עניינו של פסק-דין זה הוא ערעור שהגישה המערערת, חברת "נס א' ט' בע"מ", ביום 28.3.2016, על החלטת המשיבה, הממונָה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, מיום 29.2.2016, אשר על-פיה הוטל על המערערת עיצום כספי בסך 787,500 ₪ (להלן – הממונה וכן החלטת הממונה, לפי העניין). על-פי החלטת הממונה, העיצום הכספי הוטל לאחר שנקבע כי המערערת הפרה את הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (להלן – חוק הפיקוח על קופות גמל).
תשובת המשיבה הוגשה ביום 1.6.2016 והדיון בערעור התקיים ביום 30.6.2016.
הודעת הערעור הוגשה אל בית-משפט השלום בהתאם להוראת סעיף 92יב בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן – חוק הפיקוח על הביטוח). הוראה זו, בדומה להוראות נוספות הקבועות בפרק ט1 בחוק הפיקוח על הביטוח, שעניינו "עיצום כספי", חלות אף על עיצום כספי המוטל מכוח פרק ה' בחוק הפיקוח על קופות גמל וזאת בהתאם להוראת סעיף 47 בחוק זה.
נקדים ונעיר, כי פסק-דין זה הוא הראשון אשר נדרש לערעור על החלטת הממונה להטיל עיצום כספי בשל הפרה נטענת של הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל (כך על-פי דברי בא-כוחה של המשיבה). עד היום ניתנה החלטה אחת נוספת המטילה עיצום כספי מכוח הוראה זו, אשר אף בעניינה הוגש ערעור אל בית משפט זה, הקבוע לדיון בימים הקרובים (עש"א 5181-02-16).
א.רקע ועיקרי העובדות
רקע
2.הוראת סעיף 20 בחוק הפיקוח על קופות גמל, שכותרתה "בחירת קופת גמל", מסדירה נושא זה. בהוראה זו נקבע העיקרון שעל-פיו עובד רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל לשם הפקדת כספי החיסכון שלו, לרבות אלו שמפקיד עבורו מעסיקו. כן נקבע, כי נאסר על מעסיקו של העובד להתנות את תשלום הכספים לקופת הגמל ואת שיעור ההפקדה, בכך שיופקדו בקופה מסוימת או בקופה מסוג מסוים וזאת אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם. זו אפוא, לשון הוראת סעיף 20(א):
"עובד הזכאי להצטרף כעמית לקופת גמל, לפי כל דין או הסכם, לרבות הסכם קיבוצי (בסעיף זה – הדין או ההסכם), או להמשיך ולהיות עמית בקופת גמל כאמור, רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל המיועדת למטרה של קופת הגמל שנקבעה לפי הדין או ההסכם לצורך הפקדת תשלומיו ותשלומי מעבידו, בכפוף להגבלות על צירוף עמיתים שנקבעו בתקנון קופת הגמל ולהגבלות על הפקדת כספים לפי סעיף 22, ומעבידו של עובד כאמור לא יתנה את תשלום הכספים לקופת הגמל בעד עובדו ואת שיעור ההפקדה בעדו בכך שיופקדו בקופה מסוימת, מסוג מסוים של קופות או בקופה שיבחר העובד מתוך רשימה מסוימת של קופות, והכל אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם".
3.הוראת סעיף 49 בחוק הפיקוח על קופות גמל קובעת הוראות עונשין בין השאר, על מי ש"התנה תשלום כספים לקופת גמל בעד עובד, בניגוד להוראת סעיף 20" (סעיף 49(א)(7)). בהתאם להוראת סעיף 43(ב), שעניינה "עיצום כספי", רשאי הממונה להטיל עיצום כספי על מי שנמצא כי "הפר הוראה ... החלה לגביו, שקבועה בשלה עבירה לפי סעיף 49".
סכום העיצום הכספי נקבע על-פי נוסחת החישוב הקבועה בהוראת סעיף 43(ב). על-פיה סכום העיצום המרבי אשר ניתן היה להטיל על המערערת, תאגיד שאינו חברה מנהלת, בנסיבות של הפרת הוראת סעיף 20(א) הוא 1,250,000 ₪ (150% מסכום העיצום הכספי המוטל על-פי התוספת השנייה של החוק במקרה של הפרת הוראה המנויה בחלק ג' של התוספת הראשונה).
בהתאם להוראות סעיף 92טז בחוק הפיקוח על הביטוח, החלות כאמור, גם על הטלת עיצום כספי מכוח חוק הפיקוח על קופות גמל, הוסמכה הממונה להפחית מסכום העיצום המרבי בהתקיים נסיבות מסוימות הקבועות בתוספת החמישית של חוק הפיקוח על הביטוח. בהתאם לסמכות זו וכאמור לעיל, הועמד סכום העיצום הכספי אשר הוטל על המערערת על סך 787,500 ₪.
עיקרי העובדות העומדות ביסוד החלטת הממונה
4.עיקרי העובדות העומדות ביסוד החלטת הממונה, אינן שנויות במחלוקת. ככל שנידרש אל עובדות השנויות במחלוקת, יצוין הדבר במפורש.
5.ביום 2.4.2015 הצטרף עובד של המערערת (להלן – העובד) כעמית בקופת גמל המנוהלת באמצעות בית ההשקעות "מיטב-דש" (להלן – מיטב-דש) (לשלמות הדברים והגם שאין בכך כדי להשליך על העניין הנדון נעיר, כי מדובר בעובד שסיים את עבודתו אצל המערערת בסוף חודש יולי 2015). ביום 29.4.2015 פנה העובד לראשונה, באמצעות הודעת דוא"ל, אל מחלקת השכר של המערערת והודיע שפעל כאמור וביקש לדעת אם כבר במשכורת הקרובה (שתשולם כעבור יומיים), תהיה ההפקדה של כספי קרן הפנסיה שלו בקופה המנוהלת במיטב-דש.
פניית העובד הועברה לטיפולו של מנהל תחום שכר והטבות אצל המערערת, מר אורן קאופמן (להלן – מנהל השכר), אשר השיב לעובד ביום 30.4.2015 את הדברים הבאים:
"אנחנו עדיין לא ערוכים לעבודה ישירה עם מיטב-דש. עד כה אפשרנו אך ורק עבודה ישירה מול סוכן הביטוח בנס. אבל משום שזה צורך שאנחנו מבינים שקיים בקרב עובדי נס, אנחנו פועלים בנושא. אנחנו בונים בימים אלה את התשתית לעבודה ישירה עם מיטב-דש ללא סוכן, על מנת שהתהליך יעבוד בצורה טובה. מכיוון שבתהליך כזה האחריות לבקרת הכספים שהייתה של מנהל הסדר עובר לעובד המבקש, חשוב לנו שהתהליך יעבוד חלק, ללא תקלות עתידיות".
התכתבות הדוא"ל בין העובד לבין מנהל השכר נמשכה, בעוד העובד משיב שהוא מבין שבמשכורת הקרובה (שאמורה הייתה להתקבל למחרת, ביום 1.5.2015) עדיין לא יועבר התשלום אל מיטב-דש, אלא אל הקרן הישנה, אך התעניין מתי יועבר התשלום אל מיטב-דש. בתשובת מנהל השכר מאותו יום נאמר כי הוא מקווה שההיערכות הדרושה לא תימשך זמן רב. דברים דומים השיב מנהל השכר לעובד בהודעת דוא"ל מיום 28.5.2015 ומיום 8.6.2015, אז הוסיף, שהפתרון יהיה "תוך זמן לא ארוך ... אנחנו עובדים על זה במרץ".
בסופו של דבר, באיחור של שתי משכורות, כספי החיסכון של העובד המשולמים במשכורת של חודש יולי, ששולמה ביום 1.8.2015, הועברו אל מיטב-דש ולא אל הקרן הישנה, ביום 9.8.2016.
6.כפי שעוד יובהר, הפנייה הראשונה מהמשיבה אל המערערת התקבלה אצל המערערת ביום 9.8.2016 ועל יסוד כך קבעה הממונה בהחלטתה, כי העברת כספי החיסכון של העובד אל מיטב-דש הייתה בעקבות פנייתה. ספק אם אמנם יש לעובדה זו השלכה על תוצאת החלטת הממונה, אולם ראוי להעמיד דברים על דיוקם, כי כפי שאף הראתה המערערת במהלך הדיון בעניין הערעור, העברת כספי החיסכון אל מיטב-דש במועד האמור לא היה קשור בפניית הממונה. דובר בפעולה שננקטה המערערת עוד בסוף חודש יולי, בעת הכנת משכורות העובדים ואילו הוראת העברת הכסף אל מיטב-דש הייתה עוד ביום 6.8.2015 (כפי שעולה מהמסמכים שסומנו ת/1).
תמצית ההליכים לפני הממונה
7.בעקבות תלונה שהגיש העובד אל הממונה, נשלחה אל המערערת ביום 9.8.2015 פנייה מאת מנהלת מחלקת הפנסיה, הגב' שלי סבן, אשר במסגרתה נדרשה המערערת להגיב לתלונת העובד. בפנייה זו נאמר, כי חרף בקשת העובד עוד בחודש אפריל להעברת כספי החיסכון הפנסיוני שלו אל מיטב-דש, הדבר לא נעשה עד מועד משלוח פנייה זו. המערערת השיבה לפנייה זו ביום 26.8.2015. תשובתה, כך נראה, לא הניחה את דעת הגורמים המתאימים מטעם הממונה וביום 20.9.2015 קיבלה המערערת "הודעה על כוונה להטיל עיצום כספי". בהודעה זו נאמר למערערת שהיא רשאית להגיב לה ותגובתה של המערערת אל הממונה אמנם נשלחה ביום 13.10.2015 (ההודעות האמורות והתגובות – נספחים 9-6 להודעת הערעור).
מאז התנהלה התכתבות נוספת בין המערערת לבין הממונה בעניין מסמכים שונים שביקשה המערערת לקבל לידיה ואשר לטענתה, לא קיבלה אותם במלואם. מכל מקום, ביום 8.11.2015 נערך שימוע למערערת, אשר בעקבותיו התאפשר לה להגיש מסמכים והשלמות בקשר לנושאים שעלו במהלכו. השלמות אלו הוגשו ביום 15.11.2015 וביום 24.11.2015 (שם, נספחים 15 ו-17). בהשלמות אלו נדרשה המערערת אל פרטי העובדים הנוספים שביקשו להעביר את חסכונותיהם אל מיטב-דש ואל הטיפול בבקשותיהם וכן אל הטענה כי לכאורה, נגרם לעובד נזק בשל העיכוב שחל בהעברת כספי החיסכון שלו אל מיטב-דש. בעניין זה טענה המערערת, כי נזקו עומד לכל היותר על סך 59 ₪.
בעניין הנזק אשר על-פי הנטען נגרם לעובד נעיר, כי בתשובתה להודעת הערעור וכן בדיון שהתקיים בעניין הערעור, חלקה המשיבה על טענת המערערת. לטענתה, הנזק גבוה יותר ומגיע לכמה מאות שקלים, אולם דומה כי לא נדרשת הכרעה בעניין זה. כך בעיקר מן הטעם שההחלטה על הטלת העיצום הכספי לא נבעה משאלת קיומו של נזק כאמור או מהיקפו. אף יש להניח, שחזקה על המערערת כי לא תתנגד לשאת בתשלום הנזק, ככל שנגרם.
החלטת הממונה
8.החלטת הממונה ניתנה ביום 29.2.2016 ובה נקבע כאמור, כי על המערערת יוטל עיצום כספי בסך 787,500 ₪ בשל הפרת הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל.
כאמור בהחלטה, הפרת ההוראה האמורה היא (כפי שפורטה בהודעה מיום 20.9.2015), בכך שבחודש אפריל 2015 ביקש העובד מהמערערת להפקיד את תשלומי החיסכון הפנסיוני שלו בקרן הפנסיה שבניהול מיטב-דש. למרות בקשתו, לא הועברו התשלומים על-פי בחירתו וזאת לנוכח טענת המערערת, כי אינה ערוכה לעבוד מול קופת הגמל שבה בחר העובד. העובד חזר על בקשתו מספר פעמים, תוך פירוט נזקיו, "אך נציגי החברה התנו את הפקדת התשלומים בעד העובד בהיערכות החברה" (פסקה 6 בהודעה מיום 20.9.2015).
9.לאחר דיון בטענות המערערת (פסקאות 5-3 בהחלטת הממונה), קבעה הממונה כי לא שוכנעה שיש מקום לקבלן וזאת משורה של טעמים (שם, פסקה 6). עיקריהם הם, כי בניגוד לבקשת העובד מיום 29.4.2015, שאליה צירף קובץ הנחיות מפורט להעברת התשלומים אל מיטב-דש, המשיכה המערערת להפקיד את תשלומי החיסכון הפנסיוני שלו בקרן הפנסיה הקודמת, בעוד שרק ביום 10.8.2015, כעבור כשלושה חודשים וחצי, מימשה המערערת את בחירת העובד. זאת חרף בקשות חוזרות של העובד במהלך התקופה שחלפה מאז פנייתו הראשונה, שבהן אף פירט את הנזקים שנגרמו לו. למרות אותן פניות מצד העובד, המערערת "התנתה את הפקדת התשלומים בעד העובד בהיערכות תפעולית [של] החברה" (שם, פסקה 6.3).
הממונה דחתה את טענות המערערת כי לא התנתה את העברת כספי החיסכון למיטב-דש וכי פעלה באופן ענייני וזאת מטעמים אלו: חוק הפיקוח על קופות גמל נחקק עוד בשנת 2005. לכן, לא ניתן לקבל את טענת המערערת כי היה צורך בהיערכות תפעולית כדי לפעול על פיו, מאחר שהיה עליה להיערך לכך מבעוד מועד; אל פנייתו אל המערערת צירף העובד הנחיות להעברת התשלומים אל מיטב-דש, אשר אין בהן כל דרישה מיוחדת השונה מאופן העברת תשלומים אל קופות גמל אחרות; העובדה שלאחר פניית הממונה העבירה המערערת את התשלומים אל מיטב-דש באותו אופן שבו הועברו אל קרן הפנסיה הקודמת, מחזקת את המסקנה כי לא היה צורך בהיערכות נוספת.
10.הממונה הוסיפה, כי בעוד שהעובד ביקש להצטרף אל מיטב-דש באופן ישיר, ללא סוכן, הפנתה המערערת את העובד אל הסוכן, המקבל תגמול מתוך דמי הניהול שמשלם העובד. לכן נקבע בהחלטת הממונה, כי במצב זה, ברור שלסוכן אין עניין במימוש בחירת העובד מהטעם שהוא יאבד את העמלה המשולמת לו. לעניין זה נעיר כבר עתה, כי לא מצאנו בהתכתבות עם העובד, כי מי מטעם המערערת הפנה אותו אל הסוכן.
עוד נקבע בהחלטת הממונה, כי מהתכתבות הדוא"ל שהתנהלה בין העובד לבין מנהל השכר של המערערת עלה, כי ההפקדות של העובד יועברו אל מיטב-דש רק לאחר שהמערערת תסיים את היערכותה לכך. באותה התכתבות, כך נקבע בהחלטה, החברה אף התנתה על בחירת העובד בכך שהטעתה אותו עת טענה, כי "האחריות לבקרת כספים שהייתה של מנהל ההסדר עוברת לעובד המבקש". זאת בעוד ששינוי קופת גמל להפקדת תשלומי חיסכון פנסיוני אינה מטילה על העובד אחריות נוספת. לפיכך נקבע, כי יש בכך משום הטעיית העובד, בכך שנאמר לו כי בחירתו במיטב-דש מטילה עליו נטל נוסף באופן שעשוי לסכל את בחירת החיסכון הפנסיוני באופן חופשי. לכן נקבע בהחלטת הממונה, כי יש בכך "מעין התניה לבחירתו של העובד". בעניין זה העירה עוד הממונה, כי מהבירור שנערך למערערת עלה כי הסוכן הנותן למערערת שירותי תפעול פנסיוניים, אינו גובה את העמלה מהמערערת, אלא מתוך דמי הניהול שמשלמים העובדים, כך שבפועל, העובדים הם המממנים את שירותי התפעול שמקבלת המערערת. לנוכח זיקה זו שבין המערערת לבין הסוכן, עולה חשש שמי מהם יסכל הטבות לעובדים הניתנות ללא תשלום עמלה לסוכן. על-פי מסקנות הממונה העולות מהרשימה שהעבירה המערערת, הכוללת את פרטי העובדים שביקשו לעבור אל מיטב-דש, רק חלקם הצטרפו בפועל אל מיטב-דש, וכי תהליך זה נמשך זמן רב, בעוד חלקם חזרו בהם מבקשותיהם לנייד את היתרות הצבורות שלהם אל מיטב-דש.
11.בנימוקי החלטת הממונה הובהר, כי על-פי הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, די בהתניה על זכות הבחירה של העובד כדי שהדבר יהיה בגדר הפרה של הוראה זו, וכי כלל לא נדרש להוכיח כי נגרם לעובד נזק. זאת הגם שלשיטת הממונה וכאמור, לעובד נגרם נזק משמעותי אשר בא לידי ביטוי בסיכול מאמציו לשיפור מצבו הפנסיוני, ובכך שנדרש לשלם דמי ניהול גבוהים יותר מאשר אלו שהיה נדרש לשלם אילו בקשתו הייתה נענית ללא תנאים. עם זה הוסיפה הממונה, כי בניגוד לטענת המערערת, נזקו של העובד בא לידי ביטוי גם בכך שלנוכח אי מילוי בקשתו לניוד כספי החיסכון אל מיטב-דש, בוטלה בקשת הניוד של היתרה הצבורה בקרן הפנסיה הקודמת וכי בשל כך נגבו ממנו דמי ביטוח כפולים עבור התקופה הרלוונטית.
12.בהחלטתה אף דחתה הממונה את טענת המערערת כי סכום העיצום שהוטל עליה אינו מידתי ביחס להפרה הנטענת. הטעם לכך, כאמור בהחלטת הממונה, נעוץ בתכלית הזכות לבחירת החיסכון הפנסיוני, בעוד ששלילתה, כמוה כ"החזקת העובדים כלקוחות שבויים". הזכות האמורה נועדה לאפשר לעובד להתמקח על דמי הניהול ובכך להגיע לחיסכון פנסיוני מרבי, תוך התאמת המוצר הפנסיוני הטוב ביותר לצרכיו. לעומת זאת, שלילת זכות הבחירה, לרבות מניעת הטבת דמי הניהול שהשיג העובד, היא בגדר פגיעה חמורה בו בהיותה פוגעת בקצבת הזקנה שלו. בנוסף לכך, האופן שבו פעלה המערערת עשויה להוביל להשלכות רוחביות נוספות, לרבות פגיעה בתחרות בין הגופים המוסדיים בשוק החיסכון הפנסיוני.
13.מהטעמים האמורים, דחתה הממונה את בקשת המערערת לכך שלמצער, יומר העיצום הכספי בהתחייבות להימנע מהפרה חוזרת בהתאם להוראת סעיף 92א2 בחוק הפיקוח על הביטוח או בהמרתו בהטלת עיצום על תנאי.
באשר לסכום העיצום הכספי וכמפורט בהחלטת הממונה, נשקלו אמות המידה והשיקולים המאפשרים את הפחתת סכום העיצום הכספי מהסכום המרבי הקבוע, כפי שנקבעו בתוספת החמישית של חוק הפיקוח על הביטוח (להלן – התוספת החמישית). על-פי שיקולים אלו, הופחת סך 337,500 ₪ מהסכום המרבי (1,250,000 ₪) מהנימוקים הבאים: בהתאם לפרט 1 בתוספת החמישית, המאפשר הפחתה של עד 40% מהסכום המרבי, הופחת שיעור של 20% בלבד וזאת מאחר שמדובר בהפרה ראשונה. הטעם לכך שלא הופחת מלוא השיעור שניתן להפחית, נעוץ בכך שהעיצום הכספי המוטל מבוסס על תלונת עובד, בעוד שמטבע הדברים רק עובדים מעטים מסכימים להתלונן; בהתאם לפרט 3 בתוספת החמישית, הופחת שיעור של 10% מהסכום המרבי, לאחר שהתקבלה טענת המערערת כי נקטה פעולות למניעת הישנות ההפרה. זאת בכך שהתקשרה עם מתפעל שיעביר תשלומים לחיסכון פנסיוני מבלי שהעובדים נדרשים לשלם עמלת תיווך, אלא המערערת היא המשלמת זאת.
ב.עיקרי טענות הצדדים
עיקרי טענות המערערת
14.תמצית טענת המערערת היא, כי בנסיבות המקרה הנדון, לא הייתה מצדה כל התניה בעניין העברת כספי העובד מקופת הגמל הקודמת, אשר בה הופקדו כספי החיסכון שלו, אל מיטב-דש. לטענתה, מעולם לא הציבה בפני העובד כל תנאי, שעל-פיו כספי החיסכון הסוציאלי שלו יופקדו עבורו רק אם ההפקדה תהיה אל קופת גמל מסוימת. לפיכך טענה, כי משלא הוצב כל תנאי מעין זה, ממילא שלא הפרה את הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל.
על-פי טענת המערערת, אף בחינה מדוקדקת של החלטת הממונה, מעלה כי אין בה כל קביעה כי המערערת אמנם הציבה תנאי כלשהו בפני העובד בעניין העברת כספי החיסכון שלו מקופת גמל אחת אל השנייה. לטענתה, נימוקי החלטת הממונה אינם מבססים הפרה של הוראת סעיף 20(א) ואינם נוגעים להוראותיה. כך למשל, הקביעה כי המערערת התנתה את העברת כספי החיסכון מקופת גמל אחת אל השנייה בהיערכות תפעולית, אינה יכולה לשמש נימוק לביסוס הפרת הוראת סעיף 20(א), שכן, זהו פירוש מאולץ למילה "תנאי". לטענתה, "תנאי" הוא אירוע שאף עשוי שלא להתרחש. במקרה הנדון, מעולם לא הוטל ספק בכך שמעבר בין קופות הגמל אומנם יתרחש תוך זמן קצר, לאחר השלמת ההיערכות הדרושה, כפי שאף הובהר לעובד מאז פנייתו הראשונה.
באשר להיערכות שעל-פי טענת המערערת נדרשה לשם יישום בקשת העובד, הוסיפה המערערת, כי רק ביום 1.2.2016 נכנסו לתוקף תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (תשלומים לקופת גמל), התשע"ד-2014 (להלן – תקנות התשלומים לקופת גמל), המחילות כללים תפעוליים על מעסיקים בכל הנוגע להפקדת תשלומים בקופות גמל. בין השאר, נקבעו בתקנות אלו הוראות בדבר אופן ההפקדה, חובת דיווח באופן מקוון וכדומה. לפיכך טענה המערערת, כי גם לנוכח הוראות אלו ניתן ללמוד, כי השינוי בהעברת כספי חיסכון מקופת גמל אחת אל השנייה כרוכה בפעולות המחייבות היערכות, אשר עתה הן אף מעוגנות בתקנות שזה מקרוב נכנסו לתוקף.
15.עוד טענה המערערת, כי בכל מקרה, אפילו יראו בהתנהלותה משום הצבת תנאי להעברת כספי החיסכון, הרי שאין זה בגדר התנאי שאליו מכוונת הוראת סעיף 20(א), מאחר שאין בו משום תנאי שעניינו בזהות קופת הגמל שאליה יועברו כספי החיסכון של העובד. בדומה, אף הנימוק המובא בהחלטת הממונה, כי לנוכח חקיקת החוק בשנת 2005, עמד לרשות המערערת די זמן להיערך לפעול על-פיו, אינו תומך בקביעה כי המערערת לכאורה, הציבה תנאי להעברת כספי החיסכון מקופת גמל אחת אל השנייה. לכל היותר ניתן לומר, כי המערערת עיכבה שלא בצדק את העברת הכספים, אך אין לומר כי היה בכך משום התנאה על העברתם. מכל מקום הוסיפה המערערת, כי לטענתה, מאחר שלראשונה נדרשה להעביר כספי חיסכון מקופת גמל אחת לאחרת רק בשנת 2015, ממילא שאפילו הייתה נערכת להעברה עוד בשנת 2005, יש להניח שאותה היערכות לא הייתה עוד אקטואלית כעבור כעשור. בהקשר זה הוסיפה המערערת וטענה, כי מניתוח החלטת הממונה עולה שנימוקיה מייחסים למערערת השתהות במילוי בקשת העובד, אך אין בהם כדי לבסס את המסקנה כי הוצב לו תנאי לשם העברת כספי החיסכון שלו מקופת גמל אחת אל אחרת.
16.בנוסף לאמור, הלינה המערערת על קביעת הממונה בהחלטתה, כי המערערת הטעתה את העובד בכך שנאמר לו כי האחריות לבקרת הכספים, אשר קודם לכן הוטלה על מנהל ההסדר, עוברת אל העובד. על-פי טענת המערערת, אפילו אמנם מדובר בהטעיה, אשר אותה הכחישה, הרי שאין מדובר בהתניה ובוודאי שלא בזו האסורה על-פי הוראת סעיף 20(א). מכל מקום, לטענת המערערת, אף אין מדובר באמירה מטעה, מאחר שלא ניתן לחלוק על כך שאם מנהל ההסדר אינו מעורב עוד ואינו נדרש עוד לעקוב אחר כספי החיסכון, הרי שהאחריות לנעשה בהם עוברת אל שכמי העובד עצמו. עוד הוסיפה המערערת, שבכל מקרה, אין מקום לבסס נימוקים להטלת עיצום בשל הפרת הוראת סעיף 20(א) על הערה כזו או אחרת שכתב עובד שלה בהתכתבות דוא"ל, אשר אינה בהכרח מחייבת.
המערערת טענה עוד, כי אמירות בהחלטת הממונה, שלפיהן הפסד של עמלות שמקבל הסוכן עלול להוביל לניסיון מצדו לסכל מעבר בין קופות גמל, אינו אלא בגדר השערה. מכל מקום, אין בכך כדי לבסס את הקביעה כי המערערת התנתה על העברת כספי החיסכון של העובד מקופת הגמל הקודמת אל זו שבחר. בנוסף הרחיבה המערערת בטענותיה, כי אין להסיק דבר מהתנהלותם של העובדים שנכללו ברשימה שמסרה, אשר ביקשו אף הם להעביר את כספי החיסכון שלהם אל מיטב-דש, אך חזרו בהם. שכן לא מן הנמנע שכנהוג בתחום עסקי זה, גורמים מטעם קופת הגמל שביקשו לעזוב פנו אליהם והציעו להם הטבות אשר הובילו לשינוי דעתם.
17.גם בעניין הנזק אשר נטען, כי לכאורה, נגרם לעובד, טענה המערערת, כי לא רק שנזקו שולי (לטענתה כאמור, כ-59 ₪), אלא שבכל מקרה, אין בכך כדי לבסס את הקביעה שהוצב תנאי על העברת כספי החיסכון שלו בין קופות הגמל. לכל היותר ניתן לומר כי מדובר בנזק שנגרם, אם נגרם, בשל עיכוב בהעברת הכספים בין קופות הגמל או בשל התרשלות מצד המערערת, אך לא בשל התניה כלשהי, אשר לטענת המערערת, לא הייתה.
18.לנוכח כל הטעמים האמורים טענה המערערת, כי החלטת הממונה שגויה, באשר אינה מבוססת על התשתית העובדתית אשר הונחה לפניה. נימוקי החלטתה, כך על-פי טענת המערערת, לכל היותר יכולים לבסס קביעה כי המערערת התרשלה בטיפולה בבקשת העובד או כי השתהתה במילוי בקשתו. אך אין בנימוקי החלטת הממונה כדי לבסס את קביעתה כי המערערת הציבה לעובד תנאי מהסוג הקבוע בסעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, לשם העברת כספי החיסכון שלו מקופת גמל אחת אל השנייה.
על-פי טענת המערערת, החלטת הממונה ניתנה מטעמים זרים ובכללם, כדי להזהיר גורמים אחרים לבל יפרו את הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, בבחינת "למען יראו וייראו". לטענתה, מדובר אפוא, בהחלטה אשר אינה סבירה ואף אינה מידתית וזאת לנוכח חוסר האיזון בין המטרה לבין האמצעי אשר נועד להשגתה. המערערת טענה, כי אפילו אמנם הפרה את הוראת סעיף 20(א), כי אז לנוכח הנסיבות שעליהן עמדה כאמור, ניתן היה לנקוט אמצעי שפגיעתו במערערת פחותה. זאת בין השאר, בדרך של הטלת עיצום כספי מותנה או בדרך של הטלת התחייבות על המערערת שעל-פיה תתחייב להימנע מהפרות דומות בעתיד.
19.המערערת טענה עוד, כי יש בהחלטה על הטלת העיצום הכספי משום חשש כי מדובר באכיפה בררנית אסורה.
בנוסף לכך העלתה המערערת שורה של טענות שעניינן בכך שעל-פי טענתה, לא קוימו כל הוראות החוק בדבר עריכת השימוע והמצאת מידע מתאים למערערת בטרם קיומו. כך בין השאר, בכך שעל-פי הנטען, הממונה לא העמידה לרשות המערערת את מלוא פרקי הזמן הקבועים בחוק לשם הגשת תגובתה להודעה בדבר כוונה להטיל עליה עיצום כספי. בדומה, אף לא סיפקה למערערת את מלוא המידע שביקשה לקבל. המערערת טענה אפוא, כי די בפגמים אלו, אשר אותם פירטה בהרחבה, כדי להצדיק את ביטול העיצום הכספי שהוטל עליה בהחלטת הממונה.
20.לבסוף ולחלופין טענה המערערת, כי אף אם ייקבע שאין מקום לשנות מהחלטת הממונה להטיל עליה עיצום כספי, הרי שיש להתערב בסכום העיצום הכספי שנקבע ולהפחיתו. בהתאם להוראת סעיף 92טז בחוק הפיקוח על הביטוח, מוסמך הממונה להפחית מסכום העיצום המרבי בהתקיים אמות המידה והשיקולים המנויים בתוספת החמישית. המערערת טענה, כי במקרה הנדון יש הצדקה להפחתת סכום העיצום הכספי שהוטל בשיעורים הבאים ובהתאם להוראות הבאות הקבועות בתוספת החמישית: היות ההפרה הפרה ראשונה מצדיקה הפחתת שיעור של עד 40% (פרט 1 בתוספת החמישית); ננקטו פעולות למניעת הישנות ההפרה ולכן יש הצדקה להפחתת שיעור של עד 10% (שם, פרט 3); לכל היותר מדובר בכשל נקודתי ולכן ישנה הצדקה להפחתה בשיעור של עד 25% (שם, פרט 5); העובדות המבססות את ההפרה, ככל שהייתה, בטלות בשישים ביחס להשלכות האפשריות ולנזקים שעשויים היו להיגרם אילו לא הסדירה המערערת את יישום הוראות חוק הפיקוח על קופות גמל. לפיכך יש הצדקה להפחתה בשיעור של עד 30% (שם, פרט 7).
עיקרי טענות המשיבה
21.המשיבה טענה כי אין מקום להתערבות בהחלטת הממונה מכל הנימוקים אשר הובאו בהחלטתה לביסוס מסקנתה. לטענת המשיבה, יש לדחות את טענות המערערת אשר לפיהן אופן התנהלותה בכל הקשור בבקשת העובד לא הייתה בגדר התניה כמשמעותה בהוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל. שכן לטענת המשיבה, על-פי הוראת החוק "עובד רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל". לפיכך, אי העברת כספי החיסכון של העובד מקופת גמל אחת אל האחרת, מיד לאחר ביקש, משמעה היא התניה בפועל על זכותו של העובד להחליט ולבחור היכן יופקדו כספי החיסכון שלו. על-פי טענת המשיבה, ניסיון להפריד בין התניה לבין סירוב באופן שכדי להיכלל בגדרו של סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, נדרש המעסיק להצהיר על מדיניות של התניה, סותר את תכליתה של הוראת חוק זו.
עוד טענה המשיבה, כי יש לדחות את טענת המערערת, כאילו החלטת המשיבה אינה סבירה מהטעם שלא דובר בהפרה חמורה של הוראת סעיף 20. לטענתה, הגבלות על מעבר כספי החיסכון בין קופות הגמל פוגעות בעובד, אשר ביקש להתאים את מוצר החיסכון הפנסיוני לצרכיו באופן שיניב עבורו את מרב התועלת. זאת ועוד, כל הצבת הגבלה על מעבר בין קופות גמל, כפי שלטענת המשיבה נהגה המערערת, פוגעת בפיתוח השוק התחרותי בענף החיסכון הפנסיוני לטובת כלל החוסכים.
22.המשיבה ביקשה לשוב ולדחות את כל טענות המערערת אשר לפיהן העיכוב בהעברת כספי העובד בין הקופות נבע מהצורך בהיערכות תפעולית. לטענתה וכאמור בהחלטת הממונה, לרשות המערערת עמד די זמן לשם היערכות זו, לנוכח העובדה שחוק הפיקוח על קופות גמל נחקק עוד בשנת 2005. עוד טענה המשיבה, כי המערערת אף אינה יכולה להיבנות מהוראות תקנות התשלומים לקופת גמל, אשר כאמור, נכנסו לתוקף רק לאחרונה. שכן לטענתה, כל מטרתן הייתה הסדרת אופן הדיווח והתשלומים באמצעים דיגיטליים. מכל מקום, אף הצורך בהיערכות מתאימה אינה יכולה להצדיק אי היענות לבקשת עובד שכספי החיסכון שלו יופקדו בקופת הגמל שבחר. לטענת המשיבה, המערערת אף לא הסבירה מה הייתה ההיערכות שנדרשה כדי למלא אחר בקשת העובד ואף לא הבהירה מדוע חל עיכוב במילוי בקשתו.
23.באשר לנזק אשר נטען כי נגרם לעובד בשל העיכוב בהיענות לבקשתו, טענה המשיבה, כי אמנם הפרת הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל אינה תלויה בהוכחת נזק. עם זה, לטענתה, בניגוד לטענת המערערת, נזקו של העובד היה גבוה מזה שלו טענה המערערת. זאת משורה של טעמים שעליהם עמדה המשיבה בהרחבה ובהם בין השאר, היעדר כיסוי ביטוחי בתקופת הביניים ועוד כיוצא בזה. מטעם זה טענה המשיבה, כי אף אין לקבל את טענת המערערת כי לא היה יסוד לחשש של העובד כי יינזק לנוכח העיכוב בהעברת כספי החיסכון שלו מקופת הגמל שבה הופקדו אל מיטב-דש.
24.המשיבה אף חלקה על טענת המערערת כי הטלת העיצום הכספי בסכום שנקבע נועדה לשם העברת מסר למעסיקים אחרים. כן טענה, כי אין יסוד לטענות המערערת בכל הנוגע לפרסום ההחלטה על הטלת העיצום הכספי על המערערת ומכל מקום, הממונה אף מוסמכת לפרסם את החלטותיה.
25.המשיבה ביקשה לדחות את כל טענות המערערת בדבר פגמים אשר על-פי טענתה נפלו במהלך הליך השימוע, לרבות בכל הקשור בפרקי הזמן שהוקצבו למשיבה למסירת עמדתה. לטענתה, המערערת כלל לא פנתה בבקשה לקבל ארכה למתן תשובתה, בעוד שאילו הייתה פונה, יש להניח שהייתה נענית בחיוב.
עוד הוסיפה המשיבה, כי במהלך השימוע התברר כי לכאורה, המקרה של העובד הנדון לא היה מקרה יחיד, וכי נמצאו תקלות נוספות בהיענות לבקשות עובדים להעביר את כספי חיסכון שלהם מקופות גמל אחרות אל מיטב-דש.
26.לבסוף טענה המשיבה, כי טענת המערערת בדבר אכיפה בררנית לא נסמכה על דבר. כן טענה, כי מן הטעמים שפורטו בהחלטת הממונה לא היה מקום להסתפק בעיצום כספי מותנה או בהטלת התחייבות להימנע מהפרה חוזרת, וכי אף לא היה מקום להפחית עוד מסכום העיצום הכספי שהוטל.
כן הטעימה המשיבה, כי בכל מקרה, אמות המידה להתערבותו של בית המשפט בהליך הערעור הנדון הן אמות המידה המאפשרות התערבות של בית משפט בעת בחינת החלטה מנהלית. בהליך מעין זה, אין בית המשפט בוחן את הראיות ואת מהימנותן ואף אינו מחליף את שיקול דעת הממונה בשיקול דעתו, אלא בוחן רק את סבירות החלטתה, את מידתיותה, ואם לא נפל בה פגם אשר על-פי דיני המשפט המנהלי מאפשר התערבות בהחלטה.
ג.דיון והכרעה
השאלות הטעונות בירור והכרעה
27.העיצום הכספי (בסך 787,500 ₪) אשר הוטל על המערערת בהחלטת הממונה מכוח סעיף 43(ב) בחוק הפיקוח על קופות גמל, הוטל כאמור, לנוכח קביעת הממונה בהחלטתה, כי המערערת הפרה את הוראת סעיף 20(א) בחוק זה. הוראת סעיף 20(א), קובעת כאמור, את העיקרון שעל-פיו עובד רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל לשם הפקדת כספי החיסכון שלו, לרבות אלו שמפקיד עבורו מעסיקו. על-פי הוראה זו, נאסר על מעסיקו של העובד להתנות את תשלום הכספים לקופת הגמל ואת שיעור ההפקדה, בכך שיופקדו בקופה מסוימת או בקופה מסוג מסוים וזאת אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם.
כך קובעת הוראת סעיף 20(א) (שהובאה במלואה בפתח הדברים):
"עובד הזכאי להצטרף כעמית לקופת גמל ... רשאי לבחור, בכל עת, כל קופת גמל ... לצורך הפקדת תשלומיו ותשלומי מעבידו ... ומעבידו של עובד כאמור לא יתנה את תשלום הכספים לקופת הגמל בעד עובדו ואת שיעור ההפקדה בעדו בכך שיופקדו בקופה מסוימת, מסוג מסוים של קופות או בקופה שיבחר העובד מתוך רשימה מסוימת של קופות, והכל אף אם נקבע אחרת בדין או בהסכם".
28.הנה כי כן, תמציתה של הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל היא קביעת זכותו של העובד לבחור בכל עת את קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו, ואילו על מעסיקו נאסר להתנות את תשלום הכספים אל קופת גמל מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימת קופות מסוימת.
על-פי הוראת העונשין הקבועה בסעיף 49(א)(7) בחוק זה, הנסיבות אשר הן בגדר עבירה ואשר בהתאם להוראת סעיף 43(ב) מצדיקות הטלת עיצום כספי, הן אם נמצא כי אותו אדם, לרבות תאגיד, "התנה תשלום כספים לקופת גמל בעד עובד, בניגוד להוראות סעיף 20".
מכאן אפוא, שהשאלה העומדת להכרעה היא, אם בהתאם לעובדות שעל יסודן ניתנה החלטת הממונה, יש לומר כי המערערת אמנם התנתה את תשלום כספי העובד לקופת הגמל שבחר בניגוד להוראת סעיף 20(א).
הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל
29.הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל נועדה כאמור, לעגן את זכותו של כל עובד לבחור את קופת הגמל אשר אליה יבקש להצטרף ובה יופקדו חסכונותיו. ביסודה של תכלית זו עומד הרצון למנוע מצב שבו שיקולים זרים של המעסיק בבחירת קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו של העובד, יפגעו בטובת העובד או למצער, לא בהכרח יקדמו את תועלתו.
הוראה זו נחקקה על רקע רפורמות בשוק ההון, אשר עוגנו בחקיקה ובין השאר בחוק הנדון, וזאת מתוך רצון "להביא לביסוס מבנה תחרותי בשוק ההון בישראל ולשיפור יעילותו ודרכי פעולתו, וזאת במיוחד באמצעות צמצום הריכוזיות ומזעור ניגודי העניינים אצל הגופים הפועלים בשוק ההון ובאופן מיוחד, במערכת הבנקאית, ובאמצעות הרחבת הפיקוח והבקרה עליהם ועל אלה השולטים ומחזיקים בהם" (מתוך המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005 (הצעות חוק הממשלה 175, עמ' 687, בעמ' 779, ט"ז באייר התשס"ה, 25.5.2005)).
30.בפסק-דין של בית המשפט העליון שניתן בימים אלו (ביום שבו התקיים הדיון בערעור הנדון) בעניין בג"ץ 3430/16 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון, משרד האוצר (30.6.2016) (להלן – עניין התאחדות חברות הביטוח), נדרש בית המשפט העליון להוראת סעיף 20 בחוק הפיקוח על הביטוח ובכלל זה להוראת סעיף 20(א). הדיון בהוראות אלו היה במסגרת עתירה שעסקה ברפורמה בתחום החיסכון הפנסיוני שהוכרזה מכוח סעיף 20 במסגרת חוזר "הוראות לעניין בחירת קופת גמל" מיום 13.3.2016 ומסמך נלווה שעניינו "הליך קביעת קרנות ברירת מחדל נבחרות" מיום 10.4.2016, שאת שניהם הוציאה הממונה. עיקרה של הרפורמה (אשר נכנסה לתוקף בימים אלו ממש, ביום 1.7.2016), עוסקת באופן הטיפול בענייני הגמל של אותם עובדים אשר לא בחרו קופת גמל. עתירה זו אינה נוגעת לענייננו, אולם יש בקביעות שנקבעו בה כדי להשליך מעט על ענייננו.
בעניין הוראת סעיף 20(א) אמר בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין), את הדברים הבאים (עניין התאחדות חברות הביטוח, פסקה יז):
"... סעיף 20(א) קובע את הכלל הבסיסי, לפיו לעובד נתונה האפשרות לבחור לאיזו קופת גמל להצטרף. כמתואר בדברי ההסבר לחוק, תכלית הסעיף להגן על העובד ולהתמודד עם החשש, שמא אינטרסים שונים של המעסיק יובילו אותו לבחירת קופת גמל מסוימת באופן אשר אינו מיטיב עם העובד (הצעת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005, הצעות חוק הממשלה 175, 687, בעמ' 779 (תשס"ה) (להלן הצעת החוק))".
תכליתה של הוראת סעיף 20(א) היא אפוא, כאמור, לאפשר לעובד לבחור את קופת הגמל אשר אליה יבקש להצטרף, מבלי שמעסיקו יגביל אותו בבחירתו. ביסודה של תכלית זו עומד הרצון למנוע מצב שבו שיקולים זרים של המעסיק בבחירת קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו של העובד, יפגעו בטובתו של העובד או לא בהכרח יקדמו את תועלתו. לשם הגשמת תכלית זו גם נקבעה הזכות של העובד לבחור את קופת הגמל וגם נקבע איסור על המעסיק להגביל את בחירת העובד. האיסור שנקבע לגבי המעסיק הוגדר בבהירות, בכך שנקבע כי נאסר על המעסיק להתנות את הבחירה של העובד כך שתוגבל לבחירת קופת גמל מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימה מוגדרת.
מהותה של התניה זו ופרשנותו של הצירוף "לא יתנה" בסעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל בהקשר הנדון, הוא העומד במוקד הדיון בערעור זה.
פרשנות הוראת סעיף 20(א) – לשונה ותכליתה
לשון הוראת סעיף 20(א)
31.נקודת המוצא בפרשנות הוראת חוק, היא לשון החוק, בעוד שאם לשון החוק מאפשרת מספר אפשרויות לפרשנותה, כי אז יש להעדיף את זו אשר מתיישבת עם תכלית החוק.
"כלל יסוד בתורת הפרשנות הוא כי בראש ובראשונה יש לתת לדבר החוק את המשמעות המתבקשת מהלשון שנקט המחוקק. '...נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית היא לשון החוק. היא קובעת את המסגרת אשר בתוכה תפעל התכלית החקיקתית' (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה ..., בעמ' 97). קביעת המשמעות הלשונית של החוק פירושה גם קביעת היקף המשמעויות שלשון החוק סובלת תוך בחירת האפשרות המתאימה, הנותנת את המשמעות המשפטית לחוק. ממיתחם האפשרויות כאמור תיבחר המשמעות המגשימה בדרך הנכונה ביותר את תכלית החוק (ברק שם, בעמ' 98; ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, בעמ' 72; בג"ץ 428/86 ברזילי נ' מדינת ישראל, בעמ' 591; ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, בעמ' 715; בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, בעמ' 766-763). הפרשנות המילולית והתכליתית משתלבות אפוא למעשה שיפוטי אחד. הלשון מקרינה על התכלית, והתכלית מקרינה על הלשון, ויחדיו, כשהן שלובות זרוע, הן מובילות אותנו אל כוונתו האמיתית של החוק" (רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, משגב נ' יוסף סועאד, פ"ד נט(3) 652 (30.12.2004), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 7).
32.נפתח אפוא, בלשון החוק, שהיא כאמור "נקודת המוצא לכל בחינה פרשנית". לשון החוק קובעת, כי המעסיק "לא יתנה את תשלום הכספים לקופת הגמל בעד עובדו ואת שיעור ההפקדה בעדו בכך שיופקדו בקופה מסוימת, מסוג מסוים ... או בקופה ... מתוך רשימה מסוימת".
על-פי הבנתנו, דיבר החוק בלשון בני אדם. פשוטו של מקרא הוא משמעו. על-כן, אין צורך להפליג אל מחוזות הדרש, הרמז או הסוד. החוק אומר בעברית פשוטה, כי אסור למעסיק להציב לעובד תנאי אשר על-פיו זכותו של העובד על-פי החוק "לבחור, בכל עת, קופת גמל" מוגבלת לקופה מסוימת. המשמעות של הצבת תנאי, אף היא פשוטה. המשמעות של תנאי, היא דבר אשר רק בהתקיימו ניתן יהיה לפעול באופן מסוים. בהקשר הנדון משמעו, כי התנאי אשר נאסר על המעסיק להציב לעובד עניינו בקביעת זהות קופת הגמל שתיבחר. רוצה לומר, כי נאסר על המעסיק לקבוע לעובד כי בחירת קופת הגמל שבחר תמומש, רק אם יבחר בקופת גמל מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימה מסוימת. זו לשון החוק וזו משמעותה הפשוטה.
לכן, לצורך הדוגמה בלבד, אפילו היה המעסיק מציב תנאי אשר על-פיו העובד יוכל לבחור את קופת הגמל ובלבד שיעבוד בימים מסוימים או בתפקיד מסוים, לכאורה, לא ניתן היה לומר שהמעסיק הפר את הוראת סעיף 20(א) בכך התנה את תשלום הכספים בפעולה מסוימת. שכן, הוראת סעיף 20(א) אינה קובעת כי המעסיק "לא יתנה את תשלום הכספים בכל דבר שהוא". הוראת סעיף זה קובעת ומגדירה באופן חד וברור את התנאי שאסור למעסיק להציב לעובד. כך שרק אם הוצב לעובד התנאי הקבוע בהוראת סעיף 20(א) – הוא התנאי המגביל את בחירת העובד לקופת גמל מסוימת או מסוג מסוים – כי אז הופרה הוראת סעיף 20(א). כך על-פי לשונה של הוראת חוק זו.
תכליתה של הוראת סעיף 20(א)
33.נעיר כי הגם שישנן הוראות חוק נוספות דומות לזו הקבועה בסעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, שאף הן אוסרות הצבת תנאים דומים, לא מצאנו פסיקה אשר נדרשה לפרשנות הוראותיהן (ראו למשל: סעיף 4(ד)(2) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, שעניינו "חברות בקופת חולים", הקובע כי "מעביד לא יתנה עבודה בתנאי כלשהו הקשור להשתייכות לקופת חולים מסוימת ולא יחייב עובד להירשם בקופת חולים מסוימת"). אולם דומה, כי ניתן ללמוד על הפרשנות הנכונה של הוראת סעיף 20(א) מלשונה כאמור ואף מתכליתה ומהוראותיו הנוספות של סעיף 20 בחוק זה. לאלו נפנה עתה.
על תכליתה של הוראת סעיף 20(א) עמדנו קודם לכן. כאמור, "תכלית הסעיף להגן על העובד ולהתמודד עם החשש, שמא אינטרסים שונים של המעסיק יובילו אותו לבחירת קופת גמל מסוימת באופן אשר אינו מיטיב עם העובד" (התאחדות חברות הביטוח, פסקה יז). אחרי הוראה זו באה הוראת סעיף 20(ב) אשר לכאורה, פוגמת מעט בהגשמת תכליתה של הוראת סעיף 20(א) (נעיר כי בין שני סעיפים אלו נוספו בשנה האחרונה, שנת 2016, סעיפים (א1) עד (א3), אשר אינם נוגעים לענייננו). הוראת סעיף 20(ב) קובעת הסדר לגבי מצב שבו העובד לא בחר קופת גמל, למרות שיכול היה לבחור. במצב זה, נקבע בסעיף 20(ב), כי המעסיק יבחר קופת גמל עבור העובד. לעניין הוראה זו קבע בית המשפט את הדברים הבאים (התאחדות חברות הביטוח, פסקה יח):
"סעיף 20(ב) משנה במעט מרציונל זה; סעיף זה מאפשר למעסיק לבחור קופת גמל מסוימת כברירת מחדל במקרה שהעובד לא בחר כזו לעצמו, וזו הקופה שבה יופקדו כספי העובד. מדובר בסעיף שיורי, אשר נועד ליתן מענה למצב שבו העובד נמנע מבחירת קופת גמל, ואילו על המעסיק להפקיד את כספי הפנסיה כנדרש בדין".
אולם, כפי שעמד על כך בית המשפט (שם), "מעצם העובדה שהמעסיק הוא הבוחר את קופת הגמל כברירת מחדל, מתעורר שוב החשש שביקש סעיף 20(א) למנוע; דהיינו, כי המעסיק יבחר קופת גמל מסוימת מטעמיו שלו, ולאו דווקא באופן המיטיב עם העובד. כך עלול המעסיק לנטות לעבר העדפתו של גוף מוסדי שעמו הוא מתקשר לצרכי הביטוח הנוספים שלו (רכב, רכוש וכיוצא בזאת); וחמור מכך, והדברים נאמרים מבלי לפגוע בפלוני או אלמוני, יחידים או ציבור, ישנו חשש כי המעסיק יבכר קופת גמל אשר מיטיבה עמו במחירי הביטוח בהם הוא מחויב כלפי העובד, על חשבון תעריף מופרז הנגבה מהעובד החוסך ... לשון אחר, עולה במקרים כאלה ואחרים חשש ניכר כי העובד מסבסד את המעסיק".
קושי זה הוא בדיוק המצב שהוסדר בחוזר שהוציאה הממונה, אשר נדון בעניין התאחדות חברות הביטוח, אשר אינו מענייננו. אולם מה שכן מענייננו, הוא העובדה שהוראות החוק הנדונות לא נועדו, אלא לתכלית אחת, שהיא למנוע מצב שבו המעסיק יכתיב לעובד את קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו. גם במקום שבו רשאי המעסיק לבחור עבור העובד את קופת הגמל, בנסיבות הקבועות בהוראת סעיף 20(ב), נקבעו הוראות אשר נועדו למנוע מצב שבו הבחירה תשרת תועלת של המעסיק ותבכר אותה על פני זו של העובד.
34.תכליתה של הוראת סעיף 20(א) היא אם כן, לאסור על המעסיק להציב תנאי אשר משמעותו ותוצאתו יובילו לכך שתוגבל זכותו של העובד לבחור בעצמו את קופת הגמל, באופן שעשוי להטיב עם המעסיק, אפילו לא הטיב עם המעסיק בפועל. לכן, גם במקום שבו הורשה המעסיק לבחור את קופת הגמל עבור עובד שלא מימש את זכותו לבחור קופת גמל (על-פי הוראת סעיף 20(ב)), כי אז נקבעו הוראות שאותן קבעה הממונה מכוח סמכותה על-פי הוראת סעיף 20(ג), אשר נועדו לשתי מטרות, גם הבטחת טובתו של העובד וגם הבטחה שבכל מקרה, קופת הגמל שבה יופקדו כספי העובד לא תיבחר באופן שעשוי לקדם את תועלתו של המעסיק.
מכל אלו עולה אפוא, המסקנה שכל תכליתו של איסור ההתנאה הקבוע בסעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל היא, למנוע מצב אשר בו יוגבל חופש הבחירה אשר עוגן בהוראה זו בדרך של הצבת תנאי אשר יוביל לכך שהעובד ייאלץ לבחור דווקא בקופת גמל מסוימת או מסוג מסוים. תכלית הוראת הסעיף היא לשלול מצב שבו ישנה התערבות – או התנאה – מצד המעסיק, אשר מובילה לכך שהעובד מוגבל בבחירת קופת הגמל. מאחר שזו תכלית ההוראה, נקבע כי גם במקום שבו על המעסיק לבחור עבור העובד את קופת הגמל, על-פי הוראת סעיף 20(ב), אזי הוא, המעסיק, מוגבל בבחירה בהתאם להוראות שקבעה הממונה (על-פי סמכותה מכוח הוראת סעיף 20(ג)).
35.על-פי תכליתה של הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל, המתיישבת כמובא לעיל גם עם לשונה, ישנו רק סוג אחד של תנאי אשר נאסר על המעסיק להציב לעובד המבקש לממש את זכותו לבחור את קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו. ההתנאה היחידה אשר נאסרה על המעסיק היא בכל הנוגע לבחירת קופת הגמל שיבחר העובד, התנאה אשר כתוצאה ממנה תימַנַע מהעובד האפשרות לממש את זכותו לבחור בעצמו את זהות קופת הגמל אשר בה יופקדו חסכונותיו. על המעסיק נאסר אפוא, להציב תנאי אשר על-פיו כספי החיסכון של העובד יופקדו בקופת גמל, רק אם יבחר בקופת גמל מסוימת, בסוג מסוים של קופה או בקופה מתוך רשימה מסוימת של קופות. כל תנאי אחר, אם בכלל הותנה, אינו בגדר התנאי אשר החוק אסר על הצבתו מצד המעסיק.
פרשנות הוראת סעיף 20(א) לנוכח ההשלכה הפלילית שלה
36.אכן, התנאה והגבלה עשויה להיות ישירה, אם למשל, המעסיק מודיע לעובד כי יפריש את כספי החיסכון שלו רק לקופה מסוימת. אך ההגבלה וההתנאה גם עשויה להיות עקיפה, אם למשל, המעסיק יערים קשיים על העברת כספי החיסכון במצב שבו עובד בוחר בקופת גמל מסוימת. אולם במצב שבו ההתנאה היא עקיפה, יש להראות למצער, כי אמנם ישנו קשר ישיר בין ההתנאה, ההגבלה או הקושי אשר לכאורה, הערים המעסיק, לבין בחירת העובד. בלא הוכחת הקשר בין השניים והמִתְאָם ביניהם, לא ניתן יהיה לומר כי מדובר בהתנאה. שאם לא כן, כי אז נִמָצֵא מותחים את לשון החוק אל מעבר לפירוש שלשון החוק יכולה לסבול.
כך בכל פרשנות חוק. כך על אחת כמה וכמה במקום שבו הוראת החוק שמבקשים לפרש היא הוראה הקובעת הסדר עונשי.
37.בענייננו, הוראת החוק אשר על יסודה נקבעת סמכות הממונה להטיל עיצום כספי היא הוראת עונשין. כאמור בפתח הדברים, הוראת סעיף 43 בחוק הפיקוח על קופות גמל, המסמיכה את הממונה להטיל עיצום כספי, נשענת כולה על הוראת סעיף 49 בחוק זה, שהיא הוראת "עונשין".
הוראת סעיף 43(ב) קובעת לאמור: "הפר אדם הוראה מהוראות לפי חוק זה החלה לגביו שקבועה בשלה עבירה לפי סעיף 49, רשאי הממונה להטיל עליו עיצום כספי ...". הוראת סעיף 49(א), שהיא כאמור, הוראת "עונשין", קובעת כי "מי שעשה אחד מאלה, דינו – מאסר שנה או הקנס הבסיסי". החלופה הנוגעת לענייננו קבועה בסעיף משנה (7), אשר כך קובע ומגדיר את העבירה ואת יסודותיה: "התנה תשלום כספים לקופת גמל בעד עובד, בניגוד להוראת סעיף 20".
38.מכיוון שעניין לנו בהוראה עונשית, הקובעת עבירה פלילית, הרי שלעניין פרשנותה חלה הוראת סעיף 34כג בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), שכותרתה "כלליות החלק המקדמי והחלק הכללי", אשר מחילה את הוראות הפרשנות הקבועות בחוק העונשין גם על עבירות אשר נקבעו בחוקים אחרים. הוראה זו קובעת כי "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה".
הוראות חלק זה בחוק העונשין קובעות את הוראת הפרשנות הקבועה בסעיף 34כא, אשר על-פיה "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".
לנוכח הוראה זו, הרי שאפילו אמרנו שהוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל סובלת מספר חלופות פרשנויות, הרי שבמקום שבו תוצאת הפרשנות קובעת אחריות פלילית ונגזרותיה, לרבות עיצום כספי, כי אז שומה עלינו לבכר את אותו "הפירוש המקל ביותר" עם מי שיידרש לשאת באחריות הפלילית ובהשלכותיה.
39.בעניין הנדון וכאמור, הטלת עיצום כספי מכוח הוראת סעיף 43(ב) בחוק הפיקוח על קופות גמל אפשרית רק על מי שלגביו נמצא כי הפר הוראה, באופן שהוא בגדר עבירה פלילית על-פי הוראת סעיף העונשין, סעיף 49, ובענייננו, אם הפר את הוראת סעיף 20 (סעיף 49(א)(7)). מכאן, שאם יש לבחון אם ניתן להטיל את העיצום הכספי על מי שעבר עבירה בכך שהפר את הוראת סעיף 20(א), הרי שיש לבחון זאת תוך מתן "הפירוש המקל ביותר" עם מי שיידרש לשאת בעיצום הכספי. פירוש מקל זה הוא הפירוש אשר כאמור, אף מתיישב עם לשון הוראת סעיף 20(א) ועם תכליתה. על-פי פירוש זה וכאמור, רק אם יימצא כי המעסיק הציב תנאי להפקדת כספי החיסכון של העובד, בכך שיופקדו רק בקופת גמל מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימת מסוימת, כי אז יימצא ש"התנה תשלום כספים לקופת גמל בעד עובד, בניגוד להוראת סעיף 20" (סעיף 49(א)(7)). כל פירוש אחר, אינו אלא מרחיב את הוראת סעיף 20(א) מעבר לאמור בה ומעבר לתכליתה המשתמעת.
הוראת סעיף 20(א) - סיכום
מיום 23.8.1995
תיקון מס' 39
ס"ח תשנ"ד מס' 1481 מיום 23.8.1994 עמ' 357 (ה"ח 2098)
מיום 23.8.1995
תיקון מס' 39
ס"ח תשנ"ד מס' 1481 מיום 23.8.1994 עמ' 357 (ה"ח 2098)
הוספת סעיף 34כב
40.בחינת הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל על-פי כללי הפרשנות שעליהם עמדנו, לרבות בחינת לשונה ותכליתה, גם ללא העדפת הפירוש המקל ביותר עם המערערת, שאמורה לשאת בהשלכה הפלילית של הפרתה, מוביל למסקנה כאמור, כי יש לתת להוראת סעיף 20(א) פרשנות דווקנית. כך על אחת כמה וכמה אם מבקשים לקיים את מצוות כלליו של הדין הפלילי שעליהם עמדנו, המחייבים להעדיף את הפרשנות המקלה אם מי שיידרש לשאת בתוצאות הטלת אחריות פלילית עליו. פרשנות זו היא אפוא וכאמור, כי רק במקום אשר בו יימצא כי המעסיק אמנם הציב בפני העובד תנאי שעניינו בבחירת זהות קופת הגמל, בכך שהגביל את בחירת העובד בקופת הגמל אשר בה יופקדו כספי החיסכון שלו לקופה מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימה מסוימת, כי אז ניתן יהיה לומר שהמעסיק הפר את הוראת סעיף 20(א).
בכל מקרה אחר, לא ניתן יהיה לומר כי המעסיק הפר את הוראת סעיף 20(א) בחוק זה. כך אפילו יימצא כי היה בהתנהלות המעסיק משום עיכוב לא סביר בהעברת כספי החיסכון אל קופת הגמל שבחר העובד, התרשלות, השתהות בלתי מוצדקת או כל מחדל אחר כיוצא בזה מצדו. אם לא ניתן להצביע על כך שהמעסיק אמנם הציב את אחד התנאים הברורים הקבועים בסעיף 20(א), כי אז אפילו לא נהג המעסיק כראוי, לא ניתן יהיה לומר שהפר הוראה זו או כי "התנה תשלום כספים לקופת גמל בעד עובד, בניגוד להוראת סעיף 20" (סעיף 49(א)(7) בחוק הפיקוח על קופות גמל).
מהכלל אל המקרה הנדון
41.כפי שטענה המערערת בצדק רב, אף אם הופכים בהחלטת הממונה והופכים בה, אין בה כל אמירה אשר בכוחה ללמד על כך שהיא מצאה כי המערערת אמנם הציבה בפני העובד תנאי, אשר הגביל את בחירתו לקופת גמל מסוימת, מסוג מסוים או מתוך רשימה מסוימת. חטאה של המערערת היה בכך שעל-פי קביעת הממונה, היא השתהתה מעבר לנדרש בהעברת כספי החיסכון של העובד אל קופת הגמל שבחר, באופן שהוביל לעיכוב של שתי משכורות עד אשר מולאה בקשתו.
איננו נדרשים לשאלה אם אמנם נדרש למערערת מלוא פרק הזמן שחלף עד מילוי בקשת העובד לצורך ההיערכות לפעול כפי שביקש, או שמא ניתן היה לעשות כן בפרק זמן קצר יותר. בכל מקרה, לא היה דבר במעשיה של המערערת אשר ממנו ניתן היה ללמוד כי לכאורה, הציבה לעובד תנאי כלשהו הנוגע לזהות קופת הגמל שבחר, בטרם מילאה אחר מבוקשו להעברת כספי החיסכון שלו מקופת הגמל שאליה הופקדו אל הקופה של מיטב-דש שבה בחר. להפך, אפילו נבקש ללמוד מהתכתבות הדוא"ל שהתנהלה בין העובד לבין מנהל השכר של המערערת, כי אז המסקנה העולה מהתכתבות זו היא, כי כבר מהתשובה הראשונה שקיבל העובד ולאורך כל ההתכתבות שהתנהלה ביניהם, נאמר לו שבקשתו תיענה בהקדם האפשרי מבחינת המערערת.
42.אשר לטענות בדבר עובדים נוספים, ככל שהיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד משני טעמים. ראשית, אין מחלוקת כי אותם מקרים של עובדים נוספים שעלו במהלך השימוע שקיימה הממונה למערערת, לא עמדו ביסוד החלטתה של הממונה. שנית, אף באותם מקרים לא היה אלא כדי ללמד כי המערערת אמנם השתהתה קמעה במילוי בקשתם של מקצת העובדים בכל הנוגע להעברת כספי החיסכון שלהם מקופת גמל אחת לאחרת. אולם כאמור, לא הוצב להם כל תנאי הקשור בזהות קופת הגמל שבחרו.
בדומה, אף בנזק שנגרם לעובד, אם אמנם נגרם, לנוכח העיכוב בהעברת כספי החיסכון שלו כפי שביקש, אין כדי להעלות או להוריד. גם בהחלטת הממונה נאמר כי אין בנזק, ככל שנגרם, כדי להעלות או להוריד לעניין קביעת העיצום הכספי. מכל מקום, בין אם דובר בנזק שהיקפו עשרות שקלים, כטענת המערערת, בין אם היקפו כמה מאות בודדות של שקלים, כטענת המשיבה, חזקה על המערערת שלא תתנגד לפצות את העובד על נזקו, אם יוכיח שאמנם נגרם לו נזק כנטען.
ד.היקף הביקורת השיפוטית על החלטת הממונה
43.משהגענו אל המסקנה האמורה, עולה שאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת הממונה במסגרת ערעור המוגש על החלטתה מכוח הוראת סעיף 92יב(א) בחוק הפיקוח על הביטוח (החל כאמור, אף לגבי ערעור על עיצום כספי שהוטל מכוח חוק הפיקוח על קופות גמל), אשר קובע כי "על דרישת תשלום ניתן לערער לפני בית משפט השלום".
המשיבה טענה כאמור, כי הביקורת שעל בית המשפט להפעיל בעת הכרעה בערעור הנדון, מוגבלת לעילות הביקורת וההתערבות על-פי המשפט המנהלי, בשונה מהביקורת השיפוטית הנוהגת בערעור על החלטה שיפוטית. בהתאם לכך טענה, כי בית המשפט לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הממונה, אלא אך יבחן את החלטתה בהתאם לאמות המידה של המשפט המנהלי. לפיהן, בעת הכרעה בערעור, יוכל בית המשפט להתערב בהחלטת הממונה רק אם ימצא כי אינה סבירה, אינה מידתית או אם נמצא כי נפל בה פגם אשר על-פי כללי המשפט המנהלי מצדיק התערבות.
44.שאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטות הממונה והדין החל במסגרת הפעלת ביקורת זו טרם הוכרעה. עם זה, ניתן ללמוד על היקפה מפסיקה בעניין הוראות חוק דומות, הקובעות הסדרי ערעור לפני בית המשפט על החלטות של רשויות מנהליות.
בע"א 1326/91 הבורסה לניירות ערך נ' מרקוס, פס"ד מו(2) 441 (1992) (להלן – עניין מרקוס), נדונה שאלת היקף הביקורת השיפוטית במסגרת ערעור המוגש אל בית המשפט על החלטות הבורסה לניירות ערך בשיפוט משמעתי. בעבר, השגות על החלטות אלו נדונו במסגרת עתירות לבג"ץ, אך בעקבות תיקון משנת 1988 של חוק ניירות ערך, התשכ"ה-1968, נקבע בסעיף 47 בחוק זה, כי ניתן לערער על החלטה מעין זו לפני בית המשפט המחוזי. במסגרת ערעור כאמור, עלתה שאלת היקף הביקורת השיפוטית וכך נקבע (כבוד השופט א' גולדברג, פסקה 12):
"אכן, וכפי שכבר נרמז, יש שבית המשפט, הדן בערעור על החלטה מינהלית, נותן משקל לעובדה שמדובר בהחלטה מקצועית של מומחים בתחום מומחיותם ... אולם אין צריך לומר, כי מקצועיותו של הגוף המבוקר בערעור, רבה ככל שתהיה, איננה מעניקה לו חסינות מביקורת. בית המשפט יתחשב בשיקול הדעת המקצועי של הרשות ולא ימהר להתערב בהחלקות של מומחים בתחום מומחיותם, אך זאת מבלי לגרוע מאופיו של הדיון כדיון ערעורי לכל דבר. במקום שבו נוקט המחוקק לשון 'ערעור', יש לפרש מונח זה כפשוטו, ואין לקבל פרשנות, לפיה אף שנקט המחוקק לשון 'ערעור', לא התכוון אלא לעילות ההתערבות המקובלות בבית המשפט הגבוה לצדק. סיכומו של דבר, הדיון בערעור הוא דיון המאפשר לבית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות לקבל מלכתחילה, אם כי בעניינים שבמומחיות, בהם בקיאה הרשות, ייתן בית המשפט משקל לשיקוליה המקצועיים".
הנה כי כן, כל עוד לא נדרש בית המשפט לעניינים הנתונים בתחום מומחיותה של הרשות המנהלית שבעניין החלטתה הוגש הערעור – בענייננו, הממונה – הרי שבמסגרת הערעור יכול בית המשפט "לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות לקבל מלכתחילה" (שם).
45.לצד עמדה זו נמצאו גם עמדות אחרות, אגב דיון בשאלת היקף הביקורת השיפוטית בערעור על החלטת הוועדה להטלת עיצום כספי מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן – חוק איסור הלבנת הון), אך זאת מבלי להכריע בשאלה הנדונה. חוק זה קובע בסעיף 20(א) הוראה זהה לזו הנדונה בענייננו, אשר גם על-פיה, "על דרישה לתשלום עיצום כספי ניתן לערער בפני בית משפט שלום".
ברע"א (מחוזי ירושלים) 31603-11-10 מדינת ישראל – הוועדה להטלת עיצום כספי במשרד האוצר נ' אל-עד המרות בע"מ (21.8.2011) (כבוד השופטת תמר בזק-רפפורט) (להלן – עניין אל-עד), נדונה בין השאר, שאלת סמכויות הוועדה להטלת עיצום כספי מכוח חוק איסור הלבנת הון. בעניין זה נקבע, כי יש לראות בהן סמכויות מנהליות ולא "מעין שיפוטיות" על כל המשתמע מכך (שם, פסקה 21). אולם נראה כי בית המשפט לא נדרש במישרין אל שאלת היקף הביקורת השיפוטית במסגרת ערעור על החלטות הוועדה להטלת עיצום כספי מכוח החוק האמור.
שאלה זו שבה ועלתה בעניין רע"א (מחוזי ירושלים) 28818-04-13 יוסי בזוב נ' הוועדה להטלת עיצום כספי במשרד האוצר (21.10.2013) (כבוד השופטת נאוה בן-אור), אולם באותו עניין נקבע כי לצורך ההכרעה בערעור לא נדרשה הכרעה בשאלה האמורה (שם, פסקה 19). אמנם בית המשפט הוסיף כי לכאורה, לנוכח הנימוקים שהובאו בעניין אל-עד, נראה כי הביקורת על החלטות הוועדה במסגרת הערעור מוגבלת לעילות הביקורת מתחום המשפט המנהלי. אולם לצד זה הוסיף, כי לנוכח מסקנת פסק הדין בעניין מרקוס, אכן "מוסמך בית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות המנהלית לקבל מלכתחילה" (שם).
46.כך או אחרת, בין אם היקף הביקורת במסגרת הערעור הנדון הוא כפי שנקבע בעניין מרקוס ובין אם הביקורת במסגרת הערעור מוגבלת לעילות הביקורת על-פי המשפט המנהלי, דומה כי לנוכח המסקנה שאליה הגענו, אין מניעה להתערב במסקנות החלטת הממונה.
ה.סיכום ותוצאה
47.מסקנת הדברים היא אפוא, כי המערערת לא הפרה את הוראת סעיף 20(א) בחוק הפיקוח על קופות גמל. זאת כאמור, מן הטעם, שאף אם השתהתה במילוי בקשת העובד להעביר את כספי החיסכון שלו מקופת גמל אחת אל השנייה, ואפילו התרשלה במילוי בקשתו – ואיננו נוקטים עמדה בשאלה זו – הרי שלא נמצא בסיס לקביעה כי היה בהתנהלותה משום הצבת תנאי להעברת כספי החיסכון מקופת גמל אחת אל זו שבחר העובד. משכך נמצא, ממילא שלא היה מקום להטיל על המערערת עיצום כספי, כפי שהוטל.
לפיכך הערעור מתקבל. בהתאם לכך מבוטל העיצום הכספי אשר הוטל על המערערת בהחלטת הממונה מיום 29.2.2016.
48.לנוכח ראשוניותו של ערעור זה, לא ראיתי לנכון לחייב את המשיבה לשאת בתשלום הוצאותיה של המערערת. לפיכך אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ו, 05 יולי 2016, בהיעדר הצדדים.
