החלטה
1.בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית בסך 943,322 ₪ שהוגשה לפי סדר דין מקוצר ע"י המשיבה, עירית נתניה, נגד המבקשות, ר.מ. כרמל תיירות ונופש בע"מ ומלונות הים התיכון בע"מ (שתיקרא להלן, לשם הקיצור, "מלונות"), לתשלום חובות ארנונה לשנים 2005 עד 2007 בגין שטחים שונים הכלולים בנכס המקרקעין הידוע בכינויו "מלון כרמל" (להלן – "הבניין").
2.עפ"י הבקשה, שנתמכה בתצהירו של מר דוד כהן, הבניין כלל איננו מלון, אלא בית מגורים, הכולל 330 יחידות דיור, מתוכן נמכרו 290 יחידות לדיירים פרטיים, וכן רכוש משותף, הכולל חניה רחבת ידיים, בריכת שחיה גדולה, פרוזדורים, מחסנים ומרתפים. המבקשות הן אמנם בעלים ומחזיקים של מקצת מהיחידות, אולם לא של השאר, ולא של כל הרכוש המשותף, ואילו התביעה מייחסת למבקשות את כל חוב הארנונה בגין מלוא שטחי הבניין. זאת ועוד, בעוד החיובים מבוססים על אפיון הבניין כמלון מדרגה 4 כוכבים, אין הוא מלון כלל ועיקר. עוד טוענות המבקשות, כי בעבר אכן חייבה המשיבה את בעלי היחידות השונות בבניין, אולם מטעמיה שלה חדלה לעשות כן. עוד חולקות המבקשות על אופן סיווג שטחי החניה המקורה. באשר ליחידות שבבעלות המבקשות ובהחזקתן – מדובר ביחידות ריקות, בגינן אין לחייב בארנונה, לכל הפחות למשך 6 חודשים.
3.בדיון שהתקיים בפני נחקר מר כהן, והתברר כי בשנת 2006, במסגרת ת.א. (נת') 8950/06, כבר נתבעו המבקשות בגין חובות ארנונה לשנים 2005 ו-2006, ואף הגישו בקשת רשות להתגונן, שנדחתה. כתב התביעה (מב/1) ובקשת הרשות להתגונן (מב/2) הוגשו. עוד הוגש הסכם פשרה (מב/3), שאינו נושא תאריך, בין מלונות לבין המשיבה והמתייחס לכך ששטח של כמעט 5000 מ"ר מתוך הבניין יועבר ברישומי המשיבה ממלונות לחברת מוצארט בכרמל אירועים בע"מ.
4.הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בהקשר זה, ומאחר שהדברים עלו פעמים הרבה בסיכומי שני הצדדים, מן הראוי להעיר כי ביום 3.8.08 נתתי החלטה בעניין אחר שבין מלונות לבין המשיבה (בש"א (נת') 3853/07), שם נדונה התנגדות שהגישה מלונות לביצוע שיקים שמסרה למשיבה ע"ח חוב ארנונה הנטען. באותה החלטה נתתי רשות להתגונן חלקית ומותנית, בטענת "איני מחזיק" בלבד, ובכפוף להפקדת סך מסוים, שהיה כמחצית סכום קרן השיקים שנדונו (להלן-"החלטת 3853/07").
5.המבקשות מבקשות להסתמך על החלטת 3853/07 ועל תוצאתה, ומבקשות אף לשפר את תוצאתה לטובתן במקרה דנן, תוך ניסיון להכיר גם בטענותיהם אודות סיווג שגוי וכיו"ב. מנימוקי אותה החלטה, הנשענים על סמכות ביהמ"ש, כעולה מסע' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), ה'תשל"ו-1976 (להלן-"חוק הרשויות"), אני דוחה את הבקשה בכל הנוגע לטענות החורגות משאלת החזקה בנכס, ואין כאן מקום להרחיב.
6.השאלה היחידה לדיון, איפוא, היא שאלת החזקה. כזכור, לפי סע' 3(ג) לחוק הרשויות, ניתן להעלות את הטענה בפני בית המשפט, ברשות בית המשפט. רשות כזו לא נתבקשה. בהחלטת 3853/07 התייחסתי לענין זה, וסברתי כי ניתן לראות את המבקשת שם כאילו ביקשה רשות בעצם הגשת הבקשה ומשלא התנגדה לכך המשיבה, ניתן אף לראותה כמי שקיבלה רשות.
7.הפעם המקרה שונה. 3 חודשים חלפו בין החלטת 3853/07 לדיון בתיק שלפנינו, וחרף הערתי באותה החלטה, לא מצאו המבקשות לנכון לבקש את רשות ביהמ"ש, כנדרש בחוק הרשויות. הבדל נוסף הוא שהמשיבה, למודת ניסיון, מתנגדת למתן הרשות, מנימוקיה (שעיקרן: התיק אינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית, וטענת העדר החזקה אינה מפורטת דיה ואף נמצאת בסתירה מסוימת להסכם מב/3).
8.בנסיבות אלה, נראה שמן הדין לדחות את הבקשה ולו מהטעם הזה, שלא נתבקשה רשות; ממילא זו לא ניתנה; ומשכך – לא ניתן לכאורה להעלות את הטענות בפני בית משפט זה.
9.עוד אוסיף, כי אף לגופה סבורני, שקשה ביותר לקבל את הבקשה, ואף זאת בהשלכה דווקא מהחלטת 3853/07. באותה החלטה, כזכור, התניתי את הרשות להתגונן בהפקדת מחצית מסכום התביעה השטרית, מהטעם שהבקשה חלשה ולוקה בחוסר פירוט, כמפורט שם. שוב, מאז ועד הדיון חלפו 3 חודשים, שהות די והותר למבקשות להגיש בקשה מתאימה לתיקון בקשת הרשות להתגונן ע"י הוספת פרטים ואסמכתאות, או תחשיב נגדי, או כל אינפורמציה רלוונטית באשר לזיהוי הנכסים המתוארים בכתב התביעה, וביסוס הטענה כי המבקשות אינן מחזיקות בנכסים אלה דווקא. תחת זאת ביכרו המבקשות להותיר על כנה את בקשתן, שהיא מעין העתק של ההתנגדות שהגישו בתיק 3853/07, ואשר כבר ידוע היה להן כי לוקה היא בחסר.
10.הצד השני של המטבע הוא, שאם היתה הבקשה טובה דיה ליתן רשות להתגונן, ולו מותנית בהפקדה, בתיק 3853/07, כיצד לא תהיה טובה דיה למתן רשות להתגונן, מותנית בהפקדה, גם עתה? טעם נוסף לתת רשות להתגונן נעוץ בכך, שדחיית הבקשה משמעה מתן פסק-דין, ובהתאם: קביעת מעשה בית דין להליך התלוי ועומד שהתחיל בבש"א 3853/07. איני סבור שתוצאה זו ראויה, ולמעשה, לולי סכום התביעה הגבוה, היה מקום לשקול עיכוב מתן ההחלטה רק מחמת קיום הליך מקביל, התלוי ועומד.
11.בנסיבות אלה, נראה שהכל נוטה לכיוון הקביעה, שיש ליתן רשות להתגונן, כפוף להפקדת ערובה. בתיק 3853/07 היה הסכום שנקבע מחצית מסכום הקרן. עתה משמעות קביעה מקבילה תהיה הפקדת סך של חצי מיליון ₪. דומני שזוהי התניה מרחיקת לכת. עם זאת, לא נכון יהיה להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדה בסכום נמוך. מאידך, סכום גבוה, אם יופקד, יגרום נזק לשני הצדדים בשל הצטברות ריבית והצמדה, כשניתן למנוע נזק זה ע"י תשלום הסכום לידי המשיבה, שאיתנותה הכלכלית מספקת לשם הבטחת החזרתו, אם תידחה התביעה בסופו של יום.
12.על כן אני מורה, כי תינתן רשות להתגונן, בטענת "איני מחזיק" בלבד, ובלבד שהמבקשות תפקדנה בידי המשיבה עצמה סך של 240,000 ₪. מחמת הסכום הגבוה, אני מורה כי ניתן לשלם סכום זה ב-3 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך 80,000 ₪ כל אחד, עד ליום האחרון בכל חודש קלנדרי, מחודש ינואר 2010 ועד לחודש מרץ 2010. עמדו המבקשות בתנאי זה, יישמע התיק לגופו. לא עמדו המבקשות בתנאי, כולו או מקצתו, תיראה בקשת הרשות להתגונן כאילו נדחתה, והמשיבה תהיה זכאית לבקש פסק-דין על פי כתב התביעה. כל עוד לא הודיעה המשיבה כי המבקשות לא עמדו בתנאי – יראו את המבקשות כאילו עמדו בו.
13.אני קובע את הוצאות הבקשה והדיון בסך של 3,600 ש"ח ומע"מ, ואלה תשולמנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי (לרבות במקרה של דחיית הבקשה ומתן פסק דין בשל אי עמידת המבקשות בתנאים שנקבעו).
המזכירות תקבע את התיק לקדם-משפט למועד המאוחר מיום 31.3.2010. קדם-המשפט לא יתקיים אם ייקבע עד אותו מועד, שהמבקשות לא עמדו בתנאים שנקבעו.
ניתן היום, י' טבת תש"ע, 27 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.