עתירה בדבר סירוב הלשכה לסיוע משפטי לספק סיוע משפטי

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.                  לפנינו עתירה שעניינה סירובה של המשיבה 1, הלשכה לסיוע משפטי למחוז באר שבע (להלן - המשיבה) לספק לעותרת סיוע משפטי בהליכים הקשורים בעיזבון אימה.

עיקרי העובדות

2.                  ביום 5.9.96 הלכה לעולמה אימה המנוחה של העותרת והשאירה אחריה שלושה ילדים: העותרת, אחיה של העותרת ואחותה. לאחר הפטירה, הגישה העותרת בקשה לקיום צוואה, וביום 4.11.96 ניתן צו קיום הצוואה המבוקש. לאחר מכן, הגישו אחיה ואחותה של העותרת (להלן - האחים) תביעה לבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע לביטול צו קיום הצוואה ולביטול הצוואה. תביעתם של האחים התקבלה, וערעורה של העותרת על פסק הדין נדחה. בעקבות ביטול צו קיום הצוואה ניתן צו ירושה הקובע כי עיזבונה של המנוחה יחולק בין העותרת לבין האחים בחלקים שווים. הרכוש העיקרי שבעיזבון הינו משק חקלאי, הכולל, בין היתר, את יחידת הדיור שבה מתגוררת העותרת. 

3.                  ביום 23.8.01 הגישו האחים תביעה כנגד העותרת לפירוק השיתוף במשק. במקביל לכך, הגישה העותרת תביעה כנגד עיזבון המנוחה, לתשלום הוצאות שנגרמו לה עקב טיפול במנוחה לפני מותה. בעניינים אלה יוצגה העותרת על יד עורך דין פרטי. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, שבו נדונו התביעות, הציע לצדדים הסכם פשרה. תחילה הסכימו הצדדים, לרבות העותרת, להסכם הפשרה שהוצע, אך בשלב מאוחר יותר, חזרה בה העותרת מהסכמתה. מיד לאחר מכן ביקש בא כוחה של העותרת מבית המשפט להשתחרר מהמשך ייצוגה ונענה.

            לאחר שבית המשפט שיחרר את בא כוחה של העותרת מהמשך ייצוגה, פנתה העותרת למשיבה וביקשה כי ינתן לה סיוע משפטי בתביעת האחים נגדה לפירוק השיתוף. המשיבה דחתה את הבקשה בהתאם לסעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972, מהטעם כי להגנתה של העותרת בתביעה זו אין בסיס איתן מבחינת הדין והעובדות. על החלטה זו של המשיבה, הגישה העותרת ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר קיבל את ערעורה של העותרת וקבע כי,  אף שלא נפלה כל טעות בשיקולי לשכת הסיוע המשפטי, ראוי לדאוג לייצוג העותרת בתביעתה להחזר ההוצאות שנגרמו לה עקב טיפול במנוחה, וזאת לאור מצבה הנפשי הקשה. בהתאם לכך, מינתה המשיבה עורך דין לייצוג העותרת בתביעתה להחזר ההוצאות שנגרמו לה עקב טיפול במנוחה, אך בסופו של יום, תביעה זו נמחקה.

4.                  ביום 27.10.03 מינה בית המשפט מנהלת לעיזבונה של המנוחה. מנהלת העיזבון הגישה שתי עתירות כנגד העותרת, האחים והאפוטרופוס הכללי. האחת, תביעה לקבלת צו פינוי כנגד העותרת, אשר יאפשר את מכירת המשק והשנייה, תביעה לתשלום סכומי כסף לעיזבון המנוחה. בעקבות תביעות אלה, פנתה העותרת שנית אל המשיבה, בבקשה לקבל סיוע משפטי. גם את בקשתה זו של העותרת דחתה המשיבה, כיוון שסברה כי עניינן של התביעות האמורות הוא המשך ישיר לתביעה לפירוק השיתוף, וכי גם בתביעות אלה, אין להגנתה של העותרת בסיס איתן מבחינת הדין והעובדות.

ביום 31.8.06 הגישה העותרת ערעור על החלטה זו של המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא י. פלפל), הוא המשיב 2, וערעורה נדחה. על כך מוגשת העתירה שלפנינו.

טענות העותרת

5.                  העותרת טוענת כי החלטות המשיבים לדחות את בקשתה לסיוע משפטי אינן סבירות ואינן מידתיות, ויש בהן משום פגיעה בזכותה לייצוג, פגיעה בעקרון השוויון, פגיעה בכבודה ופגיעה בזכותה לפנות לערכאות. לטענתה, זכויות אלה, אשר קיבלו מעמד חוקתי, מקבלות בעניינה חשיבות רבה עוד יותר, בשל מצבה הנפשי, הבריאותי והכלכלי הקשה. העותרת מציינת כי בעקבות גירושיה מבעלה בשנת 2001, נקלעה למשבר נפשי וכלכלי חמור, ונקבעה לה דרגת נכות בשיעור של 60%. בשלב מאוחר יותר חלה התדרדרות כללית במצבה הבריאותי. לטענה במצבה הנפשי והפיזי הירוד, יש לראות בה "אדם עם מוגבלויות", כהגדרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998. כן היא טוענת כי זכותה לייצוג מהסיוע המשפטי מתחזקת מאחר שמדובר בהליכים בענייני משפחה, שיש לראותם בגדר דיני נפשות ממש.

עוד טוענת העותרת כי העילה היחידה לדחיית בקשתה לסיוע משפטי על ידי המשיבה הינה "חוסר סיכוי משפטי", ובשום שלב לא נטען כנגד זכאותה מבחינת מצבה הכלכלי. לכן, לטענתה, חרג בית המשפט המחוזי ממתחם הסבירות כאשר קבע, בדחותו את ערעורה, כי המערערת לא הציגה בפני בית המשפט כל אסמכתא וכל טענה כי אין ביכולתה לממן ייצוג משפטי. עוד היא טוענת כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, באשר הוא לא הפעיל את שיקול דעתו על מנת לבחון את עניינה של העותרת מבחינת סיכוייה המשפטיים, אלא סמך על שיקול הדעת שהופעל בידי לשכת הסיוע המשפטי. לגופם של סיכוייה המשפטיים טוענת העותרת כי יש לה טענות מבוססות להגנתה בשתי התביעות אשר הוגשו נגדה והיא מפרטת את עיקר טענותיה אלה.  

טענות המשיבים

6.                  לטענת המשיבה, דין העתירה להידחות על הסף שכן העותרת לא הצביעה על קיומה של עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בהיות עילות ההתערבות מצומצמות ביותר.

לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי הטענות המועלות על ידי העותרת, אינן מצביעות

על קיומו של בסיס משפטי סביר לדחייתן של התביעות נגדה. בהקשר זה, מבקשת המשיבה להזכיר כי העותרת דחתה הסכם פשרה, במסגרתו הוצע לה סכום של 30,000$ עבור חלקה במשק, בעוד המשק כולו הוערך בסכום של 82,000$ בהערכת שמאי. בנסיבות אלו סוברת המשיבה כי אין בסיס סביר לניהול הגנתה המשפטית של העותרת, שכן כל תוצאה העשויה להתקבל לאחר ניהול מלא של התביעות, לא תהיה טובה יותר מהצעה זו, אשר העותרת דחתה.

דיון והכרעה

7.                  דין עתירה זו להידחות על הסף.

החלטת המשיבה בעניינה של העותרת, והחלטת בית המשפט המחוזי באותו עניין, ניתנו בהתאם להוראותיו של חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972 (להלן: החוק). בסעיף 4 לחוק נקבע, בין השאר, כי ראש לשכת הסיוע המשפטי רשאי לדחות בקשה לשירות משפטי, אם היה סבור שאין למבקש בסיס משפטי מבחינת הדין, העובדות או הראיות. בהתאם להוראה זו, החליטה המשיבה לדחות את בקשתה של העותרת. על החלטה זו של המשיבה הגישה העותרת ערעור בהתאם לסעיף 5 לחוק, הקובע:

5. ערעור