ערעור בנוגע להשעיה זמנית של עו"ד

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 46/17, במסגרתו נדחה ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי במחוז תל-אביב (להלן: "בית הדין המחוזי") מיום 23.4.17 בתיק בד"מ 67/16, על פיה הושעה המערער באופן זמני מעיסוק במקצוע עריכת הדין עד להכרעה בהליך הפלילי המתנהל נגדו בבית משפט השלום בראשון לציון בת"פ 17269-04-16.

ההליכים הקודמים

2.כאמור לעיל, בית הדין המחוזי דן בהחלטתו בבקשה להשעיה זמנית של המערער לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "החוק") לאחר שהוגש נגד המערער כתב אישום בחודש אפריל 2016, אשר התקבל בלשכת עורכי הדין ביום 31.5.16. כתב האישום מייחס למערער עבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

3.בכתב האישום נטען כי המערער, אשר ייצג את הרב יהודה בן דוד וואלפא (להלן: "הרב"), המשמש כרב פוסק בענייני כשרות בעיר ראשון לציון, קיים במהלך חודש ספטמבר 2014 שיחת טלפון עם מר נתנאל ברזילי (להלן: "ברזילי") העובד כמפקח כשרות בעירית ראשל"צ, וכפוף לרב, במסגרתה הוא הטריד את ברזילי בנוגע להודעה שמסר בחקירה על פי דין.

4.על פי כתב האישום, לאחר שברזילי הגיש תלונה במשטרה נגד הרב בשנת 2009, בטענה שביצע עבירות פליליות במסגרת תפקידו כרב ראשי, נחקר הרב באזהרה במאי 2011. המערער ייצג את הרב בחקירה ואף ייצג אותו בשימוע שנערך בפרקליטות מחוז מרכז ביום 28.11.11. על פי כתב האישום, ביום 21.9.14 התקשר ברזילי למשיב, והשניים קיימו שיחה ביחס ל"הסכם סולחה בין ברזילי לרב". במהלך השיחה, הפציר המערער בברזילי לחתום על מסמך שנוסחו כדלקמן: "הידיעות אשר הועדו נגד כב' הרב וולפא במשטרת ישראל, נבעו מטעות וכבר בחקירה הוכח שאינן נכונות. אני מתנצל ומבקש סליחתו של הרב". לאחר שברזילי השיב בשלילה לכך במהלך השיחה, מסר המערער, כי אין מדובר במסמך משפטי וכי הרב ייתן לברזילי התייחסות בכתב לפיה הוא לא יתבע אותו. בהמשך השיחה הוסיף שאם ברזילי יחתום על המסמך הזה, הוא "יקרב את המשיח בעשר שנים" והמשיך להפציר בו לחתום על המסמך באופן מיידי, וזאת על מנת שהרב ימשיך לחתום על תעודות כשרות שברזילי אחראי להם, ולא יחרים אותם. ברזילי מסר למערער שהוא מסרב לחתום על הנוסח המוצע, והמערער ענה לו בתגובה שהדברים לא יגיעו לידיעת המשטרה וכי אין פה עניין של עדות שקר, אלא הודאה בטעות.

5.בית הדין המחוזי קבע כי בהתבסס על הראיות שהיו לפניו וטענות הצדדים, יש להורות על השעיית המערער מעיסוק במקצוע עריכת הדין, וזאת עד להכרעת בית המשפט בהליך הפלילי. נקבע כי החלטה זו מבוססת על כך שכתב האישום מגולל עבירה שבנסיבות העניין יש עמה קלון, וכי הוצגו לפני בית הדין ראיות לכאורה אשר על יסודן נראה כי כתב האישום עשוי לבסס הרשעה בהליך הפלילי. בית הדין המחוזי התייחס להיבט השיהוי וקבע כי השיהוי הינו נגזרת בעיקר מהתנהלותו של המערער, אשר ביקש לדחות מספר רב של פעמים את הדיונים ואף כאשר התקיים הדיון הראשון, הוא ביקש לעכבו, מכיוון שלא קיבל את המסמכים שמלכתחילה היו בידיו, ולא התכונן לדיון.

6.חברת בית הדין, עורכת דין מורן סמון, כתבה בהחלטתה כי תוכן תמלול השיחה שהתקיימה בין המערער לבין ברזילי מיום 21.9.14 אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בהחלטתה צוין כי המערער חזר והעיד מספר פעמים שהוא גאה בעצמו בשיחה שקיים עם ברזילי אולם נאמר בהחלטה כי למקרא תמלול השיחה ביחד עם עדותו של המערער בפני בית הדין נוצרה הרגשת חוסר נוחות נוכח הסתירות הרבות בעדותו של המערער והעדר יכולתו לספק הסברים פשוטים לשאלות פשוטות. עוד נאמר בהחלטה כי הניסיון של המערער לפטור עצמו מאחריות להעברת תוכן המסמך לברזילי הינה מטרידה וכך אף ניסיונו לסמוך התנהלותו על כך שאחרים ניסחו את המסמך. עוד צוין כי המערער בעדותו הודה שלא קיבל כל מסמך רשמי ביחס לסגירת התיק הנוגע לרב בגין תלונתו של ברזילי נגדו. נקבע כי המערער קיים את השיחה עם ברזילי כאשר התיק כנגד הרב בגין תלונתו של ברזילי נגדו היה פתוח ושומה היה על המערער לברר זאת בטרם יקיים שיחה שכזו. כמו כן נקבע כי יש בנסיבות כדי ללמוד על זלזול בחוק בידי עורך דין באופן שיש בו כדי לבסס קלון, בהנחה שהעבירה תוכח בבית המשפט. אב בית הדין, עו"ד רז נבון, הסכים עם התוצאה שאליה הגיעה חברת ההרכב סמון והוסיף כי מן המוצגים שצירף המערער (מוצגים 37 ו-38) עולה לכאורה כי המערער ידע שהתיק נגד הרב בפרקליטות טרם נסגר בעת שקיים את השיחה נשוא כתב האישום. חברת בית הדין עו"ד בר יוסף הצטרפה לתוצאה אליה הגיעו חברי בית הדין האחרים והוסיפה כי בית הדין לא שוכנע שהמערער סבר שהחקירה כנגד הרב כבר נסגרה בעת שערך את שיחת הטלפון בגינה הוא מואשם. כמו כן צוין על ידה כי גרסתו של המערער, לפיו כל רצונו בשיחת הטלפון הייתה "השכנת שלום" בין המתלונן לבין הרב לצורך קידום מערך הכשרות, לא עמדה בקנה אחד עם דרישת ההתנצלות הכתובה וגם עם עדותו של המערער בפני בית הדין, ממנה עלה, לכאורה, מעורבות רגשית ערכית עמוקה של המערער לטובת הרב ולחובת המתלונן.

7.בית הדין הארצי קבע בפסק דינו כי החלטת בית הדין המחוזי מבוססת היטב, כי התוצאה אליה הגיע בית הדין המחוזי היא נכונה וכי אין מקום להתערב בה. בית הדין הארצי ציין כי כבר נפסק בעבר שעבירת הטרדת עד בידי עורך דין הינה עבירה שיש עמה קלון. עוד נקבע, כי מסקנת בית הדין המחוזי, כי בשיחת הטלפון מיום 21.9.14 יש משום הטרדת עד וכי המערער היה מודע לכך שתיק החקירה אינו סגור, מבוססת היטב בחומר הראיות שהיה בפני בית הדין המחוזי, תוך פירוט אותן ראיות. לבסוף דן בית הדין הארצי בשאלה האם יש להשעות את המערער בהשעיה מלאה או חלקית. בית הדין הארצי ציין כי הגם שבית הדין המחוזי לא פירט בהחלטתו את שיקוליו להשעיה מלאה של המערער, בית הדין הארצי סבר שבנסיבות העניין אין מנוס מהשעייתו המלאה של המערער. נקבע כי המעשה הקשה המיוחס למערער יורד לשורש העיסוק בעריכת דין תוך ציטוט מדברי בית הדין המשמעתי המחוזי בת"א בתיק בד"מ 131/98 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א נ' עו"ד פלוני (1998). נקבע בפסק הדין כי "עו"ד המואשם בעבירה של הדחת עד איננו יכול לייצג לקוחות ואינו יכול להופיע בבתי משפט. הדעת אינה סובלת כי מי שמרחפת מעל ראשו עננה כה כבדה יעסוק בעריכת דין". בית הדין הארצי דחה אפוא את הערעור וקבע כי השעיה זמנית תיכנס לתוקף ביום 1.2.18.

טענות הצדדים