|
תאריך פרסום : 27/02/2023
| גרסת הדפסה
סע"ש
בית דין אזורי לעבודה
|
64388-12-19
19/02/2023
|
בפני השופט:
אורן שגב
|
- נגד - |
תובעת:
רבקה פאר חשאי עו"ד קובי חתן
|
נתבעת:
מועצה אזורית שומרון עו"ד עמיחי ויינברגר ועו"ד מירב יעקב
|
פסק דין |
לפנינו תביעתה של התובעת, הגב' רבקה פאר חשאי (להלן – התובעת) לקבלת פיצוי כספי בגין פיטוריה מהנתבעת.
תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים
-
התובעת, ילידת 1957, עבדה במשך 21 שנים במועצה האזורית שומרון (להלן – המועצה או הנתבעת) בתפקיד מזכירה ראשית בבית הספר ביישוב ברקן.
-
לטענת התובעת, החל מחודש יולי 2019 היא החלה לסבול מכאבים עזים בגבה וכתוצאה מכך, תפקודה הוגבל בצורה משמעותית; היא התקשתה בהליכה, בישיבה ובביצוע פעולות בסיסיות ויומיומיות. מצבה הרפואי אילץ אותה להימצא בבירורים רפואיים בלתי פוסקים, לבצע בדיקות רפואיות שונות, ליטול משככי כאבים חזקים ולקבל טיפולים שונים, כגון: פיזיותרפיה, זריקות, טיפולים ברפואה משלימה וכיוצא בזה. נוכח האמור לעיל, שהתה התובעת בחופשת מחלה מיום 09.09.19 ועד ליום 30.03.20, וזאת בהתאם לאישורי מחלה שצורפו לכתב התביעה המתוקן מטעמה כנספח 1.
-
לטענתה, הנתבעת החליטה "מטעמיה ובעקבות מעקבים לא חוקיים שביצעה אחר התובעת (שאף הם לא הוכיחו דבר), כי התובעת אינה חולה באמת [...] החליטה לזמנה לשיחת שימוע פעם אחר פעם בתקופת המחלה, הרהיבה עוז ופיטרה את התבעת בתקופת מחלה", לאחר הליך שימוע לכאורה, אותו היא טוענת שביצעה ביום 07.11.2019, ושהתובעת או בא כוחה לא נכחו בו ואף לא עודכנו כי ייערך בהיעדרה; לא הועבר לה פרוטוקול השימוע, והרמז היחיד לקיומו של אותו שימוע, מצוי במכתב הפיטורים אשר נשלח אליה ביום 24.12.2019, בו מודיעה לה הנתבעת על פיטוריה המידיים. הנתבעת אף פרסמה מכרז או הצעת עבודה למשרת התובעת ביום ראשון 22.12.2019, כלומר טרם ההחלטה על הפיטורים (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן. ההדגשה במקור – א.ש.).
-
עוד הוסיפה, כי במהלך הדיון שהתקיים בבקשה למתן סעדים זמניים שהגישה (שעה שהתיק עוד נדון בביה"ד לעבודה בירושלים – א.ש.), הודיע ב"כ הנתבעת, בניגוד לעמדת המועצה שהובאה בתגובה לבקשה, כי הנתבעת אינה טוענת שהתובעת לא באמת חולה, אלא כי לא היתה הצדקה לתת אישורי מחלה רבים כל כך. הנתבעת אפוא נטלה לעצמה את החירות להחליט האם אישורי המחלה שהציגה, לרבות אישורים מרופאים מומחים בתחום האורתופדיה ורופא תעסוקתי, מוצדקים מבחינה רפואית, וזאת תוך היעדר סמכות ומבלי להתייעץ עם מומחים רפואיים מטעמה. המסקנה המתבקשת מכך, הוסיפה התובעת וטענה, היא כי פיטוריה נעשו בניגוד לדין, בזמן תקופת מחלה, ועל כן היא זכאית לקבל את הסעדים הבאים:
-
פיצוי בגין התנהלות הנתבעת בתקופת המחלה ובגין התעמרות בה בסך 200,000 ₪;
-
פיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע – 50,000 ₪;
-
פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב ומשיקולים זרים – 50,000 ₪;
-
פיצוי בגין הפרת החובה לשקול חלופות לסיום העסקתה - 50,000 ₪;
-
פיצוי בגין התעמרות מצד מנהלת בית הספר - 75,000 ₪;
-
פיצוי בגין פרסום לשון הרע בגובה 75,000 ₪;
-
לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה כמנהלנית בית הספר, תפקיד הדורש מידה רבה של אמון ועבודה צמודה עם מנהלת בית הספר, וחרף האמור, התנהלה בעזות מצח שעה שניסתה ליזום מרד המוני כנגד מנהלת בית הספר וסירבה לקבל עליה את מרותה. לפיכך, זומנה לשימוע ואולם מעולם לא התכוונה להגיע אליו.
-
עוד טענה, כי מועד השימוע נדחה פעמים רבות בשל אישורי מחלה שהתובעת קיבלה בסיטונאות, וחרף טענותיה בדבר כאבי גב עזים, נצפתה כשהיא "מטיילת בנוחות ובקלילות במועדים שונים, מבלה במסעדה, נוהגת ברכבה שעות רבות, מטיילת במרכז מסחרי ואפילו עושה קניות – כל זאת מבלי לקבל תמיכה או סיוע ומבלי להפגין סימני כאב ואי נוחות". עוד הוסיפה, כי מלבד אישורי מחלה, התובעת מעולם לא הציגה אישורים בדבר בדיקות רפואיות וטיפולים, שלדבריה עברה ולפיכך, שעה שמתעורר חשד בלבו של מעסיק בדבר אישור מחלה של עובד, "על המעסיק מוטלת החובה להזים את אישורי המחלה", כפי שנעשה במקרה זה (סעיפים 9 ו- 10 לכתב ההגנה).
-
אשר לפיטורי התובעת, הנתבעת טענה כי פיטוריה נעשו כדין, וכי במהלך הבירור שנעשה עמה, היא הטיחה האשמות חסרות בסיס כנגד מנהלת בית הספר. לאור התנהלות זו, זומנה לשימוע, שהיה אמור להתקיים ביום 01.09.19. במכתב הזימון לשימוע הועלו טענותיה של הנתבעת כלפי התובעת, ובין היתר נכתב כי התובעת אינה מקבלת את מרותה של המנהלת, יוצרת אווירה עוינת ולא ממלאת את תפקידה כנדרש; התובעת אף נקטה סחבת בכל הקשור לקיום ישיבת השימוע ושבה וביקשה דחיות, שנענו, בין היתר בשל הודעת באת כוחה דאז, שהודיעה כי אינה מייצגת עוד את התובעת. לאחר שהחל לייצגה בא כוחה הנוכחי, הוא הודיע במכתב מיום 05.09.19 כי התובעת שוהה בימי מחלה עקב כאבים עזים ולכן לא תוכל להגיע לשימוע שנקבע ליום 08.09.19, והוסיף, כי התובעת סבורה כי ההחלטה בעניינה כבר נפלה, ומדובר בשימוע למראית עין בלבד.
-
ב"כ הנתבעת השיב למכתב זה והדגיש, כי הנתבעת למדה לראשונה על אודות היותה של התובעת בימי מחלה רק ממכתבו, והוסיף, כי עם החלמה של התובעת ושובה לעבודה, ייערך לה שימוע.
-
בשלב זה, הובא לידיעת הנתבעת כי התובעת מתנהלת באופן רגיל לחלוטין ומכאן המסקנה כי אישורי המחלה שניתנו לה בצורה סיטונאית, חסרי הצדקה. נוספה לכך העובדה שאישורי המחלה ניתנו ע"י רופאת ילדים. לאור העובדה שמדובר במועצה מקומית ובכספי ציבור, ובעקבות החשש כי אין הצדקה לאישורי המחלה, החליטה הנתבעת לערוך מעקב אחרי התובעת ביום 10.09.19 החל מהשעה 12:41 ועד לשעה 19:45, והסתבר, כי התובעת, שנמצאת בתקופת מחלה של 15 ימים, עקב מה שהוגדר "כאבי גב עזים", מטיילת בקלילות ובנוחות יום שלם, כשהיא נושאת על כתפה תיק ומבלה עם אחותה במסעדה, מסתובבת במרכז מסחרי, עורכת קניות ואף נוהגת ללא כל עזרה.
-
או אז הוחלט שלא לאפשר לתובעת להיות ב"חופשה" על חשבון הציבור תוך שהיא מתחמקת מהליך של שימוע, וב"כ הנתבעת פנה בכתב ביום 11.09.19 לב"כ התובעת והודיע לו כי לתובעת ייערך שימוע ביום 18.09.19. עוד באותו יום הודיע ב"כ התובעת כי היא נמצאת בחופשת מחלה ולא תגיע לשימוע בעניינה. עוד הוסיף, כי התובעת אכן היתה בתל אביב לצורך קבלת טיפול מרופא מומחה עקב החמרה במצבה ואף הוסיף, כי היה עד בעצמו לכך שבפגישה שנערכה עם התובעת במשרדו, היא התקשתה לשבת ונאלצה לעמוד לאורך מרבית הפגישה עקב כאבים עזים. הנתבעת טענה בהקשר זה כי כל מה שצורף למכתבו של ב"כ התובעת היה קבלה בדבר ייעוץ ולא קבלת טיפול. עוד הוסיפה כי אין לקבל את דבריו של ב"כ התובעת שכן מדובר בעניין שבמומחיות רפואית.
-
ביחס לאישור מרופא תעסוקתי, טענה הנתבעת, כי מדובר באישור מיום 09.09.19, שחופף את אישור המחלה הראשון שצרפה התובעת בדיעבד, שהיה בין הימים 03.09 ל- 17.09, אשר מוכיח את אי הבהירות בכל הנוגע לאישורי המחלה הסיטונאים של התובעת. כל האמור לעיל, הוסיפה, ממחיש את חוסר המהימנות של התובעת ושל האישורים הרפואיים שהציגה למכביר.
-
לאור העובדה שבשלב זה אישורי המחלה של התובעת היו לתקופות ארוכות של 30 יום ושל 69 יום, הוחלט לבצע מעקב נוסף כדי להזים את אישורי המחלה הללו, וביום 22.10.19 נערכה תצפית נוספת, במהלכה נצפתה התובעת כשהיא נוהגת ברכבה מביתה לראש העין, נכנסת למתחם קניות, כשהיא נושאת על גבה תיק גדול ומתהלכת ללא כל עזרה וסיוע. לפיכך, זומנה התובעת לשימוע - רביעי במספר - שנקבע ליום 07.11.19, ובזימון נכתב שהיא רשאית להעלות את טענותיה בכתב.
-
ביום 30.10.19 הודיע ב"כ התובעת לב"כ המועצה כי היא מסרבת להתייצב לשימוע בעניינה ולפיכך, הודע לו במכתב חוזר מיום 04.11.19, כי השימוע יתקיים ביום 07.11.19, כמתוכנן.
-
ואכן ביום 07.11.19 התכנסה ועדת הפיטורים של המועצה ודנה בעניינה של התובעת, בהיעדרה. הנתבעת הדגישה כי בשל התנהלותה של התובעת, היא נקלעה למצב בו עובדת, שטוענת שאינה יכולה לתפקד, מתהלכת ללא סימני כאב או אי נוחות, ולכן יזמה פנייה ביום 01.12.19 ופנייה נוספת ביום 04.12.19 לקופת החולים מכבי, בו התובעת חברה. משלא התקבלה תגובת קופת החולים, נשלח לתובעת ביום 23.12.19 מכתב סיום העסקה מפורט.
-
הנתבעת טענה עוד, כי התנהלותה של התובעת מהווה דוגמה מובהקת להתנהלות בחוסר תום לב ומנוגדת לתכליתו הסוציאלית של חוק דמי מחלה ועולה כדי גזל כספי ציבור, שכן "[...] כפי שהתובעת יכלה לנסוע עם אחותה ברחבי הארץ, כך היא יכלה גם להגיע למקום עבודתה!" (סעיף 108 לכתב ההגנה).
-
אשר לטענות התובעת כי הפנייה לקופת החולים מכבי מהווה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, טענה הנתבעת, כי הפנייה חוסה תחת הגנתו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו הגנת אמת בפרסום וקיומו של עניין ציבורי. עוד הוסיפה, כי בנסיבות המקרה, לא היה מקום לשקול חלופה תעסוקתית לאור טענותיה של התובעת עצמה בדבר כאבי גב עזים. הנתבעת טענה עוד, כי אין כל בסיס לטענת התובעת לפיה לגילה היתה משמעות כלשהי בהליך פיטוריה, וכן הכחישה כי התובעת חוותה התעמרות במקום העבודה והוסיפה, כי התובעת לא טרחה להביא דוגמאות קונקרטיות.
-
ביום 27.10.21 התקיים בפנינו דיון הוכחות, במהלכו נחקרו התובעת ואחותה, ומטעם הנתבעת - מר אייל בלוך, מנהל מחלקת החינוך ומר משה דגן, מנהל אגף משאבי אנוש של המועצה. לאחר מכן, הגיש כל אחד מהצדדים את סיכומיו בכתב.
דיון והכרעה
-
לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ברובה, ולהלן נימוקינו לכך.
פיטוריה של התובעת אינם חוקיים
-
נקדים ונניח את התשתית העיונית לנושא.
-
סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן – חוק דמי מחלה), אוסר על מעסיק לפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה ובמהלך כל תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו על פי דין או על פי הסכם קיבוצי. במקרה דנן, אין חולק כי בהתאם לאישורים הרפואיים שהתובעת המציאה, היא שהתה בתקופת אי כושר במועד פיטוריה, ועמדו לרשותה ימי מחלה רבים בלתי מנוצלים.
-
הנתבעת, שחשדה כי האישורים הרפואיים שמוצגים לה אינם משקפים את מצבה הרפואי של התובעת לאשורו, היתה רשאית, בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 (להלן – התקנות), להורות לתובעת להיבדק ע"י רופא מטעמה, ובכך להפריך או לאשש את חשדותיה.
-
אלא שהנתבעת, וטעמיה עמה, החליטה לנהוג אחרת. במקום לעמוד על טיב מוגבלותה הנטענת של התובעת, אשר גובתה באישורים רפואיים, באמצעים שהתקנות מעמידות לרשותה, היא החליטה כי מדובר באישורי מחלה לא אותנטיים וסיטונאיים, כהגדרתה, והציבה מעקב של חוקרים פרטיים אחרי התובעת.
-
בקבלה את תוצאות המעקב, לפיהן התובעת נצפתה "מטיילת בנוחות ובקלילות במועדים שונים, מבלה במסעדה, נוהגת ברכבה שעות רבות, מטיילת במרכז מסחרי ואפילו עושה קניות – כל זאת מבלי לקבל תמיכה או סיוע ומבלי להפגין סימני כאב ואי נוחות", החליטה הנתבעת, ללא כל ביסוס רפואי תומך, כי מדובר במעשה תרמית על חשבון הקופה הציבורית, והבהירה כי הדבר נובע מחובתה כמעסיק להזים את אישורי המחלה. בהתאם, הנתבעת החליטה, כי לאור הממצאים, התובעת "מתנהלת באופן רגיל לחלוטין" והסיקה כי אישורי המחלה ניתנו בצורה סיטונאית וללא הצדקה רפואית. הנתבעת התחזקה בדעתה לאור העובדה שאחדים מאישורי המחלה ניתנו ע"י רופאת ילדים.
-
אנו סבורים כי הנתבעת נתפסה לכלל טעות בקשר לאופן הטיפול במקרה בו עולה חשד אצל מעסיק כי אישורי המחלה שהוא מקבל מעובד, אינם אותנטיים. ראשית לכל, בהיעדר חוות דעת רפואית, הנתבעת לא היתה רשאית להסיק מסקנות בתחום הרפואה ביחס לתובעת, גם אם זו נראתה "מתנהלת באופן רגיל לחלוטין". הוא הדין ביחס לטענת הנתבעת בנוגע לאישור שהתובעת המציאה מרופא תעסוקתי. ככל שהנתבעת סברה כי קיימת אי בהירות, עמדה לה האפשרות לזמן את התובעת לבדיקת רופא/ה תעסוקתי/ת מטעמה, כאמור בתקנות. מסקנתה הנחרצת אפוא של הנתבעת בסעיף 66 לסיכומיה, לפיה: ""אין שום הצדקה לאישורי המחלה הסיטונאים שקיבלה, ולאחר דחיות רבות של השימוע בעניינה, לא נותרה לנתבעת כל ברירה אלא לקיים את השימוע בהיעדרה" (ההדגשה במקור – א.ש.) – אינה מקובלת עלינו, שכן בהתנהלותה כמתואר לעיל, הנתבעת פעלה בניגוד לחוק דמי מחלה ובניגוד לתקנות שהותקנו מכוחו.
-
בשולי הדברים יצוין עוד, כי במסגרת דיון ההוכחות, הנתבעת אף לא ראתה לנכון לזמן את החוקר הפרטי לעדות, וכך, חטאה פעמיים. בפעם הראשונה שלא ראתה לנכון לתקף רפואית את הממצאים שעלו לכאורה במעקבים שערך; ובפעם השנייה, כאשר לא הביאה את החוקר עצמו לעדות והתבססה על דו"ח החקירה שערך כ'כזה ראה וקדש'.
-
כשבחקירתו הנגדית נשאל מדוע החוקר שביצע את המעקבים אחרי התובעת לא הובא לעדות, השיב מר אייל בלוך, כי לא הוא מנהל את ההליך המשפטי, ולשאלה האם ראה את הדוחות הנ"ל, השיב: "ראיתי את חלקם" (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 20). עוד אישר כי לא בדק את אישורי המחלה של התובעת או של עובדים אחרים, מהטעם שזה לא בתחום עיסוקו, וכי הוא מניח שמי שבדק אותם זה מי שעובד במחלקת משאבי אנוש "או מי שניהל את השימוע" (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 15).
-
כשנשאל האם ידוע לו שאסור לזמן לשימוע עובד שנמצא בחופשת מחלה, השיב כי הדבר תלוי במהימנות תעודות המחלה ואישר כי לא ידוע לו שגורם כלשהו בנתבעת התייעץ עם רופא בזמן אמת. עוד אישר בהקשר זה, כי ככל הידוע לו, הנתבעת לא ביקשה להעמיד את התובעת לבדיקת רופא מטעמה. כשעומת עם הטענה שהתובעת מחזיקה באישורים רפואיים שונים, לרבות מרופאים מומחים, שנתנו לה ימי מחלה, אישר שלנתבעת אין חוות דעת רפואית סותרת. כשנשאל מכוח מה הנתבעת בחרה אם כן שלא להכיר באישורים אלה גם לאחר מכתב התשובה של קופת החולים מכבי, השיב: "מכוח המציאות. ראינו שהעובדת מתנהלת כשורה ורגיל ולא כפי שאישורי[ם] המחלה אמורים לבטא" (עמ' 20 לפרוטוקול מול שורות 1-2). כשהתבקש להבהיר מה עמד מאחורי ההחלטה לא להכיר באישורים הרפואיים, השיב כי לא רק בגלל המעקבים אלא גם "בגלל הכמויות הסיטונאיות של הנפקת אישורי מחלה וגם ההנפקה בדיעבד של אישורי המחלה. חוץ מזה לא לשכוח שהטענות שבגינן המועצה רצתה לקרוא לשימוע לעובדת זה לא בגלל אישורי המחלה. זאת לא היתה הסיבה לפיטורים" (עמ' 21 לפרוטוקול מול שורות 6-8).
-
מקובלת עלינו טענת התובעת, כי לא הוכח שהיתה סיבה מקצועית לפטר אותה, ונבהיר. מלכתחילה נטען, כי נוצר משבר אמון בין התובעת לבין מנהלת בית הספר. משבר אמון זה, טענה הנתבעת, לא אפשר את המשך העסקתה של התובעת בכפיפות לאותה מנהלת. עוד נטען, כי לאורך שנות עבודתה, התגלה חוסר יכולתה של התובעת לקבל את מרות הממונים עליה ו"באירועים רבים בהם פעלה התובעת כרצונה וכראות עיניה ובלי ליתן דין וחשבון לממונים עליה" (סעיף 10 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת תמכה טענתה וציינה כי דוגמה מובהקת לכך היא פגישה שהתובעת קיימה עם ועד ההורים "מתוך מטרה לחתור תחת מנהלת בית הספר, הגברת יזרעאל ולהדיח אותה מתפקידה" (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת).
-
בסיכומיה, המשיכה הנתבעת והפליגה בתיאורים ובדוגמאות להתנהלותה הקלוקלת לכאורה של התובעת, ובסעיף 18 לסיכומיה טענה, כי עולה תמונה "בעייתית ביותר. המדובר בעובדת שאינה מסוגלת לקבל את מרות הממונה עליה, מנהלת בית הספר, כאמור, חותרת תחתה ומתנהגת באופן שלא יעלה על הדעת, אשר גורם נזק ממשי ומתמשך לבית הספר, לצוות העובדים ולתלמידים המתחנכים בו" (ההדגשה במקור – א.ש.).
-
הנה כי כן, בפי הנתבעת טענות רבות ומגוונות כנגד התובעת, אלא שלא הובאו ראיות לתמיכה בהן. מנהלת בית הספר – לא זומנה לעדות; נציגי ועד ההורים, אותם התובעת הסיתה לכאורה כנגד המנהלת – לא זומנו לעדות; מורים מהצוות החינוכי, שיעידו על "הנזק הממשי והמתמשך לבית הספר", לכאורה – לא הובאו לעדות; כפי שיפורט להלן, שני העדים שהגישו תצהירים מטעם הנתבעת, לא תרמו מאומה לבירור המסכת העובדתית, ומבחינה ראייתית, לא ניתן לייחס משקל רב לעדויותיהם, כפי שיובהר להלן.
-
מנהל מחלקת החינוך, מר אייל בלוך – העיד עדות שעיקרה עדות מפי השמועה על אודות מה שמנהלת בית הספר אמרה, רצתה או הסכימה לו. כשנשאל מדוע מנהלת בית הספר עצמה לא הובאה לעדות השיב:
"ת.לא עלה בדעתי לא אני מנהל את ההליך.
ש.הנושא המרכזי ביותר הוא ההתעמרות שהתובעת חוותה מהמנהלת אתי יזרעל. איפה היא, עדיין היא עובדת אצלכם
ת.אתי היא עובדת משרד החינוך ולא עובדת מועצה
ש.תסביר לי למה עדה כל כך מרכזית לא נמצאת פה?
ת.היא לא עובדת שלי ואני לא המעסיק. הדיון היה מולי כמעסיק. גם בשיחת בירור שהייתה עם התובעת".
(עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מול שורות 21 עד 27)
-
בהמשך נשאל מדוע לא הביאו לעדות את החוקר שעקב אחרי התובעת, והשיב: "אני לא מנהל את ההליך" (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 11).
-
כשנשאל האם היה חלק מוועדת הפיטורים, השיב בשלילה וכשנשאל האם ראה את דוחות המעקב של החוקר הפרטי, השיב כי ראה את חלקם, והוסיף: "לא עיינתי בהם. ההליך של המעקב לא היה הליך של העבודה מבחינתי זה קשור לסוגיית הפיטורים ולא של התפקוד שלה" (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורות 22-23). כשנשאל האם חברי ועדת הפיטורים עיינו בדוחות, השיב: "תשאל אותם" (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 34).
-
מן המקובץ עולה, כי עדותו של מר בלוך לא תרמה דבר מבחינה ראייתית לתמיכה בשלל טענותיה של הנתבעת כלפי התובעת – טענות שהובילו לפיטוריה לאחר 21 שנות עבודה.
-
בדומה, גם עדותו של מר משה דגן לא תרמה מאומה לבירור העובדות, שכן מייד בתחילת עדותו הבהיר מר דגן כי הואיל ובזמנים הרלוונטיים לא עבד בנתבעת, המידע ביחס לתובעת הגיע אליו באמצעות המנכ"ל (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורות 26 עד 34).
-
מר דגן הודה כי ידוע לו שהחוק אוסר לפטר עובד המצוי בתקופת מחלה, וכשנשאל לגבי הידוע לו ביחס לזימון עובד ששוהה בתקופת מחלה לשימוע, השיב כי הדבר תלוי במהימנות תעודת המחלה. מר דגן אישר כי אינו רופא וכי הנתבעת לא התייעצה עם רופא בזמן אמת ואף לא דרשה מהתובעת שתעמוד לבדיקה רפואית ע"י רופא מטעמה.
-
לאור האמור לעיל, אנו פוסקים כי התובעת פוטרה שלא כדין, וזאת בראש ובראשונה משום שפיטוריה נעשו בזמן שהותה בתקופת מחלה, כשלרשותה עומדים עדיין כ- 200 ימי מחלה צבורים. בנוסף, לא הונחה בפנינו כל תשתית ראייתית בנוגע לסיבת פיטוריה של התובעת זולת חיסוריה מפאת אי כושר, והעובדה שהנתבעת לא ראתה לנכון לזמן את הגורמים הרלוונטיים שיכלו להעיד על התנהלותה של התובעת בזמן אמת – התנהלות שבגינה הוחלט כי אין מנוס מפיטוריה, פועלת לחובתה. הדברים מקבלים משנה חומרה לאור העובדה שמדובר בעובדת שעבדה 21 שנים בנתבעת.
לא הופרה חובת ההשתדלות
-
אין בידינו לקבל את טענת התובעת, כי הנתבעת לא השתדלה למצוא לה תפקיד חלופי אחר, ובעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת, לפיה לא היה טעם בכך משום שממילא התובעת שהתה בימי מחלה ולכן לא היה טעם לחפש עבורה תפקיד חלופי. ודוק. התובעת מלינה על פיטוריה הלא חוקיים מהתפקיד אותו מילאה 21 שנה עת שהתה בחופשת מחלה, ולכן ממילא לא ביקשה מהנתבעת בזמן אמת כי יימצא לה מקום עבודה חלופי.
-
לאור האמור לעיל, לא מצאנו כי בנסיבותיו של תיק זה, היה על הנתבעת לפעול למציאת תפקיד חלופי לתובעת, ובהתאם אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.
לא הוכחה טענת ההתעמרות בתובעת
-
נקדים ונציין, כי מקובלת עלינו טענת הנתבעת, לפיה התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בנוגע לטענת ההתעמרות, ונבהיר.
-
בסיכומיה טענה התובעת כי פירטה ארוכות על אודות ההתעמרות שעברה ממנהלת בית הספר. עוד הוסיפה, כי המנהלת דרשה מעובדים אחרים "להחרים את התובעת, לא לדבר איתה ולהוקיע אותה לחלוטין". עוד הוסיפה, כי ב"כ הנתבעת בחר שלא לחקור אותה על אודות ההתעמרות שעברה לדבריה, מלבד שאלות טכניות על מסמכים ועל עדים והוסיפה כי עובדים אחרים "פחדו "פחד מוות" מהמנהלת והתחננו כי התובעת לא תערב אותם בהליך, והתובעת כיבדה את בקשתם" (סעיפים 50-51 לסיכומי התובעת. ההדגשה במקור – א.ש.). עוד הוסיפה, כי הנתבעת בחרה שלא לזמן לעדות את מנהלת בית הספר, חרף העובדה שהיא נמצאת בשליטתה המלאה, על מנת להפריך את טענותיה כלפיה.
-
דין טענה זו להידחות. בה בשעה שבכל הקשור לתמיכה ראייתית בהליך הפיטורים עצמו, היה על הנתבעת להביא את מנהלת בית הספר ועדים רלוונטיים נוספים לעדות, הרי שבכל הקשור לטענת התובעת על אודות התעמרות לכאורה מצד אותה מנהלת, נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות מוטל על התובעת, והיא לא הרימה נטלים אלה. אנו דוחים את טענת התובעת אפוא כי די ב"טענותיה הפוזיטיביות", כהגדרתה, שהעלתה, וכי די בהעלאתן כדי להעביר את נטל השכנוע לכתפיה של הנתבעת כי לא היתה התעמרות.
-
הוא הדין לגבי הטענה כי עובדים "פחדו פחד מוות" וביקשו שלא להיות מעורבים בהליך. לא הובאה כל ראיה או ראשית ראיה לכך מטעם התובעת, והדבר פועל לחובתה. הודעת הוואטסאפ שהוצגה ע"י התובעת, אינה יכולה כשלעצמה להקים מסד ראייתי לטענותיה בעניין זה, וכל זמן שכותבת הוואטאפס לא הובאה לעדות על המשפט שכתבה, התכתובת שהוצגה מהווה ראיה לכך שנשלחה לתובעת, אך לא לאמיתות תוכנה ובוודאי לא לטענת התובעת לפיה כל העובדים היו ועודם משותקים מפחד מצמית מפני המנהלת ולכן לא הובאו לעדות. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי לדברי התובעת (סעיף 59 לסיכומיה), מורים רבים נאלצו לעזוב את מקום עבודתם בבית הספר בשל יחסה המתעמר לכאורה של מנהלת בית הספר, ומתוך 20 מורים לא נותרו אלא שלושה בלבד. מדוע אם כן, לא נעשה ניסיון לזמן מישהו מקרב השבעה-עשר שכבר אינם עובדים תחת ניהולה של אותה מנהלת, ושיש להניח כי כבר אינם שרויים בפחד מורבידי מפניה? התובעת לא סיפקה הסברים לכך והשליכה את יהבה על הטענה כי מדובר בנטל ראייתי שהיה מוטל על הנתבעת ולא עליה.
-
ועוד בעניין זה, לא נעלמה מעינינו טענת התובעת בסעיף 56 לסיכומיה, לפיה מר בלוך הודה בחקירתו בכך שהתקבלו מכתבי תלונה כנגד המנהלת. ואולם, מכאן ועד למסקנת התובעת, כי מדובר בראיה לכך שהמנהלת אכן התעמרה לכאורה בתובעת, קיים פער גדול, והתובעת לא גישרה עליו.
-
לאור האמור לעיל, ומשלא הונחה בפנינו תשתית ראייתית, אנו דוחים את טענת התובעת על אודות ההתעמרות לכאורה מצדה של המנהלת.
עוולת לשון הרע
-
נקדים ונציין, כי לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו לכלל דעה, כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל, ולהלן נימוקינו.
-
לטענת התובעת, פנייתה של הנתבעת לקופת החולים מהווה פרסום לשון הרע שכן מכתב הפנייה (להלן – המכתב) מיום 01.12.19 שכתב מר משה דגן, מנהל אגף משאבי אנוש בנתבעת למחלקת פניות הציבור בקופת החולים מכבי (להלן – קופת החולים), ובו דרישה לקיים בירור בעניינה של התובעת, כלל תיאור עובדות חלקיות ואף שקריות ביחס אליה, והדבר נעשה במטרה לפגוע בה, כאשר הפגיעה היא מניעת הוצאת אישורי מחלה נוספים ע"י רופאי הקופה, תוך איום והפחדה של קופת החולים בתביעות משפטיות.
-
במכתב זה נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים:
-
התובעת זומנה לשיחת שימוע ליום 08.09.19 לצורך בחינת המשך העסקתה במועצה, ומיד עם קבלת הזימון, המציאה אישור מחלה מטעם ד"ר המלט יהלי, מומחית ברפואת ילדים, וזאת שעה שלדברי התובעת, היא סובלת מכאבי גב עזים המונעים ממנה להגיע לעבודה ולישיבת השימוע;
-
בתום ימי המחלה, ולאחר שנעשה ניסיון נוסף לזמנה, המציאה התובעת אישור מחלה נוסף, הפעם מד"ר תמיר, מומחית בכירורגיה אורתופדית, "אולם ממידע שהגיע למועצה עלה ספק בדבר מהימנות אישורי המחלה שהונפקו לתובעת" (סעיף 4 למכתב. ההדגשה במקור – א.ש.);
-
הנתבעת ביצעה בדיקה באמצעות חוקר, ונמצא כי "חרף טענותיה לכאבי גב עזים, גב' חשאי נראתה בשני מועדים שונים נוהגת ברכבה במשך שעות ארוכות, מתהלכת ללא מגבלה ו/או סיוע תוך שהיא נושאת על כתפיה תיקים כבדי משקל" ובהמשך הוסף, כי "האמור מתועד בדו"ח חקירה הכולל תמונות וסרטים בהם נראית כאמור גב' חשאי נוהגת ברכבה שעות ארוכות ומתהלכת ללא כל מגבלה ו/או סיוע" (סעיפים 5 ו- 6 למכתב);
-
לאור האמור לעיל, המועצה שוקלת את תגובתה ביחס לממצאי החקירה ובכלל זה פנייה לבית הדין בדרישה לשיפוי בגין ימי מחלה ששולמו לתובעת. לפיכך, בטרם המועצה תחליט על תגובתה לממצאי החקירה, מתבקשת קופת החולים לברר את מהימנותם של אישורי המחלה בתקופה שהחל מיום 21.07.19.
-
ביום 16.01.20 השיבה סגנית המנהל הרפואי במחוז השרון של קופת החולים, ד"ר טל אדיב, כי על פי החוק, אישורי המחלה ניתנים בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של הרופא המטפל המסתמך על תלונת המטופל, על ממצאים קליניים ובמידת הצורך על חוות דעת של מטפלים אחרים. עוד הוסיפה, כי בעקבות החובה החלה על קופת החולים לשמור על חיסיון רפואי, לא ניתן להשיב באופן ספציפי ביחס למקרה של התובעת, ואולם, הבדיקה מול הרופאים המטפלים העלתה שהם פעלו כראוי בהתאם לשיקול דעתם המקצועית, ומעיון באישורים שנמסרו, עולה כי הם עומדים בכל הכללים ובהנחיות משרד הבריאות בעניין (נספח 20 לתצהיר התובעת).
אשר להכרעתנו
-
האם האמור במכתב הפנייה של הנתבעת לקופת החולים עולה כדי פרסום לשון הרע כהגדרת המושג בחוק? אנו סבורים שהתשובה לכך בחיוב, ולהלן נפרט מסקנתנו.
-
נקדים ונניח את המסד הנורמטיבי ולאחר מכן נבחן האם המקרה שלפנינו נופל להגדרת פרסום לשון הרע, כהגדרתו בחוק איסור פרסום לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).
-
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי "לשון הרע" כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
-
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
-
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
-
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
-
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
-
סעיף 2 לחוק מגדיר מהו 'פרסום' וקובע, כי:
-
פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
-
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
-
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
-
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
-
סעיף 7 לחוק קובע, כי פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית.
-
נדון כעת בשאלה, האם תוכנו של המכתב מהווה לשון הרע כהגדרת המושג בחוק, וככל שנמצא כי התשובה לכך בחיוב, נדון בשאלה האם מדובר ב"פרסום", כהגדרתו בחוק.
-
לשם כך נשוב וניזכר בפסקה הרלוונטית, שם נכתב:
"חרף טענותיה לכאבי גב עזים, גב' חשאי נראתה בשני מועדים שונים נוהגת ברכבה במשך שעות ארוכות, מתהלכת ללא מגבלה ו/או סיוע תוך שהיא נושאת על כתפיה תיקים כבדי משקל" (סעיף 5).
-
מקריאת המכתב עולה, כי לצד עובדות שונות, הוא מכיל גם מסקנות ופרשנויות אישיות, כפי שיפורט להלן. חלק מהעובדות, ובראשן, מצבה הרפואי של התובעת לאשורו, כלל לא נבדקו לאשורן ע"י הנתבעת מן הטעם שהנתבעת לא ראתה לנכון לדרוש מהתובעת להיבדק ע"י רופא מטעמה; הנתבעת כתבה כי התובעת נצפתה נוהגת שעות ארוכות, אך לא טרחה לפרט כמה שעות; עוד הוסיפה כי התובעת נצפתה מתהלכת ללא מגבלה, תוך נשיאת תיקים כבדי משקל.
-
הטענה כי התובעת מתהלכת ללא מגבלה הנה קביעה רפואית והנתבעת טענה אותה ללא כל ביסוס רפואי, תוך שהיא נסמכת על התרשמותו של החוקר הפרטי; גם הטענה כי מדובר בתיקים כבדי משקל לא נתמכה מבחינה עובדתית ומדובר בקביעה עובדתית הנסמכת על התרשמותו של אותו חוקר, וכפי שיפורט להלן, אף על ההאדרה וההעצמה של הממצאים שפרט.
-
ניסוח הדברים בסעיף 5 למכתב אינו יכול להשתמע לשני פנים, ועולה ממנו כי התובעת מתחזה, שכן "חרף טענותיה לכאבים עזים", היא נחזית להתנהל כאדם שאינו סובל ממגבלה כלשהי.
-
מדובר בהצגת תמונה עובדתית מגמתית ובלתי מבוססת שטומנת בחובה פוטנציאל פגיעה בשמה הטוב של התובעת בשל הצגתה כמתחזה ומתחלה, וזאת שעה שאין בידי הנתבעת כל אסמכתא רפואית לכך, והנתבעת מצדה, בחרה שלא לממש את זכותה על פי החוק והתקנות שהותקנו מכוחו. למותר לציין, כי ככל שהנתבעת היתה דורשת מהתובעת להיבדק ע"י רופא מטעמה, וככל שבדיקה כאמור היתה מעלה כי התובעת אכן אינה סובלת ממגבלה כלשהי, היה מתקיים צידוק לפניית הנתבעת לקופת החולים בדרישה לבדוק כיצד ניתנו אישורים רפואיים המעידים לכאורה על מוגבלות ארוכת טווח לאדם שאינו סובל ממגבלה כלשהי.
-
האופן בו נוסח סעיף 5 למכתב המכפיש מקבל משנה חומרה לאור העובדה שבדו"ח החקירה עצמו דובר על נשיאת "תיק גדול" ולא על "תיקים כבדי משקל", וביחס לשעות נהיגה ארוכות לכאורה, עולה מהדו"ח כי מדובר ב- 2 נסיעות קצרות של 10 דקות כל אחת לצורך איסופו של בנה של התובעת. על כל האמור לעיל, מתווספת העובדה שהתובעת נמנעה מלבדוק את פשר הביקור של התובעת במכון מ.ט.א.ו.ר.
-
לסיכום חלק זה, כתיבת המכתב ללא ביסוס רפואי כלשהו שיאשש או יפריך את אישורי המחלה, הצגת העובדות בצורה מגמתית ומועצמת, ולעיתים כוזבת, מהווים פוטנציאל פגיעה ממשי בשמה הטוב של התובעת בעיני מקבלי המכתב בקופת החולים ואף בעיני הרופאים שנתנו לה את אישורי המחלה, שעמם, כך בהתאם לתשובה קופת החולים, נערך בירור.
-
באשר לרכיב ה"פרסום", אנו דוחים את טענת הנתבעת, לפיה משלוח המכתב לקופת החולים אינו עונה להגדרת הפרסום הקבועה בחוק. במסגרת סיכומיה, הנתבעת תמכה טענה זו בכך שהתובעת בחקירתה, לא יכלה להצביע האם יותר מבן אחד קיבל את המכתב, ובנוסף, כשנשאלה היכן בדיוק מתגבשת טענת לשון הרע השיבה טענות סתמיות כגון: "חוסר אמון של המעביד בי. זה הפגיעה שלי. הפגיעה אחרי 20 שנה שאני עובדת. אתם החמרתם את מצבי... (סעיף 111 לסיכומי הנתבעת והציטוט מתוך עמ' 14 לפרוטוקול הדיון).
-
כאמור לעיל, מרגע שהמכתב נשלח והתקבל בקופת החולים, ולמצער, אף לא מוען לאדם ספציפי כי אם "למחלקת פניות הציבור", הרי שמתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בחוק.
-
אשר לטענת הנתבעת לפיה עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שעניינה אמת בפרסום, אנו דוחים את הטענה, ולהלן נימוקינו.
-
בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בתיק עא 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש, [פורסם בנבו], 22.2.17 (להלן – עניין מולקנדוב) ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק "משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: (1) מדובר ב"אמת"; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה (שנהר, עמ' 215)".
-
מכאן, שהגנת אמת בפרסום עוסקת בשאלה האם קיימת הלימה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהוכח בראיות שהוצגו במסגרת ההליך המשפטי. ודוק. ההגנה תחול גם מקום בו לא הוכחה אמתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", ובלבד שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום עולים בקנה אחד את העובדות במציאות, כפי שהוכחו. נטל ההוכחה מוטל על המפרסם הטוען להגנה.
-
במקרה דנן, הסתבר כי קיים פער עובדתי בין המתואר בדו"ח החקירה לבין המתואר במכתב שנשלח; יתרה מזאת, "האמת העובדתית", כפי שמתוארת בדו"ח החקירה לא קיבלה ביסוס ראייתי במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו, והחלטתה של הנתבעת להימנע מלהביא את החוקר לעדות, מעוררת תמיהות.
-
נובע מכך, שלא הונחה תשתית ראייתית לתנאי הראשון והוא – תוכן הפרסום בסעיף 5 למכתב המכפיש הוא אמת. הדיון בתנאי השני – אינטרס ציבורי, מתייתר אפוא שכן מדובר בשני תנאים מצטברים, ובהיעדרו של אחד מהם, אין התנאי השני יכול לעמוד כשלעצמו.
-
לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת לפיה עומדת לה ההגנה שבסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע – כוונה לפגוע, ואולם, אנו דוחים טענה זו בהיעדר רלוונטיות, שכן עניינו של סעיף זה הוא הגדרת לשון הרע כעבירה פלילית, ולא כעוולה אזרחית, בה עסקינן.
-
סופו של דבר, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אנו מקבלים את התביעה ברכיב של עוולת לשון הרע.
לשאלת הסעדים שנתבעו
-
משמצאנו כי התובעת פוטרה בניגוד לחוק דמי מחלה, וללא שימוע, ולאור תקופת עבודתה הארוכה והמשמעותית אצל הנתבעת – 21 שנה – החלטנו לפסוק לה פיצוי בגובה 200,000 ₪, ולהלן נימוקינו לכך.
-
בע"ע 10940-10-15 מנורה מבטחים בע"מ נ' יונתן רון (06.09.18), נדרש בית הדין הארצי לשאלת אופן פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, וקבע, כי בניגוד להלכה ששלטה עד לאותה עת, לפיה שיעור הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נקבע כמכפיל של שכר העובד בשנות עבודתו, הרי שכיום הגישה היא כי פיצוי בלתי ממוני שוב אינו עומד בהכרח ביחס ישיר לגובה השכר, וצערו של עובד המשתכר שכר גבוה אינו בהכרח גדול מצערו של עובד המשתכר שכר נמוך (ראו: ע"ע 247/07 פלוני – קוציק (24.9.09, פיסקה 8 בפסק דינו של השופט פליטמן; בר"ע 20418-03-13 סעיד – מנסוביץ (7.11.13); ענין פלוני; ע"ע 27600-10-11 ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון(22.12.15) ; ענין ברד; ע"ע (ארצי) 55550-09-14 שמעון בן אלי - קומבה בע"מ (24.9.17); עע (ארצי) 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך - דניאל שדה (3.6.18)).
-
בהתאם לגישה הקיימת כיום, פיצוי שנפסק לעובד שפוטר שלא כדין, הוא בין היתר כלי לביטוי מורת הרוח מהתנהלות המעסיק בהליך הפיטורים וזאת כחלק מצדק קונקרטי בין העובד למעסיק,. יחד עם זאת, הוא מקפל בתוכו גם תכלית של הכוונת התנהגות הצדדים ליחסי עבודה, ותכלית נוספת זו אינה קשורה לגובה שכרו של העובד.
-
באשר לאמות המידה לפסיקת פיצוי כאמור, נפסק בע"ע 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.02.17), כי יש להביא בחשבון שיקולים כגון: עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים – ככל שקוים – והאם נשמר בגדר השיח והשיג כבודו של העובד כאדם או שאך הוטחו האשמות ; האם הפיטורים היו מסיבה עניינית או שאינה עניינית; משך תקופת העסקת העובד; גילו והאם נפל דופי גם בהתנהגותו.
-
במקרה דנן, לקחנו בחשבון את תקופת עבודתה הארוכה של התובעת בנתבעת, את עוצמת הפגם שנפל בהליך פיטוריה ואת העובדה שחובת השימוע הופרה באופן מלא. בנוסף, לקחנו בחשבון את העובדה שלא הונחה תשתית ראייתית לכך שמלבד היעדרותה מפאת מחלה, היו סיבות נוספות לפיטוריה.
-
באשר לפיצוי בגין עוולת לשון הרע, אנו פוסקים לה פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה 50,000 ₪.
-
יתר רכיבי התביעה נדחים מהטעמים שפורטו לעיל.
-
בנוסף לסכומים דלעיל, ולאור הסכום שראינו לפסוק לתובעת, הנתבעת תשלם לה השתתפות בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪ והשתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪.
-
כל הסכומים דלעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום הממלא בפועל.
ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ג, (19 פברואר 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
עירית אילון
נציגת ציבור עובדים
|
|
אורן שגב, שופט
|
|
|
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה |
Disclaimer |
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.
|
שאל את המשפטן
יעוץ אישי
שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
|
|