בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.6.06 בבש"א 8953/06, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה ביום 4.9.05 בת"א 18777/04, עד למתן פסק דין בערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי.
1. אלו העובדות הצריכות לעניין: המבקשים, אם ושני ילדיה, מתגוררים מאז שנת 1977 בדירה ב"חוות אהרונסון" ליד עתלית, הידועה כגוש 10529 חלקה 3 (להלן: הדירה). המשיבה היא חברת "קרן אהרונסון" בע"מ (להלן: הקרן), שהינה בעלת זכויות החכירה של המקרקעין שבשטחם ממוקמת הדירה. לפני מספר שנים, הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד 10 נתבעים, בהם המבקשים, לסילוק ידם מהדירה, אשר הועמדה לרשות בעלה לשעבר של המבקשת 1 (להלן: דוד) ולרשות בני משפחתו, הם המבקשים, ולסילוק כל מתקן, ציוד וחפץ שהוכנסו על ידם או על ידי מי מטעמם לשטח החווה.
2. בכתב התביעה טענה המשיבה כי בין השנים 1978 ל-2002 הועסק דוד על ידי הקרן, וכי לצורך מילוי תפקידו, הועמדה לרשותו ולרשות בני משפחתו דירת השירות האמורה בשטח החווה. לדברי המשיבה, בהסכם שחודש מעת לעת בין דוד לקרן נקבע כי כל עוד משמש דוד כמנהל החווה, רשאי הוא להשתמש בדירה לצרכי מגורים בלבד, וכי היה והמשיבה תחליט על הפסקת עבודתו, מתחייב הוא לפנות את המבנה ולסלק ידו ממנו תוך חודש ימים ממועד קבלת ההודעה על ההחלטה לפטרו. לטענת המשיבה, בשנת 2001 גילתה היא כי דוד מעל בתפקידו, הגישה נגדו תלונה במשטרה, וביום 16.6.02 הודיעה לו על פיטוריו ודרשה ממנו ומבני משפחתו לפנות לאלתר את הדירה. כן צוין בכתב התביעה כי בהסכמת הצדדים, החליט בית הדין האזורי לעבודה בחיפה על דחיית תביעתו של דוד לקבלת סעד של אכיפת יחסי העבודה.
3. היות והתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הגישו המבקשים ודוד בקשות רשות להתגונן, אשר נתמכו בתצהיריהם של דוד ושל המבקשת 1. בתצהירו, טען דוד כי הוא ובני משפחתו מתגוררים בדירה האמורה מאז שנת 1977, בהתאם לרשות בלתי-הדירה שניתנה להם להתגורר בבית ובחווה לכל אורך ימי חייהם, על ידי הגב' רבקה אהרונסון ז"ל, שהיתה אז בעלת הזכויות בחווה ובבית. לדבריו, עד לשנת 1988 התגוררה המשפחה בחווה רק על פי הרשות שקיבלו מגב' אהרונסון ז"ל וללא כל מסמך כתוב, עד שבשנים 1988 ו-2000 הוחתם על הסכם שהכינה הקרן "מבלי לדעת את תוכנו", ואשר הוצג בפניו כהסכם פורמאלי לצרכי ניהול חשבונות בלבד. לטענתו, הסכם זה אינו מחייב אותו כיום. כן כפר דוד בטענות המשיבה לפיהן גנב הוא ממנה כספים וטען כי פעילותו בחווה הופסקה משיקולים שלא היו קשורים לתפקודו.
4. בית משפט השלום (כב' הרשמת ש' פומרנץ) דחה את הטענות שהעלה דוד וקבע כי אין בהן כדי להעמיד לו הגנה של ממש כנגד התביעה. לדברי בית המשפט, הטענות בדבר קבלת רשות בלתי-הדירה למגורים בדירה הינן טענות בעלמא שאינן מגובות בראיה כלשהי להוכחתן, וכן לא הובאה כל ראיה לזכות כלשהי שהיתה לגב' אהרונסון ז"ל במקרקעין נשוא התביעה. לעומת זאת, קבע בית המשפט, כי ההסכמים האמורים שנחתמו בין דוד לקרן הם ההסכמים שמכוחם הועסק בחוות אהרונסון ומכוחם התגורר בדירת השירות, ולפיכך, משהופסקה עבודתו, פסקה זכותו להתגורר בדירת השירות, אשר הוענקה לו לצרכי עבודתו וכחלק מתנאי העבודה. אשר למבקשים, ציין בית המשפט, כי אלו מתגוררים בחווה מכוחו של דוד, וכי משחדל דוד לעסוק בתפקידו, פקעה הרשות שניתנה לו, וממילא, גם לבני משפחתו המתגוררים עמו. לפיכך, קבע בית המשפט, כי אין למבקשים, כמו גם לדוד, הגנה כנגד התביעה ודחה את בקשתם למתן רשות להתגונן. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לאור התקופה הארוכה שבה התגוררו המבקשים בנכס, מן הראוי לתת להם אורכה לפינוי הדירה, ולפיכך הורה כי עליהם לפנות את דירת השירות ולסלק את ידם משטח החווה תוך 6 חודשים מיום המצאת פסק הדין לידי באי-כוחם, כאשר בפרק זמן זה עליהם לסלק כל מתקן, ציוד וחפץ שהוכנסו על ידם לדירה או לשטח החווה.
5. על פסק דין זה הגישו המבקשים, כמו גם דוד, ערעור לבית המשפט המחוזי. משעמדה להסתיים תקופת האורכה שנקבעה על ידי בית משפט השלום, ובטרם נקבע מועד לדיון בערעורים, הגישו הם לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית משפט השלום קיבל את בקשותיהם באופן חלקי, והורה כי עיכוב הביצוע של המבקשים יתבצע כנגד הפקדת ערבות בנקאית על סך 75 אלף ש"ח. המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור, ובמקום זאת הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה חדשה לעיכוב ביצוע, בה טענו כי אין ידם משגת לשלם את הסכום האמור. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' כהן) דחה את הבקשה, בציינו כי סיכויי הערעור נראים בעיניו קלושים וכי אין חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעורם, שכן המשיבה התחייבה שלא למסור את החזקה בדירת השירות לצד שלישי כלשהו עד תום הליכי הערעור. עוד קבע בית המשפט כי גם אם הפינוי יגרום למבקשים אי-נוחות, אין לעכבו, היות ולמבקשים דירת מגורים שהושכרה על-ידם, אשר עתידה להתפנות בחודש יוני 2006. משנדחתה בקשתם זו, ולאחריה גם בקשה נוספת באותו עניין שהגישו לבית המשפט המחוזי, פנו המבקשים בשנית לבית משפט השלום בבקשה להארכת המועד להפקדת הסכום שנדרש מהם מלכתחילה. בית המשפט נעתר לבקשתם, והמבקשים אכן הפקידו את הסכום האמור. בעקבות זאת, הגישה המשיבה בקשה לבטל את ההחלטה שהורתה על הארכת המועד, מן הטעם שלא הובאה לידיעת בית המשפט החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה, ביטל את החלטתו, וקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע, היא ההחלטה התקפה. כן הורה בית המשפט להשיב למבקשים את סכום הכסף שהופקד על-ידם. בין לבין, המשיכה המשיבה בהליכי פינוי המבקשים מן הדירה, באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, עד שלבסוף, נקבע כי עליהם לפנותה ביום 6.7.06.
6. בקשה נוספת שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי לצורך עיכוב ביצוע הפינוי נדחתה ביום 25.6.06 מן הנימוקים שפורטו בהחלטתו הקודמת. בית המשפט קבע כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, וכי משאינו רואה סיכויים לערעור אינו מוצא טעם להורות על הארכת המועד לביצוע ההפקדה הכספית, לאחר שבית משפט השלום ביטל החלטתו בעניין.
7. ביום 30.6.06 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה למתן סעד ארעי של עיכוב הפינוי, עד למתן החלטה בבקשה למתן רשות ערעור.
בבקשתם שבים המבקשים וטוענים כי מקור שהותם בדירה היה רשות בלתי-הדירה שניתנה להם לכך על ידי הגב' אהרונסון ז"ל, ולא עובדת היותה של הדירה דירת שירות לצורך עבודתו של דוד, וכי מכוח רשות זו השביחו את הדירה ואת סביבתה עד שהחווה הפכה לביתם ולמרכז חייהם של בני המשפחה. כן טוענים המבקשים כי מדובר במחלוקת מורכבת אשר ראוי היה שלא תתברר בהליך של סדר דין מקוצר, ומשהוגשה בסדר דין זה, ראוי היה שתינתן להם רשות להתגונן. אשר לנימוקי הבקשה גופה, טוענים המבקשים כי ראשית, סיכויי הערעור הינם טובים, וזאת, לאור העובדה שבפסק דינו של בית משפט השלום נפלו טעויות רבות, ובפרט, נוכח העובדה שבית משפט השלום דחה את הבקשות למתן רשות להתגונן עקב אי-הגשת ראיות התומכות בטענותיהם, אף שאין זה השלב המתאים לכך. כן מציינים המבקשים כי אי-מתן סעד של עיכוב פינוי מדירת מגורים נעשה רק במקרים נדירים בהם נראה כי אין לערעור כל סיכוי, בעוד זה אינו המקרה בפרשה שלפנינו, נוכח הטעויות שנפלו בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר יש בהן כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. שנית, טוענים המבקשים, כי למשיבה לא ייגרם כל נזק עקב עיכוב הפינוי במספר חודשים נוספים עד להכרעה בערעור שהגישו, בעוד פינויים מהדירה בה הם מתגוררים מזה עשרות שנים יגרום להם נזק רב ובלתי-הפיך. לפיכך, טוענים המבקשים כי משנקבע מועד הדיון בערעור ליום 7.11.06, דהיינו- מועד שאינו רחוק במיוחד, ראוי להמשיך ולעכב את ביצוע הפינוי עד להכרעה סופית בערעור.
8. ביום 2.7.06 נעניתי לבקשה למתן צו ארעי לעיכוב ביצוע והוריתי כי פינוי המבקשים מן הדירה יעוכב עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. במקביל, הוריתי למשיבה להגיב לבקשה.
9. המשיבה, בתגובתה, סומכת ידיה על החלטות בית המשפט המחוזי בבקשות הקודמות שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע. לטענתה, לאור העובדה שפסק דינו של בית משפט השלום דן בכל אחת מטענות ההגנה שהעלו המבקשים ודחה את כולן, סיכויי הערעור שהגישו המבקשים הינם קלושים. בנוסף, אין כל חשש שמא לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אף אם יזכו המבקשים בערעורם, שכן בית המשפט קמא הורה למשיבה להימנע מלמסור את החזקה בדירה לצד ג' כלשהו. לדברי המשיבה, הנזק המתמשך אשר נגרם על ידי המבקשים לציבור, לערכים ולמטרות אשר הקרן מופקדת עליהם הוא חמור ביותר, וכל עיכוב נוסף בביצוע פסק הדין יגרום להחמרתו.
10. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, בתגובת המשיבה ובהחלטות הערכאות דלמטה, החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה. לפיכך, אין צורך שאדרש לבקשה נוספת שהגישו המבקשים ביום 14.7.06, בה עתרו הם לקבל את בקשתם למתן רשות ערעור בשל העובדה כי תגובת המשיבה לא הומצאה לידם במועד.
11. כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי לממש את פירות זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין לשכנע את בית המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל (ראו לדוגמה: ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נו(5) 403, 405 (1997)). על המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים: כי למבקש סיכויים טובים להצליח בערעורו, וכי מבחינת מאזן הנוחות, פעולה על פי פסק הדין בטרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו (ראו לדוגמה: ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, תק-על 2005(2) 850, 852 (2005) וההפניות שם). כאשר מדובר בבקשה לעכב ביצועו של פסק דין שעניינו סילוק יד ממקרקעין, ובפרט כאשר מדובר בבית המגורים של המבקש, הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע מאחר והחשש הוא שמימוש פסק הדין הינו בלתי-הפיך, דהיינו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש (ראו לדוגמה: רע"א 9261/05 משען נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על 2006(2) 13, 15 (2006)).
12. במקרה דנן, מבלי לקבוע עמדה נחרצת באשר לסיכויי הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי, סבורה אני כי באיזון בין הנזק אשר עלול להיגרם למשיבה בשל עיכוב ביצוע פינויים של המבקשים מביתם, לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידם של המבקשים על העליונה. כפי שעולה מתיאור הדברים עד כה, המבקשים מתגוררים בדירה נשוא המחלוקת מזה שנים רבות - דירה זו הינה ביתם, במלוא מובן המילה, ובמרוץ השנים הפכה למרכז חייהם ועולמם. בהינתן שהדיון בערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי קבוע לתחילת חודש נובמבר 2006, משמע- צפוי להתקיים בעוד כשלושה חודשים בלבד, סבורני כי הנזק שיגרם למשיבה מהמשך שהותם של המבקשים בדירה עד למועד זה, או בסמוך לאחריו, אינו מצדיק את חוסר הנוחות שיגרם למבקשים עקב הצורך להתפנות מביתם. אמנם, נוכח התחייבותה של המשיבה שלא למסור את החזקה בדירה עד תום הליכי הערעור, אין במקרה זה חשש כי מימוש פסק-דינו של בית משפט השלום ייצור מצב בלתי-הפיך. אולם, יחד עם זאת, ואף שכפי הנראה קיימת בבעלות המבקשים דירה מושכרת אחרת, לא שוכנעתי כי במצב הדברים הנוכחי, הנזק שעלול להיגרם למשיבה עקב הותרת הסעד הארעי למשך פרק זמן קצר של מספר חודשים נוספים, הינו חמור דיו בכדי להצדיק את דחיית בקשתם של המבקשים לאפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירה האמורה, המהווה ביתם מזה כשלושים שנה, עד לדיון בערעור ועד להכרעה בו.
13. בטרם סיום, ראוי להפנות את תשומת הלב להתנהלות בעייתית שאירעה במקרה דנן במסגרת ההליכים בערכאות דלמטה: כאמור, בית משפט השלום התנה את עיכוב הביצוע שהתבקש על ידי המבקשים בהפקדת ערבות בנקאית על סך 75,000 ש"ח, ובעקבות כך, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע, וזה דחה את בקשתם. הדרך הדיונית בה נקטו המבקשים היתה נכונה, שהרי, בעצם השתת התנאי על ידי בית משפט השלום היה משום סירוב לבקשתם לעיכוב ביצוע, הגם שחלקי, ומשכך, נפתח הפתח להתערבותה של ערכאת הערעור על פי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 863 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); רע"א 2524/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רו"ח יאיר רבינוביץ-יו"ר הרשות לבקשת תקציבים רבינוביץ, תק-על 2006(2) 688 (2006) וההפניות שם). אולם, במצב זה, משהמשיבה לא ביקשה בעצמה לתקוף את החלטת בית משפט השלום, כפי שיכולה היתה לעשות בדרך של הגשת ערעור על ההחלטה (ערעור אשר צריך היה להגישו לבית המשפט בו יושב הרשם, הוא בית משפט השלום, וראו סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וכן ע"א 3976/02 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' גונן, תק-על 2002(2) 1867 (2002)), לא יכול היה בית המשפט המחוזי להעניק לה סעד שכלל לא נתבקש על ידה, על דרך של קבלת החלטה המרעה את מצבם של המבקשים בהשוואה להחלטתו של בית משפט השלום. משמע, אף אם סבר בית המשפט כי אין כל מקום לעכב את ביצוע פסק הדין, כל שהיה בכוחו לעשות הוא לדחות את בקשת המבקשים במובן של הותרת התנאי שנקבע על ידי בית משפט השלום על כנו. לפיכך, שגה בית משפט השלום בסברו כי החלטת בית המשפט המחוזי שלא להיענות לבקשת המבקשים לעיכוב ביצוע, משמעה ביטול החלטתו שהתנתה את עיכוב הביצוע בתנאי, ולאור זאת, שגויה היתה קביעתו כי החלטתו שהאריכה את המועד להפקדת הערבות, דינה להתבטל. כאמור, לא היה בכוחה של החלטת בית המשפט המחוזי לחסום את דרכם של המבקשים לפנות בשנית לבית משפט השלום ולנסות למלא אחר התנאי שנקבע על ידו בראשיתם של ההליכים, ומשכך, רשאי היה בית משפט השלום להיענות לבקשתם להאריך את המועד לביצוע ההפקדה, ובכך, להעניק להם אפשרות נוספת להשיג את עיכוב הביצוע המיוחל עד להכרעה בערעור. מנגד, ראוי לציין כי אף שכאמור, הנימוק שעמד ביסוד החלטת בית משפט השלום על ביטול החלטתו אינו יכול לעמוד, היה מקום כי החלטתו הקודמת בעניין הארכת המועד לביצוע ההפקדה תתקבל במעמד שני הצדדים, ועל בסיס תגובת המשיבה לבקשה, במקום במעמד צד אחד, כפי שנעשה בפועל.
14. אשר על כן, הערעור מתקבל. הצו הארעי לעיכוב ביצוע פינויים של המבקשים מן הדירה נשוא המחלוקת, עליו הוריתי ביום 2.7.06, יוותר על כנו עד להכרעה בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי.
בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.
ניתן היום, ח' באב תשס"ו (2.8.06).
ש ו פ ט ת