ערעור על החלטות ועדת המשמעת לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות

1.         מהות הערעורים

לפני ערעורים על החלטות ועדת המשמעת (להלן: " ועדת המשמעת" או " הוועדה") לפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: " החוק" או " חוק הייעוץ"), בתיק מס' 3/2007. 

הוועדה דנה בקבילות שהגישה המשיבה וקבעה בהחלטתה מיום 29.12.2010 (להלן: " הכרעת הדין") כי המערערים עברו, בעצמם, מכוח תורת האורגנים או מכוח אחריות שילוחית, עבירות הקבועות בסעיפים 12, 13 ו-25 (יחד עם סעיף 30(א)(1)) לחוק, והטילה על חלקם עונשים. עוד קבעה הוועדה, כי החלטותיה האמורות תפורסמנה ללא ציון שמות המערערים.

על החלטות אלו ערערו הצדדים. המערערים ערערו על הכרעת הדין, על החלטת הוועדה לדחות טענות מקדמיות שהעלו ועל החלטתה בעניין העונש. המשיבה ערערה על ההחלטה לפרסם את החלטות הוועדה ללא ציון שמות המערערים. 

2.         רקע עובדתי                                                                                                                

אל המערער 2 (להלן: " המערער 2") פנה לקוח פוטנציאלי, אשר ביקש לקבל שירות של ייעוץ השקעות (להלן: " הלקוח"). הלקוח סיפר שיש לו כספים המוחזקים בשווייץ והביע רצונו בייעוץ השקעות, על מנת להשקיעם בצורה טובה יותר. המערער 2 קיים עם הלקוח פגישה ראשונית, אליה הגיע הלקוח כשהוא מלווה ברו"ח מ'. המערער 2 הציג ללקוח את בית ההשקעות (החברה האם) ואת המערערת 1 (להלן: "המערערת 1" או " החברה"), וכן הציג לו שלושה אפיקי השקעה אפשריים: קרן גידור, אג"ח שווקים מתעוררים ומוצר מובנה.

המערער 2 נתן ללקוח מידע כתוב לגבי שני המוצרים הראשונים, אותו ביקש מהלקוח לקרוא לקראת פגישת המשך. אודות המוצר המובנה הסביר המערער 2 בעל-פה.

לאחר הפגישה מינה המערער 2 את המערער 3 (להלן: " המערער 3") לשמש כמנהל הלקוח של הלקוח, והנחה להפגיש בין הלקוח לבין עובדים נוספים בבית ההשקעות (החברה האם), צ' ו א', על מנת שאלו יסבירו ללקוח בהרחבה, כל אחד בתחומו, את מהות המוצרים שהוצגו לו על ידי המערער 2 בפגישה הראשונה.

זה המקום לציין, כי במועד הרלוונטי היו המערער 3, צ' והמערערת 1 בעלי רשיונות לייעוץ השקעות. לעומתם, המערער 2 וא' לא החזיקו, במועד הרלוונטי, ברישיון לייעוץ השקעות (המערער 2 היה בעבר בעל רישיון לייעוץ השקעות, אך התלה אותו קודם לכן).

בפגישה נוספת שהתקיימה הציג המערער 2 ללקוח את המערער 3. לאחר מכן עזב המערער 2 את הפגישה. המערער 3 התלווה ללקוח לפגישה עם צ' (אשר תואמה מראש לאותו מועד), וצ' הציג את אפשרויות ההשקעה בnote- (שטר) של קרן גידור ובאג"ח שווקים מתעוררים (להלן גם: " מוצרי צ'"). בחלק זה של הפגישה, נכח המערער 3 חלקית - בתחילת הפגישה עם צ', ובסיומה. לאור הסבריו של צ', לפיהם המוצרים בעלי תנודתיות ממשית ונזילות מוגבלת, השיב הלקוח כי אינו מעוניין בהם.

בהמשך הפגיש המערער 3 בין הלקוח לבין א'. א' הסביר ללקוח על המוצר המובנה, על הסיכויים והסיכונים בו. הועלתה אפשרות לרכוש את המוצר המובנה במינוף של 1 ל-3. הלקוח הביע עניין במינוף של 1 ל-4, וא' הציע לבדוק עבורו אפשרות זו באמצעות הלוואה מבנק הפועלים שווייץ.

בפגישה נוספת שהתקיימה נכחו הלקוח (מלווה בחברו, רו"ח מ'), המערער 3, א' ונציג בנק הפועלים שווייץ. הלקוח מסר פרטים לגבי השקעותיו בבנק AIG ונחתמו הוראותיו להעברת כספו מ-AIG לבנק הפועלים שווייץ. נמסר ללקוח כי כספו יושקע ברכישת שני מוצרים מובנים, האחד של דויטשה בנק והשני של בנק אוסטרלי.

נוכח נסיעתו הצפויה של הלקוח לשווייץ, הוכנו עבורו מסמכי הוראת הרכישה הדרושים וסוכם כי הלקוח ייקח אותם לשווייץ, שם גם יסדיר את ההלוואה.

העסקה הנרקמת דווחה ליו"ר בית ההשקעות. בהיותה חריגה למשקיע פרטי (בהיקף ובעיקר ביחס המינוף), דרש יו"ר בית ההשקעות כי בטרם ביצועה, יוחתם הלקוח על מסמך לפיו הוסברו לו כל הסיכונים הגלומים בעסקה.

לשם כך נפגש המערער 3 עם הלקוח בבית קפה והחתימו על מסמך כאמור. המסמך מפרט את הסיכונים הגלומים בעסקה, בין היתר באמצעות דוגמא, וכולל אזהרה לפיה בנסיבות מסויימות עלול להיגרם ללקוח הפסד בלתי מוגבל.

כחצי שנה לאחר מכן, הגיש הלקוח תלונה לרשות לניירות ערך, בטענה לכשלים בשירות הייעוץ שניתן לו. לאחר הגשת התלונה נפתחה חקירה של הרשות לניירות ערך, אשר סופה בקבילה שנדונה לפני הוועדה.

3.         עיקר טענות הצדדים

בתמצית, טענו המערערים מספר טענות. אלו העיקריות שבהן:

א.  המערערים טענו טענה מקדמית לפיה חלה התיישנות על העבירות שנעברו, וכי בגינה לא היה נכון לדון כלל בכתב הקבילה, קל וחומר שלא ניתן היה לחייבם בדין בעקבותיו. טענה זו מורכבת רבדים-רבדים: תחילה, נטען, שגתה הוועדה בקובעה שאין לה סמכות ליצור הוראת התיישנות; בהמשך נטען כי היה על הוועדה לעשות שימוש בסמכותה זו וכי הוראת ההתיישנות שהייתה נוצרת, אילו נעשה בסמכות שימוש ראוי, הייתה מורה כי העבירות התיישנו בחלוף שלוש שנים מיום ביצוען.