עירית ירושלים נ' סליימה ואח'

החלטה

בפני בקשת הנתבע 1 לביטול פסק הדין שניתן כנגדו ביום 14/02/12 בהעדר התגוננות.

עסקינן בתביעה ע"ס 19,216 ₪ שהוגשה כנגד המבקש ונתבע נוסף, בגין נזקים שנגרמו לעמוד תאורה ב תאונת דרכים בה היה מעורב הנתבע 2, כאשר המבקש נתבע כבעליו הרשום של הרכב הפוגע.

תמצית טענות הצדדים:

אליבא דמבקש, מעולם לא קיבל את "הזמנה לדיון". לטענתו, למרות שנודע לו אודות פסק הדין ביום 02/11/12, כאשר הוטל עיקול על חשבונו, עו"ד אליו פנה לא פעל כשורה ולא הגיש בקשה לביטול פסק הדין אלא הגיש בקשותיו ללשכת ההוצאה לפועל. לאחר החלפת הייצוג, פנה המבקש באמצעות ב"כ בבקשה לביטול פסק הדין.

באשר לסיכויי ההליך נטען, כי הרכב נמכר לנתבע 2 ביום 15/07/10 אך העברת הבעלות הותנתה בפרעון כלל התשלומים. מאחר שהתאונה ארעה לאחר שהרכב נמכר לנתבע 2, הרי שהוא הנושא באחריות לנזקים הנטענים.

המשיבה התנגדה לביטול פסק הדין וטענה, כי הבקשה הוגשה שלא בהתאם למועדים הקבועים בדין ושהמועד בו נודע למבקש אודות פסק הדין הינו לכל המאוחר מועד המצאת האזהרה בתיק ההוצאה לפועל (05/06/12). המשיבה הוסיפה וטענה שאין בפי המבקש טענות הגנה שכן הנתבע 2 אישר בפני רשם ההוצאה לפועל שהמבקש הינו הבעלים של הרכב, בניגוד לטענות המבקש בנדון.

תגובת המשיבה הועברה לב"כ המבקש להתייחסותו העניינית, אך המבקש לא הגיש תשובתו במועד שנקבע, כאשר לטענתו ההחלטה בנדון הומצאה למשרדו במועד מאוחר יותר. הצדדים חלוקים בשאלה מתי הומצאה ההחלטה למשרדו של ב"כ המבקש. בכגון דא סבורני, שעל ב"כ המגיש בקשה מוטלת האחריות לעקוב אחר החלטות הניתנות בתיק ומכאן, שיש להשית על המבקש הוצאות בגין התנהלותו ובגין הצורך בהגשת תגובות חוזרות ע"י המשיבה.

דיון:

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הדנה בביטול החלטה על פי צד אחד קובעת את שלהלן: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים...".

הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט לשקול ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו להבחין בין שני מקרים: הראשון - ביטול מחובת הצדק, שעה שנוכח בית המשפט כי נפל פגם בהליך. המקרה השני - לא נפל כל פגם בהליך וביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.

כאשר בביטול מחמת העדר התגוננות עסקינן, שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט: הראשון- מדוע לא התגונן מבקש הביטול במועד, האם מדובר במי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי, או שמא עסקינן במי שלא התגונן מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות. במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית בית המשפט לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה של מבקש הביטול.

"לצד שיקולים מנחים אלה, שהאיזון הפנימי ביניהם הוסבר לעיל, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, שיש להביאו בחשבון בעת שנבחנת בקשה לביטול פסק דין והוא זכות הגישה לערכאות, אשר נמנעת מאותו בעל דין שפסק הדין ניתן בהעדרו... ברי, כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי. כדברי השופט (כתארו אז) א' גרוניס: "בדברנו על אינטרס הציבור מכוונים אנו לאינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט" (רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר ([פורסם בנבו], 21.2.2010) פסקה 6). מכאן שבבואנו לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות (או בהעדר הגנה) עלינו לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה ולהבטיח, כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד היא מידתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת - פחותה בחומרתה - כגון השתת הוצאות (ראו למשל רע"א 2975/11 טכנו אקספרס שירותי רכב בע"מ ואח' נ' דהן ([פורסם בנבו] 30.5.2011) פסקה 9; רע"א 1119/05 גולדסיל בע"מ נ' ביליה רוברט - נכסים ובניין בע"מ ([פורסם בנבו], 27.2.2005) פסקה ח (2))" (רע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן).

ומן הכלל אל הפרט.

המבקש טען שלא קיבל "הזמנה לדיון", אך לא טען שלא קיבל את כתב התביעה לידיו. יתרה מכך, הצדדים לא נתנו דגש לשאלה האם כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו כדין למבקש, אלא התמקדו בעיקר בשאלת מועד המצאת פסק הדין לידיו. יצוין, כי אין מחלוקת שהבקשה הוגשה לאחר תום המועדים הקבועים בדין, כאשר אליבא דמבקש, האמור נבע מטעותו של מייצגו (הקודם), אשר לא פעל להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

סיבת המחדל המתוארת בבקשה לביטול פסק הדין לא נסתרה. המשיב לא טען בתגובתו שסיבת המחדל נעוצה בזלזול בהליך השיפוטי או בהתעלמות מדעת. לנוכח האמור ובהעדר כל טענה לסתור, הנסיבות המתוארות בבקשה מצביעות לכאורה על התנהלות שאינה עולה כדי זלזול בהליך, אלא על תקלה מצערת שאין למנוע בגינה מהמבקש את יומו בפני בית המשפט.

באשר לסיכויי ההליך, על מנת שבית המשפט לא ישחית את זמנו לריק בכל הנוגע לבקשה לביטול פסק-דין, נדרש המבקש להצביע על סיכוייו לזכות במשפט, באם יבוטל פסק-הדין. הצדדים תמימי דעים כי במועד התאונה היה המבקש הבעלים הרשום של הרכב. בשלב זה של הדיון, לא ניתן לשלול כי למרות הרישום, הבעלים של הרכב היה הנתבע 2. כידוע, הרישום במשרד הרישוי הינו בעל ערך דקלרטיבי בלבד:

" מכירת הרכב היא מכר של מטלטלין אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר תשכ"ח- 1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל- 1969)." רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464, 472).

כך גם נפסק כי הרישום של רכב במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות, והשינוי ברישום זה איננו משנה בעלות (ראו ע"א 492/64 יעקוב לוי נ' משה רייס ואח', פ"ד יט(1) 586, 588).

לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי מבלי לקבוע מסמרות בעניין, על פניו למבקש טענות הגנה הדורשות ליבון והמצדיקות ביטול פסק הדין.