ס"ע 22549-03-12.09

1.מונחת לפני בקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מחמת מעשה בית דין, מחמת חוסר תום לב ולטענת הנתבעת 1 גם מחמת חוסר יריבות.

רקע עובדתי

2.ביום 13.3.2012 התובע הגיש תביעה כספית לקבלת מענק פרישה מכח סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל -1970 (להלן – חוק הגמלאות).

לטענתו, אין להיזקק לאחוזי הפנסיה שהוספו לקצבתו עקב ביטול המשרה (8%) לצורך בדיקת זכאותו למענק פרישה מכח סעיף 22 (א)(2) לחוק הגמלאות.

3.התובע ששמש כראש לשכת ראש הרשות ומנהל כח אדם בנתבעת 1 (להלן –המועצה) פרש לפנסיה מוקדמת ביום 14.3.2005 בהיותו בן 57 שנים וזאת במסגרת תכנית ההבראה.

ביום 20.3.2005 נתקבל במועצה מכתבו של ראש מינהל השירות במשרד הפנים לפיה הוא מאשר את הגדלת הקצבה של התובע ב -10% (2% בגין בריאות העובד ו -8% בגין ביטול משרה), כך ששיעור הקצבה של התובע יעמוד על 39.5%. עוד נקבע כי התובע אינו זכאי למענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק הגמלאות.

בהמשך, אושרה לתובע קצבה בשיעור של 40.5% (בגין רכישת זכויות עבור תקופת העבודה הראשונה-7%, בגין תקופת העבודה השניה 22.5%, בגין מצב בריאותי -3% ובגין ביטול משרה -8%).

ביום 13.8.2008 לאחר התערבות הממונה על השכר בוטלה דרגת הפרישה הנוספת שניתנה לתובע במסגרת הסכם ההבראה. הממונה על השכר קבע כי הדרגה הנוספת הוענקה לתובע שלא כדין. בהסכמת התובע, סוכם על החזרת הפרשי השכר שנתקבלו שלא כדין.

ביום 28.1.2010 הודיע ראש מינהל השירות במשרד הפנים למועצה כי תשלום תוספת הקצבה עקב רכישת זכויות בגין התקופה הראשונה תחל עם הגיעו של התובע לגיל 65 ולא באופן מיידי. כפועל יוצא, ראש המינהל הורה למועצה לנכות מהתובע את התשלומים ששולמו לו ביתר בשלושה תשלומים או על ידי הקפאת הקצבה עד לסילוק חובותיו למועצה.

לאחר הליך משפטי כמפורט להלן ולאחר שנערך לתובע שימוע התקבלה החלטת משרד הפנים מיום 23.6.2010 לפיה התובע אינו זכאי להגדלת קצבה ב -7% בגין התקופה הראשונה והקצבה הועמדה על שיעור של 33.5% (לאחר הגדלה של 3% בגין בריאות העובד ו – 8% בגין ביטול משרה). עוד נקבע כי התובע זכאי ל -4 חודשי הסתגלות נוספים וכן כי התובע אינו זכאי למענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק הגמלאות.

4.בין התובע לבין הנתבעות התנהלו מספר ההליכים שעניינם תנאי הפרישה של התובע, כפי שפורט על ידי כב' השופטת פריימן בתיק סע 1584-12-10 (ניתן ביום 6.3.2013).

כך, ביום 21.9.2005 הגיש התובע תביעה כנגד המועצה (עב 3387/05) במסגרתה טען כי המועצה חישבה את זכויותיו ותנאי פרישתו באופן מוטעה ומנעה ממנו הפרשים בגין פדיון ימי חופשה ומחלה, חודשי הסתגלות ופיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת גמל קרן אור ופיצויי הלנה.

בסופו של יום, צומצמה המחלוקת לטענות התובע בדבר זכאות לפדיון חופשה, הפרשות לקופת גמל ופיצויי הלנה. הצדדים הסמיכו את בית הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט וביום 24.10.2006 ניתן פסק דין המחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשי הצמדה בסך של 4,163 ₪, פדיון חופשה בסך של 3,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ +מע"מ. בפסק הדין נרשמה הודעת ב"כ הנתבעת לפיה ישולם לתובע סך של 10,112 ₪ כפיצוי בגין העדר הפרשה לקופת הגמל קרן אור.

לאחר שהממונה על השכר ביטל את דרגת הפרישה הנוספת שניתנה לתובע והורה למועצה לנכות מהתובע את התשלומים ששולמו לו ביתר, התובע הגיש בקשה לסעד זמני למנוע את ניכוי הכספים ותביעה עיקרית במסגרתה עתר לאכיפת הסכם הפרישה כך שלנוכח שינוי תנאי הפרישה על ידי משרד הפנים יש להורות על החזרתו לעבודה במועצה בהיקף של 90% משרה או לחילופין לשלם לו פיצוי כספי בגובה ההפרש בין קצבתו החודשית לבין משכורתו ערב הפרישה ממועד הפרישה ועד הגיעו לגיל הפרישה (ס"ע 13582-02-10). במסגרת ההליך הזמני הוסכם לערוך לתובע שימוע בפני הגורמים המוסמכים במשרד הפנים ולעכב את ההחלטה בדבר ניכוי הסכומים ששולמו לתובע ביתר על דרך של הקפאת הקצבה השוטפת עד למתן החלטה בשימוע ובהתאם לתוצאותיו. לאחר השימוע התקבלה החלטת משרד הפנים מיום 23.6.2010 לפיה הקצבה הועמדה על שיעור של 33.5% (לאחר הגדלה של 3% בגין בריאות העובד ו – 8% בגין ביטול משרה), נקבע כי התובע זכאי ל -4 חודשי הסתגלות נוספים וכן כי התובע אינו זכאי למענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק הגמלאות.