פלונית נ׳ ביטוח לאומי

השופטת לאה גליקסמן

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגן הנשיאה דורי ספיבק; ב"ל 55738-05-17), שבו נדחתה תביעתה של המערערת להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה.

בהסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד הודעת הערעור, טיעוני הצדדים במסגרת קדם ערעור, השלמת טיעון בכתב שהגישה המערערת וכלל חומר התיק.

רקע עובדתי

1. המערערת הייתה זכיינית מפעל הפיס, אשר הפעילה דוכן לממכר כרטיסי הגרלות החל משנת 1983. במהלך עבודתה הסתייעה המערערת בבעלה בהפעלת הדוכן, הגם שלא היה זכיין של מפעל הפיס בתקופה הרלוונטית לתביעה.

2. ביום 25.1.2016 נקראה המערערת לשיחה במשרדו של האחראי עליה, מר שי חדש (להלן – מר חדש), שהינו סמנכ"ל חברת אופירון בע"מ, המשווקת של מפעל הפיס באזור השרון, שבו שכן הדוכן שהפעילה המערערת. על פי האמור בהודעתו של מר חדש לחוקר המוסד, בשיחה זו הובהר למערערת כי היא חייבת לעמוד בנהלי מפעל הפיס בקשר לשעות הפעילות של הדוכן, וכי היא חייבת להיות נוכחת בדוכן במשך כל שעות הפעילות, לרבות בשעות שבהן בעלה עובד בדוכן. כמו כן הובהר לה כי אי עמידה בנהלים עלולה להביא לזימון לשיחה במפעל הפיס ולהפסקת הזיכיון.

3. לאחר השיחה עם מר חדש המערערת הפסיקה לעבוד בדוכן, וניתנו לה אישורי מחלה החל מיום 27.1.2016. כמו כן, החל מחודש מרץ 2016 טופלה המערערת במרכז לבריאות הנפש לב השרון.

4. תביעתה של המערערת להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה נדחתה על ידי המשיב (להלן – המוסד) מהטעם כי לא הוכח אירוע תאונתי אשר הביא לפגיעה נפשית; לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתה לבין האירוע הנטען מיום 25.1.2016; מחלתה התפתחה על רקע "מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה".

    

   ההליך בבית הדין האזורי:

5. לפני בית הדין האזורי העידו המערערת; בעלה, מר יעקב יעקב; מר שי חדש.

6. לגרסת המערערת בתצהירה, עסקה במשך שנים רבות, מאז שנת 1982 או בסמוך לכך, כזכיינית מפעל הפיס. במשך כל השנים בעלה סייע לה, שכן הוא היה "עוזר זכיין" ואף עבר הכשרות בהתאם; ביום 25.1.2016 זומנה לשיחה עם מר שי חדש, עת לא נאמר לה מראש נושא השיחה; השיחה הייתה קשה, בלתי צפויה "תוכן וגם סגנון"; בשיחה הבהיר לה מר חדש כי בעלה לא יוכל לסייע לה אלא אם יהיה זכיין בעצמו. השיחה הייתה לה קשה ובלתי צפויה, והיא קיבלה הלם, והרגישה "כאילו הוא לקח מים חמים או סכין ושם לי בבטן". כמו כן העידה כי הדברים נאמרו בתחילת השיחה בצורה מאד ישירה, בוטה, מבלי התחשבות בגילה וברגשותיה. בהמשך לשיחה זו נכנסה לדיכאון, לאחר שהבינה שבעלה לא יוכל לעזור לה בהפעלת הדוכן. המערערת הוסיפה כי אינה יכולה לשבת בדוכן בכל שעות היום עד השעה 23:00 בלילה, במיוחד נוכח מיקום הדוכן – אזור מועדונים שלא נעים לשבת שם בלילה לבד. כמו כן, אין זה אפשרי שבעלה יישב מחוץ לדוכן, בהתחשב בגילו – שמונים; לאחר השיחה התמוטטה, לא יכלה לישון, ויום למחרת הלכה לדוכן אולם לא הייתה מסוגלת לעבוד. אחר זאת, פנתה לרופאה, וניתן לה אישור לימי מחלה, ובהמשך קיבלה טיפול פסיכיאטרי. המערערת אישרה בתצהירה כי סבלה מדיכאון בעבר לאחר שהייתה נוכחת בפיגוע, אולם לטענתה היא החלימה וחזרה לעבוד באופן מלא עד לאירוע מיום 25.1.2016.

7. בית הדין האזורי דחה את התביעה כמפורט להלן:

   • לעניין סגנון השיחה הצביע בית הדין האזורי על הודעתה של המערערת לחוקר המוסד ממנה עולה כי מר חדש "דיבר יפה, לא צעק ולא כלום..." אשר עומדת בניגוד לגרסתה בתצהירה לפיה "השיחה הייתה קשה ובלתי צפויה, תוכן וגם סגנון";

   • לעניין תוכן השיחה – בית הדין ציין כי בעוד בטופס התביעה טענה המערערת כי השיחה עסקה בכך שבעלה לא יוכל להמשיך ולעבוד אתה, הרי שבהודעה נטען כי מר חדש אמר למערערת שאסור לבעלה כלל לשהות עמה בדוכן, הגם שבהמשך ההודעה סייגה המערערת את הדברים באומרה כי נאמר לה שמותר לבעלה לעמוד מחוץ לדוכן מבלי להפעיל את המחשב. גם בתצהיר שהגישה טענה המערערת כי הובהר לה שלבעלה אסור להיכנס לדוכן, וכי משמעות הדבר היא פיטורים, כיוון שאינה יכולה לשבת בדוכן כל השעות ובעיקר בשעות הלילה, נוכח מיקום הדוכן באזור מועדונים. לעומת זאת, מהודעתו של מר חדש לחוקר המוסד עולה כי זימן את המערערת לשיחה כיון שלא הקפידה על שעות הפעילות שבהן נדרשה להיות בדוכן, וכן הבהיר לה שבעלה יכול לסייע לה בשעות הלילה ובמוצאי שבת, אבל רק בנוכחותה. גם מהתיאור שנרשם בסיכום הביקור במרפאה לבריאות הנפש כמו גם מהודעתה לחוקר המוסד עולה כי הדרישה הייתה שתשהה בדוכן בכל שעות הפעילות וכי בעלה לא יוכל לעבוד בדוכן בלעדיה. בית הדין הוסיף כי מעדותו של מר חדש עלה שהמערערת הייתה מודעת כבר להנחיה לפיה אל לה לאפשר לבעלה לעבוד בדוכן בלעדיה, משהמעמד של "עוזר זכיין" בוטל זה מכבר. נוכח האמור הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי השיחה עסקה באיסור שהוטל על בעלה של המערערת להפעיל את הדוכן שלא בנוכחות המערערת, וכי עליה להיות לידו בכל שעות ההפעלה של הדוכן, ולא נאמר לה, כטענתה, כי בעלה לא יוכל לסייע לה יותר בהפעלת הדוכן;

   • לעניין מעמדה התעסוקתי של המערערת, ציין בית הדין האזורי כי בטופס התביעה שהוגש למוסד היא מכנה עצמה "שכירה", בעוד שבהודעתה אישרה כי היא עצמאית, ובעדותה חזרה על הטענה כאילו מר אבי שטרית, מנכ"ל חברת אופירון בע"מ, הינו המעסיק שלה. חוסר הבהירות הנ"ל עולה אף במסגרת דו"ח הסיכום של הרופאה התעסוקתית;

   • באשר למועד השיחה - בכתב התביעה ובסיכומים צוין כי השיחה התקיימה ביום 25.1.2016 ואילו בעדותה בחקירה נגדית נקבה המערערת בתאריך 26.1.2016; האישור הרפואי הראשון הוא מיום 27.1.2016, כך שככל שהשיחה התקיימה ביום 25.1.2016 הדבר אינו מתיישב עם הגרסה כי פנתה לרופאה יום למחרת השיחה. בסיכומים העלתה גרסה חדשה שלפיה השיחה התקיימה ביום 25.1.2016, ביום 26.1.2016 ניסתה ללכת לעבוד ולא הצליחה וביום 27.1.2016 פנתה לטיפול רפואי;

   • באשר להמשך עבודתה של המערערת לאחר השיחה - מהאישורים הרפואיים עולה כי לא קיבלה אישור מחלה לתקופה שבין 4.2.2016 ועד 14.2.2016, בניגוד לטענה כאילו מאז האירוע המערערת הפסיקה לעבוד, וגם מסיכום הביקור במרכז לבריאות הנפש עולה כי היא נאלצת לעבוד 6 שעות ביום;

   • זאת ועוד. באישור הרופאה התעסוקתית לא צוין מפיה של המערערת כאילו חוותה "אירוע חריג" אלא שבעקבות האירוע "חשה לא בטוב". הא ותו לא.

8. על יסוד האמור, קבע בית דין האזורי כי המערערת לא הוכיחה התרחשות אירוע חריג, ועל כן דין תביעתה להידחות.

    

   טענות הצדדים בערעור

9. בערעורה חזרה המערערת על טענתה כי השיחה עם מר חדש ביום 25.1.2016 הייתה בגדר אירוע חריג. המערערת הדגישה כי השיחה הייתה קשה למערערת ובלתי צפויה, שכן כשהמערערת זומנה לשיחה לא הובהר לה מראש נושא השיחה; דברי מר חדש בשיחה נאמרו בצורה מאד ישירה, בוטה, בלי התחשבת בגיל וברגשות, וגרמו לה להתמוטטות; המערערת הרגישה מושפלת ושפוטרה; בהמשך לכך נכנסה לדיכאון לאחר שהבינה את המשמעות המעשית – שהיא לא תוכל יותר להפעיל את הדוכן, כיוון שאינה יכולה לשבת בדוכן כל שעות היום עד 23:00 בלילה; זו הפעם הראשונה שהמערערת זומנה לשיחה מעין זו וההנחיות שהיו נהוגות לעניין הזכיינות היו בבחינת "אות מתה"; המערערת הלכה לביתה, למחרת (26.1.2016) הלכה לדוכן אולם לא הצליחה לעבוד, ויום למחרת (27.1.2016) הלכה לרופאה וניתן לה אישור מחלה; מועד קיום השיחה, ביום 25.1.2016, הוכח מעל לכל ספק נוכח המצאת הדף הרלוונטי מיומנו של מר חדש; הפערים שנמצאו בגרסתה לעניין מועד האירוע (25.1.2016 כפי שנטען בתצהיר ו- 26.1.2016 בחקירה נגדית) מובנים לאור גילה המתקדם וחלוף הזמן מאז האירוע, ואין ליתן להם משקל רב. בהקשר זה אף נטען כי החקירה בנוגע למועד האירוע הייתה בגדר "הרחבת חזית", שכן המוסד לא התכחש לכך שמועד השיחה היה יום 25.1.2016; מר חדש עצמו אישר בהודעתו לחוקר המוסד ובעדותו כי המערערת "לקחה קשה" את השיחה עמו, כי איים עליה שייתכן וזיכיונה יופסק וכי המערערת אכן הפסיקה לעבוד לאחר השיחה; הערת בית הדין האזורי כאילו באישור הרפואי שהציגה המערערת לא נרשם שמדובר באירוע חריג אינה מובנת, נוכח העובדה שבאישור הרופאה התעסוקתית נרשם מפורשות כי "בעקבות שיחה עם סגן המעסיק בעבודה חשה לא בטוב"; שאלת מעמדה התעסוקתי של המערערת – שכירה או עצמאית – היא חסרת חשיבות ואינה רלוונטית לשאלה שבמחלוקת; התמונה הכוללת העולה מכלל חומר הראיות כי השיחה ביום 25.1.2016 הייתה בגדר "אירוע מיוחד". בשיחה נדרשה לעמוד בנהלי מפעל הפיס מבחינת שעות הפעלת הדוכן, להיות נוכחת בדוכן כל שעות הפעילות ללא יכולת להיעזר בבעלה במובן זה שהוא יפעיל את הדוכן עצמאית בהיעדרה, ואם לא כן היא תאבד את הזיכיון בו היא מחזיקה וממנו מתפרנסת למעלה מ– 30 שנה. נוכח האמור, יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד לבין מצבה הנפשי של המערערת.

10. המוסד טען כי השיחה בין המערערת לבין מר חדש אינה מהווה "אירוע מיוחד", שכן הדברים שנאמרו למערערת היו ידועים לה משהועלו על הכתב בהסכם הזכיינות, ונאמרו שוב ושוב בכל ההדרכות בהן השתתפה המערערת; מעדותו של מר חדש עלה כי הוא לא אמר למערערת שאסור לבעלה לשהות בדוכן במחיצתה אלא רק שאסור לו לבצע את העבודה לבדו שלא בנוכחותה נוכח העובדה שהוא איננו זכיין; המערערת "לקחה סיכון" בכך שעל אף שהכללים היו ידועים לה היא הסתייעה בבעלה בביצוע העבודה בפועל, ובכלל זה אפשרה לו לשהות בדוכן לבדו ולהפעיל את המחשב שהיה בדוכן; נוכח העובדה שהדברים נאמרו למערערת פעמים רבות מדובר באירוע מתמשך ולא באירוע מיוחד; משהמערערת היא זו שלקחה על עצמה את הסיכון כמתואר לעיל, ולא מדובר בהוראה חדשה, הרי שהאירוע איננו "אירוע מיוחד".

11. בתגובה לטיעוני המוסד טענה המערערת כי טענת המוסד כאילו האירוע אינו עונה להגדרת המונח "אירוע מיוחד" היות והדברים שנאמרו במסגרת השיחה היו ידועים למערערת זה מכבר, היא טענה חדשה ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה, ולגופם של דברים אף לא נכונה. שכן, מהודעתו של מר חדש עולה כי בסמוך למועד השיחה עם המערערת "התחלנו להקפיד על שעות עבודה"; מעדותו של מר חדש עולה כי אך שבועיים עובר לאירוע החלו להקפיד על יישום הנהלים לעניין ביצוע העבודה אך ורק על ידי הזכיין עצמו. ממילא, הגזירה שנחתה על המערערת – בין אם מדובר בכך שבעלה לא יוכל לשהות בדוכן ובין אם לא יוכל לעבוד שם לבדו – משמעותה אחת, והיא מניעת האפשרות של המערערת להסתייע בבעלה כפי שנעזרה בו בפועל כל השנים, ועל זאת נוסף איום כי ככל שלא תציית לנהלים היא תזומן לפגישה במפעל הפיס ועלולה לאבד את הזיכיון. בנוסף נטען, כי "הסיכון" שנטלה המערערת, כטענת המוסד, עת המשיכה להיעזר בבעלה חרף ידיעתה על הנהלים בעניין, כך שהיא ידעה "שמתי שהוא זה עלול להתפוצץ" אינו מעלה או מוריד לעצם קרות האירוע המיוחד והגדרתו כתאונת עבודה. זאת, כשם שעובד המטפס על סולם במסגרת עבודתו ונופל ממנו, נחשב כמי שנפגע בתאונת עבודה, למרות הסיכונים המובנים הכרוכים בטיפוס עליו.

     

    דיון והכרעה

12. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי, אשר יבחן את הקשר הסיבתי שבין האירוע מיום 25.1.2016 - השיחה בין המערערת לבין מר חדש - לבין הפגיעה הנפשית ממנה סובלת המערערת או התפרצותה מחדש או החמרתה (שכן אין חולק כי המערערת סבלה בעבר מפגיעה נפשית). להלן יפורטו טעמינו.

     

    המסגרת הנורמטיבית:

13. כידוע, בהתאם לפסיקה, על מנת שתוכר פגיעה נפשית כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח כי "התרחש אירוע אובייקטיבי מיוחד בעבודתו הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי "מדובר באירוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו אירוע". עוד נפסק כי "די בהוכחת 'אירוע מיוחד' היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה וכי אין נדרשת הוכחתו של 'אירוע חריג'" [עב"ל (ארצי) 50727-09-14 ‏ ‏פלוני -  המוסד לביטוח לאומי (23.11.15); להלן – עניין פלוני 2014].

    ככל שמבוטח מוכיח התרחשות אירוע מיוחד, ממנה בית הדין מומחה רפואי לבחינת הקשר סיבתי בין האירוע המיוחד לבין הפגיעה הנפשית.

14. בעניין פלוני 2014 עמד בית הדין על היחס בין המימד האובייקטיבי למימד הסובייקטיבי בהקשר לאירוע מיוחד. וכך נאמר:

     

    "סווג האירוע כ- "אירוע מיוחד" בשלב הראשוני, מצריך קיומם של שני תנאים מצטברים כמותיים באופיים: האחד - בעל אופי אובייקטיבי, המחייב קיומה של חריגה (ולו במידה מסויימת) משגרת העבודה הרגילה במקום העבודה ואילו השני - בעל אופי סובייקטיבי, המחייב  קיומה של השפעה נפשית אפשרית  של האירוע על המבוטח הספציפי (אף היא לפחות במידה מסויימת).

     

    ....

     

    עם זאת, נוכח ההכרה במגבלותיה של יכולת ההערכה הראשונית הנוגעת למידת החריגות או הייחוד של האירוע, בהיבט האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד, ונוכח ההכרה בכך שיכול ובמקרים מסויימים יתעורר קושי להעריך, ללא סיוע של מומחה רפואי, האם האירוע המדובר עלול לגרום, על פני הדברים, לדחק נפשי בכלל (התנאי האובייקטיבי) ו/או האם הוא עשוי היה לגרום לדחק נפשי אצל המבוטח הספציפי (התנאי הסובייקטיבי) או כיצד יש לשקלל בין השניים  - הרי שיש ללכת בנתיב שהותווה זה מכבר במקום בו מקנן ספק או קושי באשר לסווג האירוע".

     

     (הדגשות במקור – ל.ג).

     

     

    בעב"ל (ארצי) 35165-11-18‏ ‏ אליעזר מליק - המוסד לביטוח לאומי‏ (5.10.19) הוספו הדברים הבאים:

     

    "... על פי הפסיקה בפגיעות הנגרמות כתוצאה מדחק נפשי, עסקינן בשקלול של שני יסודות: ההיבט האובייקטיבי המתייחס לאירוע היסוד ומידת ריחוקו משגרת העבודה, וההיבט הסובייקטיבי המתייחס לקיומו של דחק נפשי אצל המבוטח ועוצמתו. בהיבט הסובייקטיבי הודגש בפסיקה עקבית כי יש לבחון השפעתו בפועל של אירוע, ולא כיצד ראוי שאותו אירוע היה משפיע על המבוטח.

    .....

    עם זאת, הגם שאבן הבוחן המהותית היא סובייקטיבית, ומשאין לבית הדין היכולת לחקור צפונות ליבו או נפשו של אדם, הרי שנדרשת תשתית ראייתית אובייקטיבית לקיומו של דחק נפשי סובייקטיבי. ודוק, להבדיל מאופן בחינתו של אירוע היסוד כאן להיבט האובייקטיבי תפקיד ראייתי, ולא מהותי.

    מבלי לקבוע מסמרות, בהיבט הראייתי, נותנת הדעת כי בין מידת הסטייה של אירוע היסוד משגרת העבודה ועוצמתו ובין מידת הראיה הנדרשת קיימת זיקת גומלין. ככל שהסטייה משגרת העבודה גדולה ועוצמת האירוע גדולים יותר ניתן להקל בעוצמת הראיה הנדרשת, וככל שהסטייה והעוצמה קטנים יותר עשויות להידרש ראיות ברורות יותר כי סטייה קלה מהשגרה גרמה לדחק נפשי בעוצמה הנטענת".

     

    (ההדגשה הוספה – ל.ג.).

     

     

    וראו גם:

    עב"ל (ארצי) 24888-10-18 ציון אהרון – המוסד לביטוח לאומי (10.7.2019) (להלן - עניין אהרון);

    עב"ל (ארצי) 33005-11-20 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (15.6.2021);

    עב"ל (ארצי) 7968-12-20 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (21.12.2021).

     

    ומן הכלל אל הפרט:

15. יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מביא למסקנה כי המערערת הוכיחה התרחשות אירוע מיוחד אשר גרם לה לדחק נפשי.

16. המערערת עבדה שנים ארוכות כמפעילת דוכן של מפעל הפיס בזכיינות, עת בהפעלת הדוכן נעזרה בבעלה, אשר בחלק משעות הפעילות היה בדוכן לבדו. מהודעתו של מר חדש לחוקר המוסד עולה כי מספר שבועות לפני השיחה "התחלנו להקפיד על שעות העבודה", ובעניין זה התנהלו שיחות בין המערערת לבין מר חדש, נוכח טענתה של המערערת כי היא חוששת לשהות בביתן בשעות הלילה. לאחר כמה שבועות, זימן אותה מר חדש לשיחה במשרדו, עת לא הובהר לה מראש נושא השיחה (הודעת מר חדש לחוקר המוסד, ע' 2 ש' 16 – 20, ע' 3, ש' 1 – 5). עוד אמר מר חדש בהודעתו לחוקר המוסד כי בשיחה במשרדו הבהיר למערערת כי היא חייבת לעבוד בשעות הפעילות, לרבות במוצאי שבת, וכי בעלה אינו יכול להיות בדוכן לבדו, אלא היא חייבת להיות נוכחת בדוכן ביחד איתו; עוד נאמר לה בשיחה כי ככל שלא תקפיד על שעות הפעילות "יכולים לזמן אותה לשיחה בפיס וזה יכול לגרום להפסקת הזיכיון" (ע' 4, ש' 2 – 4). במענה לשאלה אם התקיימה שיחה כזו בעבר השיב כי "לא במשרד. בד"כ זה בטלפון, אבל איתה זה היה אחרת, היא אמרה בטלפון שקשה לה השעות והציגה שיש לה בעיה אז זימנתי אותה" (ע' 5, ש' 8 – 11). אשר לעבודתו של בעלה בדוכן אמר כי כאשר המערערת ציינה שלפעמים בעלה סוגר לבד "אמרתי לה שאסור חד משמעית שהוא יעבוד בדוכן לבד" (ע' 6, ש' 17 – 28). אשר לאופי השיחה העיד כי "לא הרמנו את הקול אבל הייתי חד משמעי, היא באה בתחנונים, היה לי לא נוח לשבת על הכסא אבל דיברתי יפה .." (ע' 8, ש' 9 – 10). אשר לתגובתה של המערערת בשיחה העיד כי "היא לקחה את זה קשה, אמרה שיש לה בעיה, קשה לה להגיע ..היא סוג של נסערת היתה" (ע' 3, ש' 16 – 19) וכי המערערת "כנראה פחדה שבגלל זה תפסיד את העבודה שלה" (ע' 3, ש' 20; ע' 4, ש' 1). עוד העיד כי לאחר השיחה המערערת הגיעה לדוכן "עוד פעם – פעמיים באותו שבוע וזהו" (ע' 8, ש' 7).

17. בעדותו בבית הדין העיד מר חדש כי בעלה של המערערת היה עוזר זכיין, וכי בעבר עוזר זכיין יכול היה לתפעל דוכן של מפעל הפיס וכי "כשקרה האירוע כשסמירה הפסיקה לעבוד זה תקופה שהבהרנו לה שעוזר זכיין לא יכול לתפעל דוכן" (ע' 13, ש' 26 – 27). עוד העיד כי הובהר למערערת כי אסור לה להעסיק עוזר זכיין הן בהסכם בינה לבין מפעל הפיס והן בשיחות בעבר, וכי הוא לא אישר לבעלה של המערערת לעבוד לבדו בדוכן וגם לא ידע על כך שהוא עובד לבדו בדוכן (ע' 14, ש' 21 – 22); הדברים שנאמרו בשיחה ביום 25.1.2016 נאמרו גם במסגרת מפגשים והדרכות שנערכו לזכיינים, וכן היו שיחות בעבר שבהן נאמר למערערת כי בעלה לא יכול לעבוד לבדו בדוכן. עם זאת, מר חדש לא יכול היה להצביע על מועדים, וכן לא זכר אם השיחות התקיימו במשרד או בדוכן, לעומת השיחה האחרונה עם המערערת שהתקיימה במשרדו, שאותה הוא זוכר (ע' 15, ש' 18); נושא נוסף שעלה בשיחה הוא שעות הפעילות ועבודה בשבתות, והוא הבהיר למערערת, אשר אמרה כי קשה לה להגיע מנתניה בשעות הלילה כי לפי החוקים והזיכיון יש שעות קבועות למפעל הפיס (ע' 15, ש' 26 – 28). כן העיד כי זימן את המערערת לשיחה במשרדו לאחר שבשיחות הטלפון דיברה המערערת על הקושי להגיע בלילות (ע' 15, ש' 19 – 21). במענה לשאלה אם בנוסף לדרישה בעניין שעות הפעילות ואיסור על בעלה להיות לבד בדוכן שלא בנוכחות פיזית של המערערת היה ".. איום שאם היא לא תעשה את זה היא תאבד את הזיכיון"? השיב כי "איום זו מילה קשה. הבהרתי לה את כללי הזיכיון. אני אמרתי לה שאלה החוקים ואם לא היא תוזמן לשיחת הבהרה למפעל הפיס" (ע' 16, ש' 6 – 7). כשנשאל על דבריו בהודעה לחוקר לפיהם נאמר לה בשיחה כי אם תזומן לבירור במפעל הפיס הדבר עלול להוביל להפסקת הזיכיון השיב "זו העבודה שלי" (ע' 16, ש' 10). אשר לתגובתה של המערערת בשיחה העיד כי "היה לה קשה מאד לקבל את זה" (ע' 15, ש' 6) וכי היא לקחה קשה את השיחה (שם, ש' 8), וכי בעקבות השיחה המערערת הפסיקה לעבוד בדוכן (שם, ש' 24).

18. לטעמנו, הן מהודעתו של מר חדש והן מעדותו בבית הדין עולה כי אכן השיחה ביום 25.1.2016 הייתה בגדר "אירוע מיוחד", הן בפן האובייקטיבי והן בפן הסובייקטיבי.

19. אשר לפן האובייקטיבי, עולה כי הובהר למערערת חד משמעית, כי בניגוד לעבר תהיה הקפדה על שעות הפעילות של הדוכן בהתאם לנהלי מפעל הפיס וכמו כן היא תהיה חייבת לשהות בדוכן בכל שעות הפעילות, עת בעלה יוכל לסייע לה אולם לא יוכל לתפעל את הדוכן לבדו. אכן, מעדותו של מר חדש עולה כי הדברים נאמרו גם בעבר, אם כי לא יכול היה להצביע על המועדים שבהם נאמרו הדברים. יחד עם זאת, מעדותו עולה בבירור כי השיחה ביום 25.1.2016 הייתה שונה: ראשית, המערערת זומנה לשיחה רשמית במשרדו; שנית, בשיחה זו הובהר למערערת חד משמעית כי בעתיד לא תוכל להמשיך להתנהל כפי שהתנהלה בעבר, ותהיה הקפדה הן על שעות הפעילות והן על כך שתהיה נוכחת פיזית בביתן בכל שעות הפעילות; שלישית, בשיחה זו הובהר למערערת כי ככל שלא תעמוד בנהלים היא תזומן לבירור במפעל הפיס והדבר עלול להוביל לשלילת הזיכיון. לטעמנו, אין דומה שיחה במשרדו של מר חדש, אליה זומנה המערערת במיוחד, ובה כעולה מעדותו של מר חדש הובהרו לה הדברים חד משמעית, וכן הובהר כי עלולה להיות תוצאה של אבדן הזיכיון ככל שלא תעמוד בנהלים, לבין הסיטואציה שבה נאמרו הדברים במסגרת הדרכה או סמינרים לזכיינים נוספים או בשיחות טלפון. כמו כן, כפי שעולה מהודעתו של מר חדש השיחה נערכה לאחר שכמה שבועות קודם לכן "התחלנו להקפיד על שעות העבודה", משמע שבעבר לא הייתה הקפדה על הנהלים, הגם שהוסברו ונאמרו. על כן, בשיחה זו התחוור למערערת כי לא תוכל להמשיך להתנהל כבעבר, וכי המשך עבודתה כזכיינית מפעל הפיס מצוי בסיכון. בהקשר זה יש לציין גם כי כעולה מעדותו של מר חדש בעת הזימון לשיחה לא הובהר למערערת נושא הפגישה; המערערת הייתה בת 71 בעת השיחה, וזכיינית של מפעל הפיס מאז שנת 1983; לפיכך, מדובר היה ב"שינוי סדרי עולם" לאחר שנים רבות ובעת היותה בגיל מתקדם.

20. אשר לפן הסובייקטיבי עולה חד משמעית הן מהודעתו של מר חדש לחוקר המוסד והן מעדותו של מר חדש בבית הדין כי המערערת חשה דחק נפשי בעקבות השיחה, ובלשונו "היא לקחה את זה קשה", וכן הוסיף כי היא "כנראה פחדה שבגלל זה תפסיד את העבודה שלה". עוד עולה כי כבר ביום 27.1.2016 פנתה המערערת לטיפול רפואי, וכי לא שבה לעבוד בדוכן לאחר השיחה.

21. אכן, יש פער בין גרסתה של המערערת לבין גרסתו של מר חדש לעניין תוכן השיחה. כך, המערערת טענה כי הובהר לה שלבעלה אסור יהיה לעבוד בדוכן וכי יהיה עליו להימצא מחוץ לדוכן, בעוד שמעדותו של מר חדש עולה כי האיסור היה על עבודתו בדוכן לבדו. לטעמנו, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, פער זה בין הגרסאות אינו מאיין את המסקנה כי השיחה בין המערערת לבין מר חדש הייתה בגדר אירוע מיוחד, מהנימוקים שפורטו בסעיף 19 ו- 20 לעיל. מנקודת מבטה של המערערת מדובר היה בנהלים שלא תוכל לעמוד בהם, וכפועל יוצא מכך היא תאבד את הזיכיון. כך גם לא מצאנו כי תיאור סגנון השיחה בתצהיר כ"קשה" בעוד שעל פי עדותה מר חדש לא צעק עליה ודיבר יפה יש בו כדי לשנות מסקנה זו, שכן על פי עדותו של מר חדש אכן לא הייתה הרמת קול בשיחה אולם הוא היה חד משמעי בעוד המערערת "באה בתחנונים". על כן, תחושתה הסובייקטיבית של המערערת בהחלט יכולה הייתה להיות כי מר חדש התנהל עמה בקשיחות ובחוסר התחשבות. אשר לפער בעניין מעמדה של המערערת – שכירה או עצמאית – אין לו כל רלוונטיות לשאלת היות האירוע "אירוע מיוחד".

22. בית הדין האזורי נתן משקל לכך שבעוד שבתצהיר העידה המערערת כי השיחה עם מר חדש הייתה ביום 25.1.2016, בעדותה בבית הדין עת עומתה עם העובדה שפנתה לראשונה לטיפול רפואי ביום 27.1.2016 ועם העובדה שבטופס בל 250 נכתב מועד האירוע כיום 26.1.2016, לא הייתה בטוחה המערערת בנוגע למועד התרחשות האירוע ואמרה שיכול להיות שהאירוע התרחש ביום 26.1.2016. עוד נפסק כי בסיכומים הועלתה גרסה חדשה, לפיה השיחה התקיימה ביום 25.1.2016, ביום 26.1.2016 הלכה לעבודה בדוכן ולמחרת פנתה לטיפול רפואי. דעתנו שונה.

    ראשית, כפי שעולה מהודעתו לחוקר של מר חדש האירוע התרחש ביום 25.1.2016, שכן במועד החקירה ערך בדיקה ביומן (ע' 8 ש' 17 – 18). בהקשר זה גם צורף אישור לסיכומי המערערת. שנית, בסעיף 10 לתצהירה העידה המערערת כי "למחרת הלכתי לעבודה אבל לא הצלחתי לעבוד עם הקליינטים. הלכתי למרפאה, והרופאה נתנה לי ימי מחלה" (סעיף 10). מכאן, כי הגרסה כי לאחר השיחה עבדה יום אחד ולא הצליחה לעשות כן, ולאחר מכן פנתה לטיפול רפואי, פורטה בתצהיר המערערת, אם כי ללא ציון המועדים המדויקים, ולא הועלתה לראשונה בסיכומים. גרסה זו גם מתיישבת עם הודעתו של מר חדש לחוקר המוסד כי לאחר השיחה המערערת עבדה בדוכן פעם או פעמיים והפסיקה לעבוד בדוכן. שלישית, לאור העובדה שעל פי הודעתו של מר חדש המערערת לא שבה לעבוד בדוכן לאחר השיחה, אנו סבורים כי בית האזורי נתן פרשנות לא נכונה לאמור במסמך הרפואי מיום 8.3.2016, והאמור בו אינו משקף עבודה בפועל של המערערת אלא הנדרש ממנה. יצוין, כי על פי התיעוד הרפואי במועד זה ההמלצה הייתה "חופשת מחלה עד הפגישה הבאה", שנקבעה ליום 6.4.2016. ואכן, באותו יום (8.3.2016) ניתן למערערת אישור מחלה מיום 8.3.2016 עד יום 6.4.2016. נוכח האמור, איננו חושבים שיש ליתן משקל לכך שלא הוצג אישור מחלה מיום 4.2.2016 עד יום 14.2.2016.

23. לדעתנו, אין לייחס משקל לכך שבפנייתה של המערערת לרופאה התעסוקתית נרשם מפיה "בעקבות שיחה עם סגן המעסיק חשה לא בטוב ונמצאת מאז במצב רוח ירוד ובמעקב פסיכיאטרי", והמערערת לא אמרה שהתרחש "אירוע חריג בעבודה". לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין אהרון:

    "אין לצפות כי המבוטח 'יאבחן' את מצבו בזמן אמת, ודי בפנייתו לטיפול רפואי ובתלונותיו המשקפות את תגובתו הסובייקטיבית כדי להכיר באירוע כ'אירוע מיוחד'".

     

24. בהתייחס לטענת המוסד כי המערערת נטלה סיכון בכך שהפרה את ההנחיות שהיו ידועות לה: גם אם השיחה עם מר חדש הייתה תוצאה של התנהלות המערערת, אין בכך כדי לשלול את היותה של השיחה בגדר "אירוע מיוחד". טענת המוסד היא למעשה כי למערערת "אשם תורם" בהתרחשות "האירוע המיוחד". אולם, אשם תורם של המבוטח עקב רשלנותו שלו או מחדליו אינם רלוונטיים לסיווג האירוע כ"אירוע מיוחד", בהקשר של פגיעה בעבודה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בדב"ע (ארצי) לג/0-114 צ'רלס וייס - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע ה 38, (1973) 41:

    "אין חולקין שמעשהו של המערער, היה בו מידה רבה של קלות דעת, רשלנות, וייתכן אף עבירה על החוק. כלל יסודי הוא שאין באלה כדי להוציא תאונה מגדר "תאונת עבודה", אלא אם מתקיים בה האמור בסעיף 38 לחוק הביטוח הלאומי. מן המושכלות הראשוניים של כל חקיקה בשטח הפיצויים לנפגעי עבודה הוא, כי עובד שנפגע בעבודה, זכאותו אינה נובעת מרשלנות מעבידו, ויתר על כן, כי רשלנותו הוא אינה פוגעת בזכאותו".

     

    השוו: עב"ל (ארצי) 12470-04-18 המוסד לביטוח לאומי – פלוני (18.4.2019).

25. כללו של דבר: המערערת הוכיחה כי השיחה עם מר חדש ביום 25.1.2016 הייתה בגדר "אירוע מיוחד", הן בפן האובייקטיבי והן בפן הסובייקטיבי. משאלו הם פני הדברים, יש למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד לבין מצבה הנפשי של המערערת. נוסיף, כי במסגרת דיון ההוכחות בבית הדין האזורי נחקרה המערערת על כך שהייתה בטיפול נפשי בעבר. עניין זה ייבחן גם כן על ידי המומחה הרפואי, ובכלל זאת אם האירוע המיוחד גרם להתפרצות מחודשת או החמרה של מחלתה של המערערת.

26. סוף דבר: הערעור מתקבל, ועניינה של המערערת יוחזר לבית דין האזורי, אשר ימנה מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע המיוחד (השיחה בין המערערת לבין מר חדש ביום 25.1.2016) לבין מצבה הנפשי.

27. הואיל והמערערת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות.

    ניתן היום, ה' אדר ב' תשפ"ב (08 מרץ 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

    ורדה וירט-ליבנה, נשיאה, אב"ד		אילן איטח, סגן נשיאה		לאה גליקסמן, שופטת

     

    גברת חיה שחר, נציגת ציבור (עובדים)

    מר דורון קמפלר, נציג ציבור (מעסיקים)