מונח בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ איתי פליקר מיום 17.4.16 (להלן – ההחלטה). במסגרת ההחלטה נדחתה בקשה על דרך טענת פרעתי, שהגישה המערערת, החייבת בתיק הוצל"פ 520149-03-16 (להלן – תיק ההוצל"פ).
פתח דבר
במסגרת תיק ההוצל"פ הוגש לביצועה פסק דינה של כב' השופטת ריבי צוק מיום 4.9.05 (להלן – פסק הדין). בפסק הדין ניתן תוקף להסכם גישור אליו הגיעו הצדדים (להלן – הסכם הגישור).
טענות המערערת
לא נקבע בפסק הדין סעד כספי כלשהו, שבגינו היתה רשאית המשיבה לפתוח את תיק ההוצל"פ ולהגיש במסגרתו בקשה לביצועו של פסק הדין.
הרקע למתן פסק הדין היו הליכים שונים, שנוהלו בין המערערת ובין האוניברסיטה העברית (להלן – האוניברסיטה). במסגרת הליכים אלו הוצאו על ידי המערערת לאוניברסיטה שומות לתשלום היטלי פיתוח וארנונה. שומות אלו הוצאו לאחר מדידות, שבוצעו על ידי המשיבה. לאחר הליכי בוררות, שהמשיבה לא עשתה דבר לקידומם, נחתם הסכם בוררות בין המערערת ובין האוניברסיטה. ובסופו של יום הגיעו צדדים אלו – המערערת והאוניברסיטה - להסכמה בשנת 2011, ובהתאם להסכמה זו שילמה האוניברסיטה למערערת סך של 8,500,000 ₪ בגין היטלי פיתוח.
בהסכם הגישור נקבע, כי המשיבה תסייע למערערת בכל דבר שיידרש במסגרת ההליכים שבין המערערת ובין האוניברסיטה. המשיבה לא עמדה בהתחייבות זו. בכך הפרה את התחייבותה עפ"י הסכם הגישור. ממילא אין המשיבה זכאית לתשלום כלשהו מהמערערת.
לנוכח כל האמור לעיל, לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצל"פ, שכן אין כל פסק דין, המטיל על המערערת חיוב כספי כלפי המשיבה, ואשר לא קויים על ידי המערערת.
זאת ועוד, בהתנהלותה האמורה לעיל הפרה המשיבה את חובת תום הלב, החלה גם על ניהול הליכי הוצאה לפועל.
המערערת הגישה במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה על דרך טענת "פרעתי", במסגרת הועלו הטענות האמורות לעיל. הבקשה הוגשה ביום 17.4.16, וכבר באותו יום ניתנה ההחלטה מפיו של כב' רשם ההוצל"פ. במסגרת ההחלטה דחה כב' רשם ההוצל"פ את בקשת המערערת.
בהחלטה חרג כב' רשם ההוצל"פ מסמכותו, והחליט למלא את החסר בפסק הדין. זאת ועוד, בהחלטה התעלם כב' רשם ההוצל"פ מטענות המערערת, ולפיהן היה על המשיבה להוכיח טענותיה בדבר זכאותה לקבלת הכספים.
טענות המשיבה
המערערת מעולם לא פנתה אל המשיבה בבקשה לסיוע כלשהו בהליכים, שניהלה המערערת מול האוניברסיטה. כב' רשם ההוצל"פ התייחס לכך בהחלטה, וקבע, שהמערערת לא הציגה, ולו ראשית ראיה, לכך שפנתה למשיבה בדרישה לסיוע כלשהו.
בהסכם הגישור נקבע, כי המערערת תעדכן את המשיבה בדבר התקדמות ההליכים המשפטיים, שננקטו על ידי המערערת נגד המשיבה, וכי קודם לחתימה על הסכם כלשהו עם האוניברסיטה תעביר המערערת לידי המשיבה טיוטה של ההסכם לשם קבלת עמדת המשיבה. חרף התחייבות זו של המערערת, היא נמנעה ממסירת מידע כלשהו למשיבה. רק בעקבות פתיחה בהליכים משפטיים נגד המערערת נודע למשיבה, כי המערערת קיבלה מהאוניברסיטה את הסך של 8,500,000 ₪.
בעקבות הודאתה של המערערת במסגרת ההליכים המשפטיים, אשר התנהלו בבית המשפט המחוזי מרכז, כי קיבלה מהאוניברסיטה את התשלום הנזכר לעיל, פתחה המשיבה בהליכי הוצל"פ נגד המערערת לגביית המגיע לה עפ"י פסק הדין, שכאמור לעיל, נתן תוקף להסכם הגישור.
בנסיבות האמורות, ומשלא הובאה על ידי המערערת ראיה כלשהי לפניה מצידה למשיבה לצורך קבלת סיוע ולסירוב של המשיבה לפניה שכזו, בדין ניתנה ההחלטה במסגרת סמכותו של כב' רשם ההוצל"פ.
דיון והכרעה
עיון מדוקדק בכתבי הטענות, שהגישה המערערת, מלמד, כי עיקר טענתה של המערערת נסובה אודות העדר קיומו של חוב, וזאת מחמת הפרת הוראות הסכם הגישור על ידי המשיבה, בכך שלא סייעה בידי המערערת בכל הנוגע להליכים נגד האוניברסיטה.
המערערת מאשרת, כי אכן גבתה מהאוניברסיטה סך של 8,500,000 ₪. כך גם אין המערערת חולקת על כך שחישוב הסכום המגיע למשיבה בהתאם להוראות סעיף 1 להסכם הגישור הוא בגדר "חישוב אריתמטי פשוט".
קריאה ועיון בכתבי הטענות מלמדים, כי כל שנטען על ידי המערערת הוא, כי כתנאי לזכאות לקבלת התשלום האמור בסעיף 1 להסכם הגישור היה על המשיבה לסייע בידי המערערת בניהול ההליכים המשפטיים נגד האוניברסיטה, חיוב הקבוע בסעיף 6 להסכם הגישור. לשם הקמת זכאותה לקבלת הכספים – כך לטענת המערערת – היה על המשיבה להוכיח התקיימותו של תנאי מתלה זה.
המערערת טוענת, כי משלא הוכח, כי המשיבה קיימה את אותו תנאי, ולפיו היה עליה לסייע למערערת, תנאי - שלטענת המערערת הינו תנאי מתלה להקמת הזכאות לקבלת כספים מהמערערת - לא קיים כלל "פסק דין", המטיל חיוב כספי כלשהו על המערערת. ממילא לא היתה המשיבה יכולה לפתוח בהליכי הוצל"פ נגד המערערת. בנסיבות אלו יש – לטענת המערערת – להורות על סגירת תיק ההוצל"פ.
כפי שאמנם נאמר בהחלטה, בסעיף 6 להסכם הגישור נקבעה חובת המשיבה לסייע בידי המערערת בכל הנוגע להליכים המשפטיים, שניהלה המערערת נגד האוניברסיטה. בהתייחסו לטענת המערערת, ולפיה הפרת התחייבות זו על ידי המשיבה שוללת זכותה של המערערת לקבלת הכספים, נאמר ע"י כב' רשם ההוצל"פ בהחלטה:
"מעבר לטענה בעלמא בדבר הפרת חובה זו על ידי הזוכה, לא בא כל פירוט בדבר אי הסיוע מצד הזוכה.
לא הובאה ולו ראשית ראיה כי סיועו של הזוכה נדרש בכלל על ידי החייב".
האם די בדברים אלו כדי להצדיק דחיית הבקשה, שהגישה המערערת על דרך טענת פרעתי? סבורני, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, וכי יש בעניין זה כדי להביא לקבלת הערעור ולביטולה של ההחלטה.
בע"א(חי')6156-10-12, מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ' אחימן, ניתן ביום 27.11.13 נידונה השאלה, האם המשיב זכאי לפיצוי יומי מוסכם עקב הפרת התחייביות המערערת שם עפ"י הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. לטענת המשיב שם, לא עמדה אותה מערערת בהתחייבותה על פי אותו הסכם פשרה, ולפיה היה עליה להוציא צנרת מים וצנרת ביוב, שהונחו על ידי המערערת בחלקתו של המשיב.
נאמר שם בסעיף 28 לפסה"ד:
"אם בטענת פרעתי, נטל השכנוע הוא, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, על הטוען טענה זו, בטענה שפסק הדין איננו מזכה בזכייה אותה מבקש צד לבצע בהוצל"פ, הנטל יהיה על המבקש לבצע את פסק הדין בהיותו 'המוציא מחברו'; יהא עליו לשכנע כי פסק הדין אכן מקים לו את הסעד שהוא מבקש לממשו בהליך ההוצאה לפועל".
פסק דין זה של ביהמ"ש המחוזי בחיפה אושר ברע"א 47/14, אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, ניתן ביום 20.11.14.
גם במקרה דנן אין מדובר בטענת פרעתי רגילה, ולפיה טוען חייב, כי מילא אחר פסק הדין, שניתן נגדו, ושוב אין הוא חייב דבר לזוכה. במקרה זה מדובר בטענת חייב, ולפיה לא היה חייב דבר למשיבה מעולם. במקרה דנן טוענת המערערת, כי החוב אותו מבקשת המשיבה לגבות במסגרת תיק ההוצל"פ לא התגבש מעולם, ולא קמה למשיבה הזכות לקבלת הסך הנתבע בתיק ההוצל"פ, היות שהמשיבה לא קיימה את התנאי המתלה להתגבשותו של החוב הנטען. קיום התנאי המתלה להתגבשות החוב הוא במקרה זה חלק מעילת התביעה של המשיבה נגד המערערת, ועליה להוכיח התקיימות התנאי המתלה. בהקשר זה יצויין, כי לא נטען על ידי המשיבה, שהאמור בסעיף 6 להסכם הגישור איננו תנאי מתלה להקמת הזכאות לקבלת הכספים. כל שנטען על ידי המשיבה בעניין זה הוא, כי המערערת מעולם לא פנתה אליה לקבלת עזרה וסיוע.
העולה מן הדברים, כי לא המערערת היא זו שצריכה היתה להוכיח אי קיום התנאי המתלה. המשיבה היא זו, שצריכה היתה להוכיח קיום התנאי המתלה. לפיכך לא היה מקום לסלק על הסף את בקשת המערערת, וזאת עוד בטרם התקבלה תגובת המשיבה.
עוד יש לבחון את השאלה, מהי הערכאה המוסמכת לדון בשאלת התקיימות התנאי האמור בסעיף 6 להסכם הגישור? האם כב' רשם ההוצל"פ הוא המוסמך לדון בדבר או שמא אין הדבר מצוי בסמכותו? נראה כי התשובה לשאלה זו היא, כי אין הדבר מצוי בסמכותו של כב' רשם ההוצל"פ.
בהמ' 283/71, משה אמריגליו ובנו בע"מ נ' נוה פאר יחזקאל בן יצחק בע"מ, פד"י כה(2)407, 411, נאמר:
"לפי סעיף 19(א) לחוק ההוצאה-לפועל, סמכות ראש ההוצאה-לפועל לברר ולפסוק בטענות החייב לפי פסק-דין או מסמכים שדינם כדין פסק-דין מוגבלת לטענה, שהחייב מילא או אינו חייב למלא אחרי פסק-הדין או המסמך הנדון. אין ראש ההוצאה-לפועל מוסמך לפסוק בתביעות אחרות, שיש לחייב נגד הנושה. תשלום ריבית מופרזת, כשאין לחייב הזכות לקזז תשלום זה מהקרן או מהריבית, אינו מהווה מילוי אחרי פסק-דין ואין הוא פוטר את החייב מלמלא אחרי פסק-דין. על-כן צודק המלווה בטענתו, שראש ההוצאה-לפועל לא היה מוסמך לדון בטענת הריבית המופרזת שהעלתה הלווה. אם הלווה שילמה ריבית מופרזת, זכותה היא לתבוע את החזרת הריבית העודפת בתובענה שתגיש לבית-משפט מוסמך".
בהמשך לדברים אלו נאמר בע"א(ת"א)3033/04, קרדוב יזום והזקעות בע"מ נ' טל חיות חברה לבניין בע"מ, ניתן ביום 12.12.06:
"סמכותו של ראש ההוצאה לפועל, לעסוק בסוגיה המובאת לפתחו, נבחנת על פי התשובה לשאלה, האם הסוגיה עוסקת בביצועם של פסק דין או החלטה, הניתנים לאכיפה, אשר הוגשו לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל; או שמא, הסוגיה שבפני ראש ההוצאה לפועל, חורגת ממתחם הביצוע, ועניינה הכרעה בסכסוך חדש, החיצוני לביצועו של פסק הדין.
כמפורט לעיל, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת קיומו של חוב. המשיבה טוענת לקיומה של יתרת חוב, בעוד המערערת כופרת במסקנה זו בהתייחסה לדו"ח רואה החשבון אלפיה. עיון בטענות הצדדים מעלה כי דו"ח רואה החשבון, נכתב בגרסאות שונות ועדיין איננו סופי. מנגד, מבוצע בהליכי ההוצאה לפועל, פסק דין חלוט, שעניינו פסיקת הוצאות שהושתה על המשיבה.
לפיכך, אין המדובר בסכום קצוב וחלוט, הניתן לקיזוז כנגד חוב פסוק, המבוצע בהליכי ההוצאה לפועל, אלא בסוגיה חיצונית לביצועו של פסק הדיו, הטעונה הכרעה בין הצדדים".
ובהמשך:
" יחד עם זאת, הפסיקה מכירה ב'סוגים' שונים של זכות הקיזוז:
- זכות שקיומה אינו שנוי במחלוקת, בין אם הזוכה הודה במפורש בקיומה, ובין אם המדובר בזכות חלוטה, כגון זכות שנקבעה בפסק דין או שהיא נובעת מחיוב שדינו כפס"ד, כמשמעותו בסעיף 81 לחוק ההוצל"פ. טענה בדבר זכות קיזוז כאמור, ניתן לטעון גם במסגרת טענת 'פרעתי'.
- זכות קיזוז נטענת, או טענה לזכות קיזוז השנויה במחלוקת, היא טענה שבירורה חורג מגדר סמכותו של ראש ההוצל"פ הדן בטענת 'פרעתי', ויש לבררה בביהמ"ש המוסמך לכך, ככל עילת תביעה אחרת שיש לחייב כנגד הזוכה.
הרציונאל העומד ביסוד ההתייחסות השונה לסוגי טענת 'פרעתי' השונים הוא העדר סמכות לראש ההוצל"פ לדון בתביעות שיש לחייב כנגד יריבו, באשר תפקידו העיקרי של ראש ההוצל"פ הוא ביצוע פסקי דין וחיובים מוחלטים אחרים, ואין הוא קובע זכויות של בעלי הדין, אלא במקרים מסוימים ומיוחדים".
ועוד בפסה"ד:
"סוגית מקורו החוקי של החיוב, איננה אבן הבוחן הבלעדית על פיה תבחן סמכותו של ראש ההוצל"פ. כאמור, סמכותו של ראש ההוצל"פ מוגבלת היא לפרשנות בסיסית של פסק הדין, המבוצע בהליכי ההוצל"פ, ולחישוב אריתמטי גרידא. הכרעה במחלוקת בדבר קיומו של חוב, חורגת ממתחם סמכותו של ראש ההוצל"פ".
כשם שדברים אלו נכונים ביחס לטענת קיזוז, השנויה במחלוקת, כך הם נכונים גם לגבי מחלקות בדבר התקיימותו של תנאי מתלה ליצירת חוב, דהיינו, שאלת עצם התגבשותו של החוב הנטען. בטענה שכזו אין כב' רשם ההוצל"פ מוסמך לדון, והיא צריכה להתברר בפני בית המשפט המוסמך.
במקרה דנן אין די בחישוב אריתמטי פשוט לשם הכרעה בשאלת גובה החוב. לפני כן יש לדון בשאלה, האם בכלל התגבש חוב כלשהו, והאם קמה למשיבה זכאות לקבלת כספים מהמערערת. זאת לנוכח האמור בסעיף 6 להסכם הגישור. בשאלה זו, כפי שנאמר לעיל, אין כב' רשם ההוצל"פ מוסמך לדון.
בשולי הדברים אוסיף ואומר, כי אינני רואה מקום לקבל טענת המשיבה, ולפיה יש לסלק ערעור זה על הסף מחמת האיחור שבהגשת עיקרי הטיעון מטעם המערערת. אינני סובר כי במקרה זה היה בכך משום פגם היורד לשורש העניין המצדיק סילוקו של הערעור. לפיכך טענת המשיבה בעניין זה נדחית.
סיכומם של דברים, הערעור מתקבל. ההחלטה מבוטלת בזאת. טענת המערערת בדבר אי קיומו של פסק דין המטיל עליה חיוב כספי מתקבלת בזאת. לפיכך תיק ההוצל"פ ייסגר.
המשיבה תשא בהוצאות המערערת בסך 411 ₪ בתוספת הפרשי וריבית כחוק ממועד הגשת הערעור, 18.4.16, ובשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, והכל עד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ב' שבט תשע"ז, 29 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.