במהלך שנת 1998 הנתבעת מס' 1 (להלן:
"החברה") חתמה על הסכם לעניין קבלת אשראי בפתיחת חשבון בנק אצל התובע (להלן:
"הבנק").
הנתבעים 2,3 הם בעל ואשה (להלן, לשם הנוחות:
"הנתבעים"). באותה עת, היו הנתבעים בעלי המניות בחברה, והנתבע היה גם מנהלה בפועל. הנתבעים חתמו על כתב ערבות מתמדת, ללא הגבלת סכום, לפיו הם ערבים כלפי הבנק לכל חובות החברה.
בתחילת שנת 2000, העבירו הנתבעים את בעלותם במניות החברה לגורם אחר. במועד זה, היתה החברה מצויה ביתרת חוב על סך של כ- 307,000 ש"ח (לא כולל ריביות).
לאחר ביצוע העברת המניות, נערכו שיחות בעל-פה בין הנתבע לבין מנהל סניף הבנק בקשר לערבות הנתבעים והמשך הפעילות בחשבון. אין מחלוקת כי במהלך שיחות אלו עלתה מצד הנתבע בקשה לביטול ערבותו, וכן אין חולק, כי במענה לפנייה זו, הובהר על ידי הבנק שבהעדר העמדת ערבויות חלופיות, תמשך ערבותם של הנתבעים ולחלופין תיעצר הפעילות בבנק (היינו, העמדת חוב החברה לפירעון מיידי). בין הצדדים מחלוקת לגבי תוכנן המדויק של השיחות וכן לגבי משמעותן ביחס לשאלה, האם בוטלה, באותה עת, ערבות הנתבעים.
הנתבעים לא שלחו הודעה בכתב על ביטול ערבותם ולמעשה, הפעילות בחשבון הבנק המשיכה כפי שהיתה קודם. גם לאחר העברת המניות בחברה היה זה הנתבע אשר המשיך לנהל את חשבון החברה בבנק ונותר מורשה החתימה בחשבון הבנק.
ביום 15.5.2005 עמד חובה של החברה לבנק על סך של 139,620.11 ש"ח. על רקע חוב זה, הוגשה התביעה נגד החברה וכן נגד הנתבעים כערבים לחובה לבנק.
בין הצדדים גם מחלוקת לגבי מספר המחאות שהופקדו בחשבון הבנק של החברה, שהתקבלו מחברת אראל רחובות בע"מ. לטענת הנתבעים, היה על הבנק למסור לחברה את ההמחאות ולאפשר בכך ניסיון גבייה של סכומי ההמחאות. הנתבעים מעלים טענת קיזוז של סכומי ההמחאות מסכום חובה של החברה לבנק.
חתימת הנתבעים על כתב הערבות
חתימת הנתבעים על כתב הערבות נעשתה בדרך הפעילות העסקית הרגילה, שעה שנפתח חשבון של חברה בבנק ונדרשה חתימת בעלי המניות בחברה כערבים. כדרך הדברים הרגילה, נדרשה החברה להעמיד ערבויות, ובמקרה זה, חתמו על כתב הערבות שני בעלי המניות בחברה, הנתבעים, שהינם כאמור בעל ואשה.
במסגרת זו, הוצגו בפני הנתבעים הפרטים הרלבנטיים לחתימתם על הערבות. אינני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא הוצגו בפניה פרטים רלבנטיים, הנדרשים להצגה בפני ערב בעת חתימתו על כתב ערבות. כתב הערבות מדבר בעד עצמו, וטענת הנתבעת בהקשר זה לא נתמכה בראיה כלשהי.
יש לדחות הטענה כאילו חתימת הנתבעת על כתב הערבות נעשתה מטעמים "טכניים" בלבד. טענה זו כלל אינה ברורה. במקרים רבים, בעל מניות בחברה, ובפרט כזה המחזיק בהון מניות מזערי, אינו מעורב בניהול החברה. אין בכך כדי להעלות או להוריד לתוקפה של ערבותו, אשר מקורה בכתב הערבות עליו חתם.
כעולה מכך, חתימת הנתבעים על כתב הערבות נעשתה כדין ועל כן כתב הערבות תקף ומחייב.
הגדרת מעמדם של הנתבעים כערבים
בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם שני הנתבעים חוסים תחת הגדרת "ערב יחיד" לפי חוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן - חוק הערבות).
על רקע הגדרת המונח "ערב יחיד" בסעיף 19 לחוק הערבות, לפיה בעל עניין בתאגיד לא ייחשב כערב יחיד לערבות שניתנה לחובות התאגיד, עולה השאלה, האם הנתבעים הינם "בעלי עניין" בתאגיד.
יצוין, כי במסגרת סיכומי הנתבעים הועלתה הטענה, כי הצגת הנתבעת כ"בעלת ענין" על ידי הבנק בקשר לבחינת מעמדה כערבה, מהווה הרחבת חזית אסורה. אין בטענה זו כל ממש. המחלוקת לגבי השאלה, האם הנתבעת נכנסת להגדרת "ערב יחיד" היתה, מלכתחילה, אחת המחלוקות המרכזיות בהליך זה. השאלה, האם הינה "בעלת ענין" בחברה, אם לאו, הינה חלק בלתי נפרד מסוגיה זו השנויה במחלוקת.
במקרה זה, היו הנתבעים בעלי המניות של החברה בעת החתימה על כתב הערבות, אולם מאוחר יותר, הועברו מניותיהם לגורם אחר.
הטענה, לפיה הנתבעת לא פעלה בעצמה בחשבון החברה ולא היתה מעורבת בניהול החברה, אינה רלבנטית לבחינת מעמדה כערבה לחובות החברה כלפי הבנק. במועד החתימה על כתב הערבות, היתה הנתבעת בעלת מניות בחברה, ודי בכך לצורך הגדרת מעמדה כערבה, אשר אינה נכנסת לגדר המונח "ערב יחיד".
עם זאת, כמפורט לעיל, בשלב מאוחר יותר הועברו מניות הנתבעים לגורם אחר, והם חדלו להיות בעלי המניות בחברה. בהקשר זה עולה השאלה, האם יש לבחון מעמדם לפי המועד בו חתמו על כתב הערבות או שמא לפי המועד בו הוגשה התביעה.