פסק דין
1.לפניי עתירה במסגרתה מתבקש בית המשפט לצוות על המשיבה להתאים את חיובי אגרות הביוב בהם מחוייבות העותרות לכמות השפכים המוזרמת על ידן למערכת הביוב וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק העזר לבקעת בית שאן (ביוב), התשס"ח- 2008 (להלן: "חוק העזר") ו/או סעיף 11 לכללי הרשויות המקומיות (ביוב) (תעריפים בעד שירותי ביוב שנותנת רשות מקומית בלא תאגיד) (הוראות שעה), תשע"א- 2010 (להלן: "הכללים").
עוד מתבקש בית המשפט לקבוע כי העותרות זכאיות להחזר תשלומי היתר בהן חויבו, בעקבות חישוב אגרת הביוב בהתאם לכמות המים הנצרכת, במקום כמות השפכים המוזרמת למערכת הביוב.
2.רקע עובדתי בתמצית:
א.העותרות הינן חברות רשומות העוסקות, בין היתר, בניהול משחטה (העותרת 1) ובמפעל לייצור מוצרי עוף (העותרת 2), הנמצאים בתחום השיפוט של המשיבה. בהתאם, ממונה המשיבה בין היתר, על מתן שירותי הביוב לעותרות. שפכי העותרות, מוזרמים דרך מתקן טיהור מפעלי למערכת הביוב העירונית של המשיבה.
ב.העותרות מחוייבות ומשלמות בגין חיובי הביוב באמצעות חשבון הנשלח ע"י המשיבה לחברת פתוח שאן בע"מ, בגין המפעלים המצויים באזור התעשייה וזו מחייבת בתורה את העותרות בחלקן היחסי בתשלומים מידי חודש.
ג.לטענת העותרות, חיובן באגרת ביוב הינה בהתאם לכמות המים הנצרכת על ידן, וזאת על אף שרק כ-75% מכמות המים הנצרכים, מוזרמת על ידן למערכת הביוב. בהתאם, פנה ביום 15.1.12 מר אלחנן לוטם- מנהל העותרת 1, במכתב למשיבה בבקשה לאשר מעבר לחיוב על בסיס מדידת שפכים יוצאים וזאת החל מיום 1.1.12 (ראו נספח א' לעתירה).
בתגובה למכתב ענה מר צביקה ורד , מנכ"ל ארגון "קולחי המעיינות", כי קיים עדיין צורך לבחון האם מבחינה משפטית ניתן בכלל לאשר הפחתה של כמויות ומהתייעצות שקיים עם היועצת המשפטית הרי שעפ"י התקנות הקיימות, אין אפשרות חוקית לאשר הפחתה או שימוש במד שפכים מינואר 2012. הוסיף, כי עד שלא יוסדר עניין האחריות וחובת התשלום בגין שפכים מזהמים, הרי שלא ניתן להתחיל בעבודה מול כל מפעל בנפרד (ראו נספח ב' לעתירה).
ד.העותרות, אשר לא קיבלו את עמדת המשיבה, שבו ופנו בדרישה כי יחוייבו בהתאם לכמות השפכים המוזרמת על ידן, אולם נענו ע"י המשיבה או מי מטעמה בשלילה תוך העלאת הטענות כי "תקנות רשות המים אינן מאפשרות למשיבה לחשב את כמות הביוב בכל צורה אחרת מלבד כמות המים שמסופקים לכל צרכן מים", וכי המשיבה אינה נמנית עם הרשויות החריגות אשר בתוספת החמישית לכללי הביוב (ראו מכתבו של מר ניר וילק- נספח ג' לעתירה). בנוסף נטען, כי המחירים של חיובי הביוב "משקפים נאמנה את העלויות הדרושות לקיום מערכת ביוב על פי דרישות החוק" (ראו תשובת ראש המועצה יורם קרין- נספח ד' לעתירה).
ה.ביום 29.1.13 פנו העותרות אל המשיבה במכתב בו דרשו לחייבן באגרת ביוב בהתאם לכמות השפכים המוזרמת על ידן וכן להשיב להן תשלומי יתר בהם חוייבו בעבר. לטענתן, ובניגוד לעמדת המשיבה במכתבים השונים, מבחינת המצב החוקי הרלוונטי מעלה, כי קיים מנגנון על פיו הייתה המשיבה רשאית לחייב באגרת ביוב אך ורק בהתאם לכמות הביוב המוזרמת ולא לכמות המים הנצרכת (ראו נספח ה' לעתירה).
ביום 6.3.13 השיבה המשיבה למכתב העותרות וטענה כי דרישותיהן "משוללות כל יסוד עובדתי או חוקי". המשיבה הפנתה לכללים החלים על המשיבה החל משנת 2012, עת פנו העותרות לראשונה בדרישותיהן ועמדה על הפעולות שנקטה המשיבה בהתאם לכללים אלו, לרבות הקמת ועדה וקביעת קריטריונים בעניין (להלן: "ועדת ההפחתה"), בהם לא עומדות העותרות. הוסיפה כי מסקנות סופיות בעניין תתקבלנה ע"י הועדה שמינתה המשיבה לאחר איסוף נתונים (ראו נספח ו' לעתירה).
ו.ביום 13.6.13 קיימה מליאת המשיבה דיון בהמלצות ועדת ההפחתה, עפ"י נייר עמדה שהגישה (ראו נספח י"א לכתב התשובה). לאחר דיון בעניין, התקבלה החלטה שלא להפחית באופן כלשהו את כמות המים לצורך חיוב המפעלים באגרת הביוב (ראו נספח י"ב לכתב התשובה).
ז.לטענת העותרות בכתב העתירה, הן המתינו לגיבוש המסקנות הסופיות ע"י ועדת ההפחתה שהקימה המשיבה וישומן, אולם אלו לא התקבלו ולפיכך לא נותרה בידן ברירה אלא להגיש את העתירה שלפניי כנגד הטענות אותן מעלה המשיבה במכתבה מיום 6.3.13 (כאמור, בפועל התקבלה החלטה כבר ביום 13.6.13, אולם דומה שהעותרות לא היו מודעות להחלטה זו בעת הגשת העתירה- ז.ה.).
3. טענות הצדדים בתמצית:
טענות העותרות:
א.לטענת העותרות עפ"י בדיקה שהזמינה העותרת 1 ע"י אלדד שרוני- הנדסה סביבתית בע"מ, נאמדה כמות השפכים המוזרמת על ידה לביוב על 70.6% מכמות המים המסופקים לה (ראו נספח ז' לעתירה). הוסיפה כי אף מבדיקה להערכת נפח מים שאינם מסולקים לביוב, אשר ניתנה לבקשתה ע"י מכון התקנים הישראלי עולה כי אחוז נפח המים שלא חוזר לביוב עומד על 24.4%- משמע רק 75.5% מכמות המים הנצרכת ע"י העותרות מוזרמת למערכת הביוב (ראו נספח ח' לעתירה). מכל מקום טוענות העותרות כי אף אם הבדיקות הנ"ל מסתמכות בחלקן על הערכות, הרי ומאחר שבצנרת המובילה את השפכים מותקן מד שפכים, ניתן לברר בקלות את הכמות המדוייקת של השפכים המוזרמים על ידן מידי תקופה ואין כלל צורך בהסתמכות על הערכות.
לטענת העותרות, סוגיית הצורך וההצדקה להתחשב בהפרש בין כמות המים הנצרכת, לכמות המוזרמת למערכת הביוב, בעת החיוב באגרת ביוב מוכרת בדין, בספרות ובפסיקת בתי המשפט. העותרות הפנו לדוגמאות שונות המעידות לטענתן על הקשר והזיקה שבין התשלום לשירות הניתן ובין היתר לסעיפים בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב- 1962 (אשר בוטלו בינתיים- ז.ה.) וחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001. בנוסף, הפנו לפסיקה ולכללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלויות שירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע- 2009 (להלן: "כללי תאגידי מים וביוב"), מהם ניתן ללמוד על עקרון ההתחשבות בכמות השפכים לצורך אגרת ביוב.
העותרות אף הפנו לחוק העזר ובעיקר לקבוע בסעיף 9 העוסק במקרים בהם קיים פחת משמעותי בכמות המים המוזרמת למערכת הביוב לעומת כמות המים שסופקה לנכס שאינו למגורים וקובע כי במקרה מעין זה, רשאית המועצה להפחית את אגרת הביוב לנכס, וזאת ע"י הקמת ועדת הפחתה אשר תדון בבקשות להפחתת סכום אגרת הביוב בשל הפרשי כמות ובכפוף לאמות מידה שייקבעו על ידה.
לטענת העותרות, אף שבידי המשיבה היכולת החוקית לפעול על מנת לחייב אותן באגרת ביוב בדרך הוגנת וראויה על פי כמות השפכים המוזרמים על ידן, הרי שהמשיבה מוסיפה לחייבן בהתאם לצריכת המים, תוך שהיא מעלה טענות חסרות תום לב. לטענתן, דומה כי השיקול האמיתי לגרירת רגליה של המשיבה הינו השיקול הכלכלי, אשר אינו רלוונטי, מפלה ופוגע קשות בעותרות. העותרות הוסיפו כי חוק העזר הינו סביר, והימנעות המשיבה מליישמו נגוע בחוסר סבירות קיצוני, אשר מצדיק את התערבות בית המשפט בהחלטה המינהלית.
העותרות הוסיפו כי הימנעותה של המשיבה מלאמץ את העיקרון הקבוע בחוק העזר ולחייב את העותרות בהתאם לכמות הביוב המוזרמת, כפי שמחוייבים משקי בית, יש בה להפלות את העותרות באופן בלתי סביר ולחייב את העותרות בתשלום עבור שירות שלא צרכו. הוסיפו, כי ענייניה התקציביים של המשיבה אינם צריכים ליפול על העותרות, תוך חלוקה לא הוגנת ולא שוויונית של נטל האגרה המוטלת עליהן.