עיריית יהוד נ' רומנו ואח'

פסק דין

תביעה זו, הינה תביעה לחיוב הנתבעים בתשלום חוב ארנונה מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992:

"ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 10 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;בסעיף זה -

סעיף 119 (א) (3) לפקודת מס הכנסה קובע כי:

" (3)   גלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס, האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו לא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. "

לאחר שמיעת הוכחות בתיק זה, הגישו באי כוח הצדדים המלומדים סיכומיהם, לרבות סיכומי תשובה ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי התביעה הוגשה בגין חובות מים , ארנונה ושילוט, שבהם הייתה חייבת הנתבעת מס 2, ועליהם אין כל מחלוקת כיום, והינם חובות סופיים, ללא זכות ערעור או השגה.

התובעת טוענת, כי החובות שלא שולמו עומדים נכון למועד הגשת התביעה בסכום של 382,063 ₪.

התובעת טוענת, כי הנתבעת הפסיקה את פעילותה בשנת 2004, וכי הנתבע מס' 1 היה מנהלה, ובעל השליטה בה.

לטענת התובעת, כל שעליה להוכיח, הוא כי החברה חייבת בחוב ארנונה סופי, וכי החברה הפסיקה את פעילותה מבלי ששילמה את החוב.

במקרה כזה, מקים החוק חזקה כאילו בעל השליטה קיבל את נכסי החברה ולפיכך ניתן לגבות ממנו את החוב באופן אישי.

התובעת טוענת, כי אין למעשה מחלוקת על סכום החוב, וגם אם תישמע טענת ההתיישנות הרי היא מתייחסת לסכום של כ- 600 ₪ מתוך סכום התביעה כולה.

עוד נטען, כי אין מחלוקת כי החברה הפסיקה פעילותה, ומשכך על הנתבעים להוכיח כי הנתבע לא קיבל את נכסי החברה.

לטענת התובעת, במסגרת הליך אחר שנוהל על ידי כונס נכסים, עו"ד ניזרי עתר בטען ביניים, לאחר שמכר נכס במסגרת הליך כינוס נכסים, ונותרה יתרה, התובעת טענה לזכותה לקבלת הסכום שנותר, והנתבע טען לזכותו, ומשכך, לטענת התובעת, בהמלצת ביהמ"ש הסכימה התובעת להגיש תביעה עצמאית כנגד הנתבע, והסכימה להעברת הכספים לטובת הנתבע, בכפוף להתחייבותו האישית והתחייבות אשתו, לשלם כל סכום שיפסק לחובת הנתבע.

בעקבות אותה התחייבות, הוגשה תביעה זו. התובעת טוענת, כי כל שעליה להוכיח הוא כי אכן החברה הפסיקה את פעילותה, וכי קיים חוב והנטל מועבר על כתפי הנתבע להוכיח כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה.

התובעת טוענת, כי הנתבע הציג מסמך מרואה החשבון של החברה, בלא שהביא את רואה החשבון למתן תצהיר, המדובר בעדות שמועה, ולא הביא כל ראייה לתמוך בגרסתו, ומשכך לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי נכסי החברה לא הועברו לידיו.

עוד נטען, כי על פי המסמך מטעם רואה החשבון, ההעברה הנחזית , שהומצאה בראייה שאינה קבילה, מצביעה על כך שהנתבע העביר נכסים לטובת חברה בשליטת אשתו, שבנכסיה הוא שותף מכוח הילכת השיתוף, ועוד נטען כי המדובר בנתבע שמערבב נכסים ופועל להברחת נכסים.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים, כי בניגוד למצג שמנסה התובעת להציג כאילו ביהמ"ש הדריך אותה להגיש תביעה כנגד הנתבע באופן אישי, הרי התמונה הייתה שונה, וביהמ"ש שעסק במחלוקת קודמת סבר שאין ממש בטענות התובעת.