ערר על מעצר עד תום ההליכים- נדחה

העורר עצור מיום 19.10.07, עת נעצר ע"י כוחות הביטחון לחקירה, בחשד כי עבר עבירה כנגד ביטחון האזור. משהוגש כתב האישום בעניינו, נעתר ביהמ"ש לבקשת המעצר עד תום ההליכים ובהחלטתו קבע: "לאור הסכמת הצדדים, קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, יחד עם זאת, תישמר הזכות להגנה להגיש בקשה לעיון חוזר, ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות ו/או גילוי עובדות חדשות".

ב-9.12.07 עמדה סוגיית מעצרו של העורר לעיון נוסף בפני בימ"ש קמא. אותה עת, חרף ההסכמה שהייתה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, תקף עורך דינו של העורר את התשתית הראייתית בתיק וקבע כי אין שום ראיות המצדיקות את מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו, קבע בימ"ש קמא: "אמת כי בשלב זה ומהראיות בתיק התביעה לא ניתן לדעת ברמה מספקת להרשעה ודאית כי הנאשם אכן נטל חלק פעיל בעת קשירת הקשר וייתכן כי בסופו של יום יכול ויזוכה בין בגופן (כך במקור י.ח.) של עניין ובין מחמת הספק אך סבורני כי בשלב זה ולצורכי מעצר דיי בעדותו של עד תביעה מס' 3 ובחיזוקים לה ("חלשים ככל שיהיו") לצורך יצירת עילת מסוכנות ועל כן אני דוחה את הבקשה."

בנסיבות אלו, עתרה הסנגוריה לערכאה זו על מנת שיורה על שחרור העורר לאלתר. בעתירתה, ביקשה הסנגוריה לקבוע כי מחמת סתירות מהותיות בין אמרותיהם של עדי התביעה, מתערערת לחלוטין התשתית הראייתית בתיק ואין בהן כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית ראויה לסוג הליך זה.

בחנתי את הנטען מכאן ומכאן, והגעתי למסקנה כי לא שגה בימ"ש קמא בהחלטתו. אם ביקשה הסנגוריה לכוון לחולשה שמצא בימ"ש קמא בהודעתו של עד תביעה מס' 3, סבור אני כי "חולשה" זו, אין בה כדי להביא לשחרורו של העורר.

באמרתו מיום 25.10.07, מספר דיאא סעיד על מעורבותו בתכנון ביצוע פיגוע. לשאלת החוקר שנאן מוחמד, ענה הנחקר כדלהלן:

"...תכננתי אני ומחמוד עטיה מחטוב והיה איתנו ת'אאר מחטוב בסוף החורף הקודם ז"א לפני תשעה חודשים לפגוע בכל אדם יהודי שניתקל בו בהתנחלות הר הדר הסמוכה לקביבה. עלינו שלושתנו ברכבו של חברנו שהאב נאסר טאהה רכב מסוג פורד בצבע לבן השייך לאביו. שהאב הנהג בן 17 בעל ת.ז ישראלית ידע כי אנחנו בדרכינו להתנחלות הסמוכה כדי לבצע תצפית לאיסוף מודיעין על האפשרות לחדור לתוך ההתנחלות למרות שלא היה קשר בתכנון הפיגוע".

מהאמור לעיל, ביקשה הסנגוריה להציג מספר תמיהות, אשר לדעתה יש בהן כדי לערער את התשתית הראייתית הלכאורית שבתיק. בראש ובראשונה, סבורה הייתה הסנגוריה כי אין מדובר בשני אירועים כפי שביקשה התביעה לקבוע. ולפיכך, יש לקבל את תיאור האירוע ע"י שני המפלילים כסותרים אחד את השני באופן משמעותי, המחייב להתייחס אליהם בזהירות ובחשדנות. בהמשך, דרשה הסנגוריה את תשומת הלב לתשובת הנחקר בכל הנוגע לנוכחותו של העורר. מהמילים "והיה איתנו" ביקשה ללמוד כי לא היה מעורב בקשירת הקשר וכי היותו שם לא הייתה בעלת משמעות פלילית. עוד סברה, כי קשירת הקשר לא התפתחה מעבר לנסיעה זו ולא הגיעה עד כדי חומרה המחייבת מעצר.

על פני הדברים, וככל שנוגעים אלו לתמיהה הראשונה שהציבה בפניי הסנגוריה, דומני כי דווקא עמדת  התביעה ראויה להתקבל. ייתכן, כי בסופו של דיון יראה ביהמ"ש את תיאור האירוע ע"י שני המפלילים כתיאורו של אירוע אחד. אולם, לעת זו נראה שאין הדברים כך וכי ראוי לבחון את האמרות על בסיס ההנחה כי היו כאן שני אירועים נפרדים.

באשר לשאלת נוכחותו של העורר, אינני יכול לקבל את הטענה כי נוכחות זו הייתה תמימה. ראשית דבר, סבור אני כי נסיעה ליעד ולצורך שכזה, אשר אף מחייב תשלום בצידו, ודאי תביא לשאלות ולבירורים מצד כל הנוכחים והעורר בכלל זה. ועוד, אף מתיאור הדברים ע"י דיאא סעיד, אין לבוא לכלל מסקנתה של הסנגוריה. שכן, הוצאת דיאא סעיד את הנהג מכלל השותפות בתכנון הפיגוע, מלמדת על העורר את היפוכם של דברים. בדבריו "היה איתנו... עלינו שלושתנו" מכוון דיאא סעיד, כך לדעתי, כי מלבדו ומלבד מחמוד עטיה מחטוב שהיה באירוע הקודם, היה אדם נוסף והוא העורר.

הוא הדין אף ביחס לעומקה של המעורבות בקשירת הקשר, אשר לדעתי אינה כפי שתוארה ע"י הסנגוריה, ויש בה כדי להצביע על מסוכנות ועל נחישות לבצע משה שכזה.

מכל המקובץ, סבור אני כי לא טעה בימ"ש קמא בהחלטתו, ועל כן, אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, 19 בדצמבר 2007, י' בטבת התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר החלטה זו לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: שי