדויות שהוגשו בפניי, לרבות עדי הנתבעת עצמה, עולה בבירור שכך היה, ועל מנת לקצר, לא אחזור על הדברים שרובם כבר נכללו בדיון שערכתי ברכיב התביעה הוקדם.
עם זאת, לטענת הנתבעת, אף בהנחה שהתובעת אכן התפטרה בגלל עומס העבודה והרעת התנאים, הרי שהיא התפטרה בלא שניתנה לה התראה מוקדמת על כוונתה להתפטר, ובלא שאיפשרה לה לתקן את ההרעה בתנאים, ומטעם זה אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. האם יש בסיס לטענה זו? לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות, הגעתי לכלל שאין, דהיינו הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת הוכיחה שנתנה התראה מוקדמת בדבר כוונתה להתפטר, ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים. להלן אפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית על פי תצהירה של התובעת, היא ישבה לשיחה עם רושפלד במהלך ינואר, והודיעה לו שהיא רוצה לעזוב שכן "ככה אני לא יכולה יותר להמשיך" (סעיף 38 לתצהירה). התובעת העידה שרושפלד ביקש ממנה להישאר חודש נוסף, והיא נענתה לבקשתו זו "למרות שזה עלה לי בבריאות פיזית ונפשית";
שנית עדותה זו נתמכה בעדותה של עדת התובעת גב' אביה כזום פרנס (סעיף 17 לתצהירה), שהעידה בין היתר שבמהלך תקופת ההודעה המוקדמת ביצעה התובעת חפיפה על כל תחום ההזמנות והספקים. פרנס לא נשאלה ולו שאלה אחת בקשר לעדותה זו, ומשכך אני מקבל אותה כנכונה. גם פלר בן זוגה של התובעת העיד על כך שזוגתה נתנה הודעה מוקדמת ארוכה קודם שסיימה את עבודתה (סעיף 22 לתצהירה) וגם הוא לא נשאל על כך דבר;
שלישית רושפלד בתצהירו, שהוגש כמובן לאחר תצהירה של התובעת, אינו מתייחס וממילא גם אינו מכחיש את טענת התובעת שלאחר שהודיעה לו שהיא רוצה לעזוב, הוא ביקש ממנה להשאר עוד חודש, והיא נענתה לבקשתו. בליס בתצהירו מודה שהיו לו שיחות עם התובעת לגבי "לחץ העבודה", אם כי לטענתו "בשום שלב לא הבהירה כי תתפטר בשל שעות עבודה" (סעיף 26 לתצהירו). עם זאת, במהלך חקירתו הנגדית הוא הודה שייתכן שהתובעת התקשרה אליו באחד מהלילות ואמרה לו שאם לא יגיע עוד כח אדם היא תיאלץ לעזוב (עמ' 35 ש' 19). כאשר נשאל בליס האם נכון הדבר "שכשהתובעת הלכה והתמוטטה מהלחץ היא אמרה לך שהיא עוזבת, ביקשת ממנה להשאר לפחות עד אחרי החגים" הוא השיב שאינו זוכר דבר כזה (עמ' 35 ש' 10), והתחושה שלי מהאופן שבו השיב לשאלה הזו ולשאלות נוספות שנשאל באותו הרצף, היה שאין הוא שולל את האפשרות שאכן כך היה, וכדבריו, "כשמנהלים עסק הרבה בעיות צפות. זה שאני אומר לא זוכר לא אומר שאני מתנער" (עמ' 35 ש' 24);
ורביעית במהלך חקירתה הנגדית טענה התובעת שפניותיה המוקדמות להתפטרות נעשו "ב- SMS, בטלפון וב- 4 עיניים" (עמ' 14 ש' 20). הנתבעת, בצדק מבחינתה, ביקשה להיבנות מכך שהודעות טקסט שכאלה לא הוגשו, וביקשה שלא אתן אמון בטענות התובעת שמכשיר הטלפון שלה נגנב ומהסיבה הזו לא הגישה את ההודעות, שכן התובעת עצמה צירפה הודעות שונות ממכשיר הטלפון שלה. אכן, "העלמות" אותה הודעת SMS מעוררת ספקות מסוימים, אך לדעתי בשים לב לעדויות אותן פירטנו קודם לכן, אין בה כדי להטות את הכף ולהביא למסקנה שהתובעת לא התריאה כי בכוונתה להתפטר אם לא יוקל העומס האדיר שהוטל עליה.
17.אשר לתחשיב פיצויי הפיטורים המגיעים – התובעת טענה שהסך המגיע לה הינו 24,000 ₪ (שלוש שנות עבודה כפול משכורת אחרונה שהייתה 8,000 ₪). בהעדר מחלוקת בדבר כך שלתובעת ניתן מכתב שחרור לקופת הפיצויים שבה לרבות לרכיב פיצויי פיטורים בסך 5,802 ₪ (נספח 4 לתצהיר פז), צודקת הנתבעת בטענתה שיש להפחית סכום זה מתחשיב פיצויי הפיטורים.
משכך, הנתבעת תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 18,198 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (1.3.12) ועד למועד התשלום בפועל.
אשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, התובעת תבעה סעד שכזה בכתב תביעתה, אך זנחה אותו בסיכומיה, ודי בכך על מנת שלא אדרש להכריע בעניין. אעיר עם זאת שבנסיבות, ונוכח המחלוקת הכנה שהתגלעה בין הצדדים בשאלת זכויותיה של התובעת עם סיום תקופת עבודתה, סביר שממילא לא הייתי פוסק לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, גם אם הייתה עומדת על סעד זה גם בסיכומיה.
פיצוי על חוסר תום לב
18.בכתב התביעה טענה התובעת שהיא זכאית לפיצוי בגובה 4 משכורות (32,000 ₪) על התנהלות הנתבעת "אשר בחוסר תום לב וביודעין גרמה לתובעת לעבוד שעות בלתי נתפסות" לרבות תוך אי מתן מנוחה שבועית לפי החוק. עם זאת, בסיכומיה היא למעשה זנחה רכיב תביעה זה. אמנם בסוף סיכומיה היא חוזרת ועותרת לסעד זה, אך בגוף הסיכומים לא מצאתי כל פירוט או הסבר, אפילו לא בפיסקה אחת, על איזה הוראת דין או הלכה פסוקה מתבססת התובעת בטענתה שמעבר לגמול השעות הנוספות שאותו פסקתי לה על פי דין, היא זכאית לפיצוי נוסף. משכך, רכיב תביעתה זה נדחה.
סוף דבר
19.הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א.שכר עבודה (גמול שעות נוספות) בגין התקופה שממרץ 2010 ועד יוני 2012, בסך 6,218 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.11.
ב.שכר עבודה (גמול שעות נוספות) בגין התקופה שמנובמבר 2012 עד פברואר 2013, בסך 60,027 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.12.
ג.פיצויי פיטורים בסך 18,198 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.12.
יתר רכיבי התביעה נדחים.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
לצדדים מוקנית, בתוך 30 מיום שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו לבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים.
ניתן היום, י"ד אלול תשע"ה, (29 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים.
