פסק דין
בפני בקשה לפסיקת הוצאות, כמשמעותן בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), עם סיומו של ההליך. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר על סך נומינלי של 1,572,072 ₪ לתשלום חוב ארנונה נטען ביחס לנכס ברח' בית צפפה דרום, לתקופה שמיום 1.1.03 עד יום 31.12.09. לאחר שנוהלו הליכים משפטיים בערכאות שונות, לרבות בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה ביום 21.5.12 במסגרת הליכים שנוהלו בבית המשפט העליון, שבו הוסכם בין היתר כי הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 520,000 ₪ (להלן: "הסכם הפשרה" ו"סכום הפשרה", לפי העניין). סכום הפשרה התייחס לחיובים בגין אותו נכס, הן ביחס לנתבע והן ביחס לתאגיד אחד, למועדים שמיום 20.1.00 עד יום 31.12.11. במסגרת הסכם הפשרה הוחרג תשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות ההליך, והוסכם כי סוגייה זו תוכרע בערכאה הדיונית. מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה הסכימו הצדדים כי התובענה תימחק וכי פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עו"ד תוכרע על יסוד כתבי הטענות, ללא צורך בקיום הליך נוסף.
בתמצית, טוען הנתבע כי טענות כבדות משקל עמדו לצידו עת ניהל הליכים בועדת הערר לענייני ארנונה, בבית המשפט לעניינים מנהליים ובבית המשפט העליון. במסגרת הסכם הפשרה, על פי תחשיבו של התובע, הוסכם כי ישלם סך המגיע לכ- 22 אחוזים בלבד מסכום התביעה המקורי, בגין מועדי החיוב הרלוונטיים, כ- 435,000 ₪ (טענה כנגד חישוב זה לא ראיתי מפי התובעת). לוז טענת הנתבע היא, כי גם בגין הגשת התובענה קא עסקינן, עיקר המלאכה נעשתה על ידי עורכי-דין אחרים, אשר ייצגו הן את הנתבע והן את התובעת בהליכים האחרים, שבהם ובמסגרתם הגיעו הצדדים לכלל הסכם הפשרה. לפיכך, לשיטתו, אין מקום לפסוק שכר טרחת עו"ד המגיע לבא-כח התובעת בהליכים שלפני, אלא לכל היותר כדי 1.25 אחוזים מן הסכום היחסי שהוסכם על תשלומו.
מטיעוני התובעת דומה כי לוז טענתה היא כי תשלום ארנונה, ככל שמס, חובה לשלם, ומכאן בדין הוגשה תביעתה, שעה שהנתבע לא פרע במשך שנים ארוכות את חיובי הארנונה, כי לעניין זה אין נפקות של ממש גם לטענותיו בדבר היעדר מודעות לשומה שנקבעה ואי קבלת דרישות התשלום (ראו בתגובה מיום 11.7.12), וכי הלכה למעשה גם העתירה המינהלית שהגיש (ואשר עליה הוגש ערעור לבית המשפט העליון) נדחתה.
עיינתי בכלל כתבי הטענות, ושוכנעתי כי נקודת המוצא לבחינת שאלת תשלום ההוצאות היא, כי על הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות תביעה זו, באופן יחסי לסכום שעל אודותיו הוסכם לבסוף. זוהי נקודת המוצא, הנגזרת מן הסכום הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס – 2000 (להלן: "התעריף המינימלי"), אולם לא נקודת הסיום. בתוך כך יש להביא בחשבון מחד את חובתו של הנתבע לשלם ארנונה לפי דין – חובה המובילה למסקנה כי בדין הוגשה התובענה שלפני . מנגד, יש גם להביא את מכלול טיעוני הנתבע, לרבות טענותיו הקשורות עם שומת הארנונה הקונקרטית, מודעותו לשיעור הארנונה ולתוצאתו הסופית של ההליך. עוד יש להביא בחשבון את סיום ההליכים באופן מוסכם, תוך חילופים מצומצמים של כתבי טענות מנומקים ואת שיעורו הסופי של סכום הפשרה ביחס למועדים הרלוונטיים נשוא התובענה [בהקשרים אלה השוו, למשל, הנמקותיי בתא"ק 48399-12-11 עיריית ירושלים נ' האחים חמאוי (מצוי במאגרים המשפטיים ; 20.1.13)]. הואיל ובהסכם הפשרה התחייב הנתבע לשלם את שכר טרחת עו"ד למשרדו של ב"כ התובעת (ולא לתובעת עצמה), יש מקום להביא בחשבון גם את טענת הנתבע באשר להיקף טרחתו של בא-כח התובעת, אל מול טרחתם של באי כח אחרים של התובעת, אשר טיפלו בתובענה (טענה לה לא נמצא ביטוי של ממש בטיעוני התובעת), שכן הדין אף מורנו, כי בפסיקת שכר טרחת עורך-דין, במיוחד לאחר שנוהלו הליכים, ולא במעמד צד אחד, יש להביא בחשבון הוצאות ריאליות וסבירות ראו: (תקנה 512 לתקנות, וכן השוו: בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא ; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עלית פ"ד ס(1) 600 והאסמכתאות שם). אם, אמנם, בהסכם הפשרה הוסכם שבית המשפט יכריע בשאלת הוצאות ההליכים שלפני בראי התשלום הספציפי למשרדו של ב"כ התובעת, במובחן מתשלום כולל, הרי שיש להביא בחשבון גם את היקפם של ההליכים בתובענה קא עסקינן – במובחן מהיקפם הכולל.
כלל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי יש ליתן משקל של ממש, גם אם לא משקל כמעט מלא, כפי שביקש הנתבע, למכלול השיקולים הנגדיים שפורטו לעיל, אשר מרחיקנו מנקודת המוצא שנזכרה לעיל, ומקרבה לנקודת האמצע שבין עמדות הצדדים. מקרבה – ולא מביאה לנקודת האמצע, שכן אין לשכוח, כי ביסוד הניתוח עומדת השיקול המשמעותי והוא – כי את הארנונה, ככל מס, יש לשלם, והדברים יפים במיוחד שעה שעסקינן בחיובים נטענים ובאי תשלום נטען של ארנונה שהשתרע על פני שנים ארוכות.
מכלל האמור לעיל, ולאחר שבחנתי את מכלול כתבי הטענות בתובענה שלפני (לרבות תשובתה המפורטת של התובעת לבקשה למחיקת התביעה), שוכנעתי כי על הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 18,188 ₪ בגין שכר טרחת בא כוחה בהליכים שלפני, הוא ששים וחמישה אחוזים מהסכום הקבוע בתעריף המינימלי ביחס לסכום ששולם לבסוף ביחס למועדים הרלוונטיים לתובענה שלפני. הואיל וההליכים הסתיימו בהסכם הפשרה והוסכם על מחיקת התובענה אני נעתר לבקשת התובעת ומורה על השבת האגרה ששולמה, בכפוף להוראות הדין, ובניכוי הסכום שאין להשיבו בהתאם להוראות תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007. בנוסף לשכר טרחת עו"ד שנקבע לעיל, הנתבע אף ישלם לתובעת את הסכום שאין להשיבו מתוך סכום האגרה ששולם, כנקוב בפרט 34 לתוספת לתקנות האגרות.
תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.
ניתן היום, ג' תמוז תשע"ג, 11 יוני 2013, בהעדר הצדדים.