עיריית נתיבות נ' כ.כהן ובניו שיווק לחקלאי בע"מ ואח'

החלטה

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר.

נטען בכתב האישום, כי הנאשמת 1, הינה הבעלים, המחזיק והמשתמש בנכס נשוא כתב האישום, וכי הנאשם 2, הינו מנהל הנאשמת מס' 1.

נטען כי בנכס נשוא כתב האישום, במועד שאינו ידוע בין התאריכים 6.7.2005 עד 4.10.2006 בוצע שימוש מסחרי בנכס בניגוד לייעודו, כחנות למכירת צעצועים ומשחקים לילדים, המכונה: "מאמא יוקרו", בנוסף נטען, כי נבנתה סככה בחזית הקדמית, ללא היתר. נטען בכתב האישום, כי השימוש המותר בנכס, הינו לתעשיה ומלאכה למעט ב – 16 מ"ר הפונים לחזית לרח' סמלו, ששם מותר לבצע שימוש מסחרי.

עם סיום פרשת התביעה, העלה ב"כ הנאשמים, טענה כי אין על הנאשמים להשיב לאשמה, שכן לשיטתו, המאשימה לא ביססה את אשמתם של הנאשמים ולו לכאורה, באופן המצדיק כי ישיבו לאשמה.

כעולה מטענת ב"כ הנאשמים, המאשימה לא הוכיחה כל קשר בין הנאשמים לבין הנכס נשוא העבירה, לא הזמינה את הנאשמים למסור את גרסתם טרם הגשת כתב האישום, לא גבתה גרסה מהנאשמים טרם הגשת כתב האישום, לא הציגה כל ראיה כי מי מן הנאשמים בנה את המבנה או השתמש בו, ולא הציגה כל ראיה לגבי מועדי הבניה ו/או השימוש בנכס.

ב"כ המאשימה בתגובתו, הדגיש, כי נטל ההוכחה בשלב של "אין להשיב לאשמה" אינו גבוה, ולשיטתו, הוכח כדבעי הקשר בין הנאשמים לנכס.

דיון

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין..."

ההלכה בעניין טענות אין להשיב לאשמה באה לידי ביטוי בפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין. בע"פ 405/80 מדינת ישראל נגד שדמי, פד"י לה' (ב) 757, צוין : "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור, ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא ... ... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם...".

בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט מתייחס למשקלן של הראיות, וראיה שמשקלה בהכרעת הדין עשוי להיות זעום, עדיין די בה, בכדי להעביר את הנטל בשלב הזה של אין להשיב לאשמה:

""ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות על סדר-הדין הפלילי בלבד, במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה. הנאשם לא יורשע בדין אלא-אם-כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על-כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצידו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם. לנוכח ההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" על הכרעת הדין, נקבע כי די בראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן".

(בש"פ 153/95 - כמאל בן עטאף רחאל נ' מדינת ישראל . פ"ד מט(2), 221)

ומן הכלל אל הפרט:

טרם שאדרש לראיות עצמן, ראוי כבר עתה לציין, כי גם כאשר מדובר בראיות דלות ובסיסיות, אשר משקלן עשוי להיות נמוך בהכרעת הדין, עדיין על ראיות אלו להיות ראיות קבילות.

במענה לכתב האישום, כפרו הנאשמים, בין השאר, בסעיף 3 לפרק העובדות, המצביע על הזיקה בינם לבין הנכס נשוא כתב האישום.

מן הראיות שהובאו בפני, דומה כי לשלב זה של הדיון, ניתן לומר כי הובאו ראיות לכאורה במידה מספקת לכך שבנכס נשוא כתב האישום, מבוצע שימוש מסחרי, ומתנהלת במקום חנות המכונה:"מאמא יוקרו", בניגוד לשימוש המותר בהיתר. סבורני, כי המאשימה גם עמדה בנטל, לשלב זה של הדיון, באשר להוכחת האמור בסעיף 1 לפרק העובדות שבכתב האישום.

השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, היא האם הובאו מטעם המאשימה ראיות ולו דלות ובסיסיות, כי קיימת זיקה בין הנאשמים לבין הנכס, באופן בו יכללו הם בין המנויים בסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.

לטענת ב"כ המאשימה, זיקה זו באה לידי ביטוי בדו"ח הפיקוח שהוגש וסומן ת/6, וכן הוכחה בעדותה של העדה חגית כהן. ב"כ המאשימה אינו חולק על כך שבעלי הזכויות ברשומים הינם אחרים, וזאת לטענתו, מכיוון שהנאשמים בכוונת מכוון נמנעו מלרשום את זכויותיהם. ב"כ המאשימה טוען כי זיקה זו גם הוכחה במסמכים (ת/2 ו- ת/1) ובעדותו של העד אלי אדרי. בנוסף, הפנה ב"כ המאשימה לדו"ח רשם החברות (ת/8), בו נרשם הנאשם 2 כמנהלה של הנאשמת 1.