-
הנתבעת הנה חברה פרטית הרשומה בישראל, אשר מפעילה פנימיות חינוכיות טיפוליות לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות שונות.
-
בין היתר מפעילה הנתבעת את מעון "הבית בחולון", אשר דייריו הינם בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית ברמה קלה עד בינונית (להלן: "המעון" או "ההוסטל").
-
המעון מופעל בפיקוח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: "משרד הרווחה"), לאחר שהנתבעת זכתה במכרז של משרד הרווחה לצורך הפעלת מעונות פנימייה. הפיקוח נעשה על ידי האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית במשרד הרווחה.
-
התובעת החלה את עבודתה במעון ביום 12.11.06. תחילה עבדה בתפקיד אם הבית של המעון, והחל מחודש 12/07 הועברה לתפקיד מדריכה.
-
בתקופה מיום 12.6.11 עד 4.11.12 השתתפה התובעת בקורס הסמכה למטפלים באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית במסגרת הדיור התומך. בחודש נובמבר 12 קיבלה התובעת תעודה על הסמכתה כמטפלת מוסמכת, החל מיום 4.11.12.
-
ביום 28.5.13 קיבלה התובעת זימון לשימוע לפני פיטורים. על נסיבות שקדמו לכך נדון בהמשך פסק הדין.
-
ביום 29.5.13 התקיימה "פגישת השימוע" בפני מנהל המעון, מר ניסים בכר (להלן: "מר בכר"), ממנה עולה כדלקמן (בהתאם לפרוטוקול "פגישת השימוע"- נספח 6 לתצהיר התובעת):
"הנדון: פגישת שימוע לעובדת שושנה שלום
משתתפים: שושנה שלום, מדריכה
ניסים בכר, מנהל ההוסטל
1.ניסים הודיע לעובדת הנ"ל שיש כוונה לסיים את עבודתה כמדריכה בהוסטל משתי סיבות:
א. משבר אימון שנוצר בינה ובין המערכת המפעילה את ההוסטל.
ב. חוסר שביעות רצון בכל הנוגע לתפקודה, מצד ההורים שהעבירו את ילדיהם מההוסטל למסגרת חלופית.
2.שושנה אישרה שאכן נוצר חוסר אימון עקב אי קבלת כספים המגיעים לה לדבריה.
3.סוכם על דעתה של שושנה כי תסיים את העבודה בסוף חודש יוני 2013.
4.במהלך חודש זה תעשה חפיפה בינה ובין ניסים בכל הנוגע לנושאים בהם היא מטפלת.
5.ימסר מכתב פיטורין.
6.השיחה הסתיימה בהכרת תודה על עבודתה רבת השנים ותרומתה לטיפול בדיירי הבית וקידומם, ובאיחולי הצלחה בהמשך דרכה".
-
ביום 30.5.13 מסר מר בכר לתובעת מכתב פיטורים, בו צוין כדלקמן:
"הנדון: פיטורין
בהמשך לפגישת השימוע שהתקיימה איתך ביום רביעי 29.5.13 הריני להודיעך כי הנך מפוטרת מהעבודה ביום ראשון 30.6.13.
אני מודה לך על כל שנות עבודתך כמדריכה בהוסטל ותרומתך לקידומם של דיירי הבית.
מאחל לך הצלחה רבה בהמשך דרכך".
דיון והכרעה:
-
התובעת העידה בעצמה.
-
מטעם הנתבעת העידו מר גרינברג- מנהל הנתבעת; מר בכר- מנהל המעון בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה.
-
להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד, תוך התייחסות לטענות הצדדים.
נסיבות סיום העסקתה של התובעת ושאלת זכאותה לתוספת הסמכה ומענק חד פעמי:
-
התובעת טוענת כי על רקע רצונה, ובעידודו של מר גרינברג, החלה להשתתף בקורס ההסמכה למטפלים באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית במסגרות הדיור התומך. לטענתה, מר גרינברג ציין בפניה כי הסמכתה כמדריכה מוסמכת תביא להעלאת המשכורת שלה בסכום של 750 ₪ לחודש, שכן מדריכים מוסמכים זכאים לתוספת הסמכה בסכום הנ"ל (תוספת המשולמת לנתבעת על ידי משרד הרווחה לצורך העברתו למדריך המוסמך).
לטענתה, מר גרינברג הבטיח לה כי הנתבעת תכסה את עלות הלימודים ותשלם לה בגין ימי היעדרותה מחמת לימודים.
-
לטענתה, התברר לה כי מר גרינברג אינו מקיים הבטחתו ולא משולם לה בגין ימי היעדרותה לצורך לימודים. באשר למימון הקורס טוענת התובעת, כי מר גרינברג ציין בפניה כי תחילה תשלם בעצמה והנתבעת תחזיר לה את עלות הקורס בשלב מאוחר יותר.
-
לטענתה, עם קבלת ההסמכה היא הייתה זכאית כאמור לתוספת הסמכה בסכום של 750 ₪, אשר שולמה לנתבעת על ידי משרד הרווחה לצורך העברתו לתובעת כמדריכה מוסמכת.
כמו כן, לטענתה, עם קבלת ההסמכה, היא הייתה זכאית גם למענק חד פעמי בסכום של 2000 ₪ שהועבר אף הוא ממשרד הרווחה, אך שולם לה רק מחצית מסכום זה.
-
לטענתה, לאחר קבלת ההסמכה פנתה למר גרינברג בדרישה לקבל את תוספת ההסמכה ומלוא כספי המענק החד פעמי, אולם זה דחה אותה בלך ושוב בתירוץ כי העברת התוספת על ידי משרד הרווחה אורכת מספר חודשים.
לטענתה, לאחר כשלושה חודשים ממועד קבלת ההסמכה, פנתה למר נחום עידו מאגף הפיקוח במשרד הרווחה (להלן: "מר נחום"), בניסיון לברר את סיבת אי העברת הכספים, ונדהמה לגלות כי תוספת ההסמכה כבר שולמה לנתבעת לצורך העברתה לתובעת.
-
לטענתה, בעקבות כך פנתה למר גרינברג וסיפרה לו אודות הבירור עם מר נחום מאגף הפיקוח, וזה לטענתה הגיב אליה בצרחות: "מה את מתקשרת לנחום, מה את מבלבלת לי את המוח עם הכסף, אני אעביר לך מתי שארצה, אולי בעוד שנה", וניתק את השיחה.
לטענתה, לאחר שיחה זו פנתה אליו שוב והבהירה לו כי אם לא ישולמו לה הכספים תפנה לאגף הפיקוח ותתלונן על התנהלותו. לטענתה, בתגובה לכך איים עליה מר גרינברג כי אם תפעל כך, תפוטר.
לטענתה, עקב התנהלות זו לא נותר בידה ברירה אלא לפנות לסיועו של אגף הפיקוח ולדווח על מעשיו. לטענתה, ימים ספורים לאחר מכן הבחינה שמכשיר הפקס של מנהל המעון, מר בכר, אינו חדל מלקלוט תשדורות פקס וגילתה למר בכר את חשדה כי הנתבעת מחפשת עובדת אחרת במקומה. לטענתה, מר בכר ציין בפניה כי היא ניחשה נכון, ובאותו יום הניח במגירת שולחנה הזמנה לשימוע שבוצע כבר למחרת.
-
מנגד, הנתבעת טענה כי התובעת היא זו שביקשה לקחת חלק בקורס ההסמכה על חשבונה, ומר גרינברג מעולם לא נתן לה הבטחה כזאת או אחרת באשר לתשלום שכר הלימוד ו/או תשלום תוספת לשכרה. לטענתה, לתובעת לא קמה כל זכאות לתשלום תוספת הסמכה ולא ברור מה המקור התחיקתי לטענתה זו.
כמו כן, לטענתה, התובעת לא הייתה גם זכאית למענק חד פעמי המשולם לעובדים מסוימים במגזר הציבורי, וככל ששולמו לתובעת סכומים כאלה ואחרים כמענק, הרי שמדובר בתשלום לפנים משורת הדין.
-
לטענתה, לאחר סיום קורס ההסמכה, החלה התובעת להתרעם ולהלין בפני המנהלים כי על הנתבעת לשלם לה את תוספת ההסמכה כאמור, ומנהליה הבהירו לה פעם אחר פעם שהיא אינה זכאית לתוספת.
לטענתה, משסירבה לקבל את תשובת הנתבעת, החלה התדרדרות בהתנהלותה של התובעת, ביחסה למנהליה, וחמור מכך- ביחסה לדיירים.
לטענתה, החל מתחילת שנת 2013 החלה התדרדרות משמעותית בהתנהלותה של התובעת, אשר התבטאה בין היתר ביחס גרוע ומזלזל לדיירים השוהים במעון, הרמת קול כלפי הדיירים, זלזול ופנייה תוקפנית לדיירים. לטענתה, הדברים הגיעו לשיאם עת במסגרת ישיבה במחלקת הרווחה בעיריית חולון, הבהירו מספר הורים כי הם שוקלים להעביר את ילדיהם למסגרות אחרות, בין היתר בשל חוסר שביעות רצון מתפקודה של התובעת.
לטענתה, בנסיבות אלה ובלית ברירה, זומנה התובעת לשיחת שימוע אשר נערכה ביום 29.5.13.
-
עולה מהראיות כי יחסי העבודה בין הצדדים התערערו על רקע שאלת זכאותה של התובעת לקבלת תוספת הסמכה ומענק חד פעמי, וזאת לאחר שסיימה את קורס ההסמכה.
-
ראשית, עלינו להכריע בשאלת זכאותה של התובעת לתוספות הנ"ל, בטרם נעמוד על הנסיבות שהביאו לפיטוריה.
-
כפי שיפורט להלן, בעניין זה יש לראות בחומרה רבה את התנהלותה של הנתבעת, כאשר עולה בבירור מהראיות כי הטענות העולות מכתב הגנתה (ומתצהירו של מר גרינברג) בדבר אי זכאותה של התובעת לתוספות הנ"ל, לא היו אמינות.
-
כאמור, התובעת טענה כי עם קבלת ההסמכה היא הייתה זכאית לתוספת הסמכה בסכום של 750 ₪, אשר שולמה לנתבעת על ידי משרד הרווחה לצורך העברתו לתובעת כמדריכה מוסמכת.
כמו כן, לטענתה עם קבלת ההסמכה, היא הייתה זכאית גם למענק חד פעמי בסכום של 2000 ₪ שהועבר אף הוא ממשרד הרווחה, אך לטענתה שולם לה מחצית מהסכום בלבד.
-
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לתובעת לא קמה כל זכאות לתשלום "תוספת הסמכה" כזאת או אחרת, ולא ברור מה המקור התחיקתי לטענה זו. כמו כן, טענה הנתבעת כי לתובעת לא קמה כל זכאות לתשלום מענק חד פעמי, שכן מדובר בהוראה החלה על עובדים במגזר הציבורי ולא על התובעת.
הנתבעת הוסיפה כי לאחר סיום קורס ההסמכה, החלה התובעת להתרעם ולהלין בפני מנהליה כי על הנתבעת לשלם לה את תוספת ההסמכה, אך מנהליה הבהירו לה פעם אחר פעם שאינה זכאית לתוספת כאמור.
-
למרות דברים חד משמעיים אלה, בדיון ההוכחות הודה מנהל הנתבעת כי סיום קורס ההסמכה אכן מקנה זכאות לתוספת הסמכה, אשר משולמת לנתבעת על ידי משרד הרווחה לצורך העברתו למדריך המוסמך. עוד הודה כי עם קבלת תעודת ההסמכה, הייתה התובעת זכאית לתוספת הנ"ל והנתבעת העבירה בשמה את המסמכים לצורך קבלת התוספת.
בכך למעשה הודה מר גרינברג בהגשת תצהיר שקרי לבית הדין.
להלן האמור בעדותו (עמ' 26-25 לפרוטוקול):
"ת. אני טוען שמי שמסיים את קורס המוסמכות רשאי לקבל תוספת שאנחנו מעבירים מהמדינה.
ש. אני לא הבנתי את התשובה, מה פירוש רשאי לקבל תוספת? מקבל או לא מקבל תוספת?
ת. מקבל תוספת.
..
ברגע שבן אדם מסיים קורס של מטפלים מוסמכים ברגע שהוא מסיים ועומד בכל הדרישות, בכל המבחנים, אם המדינה מעבירה סכום כסף אנחנו מעבירים את זה לעובדים שלנו.
ש. האם במקרה הזה שושי עמדה במבחנים?
ת. אני לא יודע.
ש. יש פה תעודה, השתתף וסיים בהצלחה קורס הסמכה למטפלים לאדם עם מגבלות שכלית התפתחותית, במסגרת הדיור התומך.
ת. אם יש תעודה אז כן.
ש. כן.
ת. התשובה היא כן.
ש. היא טוענת שאתם אמרתם, שאתה אמרת לה.
ת. כן.
ש. שהעברתם את המסמכים לירושלים וזה ייקח כמה חודשים, האם זה נכון או לא נכון.
ת. אמת".
-
יצוין כי בהמשך עדותו ציין מר גרינברג, כי קבלת התוספת היא כביכול בהתאם "להחלטת הבעלות", קרי בהתאם להחלטת הנתבעת, אך לאחר שנתבקש להסביר את טענתו זו הודה כי תשלום התוספת שמשולמת ממשרד הרווחה הוא כלל לא לשיקול דעתה של הנתבעת, ואמור להיות מועבר על ידה ישירות לעובד הספציפי שעל שמו ניתנה התוספת (עמ' 28-26 לפרוטוקול):
"ש. כלומר לשיטתך, אדוני, נקצר את בדברים, מי שאוחז בתעודה הזו ובמקרה הזה גב' שלום, זכאי לתוספת שמועברת ממשרד הרווחה לחברה שלך?
ת. לפי החלטת הבעלות.
ש. למה אתה מתכוון בהחלטת הבעלות?
..
מי הבעלות? השבת לפי החלטת הבעלות, מי הבעלות?
ת. היא אמורה לקבל.
..
הבעלות זה החברה.
..
ש. החברה שלך תחליט האם להחזיק את הכסף אצלה בכיסה או להעביר את הכסף לעובדת, זה מה שאתה אומר?
ת. ברגע ש, אני לא אומר דבר כזה זה פרשנות שלך.
ת. לא, זה מה שהשבת.
ת. ברגע שבן אדם מסיים את ההסמכה שלו ועובר את כל התהליך וברגע שמקבלים כסף שוב, זה משתנה, הכסף עובר לטובת העובד, היא גם קיבלה סכום כסף.
ש. אדוני אתה אמרת לפי החלטת הבעלות, למה התכוונת בזה?
ת. שהיא מקבלת כסף.
..
ש. אני שואל אותך אדוני, האם העניין הזה הוא אופציונלי לשיקול דעת החברה.
ת. לא אופציונלי.
..
כסף שמתקבל מירושלים מהמדינה עובר לעובד.
...
כב' הש' דגן טוכמכר: ..אנחנו מדברים על תוספת הסמכה, האם הכלל הזה כשאתה מקבל, האם אתה מקבל ממשרד העבודה באופן ישיר תוספת הסמכה עבור עובדים שאתה מציג תעודת הסמכה?
ת. גבירתי, אנחנו צינור העברה, מה שאנחנו מקבלים ממשרד הרווחה אנחנו מעבירים את זה ישירות לעובד.
כב' הש' דגן טוכמכר: כלומר, בנושא של בנושא קונקרטי של תוספת הסמכה מסוג תוספות השכר שאתה מקבל ממשרד הרווחה.
ת. כן.
כב' השופטת דגן טוכמכר: עם השם, על שם עובד ספציפי.
ת. כן".
-
אם כן, בניגוד גמור לטענת הנתבעת כי התובעת כלל לא הייתה זכאית לכל תוספת וכי זאת הובהר בפניה על ידי המנהלים, עולה מעדותו של מר גרינברג כי התובעת אכן הייתה זכאית לתוספת ואף המסמכים הועברו על ידי הנתבעת למשרד הרווחה לצורך קבלת התוספת.
מר גרינברג הודה כי התוספת המשולמת על ידי משרד הרווחה, אמורה להיות מועברת ישירות לעובד הספציפי שעל שמו ניתנה התוספת.
-
לגבי השאלה המרכזית כמה כסף התקבל ממשרד הרווחה לצורך העברתו לתובעת, ומדוע לא הועבר הכסף אל התובעת, התחמק מר גרינברג ממתן תשובה והפנה לחשב השכר, הגם שהנתבעת לא טרחה לזמן אותו לעדות מטעמה (עמ' 27, 29, 30 לפרוטוקול):
"ש. אז מדוע לא העברתם את הכסף הזה לעובדת?
..
ת. אני לא יודע. אני משיב, אני משיב, אני לא מתעסק בנושא של שכר, לא מתעסק בנושא של שכר, יש חשב שכר שמתעסק בנושא של השכר ולמיטב ידיעתי, כל סכום שמגיע לעובד הוא מקבל אותו.
....
כב' השופטת דגן טוכמכר: כן ואתה במקרה הזה יכול, בדקת אם זה הועבר או לא הועבר ממשרד העבודה? מתי זה הועבר ממשרד הרווחה?
ת. אני לא יודע להגיד לך, לא יודע.
..
כב' השופטת דגן טוכמכר: אבל אתה לא יכול לדעת מה קיבלת ממשרד הרווחה עבור הגב' הקונקרטית לפי תעודת הזהות שלה?
ת. אז אני חייב להגיד פה שאני לא מתעסק בנושא של שכר, אני חלק מנציגות של המשפחה שבבעלות ההוסטל, לא מתעסק עם שכר, לא תלושי משכורת, יש מישהו מטעמי שהוא חשב שכר, זה מנהל חשבונות שמתעסק עם זה, אני מנהל מקצועי, אני מגייס עובדים, אני קולט דיירים, פחות התעסקתי עם זה.
ש. אתה מתכוון למר לולי, נכון.
..
ת. לולו.
ש. הוא חשב השכר שלכם.
ת. אמת.
ש. אתה יודע מדוע הוא לא נתן תצהיר בתיק הזה? מדוע הוא לא נמצא איתנו כאן?
ת. לא, לא יודע".
-
לעניין זה כבר נקבע כי כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 737 (1980).
-
הימנעותה של הנתבעת מהבאתו של חשב השכר לעדות מטעמה, וזאת כאשר מנהל הנתבעת איננו מספק תשובות שיסתרו את טענות התובעת, מחזקת את גרסת התובעת בעניין זה. לאור זאת, אנו מקבלים את גרסת התובעת לפיה מדובר בתוספת בסך 750 ₪, וכי התברר לה כי תוספת זו כבר שולמה על ידי משרד הרווחה לנתבעת לצורך העברתה לתובעת, אך הנתבעת לא העבירה את התוספת ליעדה (ראו סע' 11 לתצהירה):
"לאחר קבלת ההסמכה, פניתי למר מורן בדרישה לקבל את תוספת ההסמכה וכספי המענק, אולם מר מורן דחה אותי בלך ושוב, בתירוץ כי העברת התוספת על ידי משרד הרווחה אורכת מספר חודשים.
כעבור כשלושה חודשים ממועד קבלת ההסמכה, פניתי למר נחום עידו מאגף הפיקוח במשרד הרווחה בניסיון לברר את סיבת אי העברת הכספים, ונדהמתי לגלות כי התשלום הועבר זמן רב קודם לכן" (וראו לעניין זה גם עדותה כי מר נחום ציין בפניה כי הייתה אמורה לקבל מהנתבעת שכר בגין 3 חודשים רטרואקטיבית- עמ' 7 לפרוטוקול).
-
נדגיש כי אנו דוחים מכל וכל את טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה יש לתת אמון בגרסתה כי לא התקבלו אצלה כספים ממשרד הרווחה, שכן מדובר (כך לטענתה) ב"טענת מיגו"- לטענתה בעוד עמדה לה האפשרות לטעון באופן גורף כי אין ולא חלה עליה חבות לתשלום, בחרה כביכול שלא להסתיר ולהציג את האמת בפני בית הדין (סע' 54 לסיכומים). לדידנו מדובר בטענה מופרכת מיסודה. ראשית, הנתבעת כאמור הציגה מלכתחילה גרסה שקרית וטענה באופן גורף כי לתובעת אין כל זכאות. שנית, מר גרינברג אמנם נאלץ לבסוף להודות בעדותו כי התובעת אכן הייתה זכאית לתשלום התוספת (בניגוד גמור לתצהירו), אך כלל לא טען שתשלום זה לא הועבר ע"י משרד הרווחה, אלא העיד כי אינו יודע אם הועבר. לכן גם תשובה מתחמקת זו מחזקת את גרסת התובעת. מכל מקום, ברור שאין בידינו לקבל גרסה כבושה ומתחמקת זו של הנתבעת. יצוין כי למרבה החומרה, עולה מסע' 62 לסיכומי הנתבעת, כי הנתבעת ממשיכה לטעון כי לתובעת לא קמה כל זכאות לתשלום תוספת הסמכה, וזאת למרות כל האמור בעדותו של גרינברג כי הייתה זכאית לכך.
מגדילה הנתבעת לעשות וטוענת בסיכומיה, כי אין בידיה כל אפשרות להציג "מידע שאינו קיים"(סע' 50 לסיכומיה). לדידנו, בקלות יכולה הייתה הנתבעת לברר כמה כסף הועבר ממשרד הרווחה לצורך העברתו לתובעת, אך הנתבעת בחרה להסתיר זאת מבית הדין.
-
עולה מחומר הראיות כי התובעת הייתה גם זכאית לתשלום מענק חד פעמי בסך של 2000 ₪ ששולם על ידי משרד הרווחה, אך הנתבעת בחרה שלא להעבירו במלואו אל התובעת. גם בעניין זה סיפקה הנתבעת גרסה שקרית בכתב ההגנה (ובתצהירו של מר גרינברג). הנתבעת טענה כי גם לגבי תשלום מענק זה, התובעת לא הייתה זכאית לו כלל, וכי מדובר בהוראה החלה על עובדים מסוימים במגזר הציבורי ולבטח לא חלה על התובעת, וככל ששולמו לה סכומים כלשהם הרי שאלו שולמו לה לפנים משורת הדין.
בתחילת הדיון הגיש בא כוח התובעת מכתב, מיום 6.3.11, שנשלח ממשרד הרווחה אל מנהלי מסגרות דיור חוץ ביתי פרטי/ציבורי- מסגרות יום, בו צוין כדלקמן: (סומן כת/12):
"הנדון: עדכון תעריפים
1.הנני להודיעכם כי בעיבוד חודש פברואר המשולם בימים אלה עודכנו תעריפי המסגרות בגין מענק חד פעמי בסך 2000 ₪ שניתן לעובדים במגזר הציבורי במסגרת ההבנות שגובשו בין ההסתדרות לבין משרד האוצר ביום 2/11/10 ובהתאם לחוזר הממונה על השכר מיום 16/11/10.
2.התעריפים עודכנו באופן חד פעמי כדלקמן:
א. מסגרות חוץ ביתי פרטי- 12,8%.
ב. מסגרות חוץ ביתי ציבורי- 11,2%.
ג. מסגרות יומיות ומסגרת תעסוקה (מע"ש)- 15.86%.
3.בעיבוד מרץ התעריף יחזור לקדמותו (יתכן שינוי בגין הרצת מחשב).
4.המנהלים מתבקשים להעביר מענק זה לעובדים הזכאים לכך בהתאם להסכם האמור.
5.תשומת ליבכם כי למענק זכאים עובדים שעבדו לפחות 6 חודשים לפני ההסכם ולא זכאים עו"סים, רופאים ומנהל המסגרת.
6.אודה לך באם תעביר הצהרה למחלקת התקצוב של האגף לגב' אורית בן-דרור כי תוספת זו הועברה בממוצע לעובדים הזכאים לכך במעונך".
כשהופנה מר גרינברג בעדותו למסמך זה, הודה כי מסמך זה חל על הנתבעת (עמ' 31 לפרוטוקול).
בעדותו ציין כי אמנם בהתאם לאמור במכתב, התובעת אכן זכאית לקבלת המענק, אך לטענתו בפועל הנתבעת קיבלה את סך הסכום שהיה עליה לשלם לכלל העובדים והחליטה על פי שיקול דעתה למי לשלם וכמה (עמ' 33-32 לפרוטוקול):
"..אנחנו היה שיקול דעת לחלק את הסכום הזה לכלל העובדים, לפי קריטריונים של ותק, של ניסיון, של הערכה אישית והיה חלוקה שווה של כמה עובדים.
כב' השופטת דגן טוכמכר: אבל במכתב כתוב "יעבירו את המענק לעובדים הזכאים", לא שיש לך שיקול דעת לחלק את זה לעובדים אחרים.
ת. אנחנו החלטנו מי זכאי לזה, מבחינתנו, גם עובדים.
...
כב' השופטת דגן טוכמכר: זה תשלום מענק חד פעמי הניתן לעובדים במגזר הציבורי והעובדים הזכאים זה אמור להיות לפי רשימת העובדים שלכם.
ת. אז אני אומר, אנחנו לקחנו את סך הכל, סך הסכומים ואנחנו חילקנו את זה.
כב' השופטת דגן טוכמכר: שאתה לא יכול להגיד לנו כמה היה הסך הכל ולכמה עובדים חילקת את זה?
ת. אני לא זוכר, אני לא זוכר, זה הרבה, זה באמת.
כב' הש' דגן טוכמכר: ואם חילקתם נגיד באופן שוויוני או שיש עובדים שקיבלו.
ת. לא, לא שוויוני.
..
לא, לא חילקנו את זה באופן שוויוני, זה אני יכול להגיד, אבל אני באמת לא זוכר איך.
כב' השופטת דגן טוכמכר: כלומר קיבלת הוראה ממשרד הרווחה לתת לכל עובד אלפיים ואתה החלטת לעשות.
ת. כן, אבל.
כב' השופטת דגן טוכמכר: לחלק לתת ארבעת אלפים לחלק לתת אלף.
ת. אבל שוב זה לא בדיוק אלפיים, אני לא בקיא.
...
ש. ...תסכים אתי, בבקשה, שלפי המכתב הזה גב' שלום היא עובדת זכאית? היא עובדת מעל 6 חודשים והיא לא עובדת סוציאלית, היא לא רופאה, גם לא מנהלת מסגרת.
ת. היא זכאית, אבל לא לסכום הזה, לסכום שאנחנו קבענו".
עולה מהראיות כי התובעת קיבלה סך של 1000 ₪ ולא 2000 כפי שהייתה זכאית. איננו מקבלים את טענת הנתבעת כי היה לה שיקול דעת כיצד לחלק את המענק שהועבר אליה ממשרד הרווחה. בהתאם לאמור במכתב הנ"ל, המפנה להבנות שגובשו בין ההסתדרות למשרד האוצר בהתאם לחוזר הממונה על השכר, כל עובד זכאי לקבל סך של 2000 ₪. משהועבר הסכום הנ"ל אל הנתבעת, לא ברור על בסיס מה החליטה הנתבעת לשלם על פי שיקול דעתה. הנתבעת לא הפנתה לכל מסמך המאפשר לה לעשות זאת, מה גם שכאמור בכתב ההגנה סיפקה גרסה שקרית לחלוטין כאילו התובעת כלל לא זכאית לכל מענק.
-
לאור האמור לעיל בדבר זכאותה של התובעת לתוספת הסמכה, הרי שתביעתה ברכיב זה מתקבלת והיא זכאית לתושפת הסמכה בסך 750 ₪ לחודש, החל מחודש 11/12 ועד לחודש 6/13 סה"כ פיצויי בסך 6000 ₪.
-
כמוכן, התובעת היתה זכאית למענק חד פעמי בסך 2000 ₪ שהועבר ממשרד הרווחה אל הנתבעת. מששילמה הנתבעת לתובעת מחצית מהסכום, הרי שהתובעת זכאית ליתרת מענק חד פעמי בסך 1000 ₪.
-
אם כן, לאחר שקבענו כי התובעת הייתה זכאית לתוספת הסמכה ולמענק חד פעמי, כעת נתמקד בנסיבות שקדמו לפיטוריה.
פיטורי התובעת
-
אנו מקבלים במלואה את גרסת התובעת המפורטת בתצהירה, כי לאחר שסיפרה למר גרינברג כי פנתה למר נחום מאגף הפיקוח, וזה ציין בפניה כי הסכום כבר הועבר לנתבעת, הגיב מר גרינברג בצעקות ובזעם (סע' 12 לתצהירה):
"בעקבות האירועים הנ"ל פניתי למר מורן וסיפרתי לו בשיחה טלפונית אודות בירוריי אצל מר עידו והממצאים שבירור העלה. מר מורן לא הסתיר את זעמו, החל להרים את קולו, ובצרחות אמר לי: "מה את מתקשרת לנחום, מה את מבלבלת לי את המוח עם הכסף, אני אעביר לך מתי שארצה, אולי בעוד שנה. לאחר צעקות אלה ניתק את השיחה".
נציין כי בעדותו הגדיל מר גרינברג לעשות, וניסה לטעון כאילו התובעת בכלל לא התלוננה על כך שלא קיבלה תוספת הסמכה (עמ' 29 לפרוטוקול):
"ש. מתארת הגב' שלום בתצהיר שלה וגם כאן היא אמרה היום, שמעת, שמאחר ולא קיבלה את התוספת ואת זה אנחנו רואים גם מהתלושים ת/10, פנתה אליך, פנתה לבנות מהרווחה וגם מתארת שיחת טלפון לא נעימה איתך שהסתיימה בטריקת טלפון, תואיל בבקשה, לומר לבית הדין, האם זה נכון או שעורבא פרח, מעולם לא ידעת שהיא מתלוננת על כך שלא קיבלה תוספת הסמכה?
ת. עורבא פרח, לא היה ולא נברא, אני יכול להגיד שהיו בעיות שכר של שעות נוספות וכאלה של טעויות וגם היו טעויות לרעתנו, היא קיבלה גם יותר ממה שמגיע לה, אבל מעבר לזה לא היה שום דבר.
ש. עורבא פרח.
ת. כן".
ובהמשך עדותו (עמ' 34 לפרוטוקול):
"ש. זכור לך ששושנה פנתה אליך וסיפרה לך על שיחה שהיא קיימה עם מר נחום עידו, מאגף הפיקוח במשרד הרווחה בנוגע לזכאות לתוספת הסמכה ומענק הסמכה? סליחה ומענק חד פעמי?
ת. אני לא זוכר את השיחה הזו, אני זוכר שהיו איתה הרבה בעיות של חישובי שכר וכל חודש כמעט היה ישיבה עם החשב.
ש. אני שואל אותך אבל שאלה ספציפית, האם אתה זוכר, יכול להיות שלא זוכר, שיחה עם שושנה בנושא תוספת ההסמכה והמענק החד פעמי שדיברנו עליהם עד כה?
ת. לא.
ש. לא זוכר. אתה גם לא זוכר שהייתה נזיפה בשושנה מצידך, למה דיברת עם מר עידו נחום על כך וכך?
ת. לא היה ולא נברא".
כל זאת, בעוד מר גרינברג ציין בעצמו בתצהירו כי התובעת פנתה אליו והתלוננה על כך שלא קיבלה את תוספת ההסמכה (סע' 26 לתצהירו ). ראו לעניין זה גם עדותו של מר בכר שהודה כי התובעת ציינה בפניו כי פנתה למר נחום עידו מאגף הפיקוח (עמ' 43-42 לפרוטוקול).
אם כן, מצאנו את עדות גרינברג בעניין זה כלא מהימנה בלשון המעטה, ועל כן קיבלנו במלואה את גרסת התובעת.
-
אנו מקבלים במלואה את גרסת התובעת כי לאור תשובתו של מר גרינברג, פנתה לסיועו של אגף הפיקוח בעניין זה. עולה מעדותה כי לא פנתה בכתב אלא התלוננה בפני מפקחת בשם נורית בעת שזו ביקרה במעון (עמ' 8 לפרוטוקול), וכן בפני מר נחום עידו בטלפון (עמ' 9 לפרוטוקול):
"ת. אני דיברתי עם מר נחום עידו
..ואמרתי לו אני לא קיבלתי את הכסף, אז הוא אומר, את חייבת לתבוע אותו, אני לא יכולה להגיש תלונה לנחום עידו כי הוא לא קשור בכלל לסיפור.
ש. אבל את אומרת שתגישי תלונה לפיקוח.
ת. ואז כשאמרתי למורן בטלפון שאני אפנה לנחום עידו ואני יגיד שלא קיבלתי את הכסף, אז הוא אמר לי, את תמצאי את עצמך בחוץ באותו רגע, תיקחי את זה בחשבון.
..וטרק את הטלפון".
-
אנו מקבלים את גרסתה של התובעת כי פיטוריה נעשו באופן מידי לאחר שהתברר למר גרינברג כי פנתה לגורמים באגף הפיקוח, לאור אי תשלום התוספות להן הייתה זכאית. אנו מקבלים את גרסתה כי עוד לפני שהתקיים לה השימוע, החלה הנתבעת לחפש עובדת במקומה (סע' 15 לתצהירה):
"ימים ספורים לאחר מכן, הבחנתי בכך שמכשיר הפקס בחדרו של מר ניסים בכר, מנהל ההוסטל, אינו חדל מלקלוט תשדורות פקס, וגיליתי למר בכר את חשדי כי הנהלת הנתבעת מחפשת עובדת במקומי. מר בכר אישר זאת במילים- "ניחשת נכון שושי". באותו יום מר בכר הניח במגרת שולחני הזמנה ל"שימוע", וביצע את השימוע כבר ביום למחרת".
לעניין זה יש לציין את דבריו של מר בכר, בדיון הקדם משפט שהתקיים ביום 12.11.14 בפני כב' השופט דורי ספיבק, כי מודעת הדרושים פורסמה עוד לפני שהיה השימוע (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 12.11.14). אין בידינו לקבל את גרסתו כי מודעת דרושים מתפרסמת כביכול באופן קבוע (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 12.11.14; סע' 14 לתצהירו; עדותו- עמ' 45-44 לפרוטוקול). הנתבעת לא הביאה בדל ראיה לכך שהמודעה מתפרסמת כביכול באופן קבוע. אין גם כל היגיון כי תתפרסם מודעה קבועה, כאשר כל הצוות במעון כולל 6 עובדים בלבד (ראו עדותו- עמ' 45 לפרוטוקול).
-
כפי שיפורט להלן, גם הליך "השימוע" שנעשה לתובעת בטרם פיטוריה, היה פגום ולא נעשה אלא למראית עין.
הזכות לשימוע- כללי:
-
על היחסים החוזיים שבין עובד ומעביד חלה החובה לנהוג בתום לב, שמכוחה פיתח בית הדין הארצי לעבודה את החובה לקיים לעובד "שימוע" עובר לקבלת החלטה על פיטוריו. החובה לקיים שימוע, אשר הורתה במשפט הציבורי, הוחלה בפסיקת בית הדין לעבודה גם על מעבידים שהם בבחינת "גוף דו מהותי" וגם על מעבידים פרטיים (ר' ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07).
-
על פי הכללים שנקבעו בפסיקה, כדי לקיים את חובת השימוע במלואה, על המעביד להודיע לעובד על הכוונה לפטרו ועל הסיבות לפיטורים וליתן לעובד פרק זמן מתאים על מנת להתכונן לשיחה ולהכין את טיעוניו כנגד הפיטורים (ע"ע 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ, מיום 16.3.08).
-
תכלית השימוע היא ליצור מנגנון של "צדק פרוצדוראלי" אשר יבטיח כי ההחלטה על פיטורים, אשר יש לה השלכה חמורה ומהותית על העובד, תתקבל באופן מושכל, לאחר שיקול דעת, כאשר כל המידע הרלוונטי מצוי בידיעת המעביד, באופן שיאפשר קבלת החלטה צודקת. בנוסף לכך, ההליך הפרוצדוראלי נועד לשמור על כבודו של העובד, ובכלל זה על זכותו להשמיע את דברו כחלק מזכותו לבטא את עצמו במקום העבודה. מקובל לחשוב, כי הליך מוסדר, במסגרתו יתאפשר לעובד להשמיע את קולו, עשוי להקטין את תחושת הפגיעה שמלווה ממילא את אקט הפיטורים (ר' רות שמר בגס, "צדק פרוצדוראלי וכבוד העובד – עיונים בהלכת השימוע", חברה ומשפט יג).
-
לדידנו, תכלית השימוע איננה רק לאפשר לעובד לטעון כנגד ההחלטה על פיטוריו, (שהרי לעיתים מעשה הפיטורים הינו בלתי נמנע - ר' לדוגמא ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' תורג'מן, מיום 3.3.09; להלן: "עניין תורג'מן")), אלא גם לאפשר לעובד לפנות למעביד בבקשה ביחס למועד הפיטורים, לתקופת ההודעה המוקדמת, לשאת ולתת עימו על התנאים לסיום העבודה ועוד כיוצא באלה עניינים שמן הראוי שהכרעה ביחס אליהם תתקבל לאחר שתשמע עמדתו של העובד, מתוך ניסיון להתחשב בצרכים של שני הצדדים.
-
עם זאת, דרכי השימוע רבות הן ומגוונות. השימוע לובש ופושט צורה, בהתאם למהות המעביד, לגודלו, למשך תקופת ההעסקה של העובד, ולנסיבות בהן מסתיימת ההעסקה ועוד כיוצא באלה (וראו האמור בעניין תורג'מן כי חובת השימוע אינה מוחלטת אלא יש להתאימה לנסיבות העניין). אין מדובר ב"טקס" שחובה לקיימו על פי מודל קבוע, כדי לצאת ידי חובה. העיקר הוא המהות ולא הצורה. דרישת תום הלב ביחסי העבודה, מחייבת כי בטרם תתקבל החלטה סופית ביחס לפיטורי עובד תינתן לו אפשרות להשמיע את טענותיו בדרך סבירה ההולמת את מכלול נסיבות העניין, על מנת להבטיח שכל העובדות הרלוונטיות עומדות בפני המעביד ועל מנת שקולו של העובד ישמע.
-
בענייננו לא נסתרה גרסת התובעת כי השימוע התקיים למחרת היום שבו נמסר לה הזימון ל"שימוע". לא הובאה כל ראיה לכך שהנתבעת העמידה בכלל את התובעת על הסיבות שבכוונתה לפטרה. ברור כי בכך לא ניתנה לתובעת כלל הזדמנות להתכונן לשיחה ולהכין את טיעוניה כנגד הפיטורים.
-
כאמור, למחרת התקיימה שיחת השימוע. בהתאם לפרוטוקול השימוע עולים הדברים הבאים (פרוטוקול פגישת השימוע- נספח 6 לתצהיר התובעת):
"הנדון: פגישת שימוע לעובדת שושנה שלום
משתתפים: שושנה שלום, מדריכה
ניסים בכר, מנהל ההוסטל
1.ניסים הודיע לעובדת הנ"ל שיש כוונה לסיים את עבודתה כמדריכה בהוסטל משתי סיבות:
א. משבר אימון שנוצר בינה ובין המערכת המפעילה את ההוסטל.
ב. חוסר שביעות רצון בכל הנוגע לתפקודה, מצד ההורים שהעבירו את ילדיהם מההוסטל למסגרת חלופית.
2.שושנה אישרה שאכן נוצר חוסר אימון עקב אי קבלת כספים המגיעים לה לדבריה.
3.סוכם על דעתה של שושנה כי תסיים את העבודה בסוף חודש יוני 2013.
4.במהלך חודש זה תעשה חפיפה בינה ובין ניסים בכל הנוגע לנושאים בהם היא מטפלת.
5.ימסר מכתב פיטורין.
6.השיחה הסתיימה בהכרת תודה על עבודתה רבת השנים ותרומתה לטיפול בדיירי הבית וקידומם, ובאיחולי הצלחה בהמשך דרכה".
-
כאמור בפרוטוקול השימוע, פיטוריה של התובעת נעשו מ-2 טעמים: האחד, משבר אמון בינה ובין המערכת המפעילה את המעון, והשני חוסר שביעות רצון מתפקודה מצד ההורים שהעבירו את ילדיהם למעון אחר.
-
לגבי הטענה בדבר משבר אמון- מהאמור לעיל עולה בבירור כי "משבר האמון" נוצר אך ורק בשל התנהלותה הקלוקלת של הנתבעת, שעיכבה את העברת התוספות להן זכאית התובעת (תוספות שהועברו כבר על ידי משרד הרווחה). "משבר האמון" נוצר על כך שהתובעת העזה לעמוד על זכויותיה ולברר את זכויותיה עם מחלקת הפיקוח במשרד הרווחה. לא הוכחה ולו בדל של ראיה, בדבר התנהלות שלא כדין של התובעת בעניין זה.
-
לגבי הטענה בדבר חוסר שביעות רצון מצד הורים שהעבירו את ילדיהם מההוסטל למסגרת אחרת- ראשית הנתבעת כלל לא הוכיחה כי העברתם של אותם ילדים (ככל שהייתה העברה כזו) הייתה קשורה בכלל לתובעת. הנתבעת אף לא טרחה לציין מתי נעשתה העברה זו (ראו עדות מר בכר עמ' 47 לפרוטוקול; עדות מר גרינברג- עמ' 36-35 לפרוטוקול- "לא יודע באיזה שנה"). הנתבעת לא הביאה בדל של ראיה לכך כי העלתה בפני התובעת איזושהי תלונה בנוגע להתדרדרות בתפקודה. בהתאם לראיות שהוצגו לבית הדין, נראה כי הייתה שביעות רצון גדולה מתפקודה במהלך השנים (ראו לדוג' תעודת עובדת מצטיינת שקיבלה התובעת בחודש מרץ 11- נספח 5 לתצהיר התובעת; ראו עדות גרינברג- עמ' 36 לפרוטוקול; דברי ב"כ הנתבעת- עמ' 10 לפרוטוקול).
לעניין זה ראוי להפנות למכתבו של בא כוח הנתבעת מיום 10.7.13, שם צוין לגבי נסיבות סיום העסקתה, כי מדובר בנסיבות חמורות והדברים מתועדים בהתכתבויות וסיכומי שיחות:
"6.לעניין נסיבות סיום העסקתה של מרשתך יפורט כי בניגוד לאמור במכתבך שבסימוכין, פיטוריה של מרשתך יצאו אל הפועל בשל התנהגותה הפסולה והחמורה.
7.במסגרת סיום העסקתה של מרשתך, הגם שהייתה בנסיבות חמורות כאמור (והדברים מתועדים בהתכתבויות ובסיכומי שיחות), נהגה מרשתי כפי שנהגה לכל אורך תקופת העסקתה של מרשתך, והקפידה למלא אחר מלוא הוראות החוק".
עם זאת, למרות דברים אלה, הנתבעת לא הביאה כל תיעוד בדבר שיחה או התכתבות כלשהי בנוגע לתפקודה של התובעת, ויש בכך כדי לסתור את טענתה זו (וראו לעניין זה עדות גרינברג- עמ' 39 לפרוטוקול, עדות בכר- עמ' 48-46 לפרוטוקול, שלא סיפקו כל הסבר סביר לכך שלא צורף כל תיעוד לתלונות כנגד התובעת).
-
אם כן, מהאמור לעיל עולה בבירור כי הטעם המרכזי לפיטוריה של התובעת היה התעקשותה של התובעת לקבל את זכויותיה כדין. משהבין מר גרינברג כי התובעת לא מוותרת בעניין זה ופונה למחלקת הפיקוח לצורך תשלום זכויותיה, הורה למר בכר לפטרה. לעניין זה ראו גם עדות בכר כי לאחר שפנה למר גרינברג ולחשב השכר בעניין זה, נאמר לו שהעניין בטיפול והוא התבקש שלא לעסוק בעניין תלונותיה של התובעת (עמ' 46 לפרוטוקול).
-
מהאמור עולה, אפוא, כי פיטוריה של התובעת לא היו מטעמים לגיטימיים.
-
בית הדין הארצי עמד על כך שהפררוגטיבה הניהולית של המעביד איננה חזות הכל, וכי על המעביד ליתן דעתו לאינטרסים הלגיטימיים של העובד, לנהוג כלפיו בתום לב ובהגינות:
"הפררוגטיבה הניהולית מייצגת את אינטרס המעסיק- אינטרס לגיטימי לכל הדעות- אלא שלעומתו קיים אינטרס נוסף, הוא אינטרס העובד, אשר אף עליו יש לתת את הדעת. עובד אינו פיגורת משחק על לוח שחמט. עובד הוא בשר ודם, הוא צד לחוזה עבודה, הוא נשכר לביצוע תפקידיו בשרות המעסיק. כמו למעסיק, כך גם לעובד, יש אינטרסים הן כעובד והן כאדם...
קיים לעובד אינטרס לגיטימי שהתנהגות המעסיק כלפיו וההחלטות המתקבלות בעניינו יעשו בתום לב ובדרך מקובלת, כמרכיב מחייב בחוזה העבודה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כך, זכאי כל עובד שהמעסיק ינהג כלפיו בהגינות, בסבירות, במידתיות, בתום לב ובכל מידה הראויה לשרור ביחסים בין שני הצדדים לחוזה העבודה"(ע"ע (ארצי) 674/05 אהרון ויזנר נ' מדינת ישראל רשות השידור, מיום 28.3.07; להלן: "עניין ויזנר").
-
עוד צוין בעניין ויזנר, לעניין ההגבלות לפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, כי קיימות 2 הגבלות: הגבלה אחת על הפררוגטיבה הניהולית, מקורה בחובה לפעול בתום לב. על המעסיק מוטלת החובה לפעול בתום לב ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול העסק. כך, מוטלת עליו החובה לקבל את החלטותיו מתוך התחשבות בעובד, ברצונותיו, שאיפותיו וכישוריו.
הגבלה שנייה מקורה בזכות הטיעון. על המעסיק מוטלת החובה לשמוע את עמדת העובד בטרם קבלת החלטה העלולה לפגוע בו. חובה זו כוללת בחובה את החובה להגיב לטענות העובד, לדרישותיו, ולהתייחס אליהן באופן ענייני.
-
בענייננו, הפרה הנתבעת את שתי החובות הנ"ל. כאמור ההחלטה על פיטוריה של התובעת לא הייתה בתום לב ומשיקולים ענייניים, וכתוצאה מכך גם השימוע שנערך לה לא היה אלא למראית עין בלבד.
-
לאחר שנתנו דעתנו למהלכי הנתבעת בהליך הפיטורים ובדרך התנהלותה כאמור לעיל, מצאנו להעמיד את הפיצויים בגין פיטורים שלא כדין על סך השווה לשש משכורות- 32,400 ₪ (לפי שכר קובע של 5400 ₪ הכולל תוספת הסמכה).
משכורת 13:
-
התובעת טוענת כי עקב הסמכתה היא גם הייתה זכאית למשכורת 13 בגין שנת 2012. לטענתה, מדובר בתשלום נוסף שהתקבל ממשרד הרווחה לצורך העברתו אליה.
-
בניגוד לתשלום תוספת הסמכה ומענק החד פעמי (שכאמור עלה מהראיות כי תשלומים אלה אכן הועברו לנתבעת ממשרד הרווחה לצורך העברתם לתובעת), הרי שלגבי משכורת 13 אין בפנינו כל ראיה בדבר זכאותה של התובעת לרכיב זה. התובעת לא טרחה לתמוך טענתה זאת בכל מקור חקיקתי או ראיה כלשהי. עולה גם מתצהירה, כי בזמן אמת לא דרשה בכלל תשלום בגין משכורת 13, אלא רק תוספת הסמכה ומענק חד פעמי (סע' 11 לתצהירה).
-
מר גרינברג העיד בחקירתו כי הנתבעת לא קיבלה כל תשלום כזה (עמ' 30 לפרוטוקול):
"כב' השופטת דגן טוכמכר: ...משכורת 13 זה גם משהו שמשרד הרווחה מעביר?
ת. לא, אני לא שמעתי על זה מעולם, על דבר כזה".
-
לאור האמור, הרי שתביעתה של התובעת ברכיב זה נדחית.
החזר מימון הלימודים:
-
טענתה של התובע לפיה הנתבעת הבטיחה להשיב לה את עלות קורס ההסמכה לא נתמכה בכל ראיה. אין חולק כי בזמן אמת התובעת מימנה את עלות הקורס מכיסה, ובגרסתה לעניין השבת העלות לא הבהירה האם לשיטתה ההחזר היה מותנה בהמשך עבודה אצל הנתבעת או בתנאי אחר כלשהו כמקובל.
-
עוד יש להזכיר כי בכתב התביעה טענה התובעת כי עלות הקורס הייתה 7500 ₪, לעומת זאת בעדותה העידה כי עלות הקורס הייתה 3500 ₪ בלבד (עמ' 12 לפרוטוקול). יצוין כי התובעת לא צירפה חשבונית בדבר עלות הקורס.
-
לנוכח האמור לעיל, לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום עלות הקורס.
גמול עבודה בשעות נוספות:
-
התובעת טענה כי במשך כל שנות עבודתה, הנתבעת לא שילמה לה כלל גמול שעות נוספות. התובעת צירפה לכתב התביעה תחשיב המתבסס על דו"חות הנוכחות שסיפקה הנתבעת, בהתאם לשעון הנוכחות אותו החתימה.
-
מנגד, הנתבעת טענה כי לתובעת שולמו כל הכספים, בהתאם לשעות עבודתה בפועל. לטענתה, התובעת בחישוביה התעלמה באופן שגוי מהעובדה שבגין השעות הנוספות שולמה לה התמורה בגין שעת הבסיס.
-
למעשה עולה בבירור מהראיות כי במשך כמעט כל תקופת העסקתה, לא שילמה הנתבעת לתובעת גמול מיוחד בגין עבודה בשעות נוספות. הנתבעת החלה לשלם גמול שעות נוספות רק בחמשת חודשי עבודתה האחרונים (החל מחודש פברואר 2013). כמו כן, עולה בבירור כי בגין שעות עבודתה של התובעת בשבתות, שילמה הנתבעת לתובעת שכר בשיעור של 150% לכל שעות עבודתה, גם כאשר ביצעה שעות נוספות והייתה זכאית לקבל על כך שכר הכולל גמול שעות נוספות (175% או 200%).
-
עם זאת, אין בידינו לקבל את תחשיבה של התובעת, שלמעשה התעלם משכר הבסיס אשר שולם לה בגין השעות הנוספות שביצעה (השעות הנוספות שולמו כשעות רגילות). בכתב התביעה לא טרחה התובעת לספק כל הסבר לכך.
-
בתצהירה טענה התובעת כי שעות רגילות אלה למעשה קוזזו כבר על ידי הנתבעת, שכן היא הייתה זכאית למנוחת פיצוי שלא ניתנה לה. לטענתה, מספר שעות מנוחת הפיצוי תואם את הפער בין השעות הרגילות שצוינו בתלוש לשעות הרגילות בתחשיבה.
-
יצוין כי התובעת צירפה לסיכומיה את ההיתר הכללי להעבדה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים או בילדים, שם ניתן היתר כללי, לפיו:
"מותר להעביד עובדים במקום שמטפלים בחולים, בבתי מרקחת תורניים, במוסדות החלמה ובמוסדות לטיפול בזקנים או בילדים-
1.א.במנוחה השבועית, ובלבד שבמקום שעות המנוחה השבועית שבהן עבדו ייתן להם המעביד, לכל המאוחר תוך ארבעה שבועות, שעות מנוחה שמספרן כמספר השעות בהן עבדו כאמור (להלן- מנוחת פיצוי).
ב. מנוחת הפיצוי תכלול, ככל האפשר, ולפחות אחת לארבעה שבועות, את היום שבו חלה המנוחה השבועית הרגילה של העובד.
ג. מנוחת הפיצוי תהיה רצופה, אך אם מגיעה מנוחת פיצוי של יותר מעשרים וחמש שעות, אפשר לחלקה לפרקים ובלבד שכל פרק ממנה לא יפחת מעשרים וחמש שעות או מיתרת מנוחת הפיצוי המגיעה.
2.שלוש שעות נוספות בכל יום מימי השבוע וארבע שעות נוספות ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג כאמור בסעיף 2(ב) לחוק ושלושים שעות נוספות לשבוע ובלבד שהשעות הנוספות לא יעלו על שבעים וחמש בשנים עשר שבועות רצופים".
-
לעניין זה, בית הדין התייחס בשורה של פסקי דין לתביעות עובדים לקבלת גמול "מנוחת הפיצוי", וקבע כי עובד המועסק ביום מנוחה, ואינו מקבל מנוחת פיצוי, אינו זכאי לפדיון בעין, זאת אומרת לתשלום נוסף, מאחר שהעבדה שבעה ימים בשבוע נוגדת את תכלית החוק והמטרה הנה שהעובד ינוח בפועל ולא יקבל את שוויו של יום המנוחה בכסף (עס"ק (ארצי) 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' איגוד ערים אזור חיפה (שירותי כבאות) פד"ע לח 289 (2002); עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי ואיגוד ערים חיפה פ"ד נז(6) 810 (2003).
נקבע, כי המרת המנוחה בפועל בתמורה כספית מסכלת את התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הענקת הזכות הסוציאלית של יום מנוחה שבועי, ועלולה לעודד ויתור מרצון על זכות זו תוך העדפת תמורה כספית (ע"ע (ארצי) 300175/97 דניאל כהן נ' עיריית נהריה פד"ע לז 49 (2001).
-
לאור זאת, הרי שאין בידינו לקבל את טענת התובעת (הכבושה יש לומר), לגבי מנוחת הפיצוי לה הייתה זכאית, ולכן יש לדחות את התחשיב מטעמה.
-
נבהיר כי כבר בכתב ההגנה הובהרה הטעות שנפלה בדרך החישוב של התובעת (אשר למעשה תבעה את סכום ערך השעה הרגילה וגם את התגמול הנוסף, על אף שערך השעה הבסיסית שולם בזמן אמת). בנסיבות העניין היה על התובעת לתקן את תחשיביה ולצרף לתצהירה תחשיב מתוקן, אשר לא יכלול כפל תשלום בגין שעת הבסיס.
-
נוסיף, כי עולה מהראיות כי בתלוש השכר האחרון שילמה הנתבעת לתובעת הפרשי שכר בסך 13,700 ₪.
-
לאור האמור לעיל, משלא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה, יש לדחות תביעתה ברכיב זה.
-
עם זאת וכפי שנבאר להלן, מתוך שהתרשמנו כי מחמת מחדליה של הנתבעת מדי חודש נמנע מהתובעת תשלום לו הייתה זכאית על פי הדין, החלטנו לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה כפי שיפורט בהמשך.
הפרשי פיצויי פיטורים:
-
משקבענו כי התובעת הייתה זכאית לתוספת ההסמכה, הרי שהשכר הקובע שלה לתשלום פיצויי פיטורים הנו 5400 ₪. משכך, מתקבל תחשיב התובעת בדבר זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים בסך 35,775 ₪.
-
עולה מחומר הראיות (טופס 161; אישור נתונים בדבר הצטברות פיצויים- אישורים שצורפו להודעת התובעת בטרם דיון ההוכחות) כי לתובעת שולמו פיצויי פיטורים בסך כולל של 30,806 ₪. לאור האישורים הנ"ל שלא נסתרו, אין בידינו לקבל את טענת התובעת בסיכומיה, לפיה לא הוכח כביכול שמעבר לסכום של 8793 ₪ הופקדו סכומים נוספים ברכיב הפיצויים.
-
לכן, התובעת זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך 4969 ₪.
יתרת הפרשות לגמל:
-
משקבענו כי התובעת זכאית לתוספת הסמכה, הרי שהשכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות לפנסיה, החל מחודש 11/12, היה צריך להיות 5400 ₪.
-
משכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרשי תגמולים בסך 300 ₪.
יתרת פדיון חופשה:
-
התובעת טוענת כי במהלך תקופת העסקתה, חושבה צבירת ימי החופשה שלה בניגוד לחוק. לטענתה, היא זכאית להפרשי פדיון חופשה בסך 1922 ₪.
-
מנגד טענה הנתבעת כי נוכח טענותיה של התובעת בדבר הפרשי ימי החופשה, הרי שבגמר החשבון הוסיפה הנתבעת לחישוב ימי החופשה של התובעת 7.2 ימים, והיא לא זכאית לתשלום נוסף.
-
בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.06).
-
עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.
-
ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד:
"מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972). דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584 (1997)).
-
עולה מהראיות כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה. בהתאם לרישום בתלוש השכר לחודש מאי 2013, עולה כי בעת קבלת הודעת הפיטורים עמדו לזכות התובעת 48.8 ימי חופשה.
-
במכתב מיום 2.6.13 ששלח ב"כ התובעת אל הנתבעת, נטען כי צבירת ימי החופשה של התובעת חושב שלא בהתאם להוראות הדין והיא זכאית לימי חופשה נוספים.
-
עיון בתלוש השכר לחודש יוני 2013, שמהווה גמר חשבון, מלמד כי לתובעת שולם פדיון חופשה בגין 56 ימים. לעניין זה ראו גם מכתב התגובה ששלח ב"כ הנתבעת, שם צוין כי לפנים משורת הדין הושלמו ימי חופשה נוספים לפדיון.
-
לכן, מתקבלת לעניין זה טענת הנתבעת כי בגמר החשבון שילמה לתובעת 7.2 ימי חופשה נוספים.
-
עם זאת, הנתבעת לא טרחה לסתור את טענת התובעת בדבר זכאותה להשלמת ימי חופשה.
-
לאור האמור, מתקבל התחשיב החלופי של הנתבעת (סע' 44 לתצהיר גרינברג), בדבר זכאותה של התובעת להפרשי פדיון חופשה בגין 2.58 ימי חופשה. בגמר החשבון שילמה הנתבעת לתובעת סך של 184 ₪ בגין כל יום חופשה, ולא מצאנו לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת הייתה זכאית ל-178 ₪ בלבד. לכן, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 475 ₪.
פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד:
-
התובעת טוענת כי בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), חלה על הנתבעת חובה למסור פרטים בדבר תנאי עבודתה. לטענתה, משלא נמסר לה כל מסמך המפרט את תנאי עבודתה, הרי שבהתאם להוראות החוק היא זכאית לפיצוי בגין הפרה זו.
-
עולה מהראיות כי תנאי העסקתה של התובעת לא הוסדרו בהסכם ולא הוצגה בפנינו הודעה על תנאי העבודה.
-
לנוכח האמור, ובהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הודעה לעובד, מצאנו לפסוק לטובת התובעת פיצוי בסך 2,000 ₪.
פיצוי בגין הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה; פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה:
-
התובעת טענה כי בנוסף לעובדה שהועסקה לעיתים בשעוות נוספות העולות על המקסימום המותר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א, 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"), הרי שהיא אף נדרשה לעבודה במשמרות לילה בכמות העולה על המותר בחוק, דהיינו, יותר משבוע אחד בתוך 3 שבועות (סע' 22(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה).
לטענתה, המדובר בחריגה משמעותית מהמותר על פי חוק, ואף התגמול אשר שולם לה בגין אותן משמרות שולם באופן חלקי. לכן, לטענתה, בגין הפרת החוק תוך ניצול תלותה הכלכלית ופגיעה בכבודה כעובדת וכאדם, היא זכאית לפיצוי בשל חוסר תום ליבה של הנתבעת בהפרת החוק.
-
מוסיפה התובעת כי הפרת הנתבעת את זכויותיה ובמיוחד הפרת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, מקימה כנגדה עילה של הפרת חובה חקוקה בהתאם לסע' 63 לפקודת הנזיקין. לטענתה, בהתאם להוראות סע' 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, היא זכאית לתבוע גם פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה.
-
כאמור, עולה בבירור מהראיות כי הנתבעת לא שילמה לתובעת גמול שעות נוספות בהתאם להוראות החוק, אלא בחרה לשלם שכר רגיל בגין השעות הנוספות. גם בגין שעות עבודתה בשבת, לא שילמה הנתבעת גמול שעות נוספות כאשר עבדה התובעת מעבר ל-8 שעות עבודה (אלא שכר בסיס בשיעור 150%בלבד בגין כל שעות העבודה בשבת).
נבהיר, כי אנו דוחים מכל וכל את התחשיב שערכה הנתבעת בכתב ההגנה, במסגרתו התיימרה לטעון כי שולם לתובעת שכר ביתר (כך לדוגמא, בהתייחס לחודש יולי 2009 טענה הנתבעת כי שולם לתובעת שכר ביתר, זאת לאחר שחישבה 131 שעות "רגילות" בעת שנכון היה כמובן לחשב 151 שעות רגילות, ועליהן להוסיף שעות נוספות ושעות שבת המזכות בגמול מיוחד בהתאם למפורט בתחשיבי התובעת).
לדידנו אין כל ספק כי הימנעותה של הנתבעת מלהוסיף גמול מיוחד על שכר הבסיס ששולם לתובעת בגין עבודה בשעות נוספות גרם לתובעת נזק כלכלי, על אף שהחישוב המוטעה שערכה התובעת איננו מאפשר אומדן מדויק של הנזק.
כמו כן, עולה מהראיות כי לא ניתנה לתובעת מנוחת פיצוי בהתאם להיתר הכללי במפעלים הרפואיים. לעניין טענת התובעת כי הועסקה בשעות נוספות העולות על הקבוע בחוק או משמרות לילה העולות על הקבוע בחוק, נציין כי טענות אלה נטענו בכלליות וללא דוגמאות ספציפיות בצידן.
-
כאמור ההפרה הבוטה של הוראות חוק שעות עבוד ומנוחה, גרמה לתובעת לנזק כלכלי אשר בנסיבות העניין אנו סבורים כי התובעת זכאית לפיצוי בגינו אף אם כשלה בהוכחת גובה הנזק.
-
לאחר שבחנו את מכלול הראיות שבפנינו, ונתנו דעתנו לכך שהתובעת קיבלה הפרשי שכר בסיום יחסי העבודה בגין "שעות נוספות" אנו מעמידים את הפיצוי בעילה זו על סך 20,000 ₪.
סוף דבר:
-
הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן:
-
פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 32,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
תשלום "תוספת הסמכה" בסך כולל של 6000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
תשלום יתרת "מענק חד פעמי" בסך 1000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
יתרת פיצויי פיטורים בסך 4969 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
יתרת הפרשות לתגמולים בסך 300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
יתרת פדיון חופשה בסך 475 ₪., בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13.
-
פיצוי בגין הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה בסך 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.13 ועד לפירעון.
-
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 5,000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
לא ישולם הסכום במועד, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
-
לאור הממצאים העולים מפסק הדין, שעיקרם כי כספים שהועברו על ידי משרד הרווחה לנתבעת לצורך העברתם לעובדים (תוספת הסמכה; מענק חד פעמי), לא הועברו ליעדם, המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לידיעת הלשכה המשפטית במשרד הרווחה.
ניתן היום, י"ח טבת תשע"ז, (16 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
גב' אורית הרצוג
נציג עובדים
|
|
אופירה דגן-טוכמכר, שופטת – אב"ד
|
|
מר אבינועם בן יצחק
נציג מעסיקים
|