ערעור אפוטרופוסים של חולה סכיזופרניה פרנואידית להמשך אישפוז כפוי

1. המשיב מס' 1 (להלן - המשיב), יליד 1958. במהלך שירותו בצבא התפרצה בו מחלת נפש: סכיזופרניה פרנואידית, ומחמת מצבו הוא אושפז לראשונה בשנת 1979, וכן לתקופות ממושכות לאחר מכן, וכעת הוא מאושפז בפעם ה - 14. עניינו בא מדי תקופה לדיון בפני הוועדה, המוסמכת להאריך את האשפוז לתקופות נוספות, על יסוד בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, לתקופה שאינה ארוכה מ- 6 חודשים, כפי סמכותה שבסעיף 10(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק).

ביום 4.2.15 ביקש המנהל מן הוועדה להאריך את אשפוזו של המשיב למשך 6 חודשים נוספים. הוועדה דחתה את הבקשה והחליטה לא להאריך את האשפוז הכפוי וכן הורתה "לבקש עבורו מהפסיכיאטר (ה)מחוזי הוראה לטיפול מרפאתי כפוי". טיפול זה עתיד להתבטא במעקב על ידי המרפאה לבריאות הנפש בהרצליה, אליה הופנה המשיב, ובתרופות שירשום רופא המרפאה, עבור המשיב.

המערערים מלינים על החלטת הוועדה. לדעתם, לא ניתן להתמודד עם המשיב, שמחלתו פעילה והוא מסוכן, מחוץ למסגרת של אשפוז כפוי בבית החולים או במוסד סגור אחר. המשיב טוען כי הוא אינו חולה, ודורש להשתחרר מן האשפוז, אם כי בד בבד עם שחרורו, הוא מודיע כי כבעבר לא יתייצב במרפאה, ומכריז: "אני לא אלך לטיפול המרפאתי הכפוי ואם אני צריך לקבל טיפול יש סיכוי גדול שאני אתאבד בבית בגלל העינויים".

הערעור נסב, אפוא, על השאלה, אם צדקה הוועדה כשהורתה לשחרר את המשיב מן האשפוז, במצב הנוכחי, לאור מסוכנותו, פעילות מחלתו, והערכתנו לאשר יקרה עימו, לכשישוחרר.

2. עברו ורקעו של המשיב עלו על הכתב, בין היתר, בבקשה לטיפול מרפאתי כפוי מיום 17.2.15: לאחר שירות של 5 חודשים בצבא שוחרר המשיב מן השירות על פי סעיף נפשי ואח"כ עבד מספר שנים כמלצר בת"א. הוא אושפז לראשונה בשנים 1979-80 בבית החולים שלוותה בעת שירותו הצבאי, אובחן כסובל מסכיזופרניה פראנואידית ומאז אושפז אשפוזים חוזרים רבים בכפייה, בצו או בהוראה. ביום 8.7.87 אושפז על פי צו בגין תקיפה; ביום 12.8.94 ברח ונעדר מן האשפוז משך שנתיים ונמצא על ידי משטרת אילת לאחר שהואשם בהצתת קיוסק. לאחר מכן אושפז שוב במוסד "מצפה נוף" ומשם הועבר בשנת 1997 לבית החולים שער מנשה. לאחר ששוחרר על ידי הוועדה, חזר לבית אמו ותוך זמן קצר הפסיק ליטול את הטיפול התרופתי והחל לשוטט בארץ בעיקר באזורי הגבול על רקע מחשבותיו החולניות. היה צורך לאשפזו בגלל מצב פסיכוטי חריף ולאחר מכן שוחרר אף שהרופאים המליצו על המשך האשפוז. אשפוזים חוזרים היו בשנים 2006 ו- 2008 ואחר כך חזר המשיב לבית אמו אשר הודיעה לאחר זמן קצר שהוא אינו מקבל את הטיפול שנרשם לו. ביוני 2010 שוחרר המשיב מן האשפוז על ידי וועדה פסיכיאטרית בניגוד להמלצת הרופאים. הומלץ להמשיך בטיפול מרפאתי אך המשיב לא הגיע לבית אמו, שוטט ברחבי הארץ והפסיק את כל הטיפול התרופתי. ביום 3.10.11 הוצא כלפיו צו אשפוז לפי סעיף 15(א) של החוק לאחר שיוחסו לו עבירות של גניבה, פריצה והחזקת סכין, לפי סעיף 15(א) של החוק (ראה מ"ת 28450-09-11 של בית משפט השלום בנצרת). במהלך האשפוז המשיך המשיב להיות במצב פסיכוטי, לא שיתף פעולה בטיפול ושוחרר ביום 28.4.14 מחמת דרישת המידתיות. ביום 5.5.14 הוצאה עבורו הוראת אשפוז בגלל מצב פסיכוטי. ההוראה הוארכה ביום 12.5.14 ובתאריך 18.12.14 החליטה הוועדה על הארכת ההוראה. בתאריך 16.2.15 הוצג המשיב בפני הועדה הפסיכיאטרית, זו הוועדה הנוכחית שעל החלטתה נסב הערעור והיא החליטה, בניגוד להמלצת המחלקה, על שחרור לטיפול כפוי בקהילה.

הרופא מפרט עוד, לאחר שבדק את המשיב, כי "שיתוף הפעולה חלקי, אפקט מתוח, מצומצם, חשיבה קונקרטית, סטריאוטיפית, אין שינוי בתכני החשיבה, קיימים (צ"ל: קיימות)  מחשבות שווא של יחס, רדיפה, גדלות - קורא לעצמו  'נביא', ידוע שנולד מאימא מוסלמית ואמו הביולוגית אינה אמו, דורש לשחררו כי אינו מבין מדוע מעכבים אותו בבית החולים כי מטרתו להביא את הגאולה לעם ישראל. ידוע שמאז הוא החל לקבל טיפול פסיכיאטרי, רודפים אחריו ועד היום גורמים לו נזק מהטיפול, מה שגורם לו 'לבעיות בריאותיות' ומכך הוא נעשה חולה. דורש להפנות אותו בדחיפות לבדיקות דם ... במידה והוא ישוחרר יחדול מיד ליטול את הטיפול ומעקב כי הוא 'תמיד היה בריא ולא זקוק לטיפול'. מסרב בתוקף לקבל טיפול תרופתי כי הוא בריא ולעולם לא היה צורך בטיפול גם כנגד מחלת סוכרת ... שיפוטו פגום בצורה ניכרת. ללא תובנה למצבו".

3. בבדיקת המשיב בפני הוועדה נרשם כי ה"מודע צלול. מתמצא בסיטואציה. משתף פעולה כפי יכולתו. אפקט מושטח ומצומצם נוטה לרגזנות. במהלך (ה)חשיבה קונקרטיות ודלות. בתוכן מחשבות שווא של גדלות - מסוגל לרפא את השמיעה של עצמו אך לא מוכן לפרט בזכות מה וכיצד. בבדיקה ללא עדות להתנהגות הלוצינטורית. בוחן מציאות פגום. שיפוט לקוי ללא כל תובנה למצבו ולצורך בטיפול. סבור שאיננו חולה. לדעתו התרופות רק מזיקות לו".

הוועדה העריכה כי יש במשיב מסוכנות לעצמו ולאחרים ברמה נמוכה. באשר למסוכנות בעבר לא צוינו פרטים כלשהם. ההחלטה והנימוקים נרשמו כך: