עמיר רותם שיווק ומכירה בע"מ נ' הרמוניה לבית בע"מ

החלטה

בפני בקשה לחיוב המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת (הנתבעת).

הרקע לבקשה

במסגרת תובענה זו מתבררת תביעת המשיבה לחיוב המבקשת בתשלום סך של 700,989 ₪. המבקשת היא חברה פרטית, המפעילה בישראל רשת חנויות בשם "הרמוניה לבית". אף המשיבה הינה חברה פרטית ובהתאם להסכם זכיינות מיום 14.7.11 (להלן: "ההסכם"), ניתן למשיבה מהמבקשת זיכיון להפעלת חנות במתחם "ביג" בקריית אתא (להלן: "החנות"). כנגד מתן הזיכיון, בין היתר, התחייבה המשיבה בהסכם לשלם למבקשת את עלויות ההשקעה בחנות בסך של 353,273 ₪ ולהעביר למבקשת את מלוא הפדיון עבור המוצרים שיימכרו בחנות. המבקשת מצידה, בין היתר, התחייבה לספק למשיבה מוצרים ללא תשלום (בקונסיגנציה) ולהעביר למשיבה עמלה בשיעור 36% מהפדיון.

בכתב התביעה, טוענת המשיבה כי המבקשת הפרה את ההסכם בהפרה יסודית והסבה למשיבה נזקים כבדים. כך, למשל, טוענת המשיבה שנאלצה להשקיע סך של 48,830 ₪ באבזור החנות וחויבה על ידי המבקשת בתשלומים שונים ללא הצדקה. הפרות ההסכם על ידי המבקשת הגיעו לשיא ביום 26.12.12, כאשר נציגי המבקשת הטיחו בפני מנהל המשיבה, מר אמיר תורג'מן, האשמות שווא של מרמה ולפיכך הודיעה המשיבה בו ביום שהיא מבקשת להפסיק את ההסכם בתוך 90 יום. אף לאחר הודעה זו, כך טוענת המשיבה, המשיכה המבקשת בהתנהגות חסרת תום לב, לא שיתפה פעולה עם המשיבה כך שהמשיבה תוכל למכור את הזיכיון להקטין את נזקיה, ולבסוף מכרה המבקשת את הזיכיון לצד ג'.

טוענת לפיכך המשיבה כי המבקשת הפרה את ההסכם, התעשרה על חשבון המשיבה, וחייבת לשלם למשיבה פיצויים לפי שווי הזיכיון, השקעות המשיבה, עמלות שלא שולמו, סכומים שנגבו שלא כדין ופיצוי מוסכם.

המבקשת כופרת בטענות המשיבה וטוענת שדווקא המשיבה היא שהפרה את ההסכם.

בתמצית, המבקשת טוענת כי מנהל המשיבה, אמיר תורג'מן, הביא להפרת ההסכם תוך מעילה באמון המבקשת ובכספי המבקשת על ידי שיבוש במלאי של החנות, העלמת מוצרים ממלאי החנות ומכירתם בחנות אחרת אשר מופעלת על ידי המשיבה. כאשר התגלה הדבר, טוענת המבקשת, החליטה המשיבה להפסיק את ההסכם ובכך למנוע את בירור התנהלותה.

המבקשת מכחישה את הטענות לפיהן חייבה את המשיבה בתשלומים כלשהם שלא כדין או שיש למשיבה זכות לפיצוי כלשהו, וטוענת שדווקא למבקשת זכות לפיצויים על נזקיה לרבת בגין פגיעה במוניטין.

המבקשת הגישה יחד עם כתב הגנתה בקשה זו לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת אם תידחה התביעה.

תמצית טענות הצדדים

לטענת המבקשת סיכויי התביעה קלושים במיוחד לאור העובדה שהמשיבה היא זו שהפרה את ההסכם והיא זו שחייבת לפצות את המבקשת על הנזק שגרמה. עוד טוענת המבקשת כי הסיכוי לגביית כספים מהמשיבה למקרה שתידחה התביעה קלושים לאור העובדה שמדובר בחברה אשר אין לה כלל נכסים ושהנכס היחיד שלה הוא רכב מסוג אאודי, אשר שועבד לבנק. לפיכך, עותרת המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בסך של 70,000 ₪ בהתחשב בסכום התביעה שהוגשה.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי המבקשת פועלת בחוסר תום לב ובקשה זו מבטאת ניסיון להתחמק מבירור המחלוקת תוך חסימת גישתה של המשיבה לערכאות. המשיבה איננה מכחישה את הטענה שאין לה כל רכוש ואפילו הרכב שהיה בבעלותה נמכר לפירעון חובותיה (סעיף 33 בתגובת המשיבה) אך טוענת שלמרות זאת אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה שכן סיכויי הצלחתה בתביעה גבוהים ומאחר שהמבקשת היא זו שגרמה למצב המשיבה. לחילופין, טוענת המשיבה כי ככל שיקבע שיש לחייבה בהפקדת ערובה, ניתן להסתפק בהפקדת ערבות אישית של ערב מטעמה.

דיון

סוגיית האפשרות לחיוב תאגיד בהפקדת ערובה להוצאות, מוסדרת בסעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט- 1999. בהתאם להלכה הפסוקה, הוראות אלו "גוברות" על ההוראות הכלליות בדבר חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי הליך בחינתה של בקשה לחיוב חברה, תובעת, בהפקדת ערובה להוצאות מתבצע במספר שלבים. ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. באם נמצא כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, יש לבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה אם לאו ולבסוף יש לקבוע את גובה הערובה (רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] 11.2.09).

מעיון בתגובת המשיבה, מסתבר שהמשיבה כלל איננה כופרת בטענת המבקשת שלפיה אכן אין לה נכסים ולא תהיה למבקשת כל אפשרות להיפרע מהמשיבה על הוצאותיה אם תדחה התביעה. המשיבה מודה בפה מלא כי הנכס היחיד שהיה בבעלותה, רכב מסוג אאודי, נמכר וזולת הכספים שחייבת לה המבקשת אין לה כל נכסים.

משכך, שומה איפה על המשיבה להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב אותה בהפקדת ערובה, כאשר בחינה מדוקדקת של סיכויי ההצלחה בהליך תיעשה רק כשהסיכויים גבוהים במיוחד או קלושים במיוחד.

בבחינת טענות הצדדים בכתבי הטענות, לא שוכנעתי כלל ועיקר בטענה שסיכויי ההצלחה בתביעה כה גבוהים עד כדי הצדקה שלא לחייב בהפקדת ערובה. המשיבה עצמה הרי טוענת בכתב התביעה שהיא היא זו שיזמה את הפסקת ההסכם, כך שלא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה שעל פניו יש לייחס לחובת המבקשת את האחריות לנזקים שנגרמו עקב זאת. השאלה באילו נסיבות הופסק ההסכם, אם עקב הפרתו בידי המשיבה או מסיבות אחרות, מחייבת בירור וכך גם תחשיבי הנזק הנטענים. לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה שהתביעה מוצקה ומבוססת כדי כך שיש לשלול מהמבקשת את זכותה להיפרע אם תידחה התביעה.

אשר לגובה הערובה, יש לקחת בחשבון את העלויות הכרוכות בניהולו של הליך משפטי, גם לנוכח סכום התביעה. נראה שיהיה על הצדדים להשקיע משאבים לא מבוטלים בליבון האירועים שהביאו להפסקת ההסכם אך גם של האירועים לאחר ההודעה על הפסקתו ותחשיבי הנזק השונים. בהתחשב במהות התביעה וסכום התביעה, אני סבור שיש להבטיח את הוצאות המבקשת בסך של 50,000 ₪.

לטענת המשיבה, ניתן להסתפק בערבות אישית חלף הפקדת כספים בקופת בית המשפט.