דלתון תכנון וביצוע פרויקטים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

לפניי ערעור שהוגש בהתאם לסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), על הגבלת חשבון בנק שמספרו 545236 (להלן: "חשבון הבנק") המתנהל על שם המערערת אצל המשיב וזאת על ידי גריעת כל השקים המפורטים בסעיף 4 לערעור, או חלק מהם, ממניין השקים שסורבו ע"י המשיב כמפורט בכתב הערעור.

ביום 19.7.16 ניתן צו עיכוב זמני של תחילת ההגבלה בחשבון המערערת במעמד צד אחד לבקשת המערערת.

ההליכים לפניי וטענות הצדדים:

המערערת הנה חברה לתכנון וביצוע פרויקטים בתחום האלומיניום אשר נוסדה בשנת 2008.

בחודש 6/2015 פתחה המערערת באמצעות מר ראובן ננקשוילי, המשמש כבעלים של החברה, חשבון הבנק בסניף קריית ביאליק של המשיב. במסגרת החשבון לא הוקצתה למערערת מסגרת אשראי.

ביום 5.7.2016 מניין השקים המסורבים בחשבון בשל אי כיסוי מספיק עמד על 11 שיקים, וחשבון הבנק הוגבל. להלן רשימת השיקים אשר סורבו:

• שיק מס' 109 ע"ס 15,000 ₪ משוך ליום 23.3.16

• שיק מס' 1987128 ע"ס 5,480 ₪ משוך ליום 23.3.16

• שיק מס' 1987252 ע"ס 3,858.70 ₪ משוך ליום 11.5.16

• שיק מס'1987144 ע"ס 10,000 ₪ משוך ליום 15.6.16

• שיק מס' 325 ע"ס 12,718 ₪ משוך ליום 15.6.16

• שיק מס' 332 ע"ס 3,751 ₪ משוך ליום 20.6.16

• שיק מס' 1987132 ע"ס 15,645 ₪ משוך ליום 20.6.16

• שיק מס' 262 ע"ס 23,000 ₪ משוך ליום 26.6.16

• שיק מס' 309 ע"ס 11,934 ₪ משוך ליום 5.7.16

  (הופקד בשנית באותו יום וסורב)

• שיק מס' 1987167 ע"ס 16,485 ₪ משוך ליום 4.7.16

• שיק מס' 1987294 ע"ס 8,442 ₪ משוך ליום 5.7.16

   

   

אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב סירב לפרוע מחשבון המערערת את השקים הנ"ל בשל העדר כיסוי מספיק.

המערערת טענה כי המחזור שלה נאמד במיליוני שקלים וכי הקפידה לאורך כל שנות פעילותה לעמוד בהתחייבויותיה השונות, הן הכספיות והן המקצועיות כלפי מאן דהו. כדבר שבשגרה, בזמן שעמד החשבון ביתרת חובה ו/או שהוצגו שקים לפירעון בחשבון, היא נהגה להפקיד כספים בחשבון בו ביום ו/או יום לאחר מכן. כן ציינה המערערת כי המשיב נהג לכבד את השקים שמשכה על אף כי החשבון היה בחריגה מהמסגרת לפעמים, ואף אפשר לה חריגה בחשבון לימים בודדים.

המערערת טענה כי בשים לב להתנהלות המשיב כלפיה, והנוהג הקבוע בין הצדדים, היה לה יסוד סביר להניח כי השקים שהוצגו לפירעון בחשבונה יפרעו, כאשר במועד הצגת השיקים היו בחשבון הבנק שיקים שהופקדו על ידה זה מכבר ותאריך פירעונם היה סמוך מאוד למועד הצגת השיקים מושא הבקשה, והיה בשיקים אלה בכדי לכסות את יתרת החובה ככל שתיווצר.

המערערת טענה כי ביום 30.6.15, ובעקבות טעות שבתום לב, הופקד לחשבון הבנק שיק על סך 200,000 ₪ אשר היה מיועד לחברת דלתון אלומיניום (להלן: "חברת דלתון אלומיניום") שהנה חברה שאין בינה לבין המערערת זהות משפטית. הצדדים לא הרחיבו באשר לקשר בין שתי החברות. ביום 30.6.15 הטיל המשיב על חשבון המערערת עיקול על סך של 130,000 ₪. ביום 30.5.16 שוחרר לחשבון המערערת הסך של 130,000 ₪ אשר עוקל שלא כדין בטענה כי "העיקול בוטל". בדיעבד התברר כי העיקול הנ"ל הוטל על חשבון חברת דלתון אלומיניום ונרשם בטעות על חשבון המערערת. המשיב הקפיא סכום על סך של 14,500 ₪ אשר היה בחשבון המערערת, לאחר שנמסר למערערת כי הסך של 130,000 ₪ שוחרר בטעות וכן כי כל סכום שיופקד בחשבון עד לסך של 130,000 ₪ יעוקל על ידי המשיב. בכך למעשה, נמנעה המערערת מהפקדת כספים מתחת לסך של 130,000 ₪ בכדי לכסות את יתרת החובה בחשבון ככל שתיווצר, לבל יעוקלו.

המערערת ציינה בבקשתה רשימה של שיקים שנמשכו מחשבונה אשר כובדו על ידי המשיב על אף שהחשבון עמד ביתרת חובה לאחר פירעונם. יחד עם זאת, במועדים שונים הוצגו למשיב שיקים לפירעון בעקבותיהם עמדה יתרת חובה בחשבון, ושיקים אלו סורבו וחזרו בציון "א.כ.מ", לעתים גם מבלי שניתנה למערערת כל התראה מוקדמת, עד לכדי סירוב השיק העשירי, דבר אשר הביא להגבלת החשבון, דבר אשר נודע למערערת, לטענתה, בשיחה שנערכה עם מנהל הבנק.

המערערת טענה כי המשיב לא היה רשאי לעקל כספים על סך 130,000 ₪ ולאחר מכן על סך של 14,500 ₪ אשר הופקדו בחשבונה. ולראייה, לימים לאחר מועד העיקול הושבו הכספים לחשבון ללא הסבר המניח את הדעת ו/או תגובה כלשהי מהמחלקה המשפטית של המשיב בעניין העיקול ו/או הקפאת הכספים ושחרורם לאחר מכן.

המערערת טענה כי בכל הזמנים הרלוונטיים, הכספים שעוקלו ו/או הוקפאו שלא כדין על ידי המשיב, ושוחררו לחשבון המערערת ביום 30.5.16, היו צריכים להיות זמינים בחשבון והיה בהם בכדי לכסות 3 שיקים לכל הפחות ממניין השיקים אשר פורטו בערעור.

המערערת טענה כי המשיב נהג כלפיה בחוסר תום לב ואטימות מוחלטת בין על ידי אי כיבוד השיקים בציון "א.כ.מ" עת הייתה יתרת זכות בחשבון נכון למועד הצגת השיקים, ובין אם על ידי עיקול כספי המערערת שלא כדין והשבתם במועד מאוחר יותר לחשבון. התנהגות המשיב הנה בניגוד לנוהג הקיים ביניהם, בשים לב שלחשבונה מופקדים שיקים בסכומים עצומים אשר הגיעו בשנה החולפת לסך של 4,000,000 ₪.

המערערת טענה כי היה לה יסוד סביר להניח כי הייתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים וזאת מאחר והמדיניות אותה הנהיג המשיב בכל הזמנים הרלוונטיים, יצרה אצלה ציפייה מסחרית לגיטימית – שהינה אף מוגנת בחוק – כי המשיב ימשיך וינהג כפי שעשה עד כה והשיקים יפרעו. סירוב המשיב לפרוע השיקים מושא הערעור כאשר בו ביום שהוצגו לפירעון ו/או יום למחרת הפקידה המערערת כספים בחשבון מהווה חוסר תום לב.

המערערת טענה כי בכל הזמנים הרלוונטיים, אפשר לה המשיב לא אחת לחרוג ממסגרת האשראי, ללא נקיטת צעדים כלשהם, ותוך כיבוד השיקים גם במצב בו עמד החשבון ביתרת חובה. המערערת טענה כי שלושת השיקים הראשונים המפורטים בערעור, ואשר סורבו על ידי המשיב, סורבו בטעות, שעה שלא היה בסמכות המשיב לעקל כספים בחשבון לגביו כלל לא התקבלה הודעת עיקול. על כן יש לגרוע את השיקים הללו מרשימת השיקים שסורבו.

בתאריך 22.3.16 הוצגו לפירעון שיק על סך 15,000 ₪, (להלן: "השיק הראשון"); ושיק על סך 4,480 ₪ (להלן: "השיק השני"), בעקבותיהם עמדה יתרת החובה בחשבון ע"ס 20,198 ש"ח. ביום 23.3.16, ובשל חג הפורים, עבד המשיב שעות ספורות באופן שלא אפשר למערערת להפקיד כספים בחשבון. ביום 25.3.16 הפקיד נציג המערערת סכום של 30,000 ₪ בחשבון לצורך כיסוי יתרת החובה בחשבון. בתאריך 10.5.16 הוצג שיק לפרעון על סך 3,858.70 ₪ (להלן: "השיק השלישי"). השיק הוצג לפירעון עם שיקים נוספים בסכום כולל של 55,195 ₪ כאשר במועד זה עמד חשבונה של המערערת ביתרת זכות על סך 53,548 ₪, ולאחר פירעון השיקים עמד החשבון ביתרת חובה בסך 1,647 כאשר באותו יום הופקד סך של 4,870 אשר העמיד את החשבון ביתרת זכות של 3,223 ₪ אילו היה המשיב מכבד את השיק השלישי. במועד הנ"ל, טענה המערערת, היה ברשות המשיב שיק המיועד לפירעון לחשבון המערערת ביום 15.5.16 על סך 17,000 ₪.

באשר לסירוב השיקים הנוספים, ביום 14.6.16 עמד חשבונה של המערערת ביתרת חובה בסך של 139 ₪ (יתרת החובה עמדה על 15,361.8 ₪ והמערערת הפקידה באותו יום סך של 15,500 ₪) , כאשר ביום 8.6.16 המערערת הפקידה בחשבונה שיק דחוי על סך 150,000 ₪ המיועד לפירעון ביום 15.6.16. המערערת טענה כי חרף העובדה כי היה בידי המשיב שיק לפירעון ליום 15.6.16, המשיב ראה לנכון לסרב פירעון שיקים שהוצגו ביום 14.6.16 על סך 12,718 ש"ח (להלן: "השיק הרביעי") ושיק נוסף על סך 10,000 ₪ (להלן: "השיק החמישי") אך בחר לכבד שיק שלישי שהוצג לפירעון באותו יום על סך 800 ש"ח.

בתאריך 20.6.16 הוצגו לפירעון 6 שיקים בסך כולל של 34,787 ₪ וכן הוראות קבע בסך 15,866 ש"ח. גם כאן, טענה המערערת כי המשיב פעל בחוסר תום לב כאשר בחר להחזיר שני שיקים בציון "א.כ.מ" אחד על סך 15,645 ₪ והשני ע"ס 3,751 ₪ (להלן בהתאמה: "השיק השישי" ו- "השיק השביעי"). באותו יום פעלה המערערת להפקדת כספים ודאגה לביטול הוראת הקבע בשל הפעלתה בטעות על ידי לקוח, ובכך במועד הנ"ל עמדה יתרת החובה בחשבון על סך 16,520 ש"ח.

המערערת טענה כי ביום 21.6.16 הגיע נציג מטעמה לצורך ביצוע הפקדה אך המשיב הבהיר כי גם אם הסכום יופקד כנגד החריגה, השיקים יסורבו בכל מקרה. המערערת טענה כי בחשבונה היה סכום מספיק לכל הפחות לצורך פירעון השיק השביעי.

על סמך טיעונים אלה ביקשה המערערת כי בית המשפט יורה על גריעת השיקים הנ"ל מרשימת השיקים המסורבים ולהורות על ביטול ההגבלה על חשבונה.

המשיב טען כי דין הבקשה להידחות על הסף מאחר ועל פי תקנה 4(3) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), תשמ"ב- 1981, כתנאי מקדמי להגשת בקשה לפי סעיף 10 לחוק, על המערערת היה לפנות לבנק בבקשה לביטול הבאת השיקים נשוא הבקשה ממניין השיקים שסורבו, והיא לא עשתה כן. בנוסף, טענות המערערת חסרות בסיס וכלל השיקים המסורבים בחשבונה סורבו כדין בהעדר כיסוי מספיק כאשר בכל המועדים הרלוונטיים החשבון היה ביתרת חובה, ולא היה כל סיכום מפורש ו/או מכללא לפיו הייתה חובה על המשיב לכבד את השיקים שסורבו, וכן לא היה למערערת כל יסוד לצפות כי השיקים יכובדו.

המשיב טען כי המערערת פנתה אליו מספר פעמים בבקשה לפרוע שיקים שנמשכו מהחשבון, זאת חרף העובדה כי פירעון השיקים הביאו את החשבון ליתרות חובה בלתי מאושרות. לפנים משורת הדין, אושר מדי פעם למערערת, לבקשתה ובתיאום מראש עמה, להפקיד כספים לצורך כיבוד השיקים יום לאחר יום הסליקה – תוך שהוא מבהיר לה כי התנהלות זו אינה תקינה ולא מקובלת על הבנק, ואף אינה מהווה הסכמה גורפת של הבנק לחריגות חוזרות ונשנות בחשבון. כן טען המשיב כי במהלך תקופת ניהול החשבון הובהר למבקשת מספר לא מבוטל של פעמים הן בכתב והן בע"פ כי התנהלותה זו אינה תקינה ולא מקובלת וכי ביום הצגת שיק לפירעון עליה לדאוג כי תהא בחשבון יתרה מספקת למשיכה.

המשיב טען כי משלא שעתה המערערת להתרעות כאמור בדבר ניהול החשבון באופן שבו כל פעולת חיוב בחשבון תתבצע אך ורק כנגד יתרת זכות מספקת, וכי אחרת המשיב לא יכבד משיכה, נשלח אליה מכתב איסור הפקדה ביום החריגה (נספח ב' לתגובה). יתרה מכך, הובהר למבקשת מספר פעמים כי לא יתאפשרו יתרות חובה בלתי מאושרות, ללא אישורו מראש של המשיב ובתיאום מלא שיעשה בין הצדדים.

המשיב טען כי הבהיר למערערת כי אין בכוונתו לכבד שיקים שנמשכו מהחשבון כנגד שיקים שהופקדו בחשבון אולם טרם נפרעו באופן סופי, וכי יש להמתין 3 ימי עסקים עד לפירעון סופי של השיקים ו/או לא הוסכם ביניהם כי ההמחאות שהופקדו ישמשו כבטחונות ליתרות חובה בלתי מאושרות בחשבון. חרף הבהרות המשיב, המערערת משכה שיקים בחשבון שעה שלא הייתה בו יתרה מספקת במועד הצגתם לפירעון, ובנסיבות אלה הוחזרו כדין השיקים מחמת העדר כיסוי מספיק. ביום 15.6.16 נשלחה למבקשת התראה בגין חמישה שיקים שחזרו מחמת העדר כיסוי מספיק, ובמסגרת ההתראה הובהר למבקשת כי הבנק אינו מאפשר משיכת שיקים בהעדר כיסוי מספיק בחשבון, וכי במידה ויוחזרו חמישה שיקים נוספים באין כיסוי מספיק – תוטל על החשבון הגבלה (נספח ג' לתגובה). חרף התראת המשיב, נטען כי המשיכה המערערת למשוך שיקים שעה שאין בחשבון יתרה מספקת במועד הצגתם לפירעון ושיקים אלו הוחזרו בשל העדר כיסוי מספיק. ביום 5.7.16 מניין השיקים המסורבים בחשבון בשל אי כיסוי מספיק עמד על עשרה שיקים, ונשלחה למערערת הודעה על החלת הגבלה בחשבון, במסגרתה הובהר לה כי החשבון עתיד להיות מוגבל החל מיום 20.7.16 ועד ליום 19.7.17 (נספח ד' לתגובה).

המשיב טען כי לאור האמור, ומאחר ואישור החריגות בחשבון נעשה תמיד בתיאום מראש עם המערערת ולבקשתה, דבר אשר לא נעשה לגבי השיקים מושא הבקשה דנן – דין טענת המערערת כי היה לה יסוד סביר להניח כי השיקים נשוא הבקשה ייפרעו, להידחות. העובדה כי המשיב הסכים בעבר לחריגה, אינה מלמדת על חובתו להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד, ואין בה, כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיקים גם כאשר הם יוצרים יתרות חובה בלתי מאושרות. לטענת המשיב, מקום שבו יצר הלקוח יתרות חובה בלתי מאושרות, הרי שלא מדובר בזכות, אלא בציפייה מסחרית ואין ניצבת מולה חובה של הבנק.

המשיב התייחס בתשובתו לבקשה לכל אחד מהשיקים המסורבים, ובין היתר, טען כי בהתאם להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), תשנ"ב- 1992 – היום בו על הבנק הנמשך לבדוק קיומה של יתרה מספקת בחשבון הוא יום הסליקה, דהיינו יום העסקים הבנקאי בו הוצג השיק לפירעון בבנק הגובה על ידי הנפרע או הנסב.

באשר לעיקולים אשר הוטלו על חשבון המערערת - המשיב הסכים עם הטענה כי המערערת וחברת דלתון אלומיניום הינן אישיות משפטיות שונות אשר לכל אחת מהן חשבון בנק נפרד המתנהל אצלו. לטענתו, ביום 30.6.15 הופקד בחשבון המערערת שיק על סך 200,000 ₪ שהיה למוטב בלבד לטובת חברת דלתון אלומיניום. יום למחרת, התברר כי שיק זה הופקד כשיק מזומן על ידי המערערת בחשבונה במקום בחשבון חברת דלתון אלומיניום. המערערת פנתה למשיב בבקשה להחזיר את השיק לידיה, אולם האחרון מסר לה שזה לא יתאפשר מהסיבה שהמשיב אינו הבנק הנמשך. המשיב טען כי נכון למועד פירעון השיק, הוטלו בסך של כ- 1,000,000 ₪ על חשבונה של חברת דלתון אלומיניום אצל המשיב. היות ומדובר בכספים השייכים לחברת דלתון אלומיניום ובשל העיקולים שהוטלו על חשבונה, סך של 70,000 ₪ הועברו לצורך כיסוי התחייבויותיה של חברת דלתון כלפי המשיב, והיתרה בסך של 130,000 ₪ הועברו לחשבון מוקפא לטובת הבטחת העיקולים. ביום 30.5.16 שוחרר הסך של 130,000 ₪ הנ"ל ונזקף בחשבונה של המערערת שמיהרה למשוך את הכספים. לפיכך, פעל הבנק לעקל מחדש כל יתרת זכות החשבון של המערערת עד לסכום של 130,000 ₪. בהתאם, ביום 26.6.16 נתפס סך של 14,500 ₪ והועבר לטובת חשבון מוקפא לצורך הבטחת העיקול. על כן, מאחר ואין מחלוקת שהכספים שנתפסו לצורך העיקול לא שייכים למבקשת אלא לחברת דלתון אלומיניום, אזי כלל לא ניתן לשייך כספים אלה למבקשת ולהתחשב בהם לצורך כיבוד חיובים בחשבון.

המערערת , לעמדת המשיב, אינה עומדת בתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 10(א)(2) וגם לא באמור בסעיף 2א' לחוק. לאחר החזרת שיקים מס' 9 ו- 10 ביום 5.7.16 עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 15,073.59 ₪. בהתאם, אפילו אם לא היה מועבר הסך של 14,500 ₪ לטובת העיקול, הרי שממילא שיקים מס' 9 ו- 10 היו חוזרים מחמת העדר כיסוי מספיק. לצד זאת, המשיב טען כי המערערת לא הוכיחה וממילא כלל לא טענה כי שיקים 9 ו- 10 נמשכו על ידה עובר להטלת העיקול על החשבון בחודש 6/2015.

בתאריך ביום 13.2.17 התקיים דיון במהלכו שמעתי את עדות המנהל הטכני של המערערת ומנהל הסניף של המשיב. הצדדים הגישו סיכומים בכתב בהם חזרו על טיעונים כפי שאלה הועלו בכתבי הטענות.

דיון והכרעה

בהתאם לסעיף 10(א) לחוק: "לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:ב

(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;

(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה:ו השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א;

(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו"

טענותיה של המערערת מתמקדות בטענה כי היה לה יסוד סביר להניח חובה של המשיב לפרוע שיקים בחשבונה מכוח מערכת הסכמים ו/או נוהג בין הצדדים, גם אם החשבון היה בחריגה. 

לעניין "יסוד סביר להניח" נקבע בע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (27.12.1998) כי:

"[...] סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית -סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" - ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטייה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה "לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי" (ראה:נ המבוא להצעת חוק 2060, 238). עסקינן אפוא, באומד דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על פי נסיון החיים והשכל הישר".

מטעם המערערת העיד לפניי מר יוסי נאור אשר טען כי התנהל מול המשיב באופן שוטף ותמיד קיבל אישור לחריגה מצוות הבנק אשר עבד מולו ישירות כאשר ידע המשיב כי המערערת תדאג תמיד לביצוע הפקדה מתאימה. מטעם המשיב העיד מנהל הסניף הרלבנטי מר בנימין בן לולו. מנהל הסניף טען לפניי כי המשיב לא אישר חריגות למערערת אך היו מקרים בודדים בהם הגיע נציג המערערת לסניף וביקש לעכב שיקים שנמשכו באופן חד פעמי וכי הסניף נעתר לבקשתו , לפנים משורת הדין ( ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.17 שורות 7-10)

כאמור, עיון בדפי החשבון של המערערת (נספח ג' לבקשה) (להלן: "דפי החשבון") מלמד על התנהלות לא עקבית מצד המשיב. המערערת החלה לנהל את החשבון אצל המשיב במהלך חודש 6/2015, ובמרבית התקופה הרלוונטית לעניינו, עמד החשבון ביתרת זכות. מדפי החשבון ניתן לראות כי במהלך החודשים שבין 6/2015 ועד 7/2016 , היו חריגות בחשבון הבנק, ובמקרים אלו, המערערת נהגה להפקיד באותו יום או יום למחרת – אל מול משיכת שיקים מחשבונה – סכומים שונים העולים, במרבית המקרים, על סכום החריגה , בין אם באמצעות הפקדת שיקים, העברות או הפקדת מזומנים לצורך כיסוי יתרת החובה.

אציין כי בהתאם להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) ( מועד זיכוי וחיוב בשיקים) התשנ"ב-1992 כלל ידוע הוא בדיני בנקאות הידוע לכל מי שמנהל חשבון בנק, ובמיוחד למי שמנהל חשבון עסקי, שהפקדות שיקים הינן הפקדות על תנאי למשך 72 שעות, שכן במשך תקופה זו יכול הבנק הנמשך לסרב לכבד שיקים שנמשכו על חשבון הלקוח.

חרף זאת, במהלך השנים 2015 – 2016 חשבון הבנק של המערערת היה ביתרת חובה במספר הזדמנויות, ואף על פי כן, אפשר לה המשיב חריגה בחשבון ופרע את השיקים, לרבות בשל קיומו של שיק דחוי שהופקד לגבייה. אציין כי המערערת הצביעה בסיכומיה על 59 שיקים שונים אותם כיבד המשיב חרף חריגה ממסגרת האשראי שניתנה למערערת.

המשיב פרע שיקים מחשבון המערערת על אף חריגה בחשבון בסכום שהגיע לכדי כ- 64,000 ₪. כן נראה בדפי החשבון, במספר הזדמנויות, כי יום למחרת משיכת שיקים מחשבון המערערת, ולאחר שנוצרה יתרת חובה בחשבון – המערערת דאגה להפקיד סכום כסף המכסה את יתרת החובה ולעתים אף יותר מסכום החריגה.

לעניין שני השיקים הראשונים מתוך רשימת השיקים המסורבים, מיום 23.3.16 – מדפי החשבון עולה כי בעקבות שני השיקים הללו, עמדה יתרת החובה בחשבון ע"ס 20,198 ₪, כאשר ביום 25.3.16 נפרע שיק דחוי שהופקד בחשבון על סך 3,120 ₪, ובנוסף ביצעה המערערת העברת זה"ב בסך של 30,000 ₪. אולם, בשל משיכת שני שיקים נוספים ביום 25.3.16, עמד החשבון ביתרת חובה בסך של 3,043 ₪.

זה המקום לציין כי אף לאחר ששלח המשיב, כטענתו, מכתבי התראה למבקשת ביום 30.3.16, ביום 15.6.16 וביום 6.7.16 (נספחים ב' ו- ג' לתגובה) בהם הוא מתריע בפניה כי לא יכובדו שיקים באם לא תהא יתרת זכות מספקת בחשבון – מדפי החשבון עולה כי המשיב המשיך לכבד שיקים על אף היות החשבון בחריגה.

חרף מכתב ההתראה מיום 30.3.16 כאמור, יום למחרת, ביום 31.3.16 כיבד המשיב מספר שיקים שנמשכו מחשבון המערערת, על אף שיתרת החובה הגיעה לסך של כ- 64,000 ₪, והמשיך המשיב לעשות כן גם במועדים מאוחרים יותר.

החל מיום 31.3.16 ועד ליום 10.5.16 – כיבד המשיב, במועדים שונים מספר שיקים שהוצגו לפירעון בחשבון המערערת על אף חריגה במסגרת. עד שביום 11.5.16 סירב המשיב לפרוע למבקשת שיק על סך 3,858 ₪ (השיק השלישי ברשימת השיקים המסורבים) בטענה כי לא היה כיסוי מספיק בחשבון, למרות שעוד באותו יום הפקידה המערערת 6 שיקים בסך כולל של 4,870 ₪ אשר היה בהם בכדי לכסות את יתרת החובה ולמנוע סירובו של השיק הנ"ל. נוסף לאמור, בחשבון המערערת היו שקים דחויים כאשר מועד פירעון השיק הקרוב ביניהם היה ביום 15.5.16 בסך של 17,000 ₪.

ביום 13.6.16 כיבד המשיב מספר שיקים שהוצגו לפירעון בחשבון המערערת על אף שבעקבותיהם עמד החשבון ביתרת חובה בסך של 15,361 ₪. ביום 14.6.16 הפקידה המערערת בחשבונה סכום של 15,500 ₪ בעוד שיתרת החובה בחשבון עמדה על סך של 23,407 ₪. התנהלות המשיב אינה עקבית כאשר החליט יום 15.6.16 לסרב לפרוע שני שיקים שהוצגו לפירעון ביום 14.6.16 (השיק הרביעי והחמישי ברשימת השיקים המסורבים) בעוד שכיבד יומיים לפני כן שיקים על אף חריגה במסגרת בחשבון הכל כאשר ביום 15.6.16 נפרע לטובת המערערת שיק על סך 150,000 ₪ ויתרת החשבון עמדה ביתרת זכות על סך 148,095.16 ₪.

באשר לשיקים שסירב המשיב ביום 21.6.16 וביום 26.6.16 (השיק השישי, השביעי והשמיני ברשימת השיקים המסורבים) – עולה כי בין הימים 20.6.16 ל- 26.6.16 הוצגו בחשבון המערערת 10 שיקים לפירעון ובנוסף העברת סכום לבנק אחר, בעוד שהמערערת הפקידה במקביל שיקים ומזומנים לחשבון. בימים אלו, סירב המשיב לפרוע 4 שיקים מהסיבה של העדר כיסוי מספיק, בעוד שביום 26.6.16, ולאחר מכתב ההתראה השני של המשיב מיום 15.6.16 – הוא כיבד שיק על סך 20,000 ₪ בעקבותיו החשבון עמד ביתרת חובה.

ביום 30.6.16, וביום 1.7.16 כיבד המשיב שיקים נוספים כאשר חשבון המערערת עמד על יתרת חובה. ביום 4.7.17 הוצגו 7 שיקים לפירעון, ובו ביום הפקידה המערערת סכום כסף והחשבון עמד ביתרת חובה בסך של 43,354 ₪. ביום 5.7.16 סירב המשיב לפרוע שניים מתוך השיקים הנ"ל (השיק התשיעי והעשירי ברשימת השיקים המסורבים) בשל העדר כיסוי מספיק, כאשר המערערת העבירה לחשבון באמצעות העברת זה"ב סך של 43,000 ₪ ונפרע שיק דחוי על סך 500 ₪. בו ביום הוצגו לפירעון שיקים נוספים, וביום 6.7.16 סורב שיק אחד מהם (השיק מספר 11 ברשימת השיקים המסורבים) על אף שהמערערת הפקידה 3 שיקים בחשבונה ובוצעה העברה מחשבון מוקפא סכום של 14,500 ₪, כך שהחשבון עמד ביתרת זכות על סך של 12,297 ₪.

יצוין כי על פי המסמכים אשר הוצגו לפניי, נכון ליום 11.7.16 עמד חשבון המערערת ביתרת זכות על סך של 245,482 ₪.

מכל האמור לעיל, עולה כי התנהלות המשיב כלפי המערערת הייתה סלחנית, סבלנית ולא עקבית. המשיב נהג לא אחת לאפשר למבקשת חריגה לימים בודדים, כאמור, לפני ואחרי שליחת מכתבי ההתראה, וניתנה לה האפשרות לפעול לכיסוי יתרת החובה בחשבון. ברוב המקרים מדובר במשיכת שיקים בסכומים קטנים ביחס לסכומים שהייתה המערערת מפקידה בסמוך למשיכתם.

המשיב התנהל כלפי המערערת לפי שיקול דעתו והנהיג מדיניות לפיה היה מאשר לאורך זמן חריגות בחשבון, דבר שהביא ליצירת יסוד סביר כאמור וציפייה לגיטימית אצל המערערת כי המשיב לא יסרב לה שיקים על אף החריגה.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט י' עמית במאמרו – "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981, הפרקליט מד ג', עמ' 471 (להלן: "המאמר") שם נאמר:

"...בדיון במסגרת סעיף 10(א) לחוק יתכן, שנגיע למסקנה, כי הציפייה הלגיטימית של הלקוח המסוים הגיעה לדרגה כזו, שהיה לו יסוד סביר להניח, כי יש חובה על הבנק לפרוע את השיק.

כל עוד לא נקבע בחוק, כי על הבנק לסרב שיקים שחרגו ממסגרת האשראי הפורמלי, ללא הנחות וללא חסדים, נוצר מצב, שהלקוח תלוי בבנק – ברצותו מאשר וברצותו מסרב. "שינוי מדיניות" של הבנק כלפי הלקוח ללא הודעה מראש, 'זיג-זג' בהתנהגותו של הבנק – כאשר מסגרת האשראי משתנה חדשות לבקרים, והבנק אינו עקבי בסירובו – כל אלה הם מתכון בטוח לשרירות ואי הבנות, ועל בית המשפט ליתן משקל להתנהגות מעין זו".

משנאמרו הדברים לעיל אציין כי הצפייה של המערערת כי המשיב יפעל על פי הנוהג שבין הצדדים הייתה לגיטימית עד למועד שבו החל המשיב לפעול לסירוב השיקים, שכן עת החל המשיב לבטא את אי הסכמתו לחריגה וסירב לכבד שיקים שאין להם כיסוי, הרי כי ציפייה זו של המערערת איננה עומדת לה עוד, והיה עליה להניח כי המשיב עלול לסרב שיקים נוספים במידה והיא תחרוג ממסגרת האשראי.

בהתאם לסעיף 4 להוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), תשנ"ב-1992 חובה על בנקאי להחזיר שיקים ביום העסקים שלאחר הצגתם במידה והחשבון בו הוצג השיק לפירעון מצוי ביתרת חובה, ואין בנקאי יכול להמתין עד שהלקוח יכסה את השיקים. הדין אינו מקים חובה על הבנק לדאוג כי יתרת החשבון של לקוחותיו תיוותר במסגרת האשראי שהוקצתה ותעמוד ביתרה מספקת לפירעון שיקים (ראו: תא"ק 12370/03 הבנק הבינלאומי הראשון סניף האופרה נ' אי.אי.אס. שירותי חניטה ישראל בע"מ ואח' [פורסם בנבו]; ת"א 13386/03 הבנק הבינלאומי הראשון סניף האופרה נ' אינס-קייר בע"מ ואח', (פורסם ביום 4.8.2010).

נקודת המוצא היא כי ניהול תקין של חשבון הבנק לרבות הצורך לדאוג לתזרים מזומנים ויתרה מספקת שתכסה שיקים עתידים לפירעון, מבעוד מועד, ולא בדיעבד, הינם באחריותה הבלעדית של המערערת. הלכה פסוקה היא כי קיומם של ביטחונות בחשבון אינו מקים חובה על הבנק לכבד שיקים שהוצגו בחריגה ממסגרת האשראי בחשבון (ע"א 215/93 (מח-חי) אגרביה נ' בנק ערבי-ישראלי בע"מ; ה"פ 3231/97 עודד רייסמן נ' בנק המזרחי המאוחד, תק-של כרך 98(2) 915, 917). הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מבססת המערערת את טיעוניה על שיקים עתידיים אשר הופקדו בחשבון לטענתה, ומועד פירעונם היה מספר ימים ספורים לאחר מועד הפקדת חלק מהשיקים שסורבו.

באיזון הראוי בין השמירה על אינטרס הציבור מפיזור שיקים ללא כיסוי ובין זכויותיה של המערערת אשר קמות לה על פי הוראות החוק בשל התנהלותו הלא עקבית של המשיב, ולאור העובדה כי עד לסירוב השיקים הראשונים ביום 23.3.16 – הסכים המשיב לפירעון 40 שיקים שונים תוך חריגה מהמסגרת האשראי, אני מורה על גריעת השיקים שסורבו ביום 23.3.16 ממניין השיקים שסורבו ומספריהם 109 (על סך 15,000 ₪) ו- 1987128 (על סך 5,480 ₪).

באשר ליתר השיקים המפורטים ברשימה, אין בידי לקבל את טענות המערערת, כי התנהלות המשיב הלא עקבית מקימה יסוד להניח כי הבנק יכבד שיקים משוכים מחשבונה בכל עת ובכל מצב של יתרה. כאמור, סירוב הבנק לכבד את כל השיקים ברשימה היה מוצדק משלא היה בחשבון כיסוי מספק ומקום סירב המשיב לכבד שיקים בחודש מרץ 2016, הסתמכות המערערת על "התנהלות המשיב" איננה סבירה עוד.

לעניין טענת המשיב בעניין תקנה 4(3) לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), תשמ"ב – 1981 (להלן: "התקנות"), כי יש לדחות את הבקשה מאחר ולא היתה פניה מוקדמת של המערערת אליו לפי הוראות התקנה הנ"ל – בעניינו, אמנם המערערת לא ציינה כי פנתה למשיב בטרם הגישה בקשתה דנן, אולם אין בכך בכדי להצדיק דחיית הבקשה על הסף. יפים דבריו של כבוד השופט י' עמית בעמוד 450 למאמרו: "הרציונאל העומד מאחורי תקנה 4(3) הוא ליתן לבנק הזדמנות לבדוק, אם נפלה טעות בסירוב השיקים - מה שעשוי לייתר את הדיון המשפטי....נוטים אנו לדיעה, כי אין לראות בצירוף פנייתו של המבקש לבנק ותשובת הבנק דרישת סף מהותית, אלא דרישה פרוצידורלית". בנסיבות המתוארות לעיל בהרחבה, איני רואה מקום לקבל את טענת המשיב כי דין הערעור סילוק על הסף רק מן הנימוק כי לא צורפה לערעור פנייה למשיב ותשובתו לפנייה זו.

באשר לטענות המשיבה לפי סעיף 10 (א) (2) אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב טעה עת פרע את השיק על סך של 200,000 ₪ לחשבון המערערת כאשר המוטב הנכון הוא חברת דלתון אלומיניום שמנהלת אצל המשיב חשבון בנק נפרד. עיון בדפי החשבון מלמד כי ביום 2.7.15 סכום זה הועבר לחשבון אחר בסניף. בשל עיקולים שהוטלו על חשבונה של חברת דלתון אלומיניום, בחר המשיב לפי שיקול דעתו, לצורך כיסוי התחייבויותיה של החברה הנ"ל כלפיו – לעקל אצלו סכום של 70,000 ₪, והיתרה בסך של 130,000 ₪ העביר לחשבון מוקפא אצל המערערת במקום לחשבון חברת דלתון אלומיניום. ביום 30.5.16, ככל הנראה, לאחר שהוסרו העיקולים על חברת דלתון אלומיניום, שוחרר הסך הנ"ל לחשבון המערערת.

אין בידי לקבל את טענת המשיב כי כספים אלו נמשכו על ידי המערערת, וכי נאלצו להקפיא בחשבונה כל סכום שהופקד עד לסכום של 130,000 ₪. עיון בדפי החשבון מעלה כי ביום 29.5.16 עמדה בחשבון המערערת יתרת זכות בסך של 83,997 ₪, וביום 30.5.16, לאחר שחרור הסך של 130,000 ₪, עמדה היתרה על סך 176,069 ₪. יום למחרת (31.5.16) נמשכו מחשבון המערערת מספר שיקים. לא הוצגה בפניי אסמכתא כלשהי מטעם המשיב בה הוא דורש מהמערערת להשיב לו את הסך של 130,000 ₪, כפי שלא הוצגה בפניי גם ראיה כלשהי המעידה על כך שהמערערת משכה את הסכום הנ"ל, וכי המשיב פעל להקפאת כל סכום שהופקד בחשבונה, כטענתו, עד לסכום של 130,000 ₪. רק ביום 26.6.16 מופיע כי המשיב העביר מחשבון המערערת לחשבון מוקפא סך של 14,500 ₪, אשר לימים (ביום 6.7.16) הוא השיב אותם לחשבונה.

אציין, במאמר מוסגר, כי רב הנסתר על הגלוי בממצאים אשר הובאו לפניי בעניין חברת דלתון אלומיניום הנ"ל, ואין בידי נתונים המלמדים על הקשר בין המערערת לבין החברה, מה מצב חשבונה של החברה הנ"ל ומה הביא לטעויות, לפעולות ולמחדלי הצדדים בכל הנוגע להתנהלות לגבי אותה חברה. בהעדר נתונים בעניין זה אין בידי להתייחס לטענות הצדדים אשר הועלו בעלמא בדיון מיום 13.2.17, אך אציין כי אין בידי לקבל את טענות המערערת כי עומדת לה הגנה מכוח סעיף 10(א) (2) שכן סירוב הבנק לפרוע את השיקים איננו נוגע לעיקול כפי שהובא לעיל בהרחבה.

לסיכום, אני מקבלת את הערעור חלקית ומורה על גריעתו שיק מספר 109, ושיק 1987128 (שניהם מיום 23.3.16) ממנין השיקים שסורבו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ' טבת תשע"ח, 07 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.