ס"ע 1218-09-11 שפילמן נ' רפאל מערכות לחימה מתקדמות בע"מ ואח'

מאז שנת 1999 מועסק התובע כעובד שכיר על ידי הנתבעת 1 שהיא חברה ממשלתית שעיסוקה פיתוח מערכות בטחוניות (להלן – החברה). התובע טוען כי יש לראות בו כמי שנקלט לעבודה בשנת 1992 - בתקופה בה פעילותה של החברה בוצעה על ידי יחידת סמך של משרד הבטחון (להלן – יחידת הסמך) וכי העסקתו מאז 1992 היא ברצף. משכך, עותר הוא כי לא יראו בו כעובד החברה שהחל עבודתו בשנת 1999, כי אם יראו בו כעובד הזכאי לכל הזכויות של עובדים אחרים שהחלו את עבודתם ביחידת הסמך עם וותק דומה והמשיכו אחר כך לעבוד בחברה. הנתבעות מכחישות את טענות התובע ואת זכאותו לסעדים הנתבעים על ידו.

על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת, כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 24.12.12. בתחילת שנות ה-90' עבר התובע תחקיר בטחוני לצורך קליטתו ליחידת הסמך. ביום 20.12.92 התובע נקלט לעבודה כעובד שכיר ביחידת הסמך. התובע התקבל לעבודה בחוזה מיוחד, בדירוג המח"ר ובוטח בפנסיה צוברת בקרן מבטחים הותיקה. התפקיד אליו נקלט התובע היה כלכלן במשרה מלאה ובהמשך מונה למנהל הצעות וחוזים. בעת קליטתו לעבודה כעובד שכיר, ולאחר שעבר בדיקה ביטחונית על ידי שירות הבטחון הכללי (להלן – שב"כ)– קיבל התובע סיווג בטחוני בהתאם לתפקידו. בשנת 1995 הוקמה החברה ונרשמה ברשם החברות, אך טרם החלה בפעילותה. בשנים 1995-1996, עבר התובע תחקיר בטחוני על ידי השב"כ. בבדיקתו שכללה גם בדיקת פוליגרף, הכחיש התובע שימוש בסמים ולאור תוצאות בדיקת הפוליגרף, מסר התובע על שימוש בסמים בעברו, לרבות שימוש במהלך תקופת העסקתו.

אין חולק גם כי יחידת הסמך והן החברה כפופות להוראות השב"כ והנחיותיו, בכל הנוגע להליכי התאמה ביטחונית או קבלת הכשר ביטחוני (כל אימת שאין נפקות לאבחנה בין החברה לבין יחידת הסמך, תכוננה אלה להלן יחדיו בתור "רפא"ל"). בעקבות התחקיר הביטחוני הנזכר לעיל, נמסר לתובע כי קיימת בעיית אמינות ובעיה בהמשך העסקתו, וביום 27.11.96 התקיימה שיחה בין התובע למנכ"ל יחידת הסמך לגבי המשך העסקתו. בתאריך 28.2.97 הסתיימה העסקת התובע ביחידת הסמך. התובע חתם על כתב ויתור וסילוק ושולמו לו בשל כך סכומים כספיים וניתנה לו דרגת פרישה. עד למועד סיום העסקתו ביחידת הסמך, היה התובע עובד בחוזה מיוחד ולא הוצא לו כתב מינוי, לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט - 1959. לאחר סיום העסקת התובע ביחידת הסמך, הקים התובע חברה בשם TEEC החל מחודש 3/97 ונתן שירותי יעוץ לחברות.

כן מוסכם על הצדדים כי בתקופה שלאחר סיום יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין יחידת הסמך, היתה התקשרות בין התובע לבין יחידת הסמך במסגרתה נתן התובע ליחידת הסמך שירותי יעוץ כנגד תשלום. כנגד התשלום הנפיק התובע ליחידת הסמך חשבוניות. לאחר סיום יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין יחידת הסמך בתחילת שנת 1997, פנה התובע למספר גורמים בבקשה כי יחזור לעבודה. ב- 1999 נקלט התובע כעובד החברה והושאל ליחידת הסמך. במסגרת זו נכרת בין התובע לבין החברה ביום 19.12.99 חוזה העסקה אישי. ביום 1.1.02 חדלה יחידת הסמך להתקיים וממועד זה החלה לפעול החברה. בכל תקופת העסקתו של התובע ביחידת הסמך, לא דורג התובע בדירוג מחקר ולא שויך לסקטור מחקר.

מהתשתית העובדתית הנ"ל עולה כי עובר לסיום העסקת התובע בשנת 1997, היה התובע עובד יחידת הסמך. כאשר נקלט לעבודה בשנת 1999, לא נקלט לעבודה כעובד יחידת הסמך כי אם כעובד של החברה שאיננו עובד מדינה. כפי שהוברר בפנינו, החל ממועד סיום העסקת התובע ביחידת הסמך בשנת 1997, פסקה יחידת הסמך לקלוט עובדים וקליטתם של אלה נעשתה אך לחברה. התובע טוען, בין היתר, כי סיום העסקתו בשנת 1997 וקליטתו לעבודה בשנת 1999 – תוך כך שבשנת 1999 לא נקלט כעובד מדינה כי אם כעובד של החברה – היו כולם למראית עין וכי תכליתם היתה למנוע ממנו זכויות של עובד מדינה כגון גמלה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970 (להלן – חוק הגמלאות), שבתונים ומענקים בעת פרישה לגמלאות. בתביעתו כאן עותר התובע כי נתעלם ממעמדו כעובד חברה ממשלתית שנקלט לעבודה בשנת 1999 ותחת זאת נראה בו כעובד מדינה שהעסקתו ביחידת הסמך - שהחלה בשנת 1992 – מעולם לא נפסקה. לביסוס טענתו מציג התובע את הקונסטרוקציה המשפטית הבאה: סיום העסקתו בשנת 1997 היה בגדר פיטורים פסולים שאין ליתן להם נפקות; בתקופת ההתקשרות עמו בשנים 1997-1999 כנותן שירותי יעוץ ליחידת הסמך, יש לראות בו כעובד שכיר של יחידת הסמך, שכן במסגרת ההתקשרות האמורה ביצע בדיוק את אותה עבודה שביצע עובר לפיטוריו בשנת 1997; כי בעת שנקלט בשנת 1999 כעובד שכיר של החברה לא הודיעו לו כי איננו נקלט כעובד של יחידת הסמך ועל כן גיוסו כעובד החברה היה למראית עין; וכי רק בסוף שנת 2010 – עת פרשו כל עובדי יחידת הסמך לגמלאות מיחידת הסמך – נוכח התובע כי בשל מעמדו כעובד החברה נשללו ממנו זכויות שונות מהן נהנים עובדי יחידת הסמך ומשכך התביעה לא התיישנה לאור הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן- פקודת הנזיקין). לאור כל אלה עותר התובע להכיר בו כמי שזכאי לזכויות של עובד יחידת הסמך בדירוג המח"ר ובדרגת ראש שטח אשר החל בעבודתו בשנת 1992.

את תביעתו זו יש להבין לאור הסכמים קיבוציים שהנתבעות הן צד להם, מכוחם פרשו לגמלאות בסוף שנת 2010 עובדי המדינה שהועסקו ביחידת הסמך – שאינם נמנים על עובדי המחקר ולא על עובדי המקצועות הטכניים - תוך קבלת זכויות כספיות שונות כגון קצבה לפי חוק הגמלאות. חלקם הועסק על ידי החברה (הסכם קיבוצי מיוחד מיום 23.12.10 בין החברה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן – הסכם 2010) – נספח ב' לתצהיר אליעזר שחר, ממונה על יחסי עבודה ברפא"ל (להלן – שחר)). התובע מבקש בעצם להשוותו לעובדים אלו. כן עותר התובע לפיצוי בגובה 50,000 ש"ח בגין עגמת נפש ונזק לא ממוני, בשל אופן פיטוריו בשנת 1997 וקליטתו לעבודה ב- 1999 שנעשו, לטענתו, ללא תנאים וזכויות.