עירית רעננה נ' כהן

החלטה

עוד ביום 29/10/13 הנאשמת הגישה בקשה לביטול פסק הדין בתיק זה, אשר ניתן ביום 5/3/09, בהעדרה של הנאשמת. הנימוק של הנאשמת היה כי לא ידעה על מועד הדיון, שכן מעולם לא קיבלה את כתב האישום וההזמנה לדין, שהינם חלקי הודעת הקנס.

דא עקא, שביום 11/11/13, בד בבד עם מתן תגובת התביעה לבקשתה, טענה הנאשמת בכתב טיעון נוסף, והוא שהיא שילמה את קנס המקור נשוא תיק זה, יום לפני הדיון, ואף הציגה קבלה אודות תשלום. משכך טענה ששיפוטה בהעדר היה בגדר הליך סרק, ועל כן יש לפסוק הוצאות לטובתה.

בתגובה לכך שניתנה ביום 20/11/13, ציינה התביעה כי הקנס ששולם על ידי הנאשמת היה לגבי הודעת קנס אחרת, ועל כן אינו רלבנטי לתיק זה. על אף זאת, הנאשמת, בתגובה משלה שהוגשה ביום 3/12/13, עמדה על כך שמדובר באותו הליך, ואף דחתה את טענת התביעה כי קיימת סתירה לוגית בין טענתה לאי קבלת הודעת הקנס לבין טענתה לתשלום הודעת הקנס.

משכך, ביום 16/12/13 התביעה פירטה בהרחבה את כל הודעות הקנס שנרשמו לנאשמת, ואף הוכיחה שהקבלה שהציגה הנאשמת היתה הקבלה שצורפה לפני שנים לבקשה לביטול פסק הדין בתיק בו כתב האישום היה הודעת הקנס האחרת. נוכח זאת, ביום 5/1/14, נמלכה הנאשמת בדעתה, והסכימה לכך שמדובר בשתי הודעות קנס שונות, אך בפניה היה טיעון חדש- מכיוון ששתי הודעות אלה נקבעו לדיון באותו יום, ומכיוון שמודעותה לאחת ההודעות הביאה לטיפול ענייני בה, הרי ברור שלא היתה מודעת להודעה השניה, שאם היה מודעת היתה מטפלת גם בה.

על רקע האמור הציעה הנאשמת הצעת פשרה לתשלום קנס המקור נשוא התיק שבפנינו חלף מימוש פסק הדין. התביעה, בתגובתה מיום 12/1/14, דחתה מכל וכל הצעת פשרה זו, ועמדה על דחייה מלאה של בקשת הנאשמת לביטול פסק הדין.

עיון באישור המסירה נשוא הודעת הקנס, המהווה את כתב האישום והזימון למשפט בתיק שבפניי, מלמד על כך שהודעה זו נשלחה לנאשמת, ונתקבלה על ידי מיופת כוח בשם טלי. על פניו שיטת מסירה כזו אינה מהווה הוכחה ברורה לכך שהזימון נמסר כדין לנאשמת, שהרי לא ברור הקשר בינה לבין אותה טלי. אולם, נושא זה עלה עוד בתגובתה הראשונה של התביעה מיום 11/11/13, ובכל זאת, למרות שמאז שלחה הנאשמת לבית המשפט שלושה כתבי טענות, לא טענה כהוא זה שאותה טלי לא היתה בגדר מיופת כוח שלה. משכך, אין אלא להסיק כי עובדת היותה של אותה טלי בגדר מיופת כוח של הנאשמת באותה עת, אינה במחלוקת בין הצדדים.

יתר על כן, קיימת סתירה לוגית ברורה בין טענתה הראשונה של הנאשמת שלא קיבלה את הזימון לדיון ואת כתב האישום, משמע את הודעת הקנס, לבין טענתה השניה לפיה שילמה את הודעת הקנס. כיצד ניתן לשלם הודעת הקנס שלא מצויה בידי המשלם, נסתר מבינתי, וכל הסבר של הנאשמת לאי קיום סתירה זו נועד לכישלון. אדרבא, כאשר לבסוף הנאשמת עצמה זנחה את טענתה השניה. על רקע זאת, לא ניתן לסמוך על טיעוניה העובדתיים של הנאשמת, אף אם נסבור כי אלה באו לעולם לא בכוונת הטעיה אלא מחמת בלבול וטעות.

במצב דברים זה, אין אלא להסיק כי הודעת הקנס ובה הזמנה למשפט הומצאה כדין לנאשמת, ועל כן בדין ראה בית המשפט באי התייצבותה הודאה באשמה. נוכח השתלשלות הטיעון של הנאשמת כפי שתואר, לא מצאתי בדבריה כל הסבר סביר לאי התייצבות למשפט. משכך, אין כל עילה לביטול פסק הדין בתיק זה, והוא יעמוד על כנו, לרבות המשך הליכי גבייתו ככל שיהא בכך צורך.

מדיניות בית משפט זה הינה שלא לחייב בהוצאות נאשם אשר בקשתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו נמצאה שלא מוצדקת. עם זאת, התרשמתי כי במקרה זה התקיימו נסיבות מיוחדות מאד המחייבות סטייה מכלל זה. אפרט נסיבות אלה.

עניין לנו בטיעון חריג שכלל לא פחות מארבעה כתבי טענות לכל צד, על פני תקופה כוללת של כשלושה חודשים, כאשר חלק מכתבי הטענות על נספחיהם כללו מלל רב במיוחד. כל זאת אירע בשל חוסר העקביות של הנאשמת בטענותיה, כפי שפורט לעיל, דבר שהצריך את התביעה להקדיש זמן ניכר לבקשה זו, באופן בלתי סביר לעומת המקובל וללא כל פרופורציה לעניין הנדון- קנס נמוך בסך מאות שקלים. הקדשת זמן ניכר לא היתה רק בנפח הטיעון, ובצורך לשוב ולהיזקק כל פעם מחדש לתיק פעוט זה, אלא גם בעבודת ההכנה הנדרשת, ולו ביחס לכתב הטענות השלישי שהצריך איתור מסמכים לא מעטים, שהינם אף ישנים ועל כן לא זמינים בנקל.

גם בהנחה שהנאשמת לא טענה באופן משתנה זה בכדי להטעות, אלא שהדברים נבעו מטעות ובלבול מצידה, הרי התוצאה הינה אותה תוצאה מבחינת התביעה. בל נשכח אף את בית המשפט, שנדרש להקדיש לבקשה פעוטה זו זמן שהינו פי כמה וכמה מהמקובל בבקשות מסוג זה, ושאותו ניתן היה להקדיש לבירור עניינים אחרים, חשובים יותר, המצויים על שולחנו.

נוכח כל זאת, הריני מחייב את הנאשמת בהוצאות בסך של 2,000 ₪, אשר ישולמו למאשימה עד ליום 1/6/14.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ד, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. העתקים יועברו לצדדים על ידי המזכירות.