פלוני נ' משרד הבינוי והשיכון ואח'

לפני עתירה שעניינה בהחלטת ועדה מיוחדת בעניין דיור ציבורי מיום 22.11.23 לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית ברח' XXX בתל-אביב, שבה התגוררו העותר וגרושתו המשיבה 3 בעבר ביחד, לאחר פירוד בין הצדדים ולאחר שהתגרשו. (להלן: "החלטת הועדה המיוחדת", "הדירה").

בעתירה מבוקש לבטל את החלטת הועדה המיוחדת למתן זכות להמשך מגורים בדירה הציבורית למשיבה 3 בלבד; להורות כי המשיבים 1-2 מחויבים לשכן בדירה או בחלק ממנה את העותר, לאחר פיצול הדירה לשני חלקים עם סיום הבניה. לחילופין מבוקש להורות למשיבים 1-2 להקצות לעותר דירה ציבורית קטנה באותה השכונה; ולהורות כי עד להחלטה סופית בעניין הדירה יהיו מנועים מלאכלס באופן חד צדדי את מי מהמצדדים.

רקע עובדתי בתמצית

עתירה זו היא עתירה שנייה שהגיש העותר בעניין מתן הזכות להמשך מגורים בדירה הציבורית למשיבה 3 בלבד. העתירה הראשונה - עת"מ (ת"א) 64295-08-22 פלוני נ' משרד הבינוי והשיכון/אגף אכלוס (להלן: "העתירה הקודמת") הוגשה כנגד החלטת הוועדה המיוחדת מיום 11.7.2022, שקבעה כי המשיבה 3 תאכלס את הדירה ובקשת העותר נדחתה.

הרקע למחלוקת תואר בהחלטת כב' השופטת נחליאלי חיאט מיום 27.2.2023 בעתירה הקודמת. מדובר בדירה בדיור הציבורי בה התגוררו העותר והמשיבה 3 מאז שנת 1992. העותר והמשיבה 3 פונו מהדירה עקב פרויקט פינוי בינוי במתחם בו מצויה הדירה בה התגוררו, והשאלה שבמוקד העתירות היא למי תינתן הזכות לאכלוס הדירה שבנייתה עומדת להסתיים. עוד הוסבר בהחלטה כדברי רקע למחלוקות:

"הסיבה לשאלת זהות המאכלס היא כי העותר והמשיבה היו זוג נשוי והורים ל-5 ילדים (כולם בגירים) והתגוררו בדירה הציבורית מושא העתירה כ-30 שנה, אך בזמן האחרון עובר לפינוי הדירה התגוררו בחלקים נפרדים של הדירה ובהמשך אף התגרשו. ברור כי כזוג נשוי שהתגורר בדירה הציבורית היו השניים יחדיו זכאים לקבל את הדירה החדשה לאחר סיום בניית הפרויקט, אלא שעם גירושיהם ובהתאם לנוהל הטיפול בקביעת זכאות להמשך מגורים בדירה הציבורית בעת פירוד בין בני הזוג, זכאי רק אחד מהם להמשיך להתגורר בדירה החדשה."

על יסוד החשש שנפגעה זכות הטיעון של העותר בפני הועדה המיוחדת בטרם התקבלה ההחלטה הקודמת, בהחלטת כב' השופטת נחליאלי חיאט נקבע בהסכמת המדינה כי הדיון יוחזר לועדה המיוחדת ונקבע, בין היתר, כי החלטה חדשה תינתן לאחר שהעותר יגיש בקשה חדשה ובה כל החומר הרלוונטי לטעמו התומך ומצדיק את זכותו לקבלת הזכות לדירה הציבורית לכשתסתיים בנייתה; הועדה המיוחדת תאפשר השלמת טיעון בעל פה; והדירה לא תאוכלס עד חלוף 45 ימים מעת ההחלטה החדשה של הועדה; כן ציינה השופטת נחליאלי חיאט כי היא "מקווה כי הועדה תדון בלב חפץ ובפתיחות בעניינם של העותר והמשיבה 3 לרבות מתן זכות לדירה נוספת על זו שבנייתה עומדת להסתיים, לאחד מבני הזוג שלא יזכה לשוב לדירה החדשה". ביום 12.3.2023 ניתנה החלטת השופטת נחליאלי חיאט לפיה העתירה מיצתה עצמה בהינתן ההחלטה מיום 27.2.20.23.

בד בבד עם הגשת העתירה שלפני, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים המורה על הקפאת אכלוס הדירה עד מתן החלטה בעתירה. ביום 9.1.24 דחה כב' השופט ורדי את בקשת העותר למתן צו ביניים המורה על הקפאת אכלוס הדירה הציבורית.

העותר הגיש בנוסף בקשה לחקור את המצהירים מטעם המשיבים בעתירה ואת העובדת הסוציאלית שהגישה תסקיר וחוקר שערך את הדוחות מטעם משרד השיכון. ביום 8.2.24 דחיתי את בקשת העותר מנימוקי ההחלטה. בדיון בעתירה שהתקיים ביום 28.2.2024 ציין ב"כ העותר כי הוגשה בקשת רשות ערעור ביחס לשתי החלטות אלה. אציין בנוסף כי עשיתי מאמץ למתן פסק הדין בהקדם רב בשים לב למועד אכלוס הדירה הצפוי ככל הנראה בחודש מרץ 2024.

טענות הצדדים בתמצית 

לטענת העותר, בהחלטתם האחרונה של המשיבים 1-2 בעניינו מיום 22.11.23 (להלן: "ההחלטה") נשללו מהעותר, אדם קשה יום המתקיים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה בסך 3,500 ₪ הזכויות בדירה הציבורית שהוקצתה לו ולמשיבה 3 לפני כ-30 שנה. הדירה הוקצתה לעותר ולמשיבה 3 בהסכם שכירות מיום 9.11.1992 שנחתם עם המשיבה 2. הדירה מצויה בבית משותף שעבר הליכי פינוי ובינוי ובימים אלה מתחיל שלב האכלוס בנכס.

הועדה המיוחדת קבעה כי רק המשיבה 3 זכאית לגור בדירה חדשה בת 4 חדרים על רקע הפרידה וזאת על אף שיש לה זכויות בעלות במקרקעין מסחריים ועל פי הדין אינה זכאית להתגורר בדירה הציבורית.

לטענת העותר המשיבה 3 רקמה תכנית סדורה על מנת לנשל את העותר מזכויותיו בדירה לאחר 40 שנות נישואים ו-5 ילדים שכולם בגירים, עצמאיים ומעל גיל 21. במסגרת דיון בה"ט 41128-11-23 אישרה המשיבה 3 כי מסרה עובדות כוזבות בדבר אלימות מצדו בהנחיית עובדת סוציאלית (נספח ע/8 לעתירה). בנסיבות אלה וכמתחייב מפסק הדין בהליך הקודם, היה על המשיבים 1-2 להתייחס בכובד ראש לטענות העותר ולא לקבל על דרך הסתם החלטה כה הרת גורל עבורו שמשמעה הפיכתו לדר רחוב "בהסתמך על עלילת דם שקרית ונבזית".

היתר להמשך מגורים בדירה החדשה למשיבה 3 בלבד נוגדת את התחייבות המשיבים 1-2 בדיון בתיק הגירושים של העותר, שם הצהירה נציגת המשיבה 2 כי בעת פירוד "לשניהם יש זכות מגורים" והדברים אף קיבלו ביטוי בפסק הדין שהתיר את הנישואים (נספח ע/6 לעתירה).

לעותר ולמשיבה 3 אין ילדים קטינים או מתחת לגיל 21. לאור מצבו הכלכלי הקשה של העותר שהוא פושט רגל המתקיים מהבטחת הכנסה וקצבת זקנה, בעוד המשיבה 3 עובדת בעבודה מניבה ובעלת זכויות בנכס מקרקעין, היה מקום לבכר את זכותו של העותר. המשיבה 3 משתכרת סכום לא מבוטל והכנסתה החודשית עומדת על 12,000 ₪. בנוסף, על פי ההחלטה יתגוררו עם המשיבה 3 ילדיה הבגירים, הגם שהדבר אינו נכון. הכנסתם הגבוהה או פוטנציאל ההשתכרות של הילדים כלל לא נלקח בחשבון וגם מטעם יש להורות על ביטול ההחלטה וקביעה כי הזכות להמשך מגורים תהא לעותר בלבד.

ביום 21.9.2023 התקיים דיון בפני מי שהוצגו כחברי הוועדה. צוין שיו"ר הועדה הוא מר אדנה אברה, שתפקידו בפועל הוא מרכז פניות ציבור בנושא אכלוס. נציגות נוספות שחברות בוועדה הן גב' נילי כהן רוכברגר וגב' אסתר מרקוביץ, שישבה גם במסגרת הדיון בוועדה הקודמת. לטענת העותר בדיון לא אפשרו חברי הועדה לחקור המשיבה 3 הגם שהדבר התבקש. הדיון התקיים ללא רישום מלוא הדברים שהועלו והרושם שהתקבל הוא שהוא נעשה כמס שפתיים, שכן היה ברור לכל כי ההחלטה הקודמת תעמוד בעינה.

בדיון שהתקיים לפני בעתירה ביום 28.2.24 טען ב"כ העותר בנוסף כי בניגוד לתקנה 7 לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), התשע"ה-2014, בהרכב הוועדה היה צריך להיות גיוון לשני המינים. זאת אף שנטען כי בוועדה הזו ובוועדה הקודמת שדנה בעניינו של העותר והמשיבה 3 כיהנו 3 נשים. אף שטענה זו לא הופיעה בעתירה, הובהר על-ידי ב"כ העותר בדיון כי הטענה מופיעה בסעיף כג' לבקשה לצו ביניים.

טענה נוספת שהועלתה על-ידי ב"כ עותר בדיון אף שלא נטענה בעתירה היא כי במהלך הדיון המשיבות יצרו מצג שווא לפיו מר אדנה אברה הוא יו"ר הוועדה בעוד שהוא רכז פניות ציבור ואין לו כתב מינוי לכהן בוועדה המיוחדת. לטענת העותר מי שכיהנה כיו"ר בוועדה זו ובוועדה הקודמת היא גב' ליאת גואלי והיא חתומה בשתי החלטות, גם בזו וגם בקודמת.

בנוסף, טען העותר בדיון כי תשובת המשיבה 1 הוגשה ללא שצורף לה תצהיר ומשכך יש למחוק את התגובה.

לטענת המדינה, יש לסלק את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. העותר טען בפני הוועדה המיוחדת שהוא מתקיים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה והכנסותיו מסתכמות ב-3,500 ₪. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הדוח כלכלי שהוזמן על ידי הועדה המיוחדת ביחס לעותר ולמשיבה 3, ולפיו העותר עדיין מתפרנס מעבודות איטום, שאינן מדווחות לרשויות המס, ומשתכר בממוצע סך 4,000 ₪ בחודש לפי הערכה. לפיכך העותר לא פרש את מלוא הנתונים הנוגעים להשתכרותו בפני הוועדה ולא במסגרת העתירה. יש למנוע סעד שביושר מעותר הבא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, הן בהיבט התנהלותו מול הוועדה המיוחדת והן ביחס לאופן הצגת העתירה.

המדינה טוענת כי יש להביע הסתייגות מסגנון ומהות הטענות המופנות כלפי המדינה בעתירה. כך, מאשים אותה ב"כ העותר בשיתוף פעולה עם המשיבה וקבלה שרירותית של גרסותיה על פני אלו שלו. הוועדה המיוחדת היא גוף מנהלי, והיא אינה מפעילה "סמכויות משפטיות" כפי שטוען העותר בעתירה. הוועדה מוסמכת להחליט על יסוד מסמכים, ראיות מנהליות, וטיעונים הבאים בפניה וכך עשתה.

לעניין טענת העותר כי המשיב התעלם מחובת ההנמקה המוטלת עליו, נטען כי מדובר בטענה משוללת יסוד על פניה, ומתוך עיון בצרופות העתירה, בהחלטת הועדה המיוחדת והפרוטוקול (נספח ע/1), מדובר בהחלטה מנומקת ומבוססת, הרבה מעבר לנדרש בהתאם לפסיקה. ההחלטה שניתנה, פורטה ונומקה כמצוות הדין כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט, תוך שקלול כלל השיקולים הצריכים לעניין. למען הזהירות בלבד, נטען כי אפילו היה יסוד לטענה כנגד ההנמקה, הרי שנפסק כי הנמקה קצרה אינה מקימה עילה לפסילתה.

הוועדה המיוחדת היא וועדה מקצועית, בה מכהנים נציגים של המשרדים הרלוונטיים - רווחה, שיכון ומשפטים, לה מסור שיקול הדעת לפסוק מי מבני הזוג ימשיך להתגורר בדירה. כל עוד הביאה במסגרת שיקוליה את כלל הגורמים הצריכים להחלטה, כפי החלטת המחוקק ובהתאם לנוהל, אין יסוד לסעד המבוקש. זאת בעיקר עת מדובר בהחלטה שניתנה על יסוד שיקול דעתה הרחב והמקצועי של הוועדה, אשר לא בנקל יתערב בה בית המשפט.

לגבי טענות לעניין העדר זכאות של המשיבה 3 בשל זכויותיה במקרקעין מכוח ירושה, נטען כי בעלות על חלק בחנות, אינה שוללת זכאות לקבלת תעודה כחסרת דירה, בהתאם להגדרת המונח "דירה" בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998: "חדר או מערכת חדרים המשמשים או שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, למעט דירה המשמשת או שיועדה לשמש לדיור מוגן לקשישים או דירה במרכז קליטה". בנוסף, ההנחיה אליה מפנה העותר בסעיף 47 לעתירה, לפיה רק זכויות במקרקעין ששיעורן נופל מ-63,515 ₪ לא תביא לשלילת הזכאות לדיור ציבורי אינה בתוקף. מכל מקום, ציינה הועדה כי בעקבות בדיקה שנערכה, עולה כי בהתאם לצו הירושה, שצורף כחלק מנספח ע/9 לעתירה זכאית המשיבה 3 ל-1/8 מסכום זה, המסתכם ב-400 ₪ לחודש, סכום זניח לכל הדעות, גם לולא הסתבר כי אמה מקבלת את מלוא שכר הדירה מאותה חנות.

לעניין טענת העותר שלא התאפשר לו לחקור את משיבה 3, נטען כי הוועדה המיוחדת היא גוף מנהלי, ואינו גוף מעין-שיפוטי והיא אינה מקיימת חקירות נגדיות ואין לה הכלים או הסמכות לנהל חקירות, לשמוע או להכריע בהן.

לוועדה המיוחדת אין סמכות להורות על פיצול דירה לשניים ועניין זה כבר עלה ונדחה במסגרת העתירה הקודמת. בנוסף, לא ברור כיצד סבור העותר כי ניתן לפצל את הדירה ללא היתר בנייה, על ידי מחיצת גבס או באמצעים אחרים, כאשר המשיבה 3 לא מעוניינת במגורים בקרבתו ורואה בה משום סכנה ברורה ומידית. מכל מקום, גדר סמכותה של הוועדה הוא בקביעה מי ימשיך ויתגורר בדירה הציבורית בעת פרידה, וכך עשתה. בפני העותר פתוחה הדרך להגיש בקשה לקבלת זכאות לדיור ציבורי או בית גיל זהב, במנותק וללא קשר לדירה הציבורית, שהוחלט כי המשיבה 3 תמשיך להתגורר בה. בקשה כזו, לו תוגש, תיבחן בהתאם לנהלים, להוראות הדין ומכלול הנסיבות.

לטענת המשיבה 3, מדובר בעתירה חוזרת, חסרת בסיס משפטי, קנטרנית המשוללת כל יסוד, שהוגשה בחוסר תום לב, וכל שעולה ממנה היא ניסיון מצד העותר להטיל מורא על משיבה 3 ולנשל אותה מזכויותיה אותן קיבלה על פי חוק כחלק ממסע נקמה ומאחר שזכויות אלה הן החוט האחרון המקשר בין הגרושים.

יש לדחות את העתירה בשל היעדר עילה, שכן המשיבה 3 קיבלה את זכויותיה על פי דין ללא כל קשר לעותר וככל ולעותר דרישה לדיור ציבורי או דיור מוגן עליו להגיש בקשה נפרדת שאין לה כל קשר למשיבה 3; מכיוון שחזרת העותר לדירה מהווה סכנת חיים ברורה ומידית למשיבה 3; לאור העובדה כי בקשה זו הוגשה בעבר, הוועדה כבר נתנה החלטה לאחר קיום דיון בנוכחות ב"כ ומתן החלטה מפורטת בעניין זה; לאור העובדה כי העותר גורר את בית המשפט ואת המשיבים להוצאות מיותרות פעם אחר פעם מבלי שנקבע כל פיקדון או עירבון לכיסוי הוצאות הצדדים המסתכמות נכון למועד הגשת תגובה זו בעשרות אלפי שקלים.

לאחר שנדחתה בקשתו למתן צו ביניים פנה העותר למשיבה 2 על דעת עצמו וללא כל זכות לעשות זאת וציין בפני נציגיה כי "מתקיימים הליכים" וכי "אסור למשיבה 3 לחזור לדירה" וכך נדרשת כיום המשיבה 3 להתחנן על זכותה לשוב לדירה על אף שיש החלטה ברורה בעניין זה.

לגופו של ענין טענה המשיבה 3 כי החלטת הועדה העליונה הייתה חד משמעית ובית המשפט לא יתערב בהחלטות הוועדה והמשיבות 1 ו-2 אלא רק במקרים קיצוניים.

לעניין טענות בדבר לחוסר ניקיון כפיים מצד הוועדה, נטען כי אין לוועדה כל סמכות שיפוטית או כלים לחקור את המשיבה, והדברים הובהרו לעותר גם בהליך הקודם וגם על ידי הוועדה עצמה. במועד הדיון בוועדה התאפשר לעותר ולב"כ העותר להעלות כל טענה ולהציג כל מסמך לוועדה וכך עשו במשך 40 דקות, בעוד שחברי הוועדה הקשיבו בקשב רב ובסבלנות רבה לכל טענות העותר.

בנוסף, נטען כי העותר הוא שהתגלה כמי שהסתיר מבית המשפט, מהוועדה ומלשכת הסיוע המשפטי מידע שעה שהוא מתפרנס ובחר שלא לומר אמת בעניין הכנסותיו בהתאם לדו"ח חוקר שצורף לתגובת המשיבה 1.

דרישות העותר בעניין פיצול הדירה לשתי יחידות דיור היא אסון למשיבה 3 ובני משפחתה ואין בו כל הגיון משפטי או אחר למעט רצונו של העותר להמשיך ולשלוט על המשיבה 3.

לעניין טענות העותר בדבר הדירה הנוספת בבעלות המשיבה 3, נטען כי המשיבה 3 סיפקה אישור בדבר היעדר זכויות בדירת מגורים וכל שהוצג הוא נכס מסחרי שאין למשיבה כל קשר אליו ולא ברור כיצד טענה זו משרתת את העותר.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, מצאתי כי דין העתירה להידחות. להלן נימוקי:

זכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד

סעיף 3א(ב) לחוק זכויות הדייר בדיוק הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיוק הציבורי") מסדיר את שייעשה בדירה בדיור הציבורי במקרה של פירוד בין בני הזוג המתגוררים בה, וקובע כי שר הבינוי והשיכון יקבע הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית שבה מתגוררים בני זוג, בעת פירוד, שיבטיחו ככל הניתן את טובת ילדי בני הזוג, תוך איזון ראוי בין טובתם לבין זכותו למגורים בדירה ציבורית של בן זוג עם מוגבלות, אם קיימת.

הוראות סעיף 2(א) לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד), התשע"ה-2014 (להלן: "תקנות הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד") קובעות מה שייעשה בדירה ציבורית במקרה של פירוד:

"במקרה של פירוד, תינתן זכות השכירות בדירה הציבורית לבן הזוג שבהחזקתו נמצאים רוב הילדים על פי החלטה שיפוטית; חל שינוי בהחלטה שיפוטית כאמור, יובא הדבר לפני המשרד כאמור בתקנה 4(ד) והוא יקבל החלטה נוספת בעניין זכות השכירות; אין למי מבני הזוג ילדים, יועבר המקרה להחלטת הוועדה המיוחדת".

תקנה 2(ב) לתקנות הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד קובעת כי אם אחד מבני הזוג בן זוג עם מוגבלות, תינתן לו זכות השכירות בדירה הציבורית אף אם רוב הילדים אינם בהחזקתו, וכן במקרה שבו אין למי מבני הזוג ילדים, ובלבד שהדירה מתאימה למוגבלותו לפי הכללים.

בעניין דיוני הוועדה המיוחדת, קובעת תקנה 8(ב) כי "במקרה שבו אין למי מבני הזוג ילדים, תשקול הוועדה, בין השאר, את גילו, הכנסתו, הכשרתו המקצועית, מצב בריאותו ותפקודו של כל אחד מבני הזוג".

התערבות בשיקול דעתה המקצועי של הרשות

כפי שנפסק בעבר נקודת המוצא לביקורת השיפוטית על החלטות הרשות היא שאין בית משפט מתערב בהחלטת רשות מקצועית אלא בעילה המוכרת על פי המשפט המנהלי, וזאת במתחם התערבות צר. בית המשפט אינו מחליף את הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה ואינו מחליף את שיקול דעתה בדעתו:

"נקודת המוצא היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה. בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או אף את יעילותה של ההחלטה והוא לא ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר (ראו למשל, מיני רבים: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (2000); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 269-268 (2003); בג"ץ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019)). בית המשפט לא ישנה אפוא החלטה שנתקבלה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי".

ראו: בג"ץ 2053/21 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, פס' 30 (26.1.22).

כן ראו: בג"ץ 703/19 ‏אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות (26.8.2019), פס' 19 לפסק דינו של כבוד השופט מזוז:

"כידוע, בבוא בית המשפט לבקר החלטה מנהלית אין הוא מתיימר להיכנס בנעלי הרשות המנהלית ולקבל תחתיה החלטות אשר בתחום מומחיותה, אלא עליו לשקול אם נפל פגם בשיקול דעתה המקים עילה להתערבות שיפוטית על-פי אמות המידה של המשפט המנהלי. היקף הביקורת השיפוטית מושפע ממהות הסמכות והיקף שיקול הדעת הכרוך בה.

'מהות הסמכות המינהלית משפיעה תמיד על היקף הביקורת השיפוטית. אמנם כללי הביקורת אינם משתנים מסמכות לסמכות: כל סמכות צריכה להיות מופעלת כדי לשרת את תכלית החוק, על יסוד שיקולים ענייניים, באופן סביר ובמידה הנדרשת, אולם תוכן הכללים משתנה מסמכות לסמכות. ולא רק תכלית החוק והשיקולים הענייניים משתנים לפי מהות הסמכות, אלא גם מיתחם הסבירות שבית-המשפט מניח לשיקול-הדעת של הרשות המוסמכת. מתחם הסבירות עשוי להיות, לפי מהות הסמכות, רחב או צר' (עע"א 7440/97 מדינת ישראל נ' גולן, פ"ד נב(1) 1, 8 (1998); בג"ץ 5167/00 וייס נ' ראש-הממשלה, פ"ד נה(2) 455, 471 (2001)).

כאשר מדובר בהחלטה בעלת אופי מקצועי מובהק הנתונה לסמכותה ולמומחיותה של הרשות, כמו במקרה דנן, נטייתו של בית המשפט היא שלא להתערב בהחלטת הרשות -

'לפנינו שאלה בעלת אופי מקצועי מובהק, הנתונה לסמכותה של הרשות המוסמכת, המופקדת מכוח החוק על נושא זה. כלל ידוע הוא, כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו, אלא אם נפל בהחלטת הרשות פגם המקים עילה להתערבות שיפוטית על פי מערכת הדינים של המשפט הציבורי... נטיית ההתערבות מצטמצמת במיוחד כאשר מדובר בהחלטה מקצועית הנתונה למומחיות מיוחדת...' (בג"ץ 4675/03 ‏פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פסקה 39 (12.5.2011))".

בספרה עמדה ברק-ארז על הטעמים להגבלת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות שעיקרם במומחיות ומקצועיות הרשות, אף לאור עיקרון הפרדת הרשויות:

"הטעמים העקרוניים להגבלתה של הביקורת השיפוטית לשאלות של חוקיות הם בעיקר שניים: ראשית, מן ההיבט של שיקולי מומחיות, הגבלת התערבותו של בית המשפט מבוססת על כך שאין לו, בדרך כלל, מקצועיות מתאימה המצדיקה את המרת שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו; שנית, מן ההיבט של שיקולים דמוקרטיים, בית המשפט אינו מוסד נבחר, ולכן פסיקתו אינה מייצגת לכאורה את רצון האזרחים, בהשוואה לרשויות שחבריהן הם נבחרי ציבור או ממונים על- ידי נבחרי ציבור". דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי 622 (כרך ב, 2010).

בענייננו

מפאת חשיבות החלטת הועדה המיוחדת ולנוכח טענות העותר בדבר העדר הנמקה מספקת, מצאתי לנכון להביא את נימוקי ההחלטה במלואם (נספח ע/1 לעתירה):

"נימוקי ההחלטה:

הוועדה בחנה את מכלול הנסיבות הנוגעות לבקשה של שני בני הזוג להכיר בזכאותם להמשך מגורים בדירה הציבורית והמפורטות בפרוטוקולי הדיון. במסגרת זאת בחנה הוועדה את המסמכים שצורפו לבקשות ואת מכלול הנסיבות הנוגעות לבקשות של שני בני הזוג להמשך מגורים בדירה.

בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 27.2.2023 במסגרת עת"מ 64295-08-22 (להלן: העתירה), ולאחר ביצוע החלפה של החברים בוועדה המיוחדת כמפורט בתגובת המדינה מיום 21.8.2023 לבקשה ליישום פסק דין, התקיים בתאריך 21.9.23 דיון של הוועדה ביחד עם הצדדים ובאי כוחם במסגרתו נשמעו השלמות טיעון בע"פ של כל אחד מהמבקשים.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות והנתונים שהוצגו לוועדה החליטה הוועדה על המשך מגוריה של גב' XXX בדירה הציבורית שברחוב XXX תל אביב, וזאת בהתחשב בנכותה, דוח סוציאלי מ- 5.2023 לפיו הייתה אלימות של מר XXX כלפיה, צו הרחקה שניתן למר XXX בשנת 2018, נתונים אשר מצביעים לכאורה על כך שהייתה אלימות כלפי המבקשת.

בנוסף, הוועדה התרשמה כי מצבה הנפשי של האישה קשה והיא מקבלת תמיכה חברתית וקהילתית במקום המגורים של הדירה הציבורית שמחזקת אותה נפשית לאורך השנים בהם התמודדה עם מציאות חיים קשה ביותר וזקוקה לתמיכה זו גם היום.

במסגרת העתירה והדיון בוועדה עלתה טענה לכך שגב' XXX קיבלה בירושה של אביה נכס. מבדיקה עולה כי מדובר בחנות אשר מושכרת ודמי השכירות אותם מקבלים הולכים לאמה אשר הינה בחיים. כמו כן, גם אם המבקשת הייתה מקבלת מחנות זו חלק מדמי השכירות - וכאמור, מבדיקה עולה כי זהו אינו המצב - לפי צו הירושה המבקשת יורשת 1/8 בחנות אביה כך שדמי השכירות אותם הייתה מקבלת, לו הייתה מקבלת, היו כ-400 ₪ - סכום מועט שאינו יכול לשמש כלכלית את המבקשת. לפיכך, הוועדה לא מצאה מקום לשלול זכאותה לקבלת הדירה הציבורית לאור נתונים אלה.

באשר לטענות מר XXX לפיהם הוא מכחיש שלא הייתה אלימות כלפי גב' XXX והיא התלוננה כנגדו רק לצורך קבלת הדירה הציבורית - כאמור, המסמכים שהוצגו לוועדה מלמדים לכאורה כי לא כך הם פני הדברים.

כמו כן טען המבקש כי המבקשת לא גידלה את ילדיהם וטיפלה רק בילדי השכנה - מבדיקה שנערכה עולה כי שלושת ילדיהם (הבגירים) של המבקשים מתגוררים עם גב' XXX בדירה בשכירות כך שהוועדה התרשמה שהמבקשת טיפלה ועודנה דואגת לילדיה המתגוררים עמה.

כמו כן טענת המבקש לכך שהכנסתו נמוכה יותר מהכנסתה של גב' XXX - מבדיקה ומדברי המבקש עולה כי המבקש עובד ומשתכר והכנסתו לא פחותה יותר מהכנסתה של המבקשת.

הוועדה בחנה אפוא את מכלול הנסיבות, וקיבלה את החלטתה בהתבסס על משקלן היחסי של הנסיבות של אחד מבני הזוג אל מול בן הזוג השני, כמפורט לעיל.

להלן פירוט המסמכים שעמדו בפני הוועדה: מכתב בקשה מיום 21.3.2023 באמצעות עו"ד, דו"ח סוציאלי מיום 4.1.2022, חוזה שכירות לדירה בשיכון הציבורי מיום 9.11.92, הסכם גירושין מיום 15.7.2022, אישורי הבטל"א מיום 24.4.2023 ומיום 9.5.2023, אישור סיכום מידע רפואי מיום 3.1.2022 ומיום 24.4.2023, החלטת ביהמ"ש מיום 27.2.2023, החלטת ביהמ"ש מיום 12.3.2023, צו ירושה ע"ש הגרושה+ העתק רישום מקרקעין מיום 25.1.2023, פרוטוקולי ביהמ"ש קודמים בעניין הצדדים מיום 10.1.2023 ומיום 19.1.2023, פס"ד חדלות פרעון מיום 7.3.2023, חקירה כלכלית מיום 19.10.2023, סיכום דיון הוועדה בישיבה מיום 21.9.23 החלטות קודמות."

עיון בהחלטת הוועדה המיוחדת מעלה כי ההחלטה התקבלה בהתבסס על חמישה נימוקים מרכזיים:

• נכותה של המשיבה 3.

• אלימות של העותר כלפי המשיבה 3, בהתבסס על דוח סוציאלי מ- 5.2023 וצו הרחקה שניתן לעותר בשנת 2018, כשנקבע על-ידי הוועדה כי נתונים אלו מצביעים לכאורה על כך שהייתה אלימות כלפי המשיבה 3.

• מצבה הנפשי הקשה של המשיבה 3 – נקבע כי לצורך סיוע למצבה הנפשי המשיבה 3 מקבלת תמיכה חברתית וקהילתית במקום המצא הדירה הציבורית.

• שלושת ילדיהם הבגירים של המבקשים מתגוררים עם המשיבה 3 בדירתה.

• הכנסותיו של העותר אינן פחותות מאלה של המשיבה 3 - הוועדה קבעה בהתבסס על דו"ח כלכלי שהזמינה ומדברי העותר כי המבקש עובד ומשתכר והכנסתו לא פחותה מהכנסתה של המבקשת.

בעניין החלטת הועדה טען העותר, בין היתר, כי הוועדה המיוחדת סמכה את החלטתה על צו הרחקה שניתן לעותר לכאורה בשנת 2018 אך שצו כזה לא ניתן ובטח שלא במעמד שני הצדדים. נטען כי כשהמשיבה 3 קיבלה צו במעמד צד אחד הוא בוטל בשל אי המצאתו אך בדיון במעמד הצדדים לא ניתן צו הרחקה. עוד נטען כי הוועדה המיוחדת נסמכה על דוח סוציאלי מיום 23.05.2023 שכלל לא הוצג לעיני העותר ולא היה חלק ממסמכי תגובת המשיבה 3 כפי שהועברה לב"כ העותר. בנוסף נטען כי הגורמים הסוציאליים עליהם נסמכה הוועדה בהחלטתה הנחו את המשיבה 3 על פי הצהרתה בדיון מיום 19.01.2023 לטעון לאלימות, הגם שלא הייתה אלימות ומשכך לא ניתן לתת אמון בגורם סוציאלי שכזה ועוד לייחס לכך משקל בעת מתן ההחלטה.

אכן בהחלטת הוועדה המיוחדת נקבע כי הסתמכה על צו הרחקה שניתן כנגד העותר בשנת 2018. מהנספחים שצירף העותר לעתירה עולה כי בעניין הבקשה למתן צו הגנה אותה הגישה המשיבה 3 ביום 17.1.23, ניתנה החלטת כב' השופט בר יוסף לפיה "אין בבקשה טענה למעשה אלים או איום בו בשנים האחרונות אלא טענה כללית לפיה יש חשש לכך. לפי הבנתי ההליך האחרון שנוהל היה בשנת 2018 ושני מותבים סברו שאין מקום להרחקה, אלא להפרדה פיסית באותו הבית...". כן ביום 19.1.23 דחה כב' השופט בן יוסף את הבקשה לצו הגנה בהסכמת הצדדים. בנוסף, לא מצאתי כי דוח סוציאלי ממאי 2023 צורף לטענות הצדדים בתיק שעליו התבססה בין היתר החלטת המשיבה.

מבלי לקבוע מסמרות לכל דבר ועניין בטענה לאלימות כלפי המשיבה 3, לאור האמור לעיל, מקובלת עלי טענת העותר כי הוועדה לא הייתה צריכה להתבסס על נימוק הנוגע לאלימות העותר כלפי המשיבה לפי צו ההרחקה הנטען משנת 2018. קביעה זו אינה עולה מהחלטות כב' השופט בן יוסף משנת 2023 שפורטו לעיל. כמו כן, לא ברור על איזה דוח סוציאלי מחודש מאי 2023 התבססה קביעת הועדה ונראה כי היה על המשיבים להעביר דוח זה לעיונו של העותר כטענת בא-כוחו. עם זאת, לא מצאתי כי יש בפגם זה להביא לבטלות החלטת הוועדה כפי שנטען על-ידי העותר. מצאתי כי החלטת הוועדה אינה מתבססת אך ורק על טענה בדבר אלימות מצד העותר, אלא על מכלול נימוקים ושיקולים כבדי משקל, ובהם נכותה של המשיבה 3, מצבה הנפשי והצורך בקרבה לקהילתה, המגורים של ילדי המשיבה 3 אתה בדירה וכן העובדה כי נמצא שמצבו הכלכלי של העותר שלגביו לא גילה את מלוא העובדות הרלבנטיות אינו פחות מזה של המשיבה 3.

סבורתני כי נימוקים אלה כשלעצמם הם נימוקים כבדי משקל המבססים די צורך את החלטת הוועדה המיוחדת, אשר בנסיבות העניין נדרשה להכריע הכרעה קשה ומצערת ולהעדיף את אחד מבני הזוג בעבר על פני משנהו לצורך השאלה מי מהם יאכלס את הדירה. כאמור לעיל, תקנה 8(ב) לתקנות הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד קובעות כי במקרה שבו אין למי מבני הזוג ילדים קטינים, על הוועדה לשקול, בין השאר, את גילו, הכנסתו, הכשרתו המקצועית, מצב בריאותו ותפקודו של כל אחד מבני הזוג.

עיון בהחלטת הוועדה המיוחדת ופרוטוקול הדיון בוועדה מלמד כי מדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת ששקלה שיקולים אלו בעניינם של העותר והמשיבה 3. איני סבורה כי יש בכוחי להחליט טוב ממנה, משהועדה היא הגורם המקצועי לו הוקנתה הסמכות להכריע בסוגיה, ולפיכך איני מוצאת מקום להתערב בהחלטת הוועדה המיוחדת.

יוער בעניין זה כי לא נעלם מעיני גם חוסר ניקיון כפיו של העותר עת טען בפני הוועדה המיוחדת ובעתירתו כי הכנסתו מסתכמת מקצבת זקנה והשלמת הכנסה בסך 3,500 ₪. זאת, כאשר פרוטוקול הועדה מיום 22.11.23 מלמד כי חקירה כלכלית שבוצעה בעניין מצבו של העותר והמשיבה 3 העלתה כי לעותר הכנסות נוספות בסך של כ-4000 ₪ בחודש והכנסותיו החודשיות הממוצעות עומדות על כ-8,000 ₪. זאת כאמור בניגוד לנטען בעתירה. ראו פרוטוקול הועדה מיום 22.11.23, בעמ' 5-6:

"בהמשך לכך, התקיימה ישיבת הוועדה ביחד עם כל הצדדים וב"כ חברי הוועדה ביקשו להוציא חקירה כלכלית בגין כל אחד מהצדדים בעקבות טענות הצדדים שעלו בישיבה.

בגין המבקש נדרש לבדוק הכנסות (בציון לחוקר כי הצהיר שעובד מדי פעם בעבודות באיטום גגות, לטענתו העבודה היא רק בחודשים 9-12), לבדוק טענותיו והאם עובד בכל זאת בעבודה נוספת ומקבל שכר מעבודה זו.

כמו כן יש לבדוק האם יש נכסים בירושה.

עפ"י חקירה כלכלית מיום 19.10.2023 מתגורר בדירת חדר בקומת קרקע ושכ"ד משולם 4000 ש"ח בכתובת: XXX ת"א, גר בדירה זו מזה כ-3 שנים בעקבות עבודות פינוי בינוי בדירת חלמיש.

אינו מטופל בשירותי הרווחה. סובל מבעיות נפשיות, סוכרת ואנמיה. נרקומן לשעבר. ניכרת רמת חיים פשוטה ביותר.

המבקש אינו עובד באופן מסודר, בעבר עבד כעצמאי באיטום ופשט את הרגל לפני מספר שנים.

עפ"י ממצאי החקירה עובד בעבודות איטום, בבדיקה ברשויות המס אין לנ"ל תיק פעיל במע"מ, כלומר הנ"ל עובד "בשחור" וללא חשבוניות.

בחקירה מסר כי עובד באיטום גגות ולקראת החורף יש לו יותר עבודה וכאמור עובד ללא רישום ותיעוד, לעיתים הנ"ל עזר בפועל עפ"י הצורך אך ההתנהלות של הלקוחות היא מולו.

עפ"י הערכה עבודות איטום נעות בסביבות 5000 ש"ח (תלוי בגודל) ונ"ל יש הוצאות בגין רכישת חומרים והעסקת עוזר לפי הצורך כך שעפ"י הערכת החקירה בהתחשב בעובדה שבקיץ יש לו פחות עבודה (טוען כי אין לו כמעט עבודה בקיץ) ממוצע הכנסתיו כ-4000 ₪ לחודש.

סר כל הכנסותיו בממוצע (קצבת אזרח ותיק הכולת ה"ה+ הכנסות מעבודה ללא רישום) עפ"י ממצאי חקירה בחישוב מ-3.2023 עד 8.2023 כ-8000 ש"ח.

המבקש מקבל 4000 ש"ח בחודש לתשלומי שכירות במסגרת פינוי בינוי בדירת חלמיש (באמצעות היזם)- סכום זה לא נכלל במבחן ההכנסות.

הנ"ל לאחר הפטר מפש"ר.

אב המבקש- בחיים, אם המבקש- נפטרה.

להדגיש כי בחקירה לא עלה ירושה/ בעלות בדירה/ מכירת חלק בדירה".

הגם שמדובר בסכומים שאינם הופכים את העותר לעשיר מופלג, והגם שאף מצבו אינו פשוט בכלל, הרי כפי שכבר נפסק, על עותר הפונה בבקשת לקבלת סעד לבוא לבית המשפט בידיים נקיות. בין היתר, עליו לפרט את מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית להכרעה בעתירה ולא להשמיט פרטים חיוניים העשויים להשפיע על ההחלטה בעניינו. התנהלות אחרת מזו תוביל, ככלל, לדחיית העתירה על הסף. ראו: בג"ץ 6208/17 פלוני נ' משרד הפנים - וועדת המאוימים, פס' 8 (3.1.2018).

אציין כי לשאלתי בדיון האם העותר פנה לקבלת זכאות עצמאית לדיור הציבורי במנותק מהדירה נושא המחלוקת השיב כי לא עשה כן כל עוד לא הוכרע סופית במחלוקת זו וכנראה גם בהיעדר זכאות, וכי יהיה זכאי להשתתפות קטנה שהיא "לעג לרש" בתשלומי שכר דירה בלבד. בתקופת הביניים כל אחד מבני הזוג בעבר מקבל מיזם פרויקט התמ"א 4,000 ₪.

לעניין טענת העותר כי המשיבה 3 אינה זכאית לדירה הציבורית בשל זכויותיה לכאורה במקרקעין, יצוין כי הוועדה נדרשה לסוגיה זו וקבעה כי מבדיקתה עולה כי נכס המקרקעין הוא חנות שמושכרת ודמי השכירות אותם מקבלת אמה של המשיבה 3 שבחיים תבדל"א. כן נקבע כי גם אם המבקשת הייתה מקבלת מחנות זו חלק מדמי השכירות לפי צו הירושה, המבקשת יורשת 1/8 בחנות כך שדמי השכירות אותם הייתה מקבלת, לו הייתה מקבלת, עומדים על כ-400 ₪. סכום קטן שאינו יכול לבסס כלכלית את המשיבה 3. לפיכך, הוועדה לא מצאה מקום לשלול את זכאותה של המשיבה 3 לקבלת הדירה הציבורית לאור נתונים אלה. נוסף לכך אציין כי ממילא פסק דין זה בוחן את החלטת הוועדה המיוחדת לקבוע בהתאם לסעיף 3א לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ותקנות הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד מי מבין בני הזוג זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית במקרה של פירוד ולא את זכאות כל אחד מהצדדים לדיור ציבורי.

כן מצאתי כי יש לדחות את טענות העותר בדיון כי יש לבטל את החלטת הועדה המיוחדת בשל העדר גיוון בוועדה בניגוד לתקנה 7 לתקנות וכן את טענת העותר בדבר העדר כתב מינוי ליו"ר הועדה. טענות אלה נטענו על דרך הסתם ומבלי שנתמכו בתשתית עובדתית כלשהי המאפשרת דיון והכרעה בהם ומשכך דינם להידחות. עיון בהחלטת הוועדה והפרוטוקול מעלה כי חברי הוועדה המיוחדת שקיבלו את ההחלטה נושא העתירה הם: גב' אסתי מרקוביץ, גב' נילי כהן רוכברגר ומר אדנה אברה. לא ברורה טענת ב"כ העותר בדיון כי "מי שכיהנה כיו"ר בוועדה זו ובוועדה הקודמת היא גב' ליאת גואלי והיא חתומה בשתי החלטות בפועל" (עמ' 2 שורה 33 – עמ' 3 שורה 1 לפרוטוקול מיום 28.2.24) ואף לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו. בנוסף, העותר לא תמך את טענתו בדבר העדר כתב מינוי מתאים ליו"ר הועדה בתשתית עובדתית כלשהי. בנוסף, משגם טענה זו לא נטענה בעתירה, היא מהווה הרחבת חזית אסורה ואין להידרש לה.

כמו כן מצאתי לדחות את טענת העותר כי יש למחוק את תגובת המדינה משהוגשה ללא תצהיר. מדובר בסנקציה קיצונית לטעות שיש להקפיד שלא תתרחש שוב. המדינה צירפה תצהיר לתגובתה לבקשה לצו ביניים עליו הסתמכה, תגובה שהיא כמעט זהה לתגובה שהוגשה לעתירה ונתמכת באותם מסמכים (למעט הפניה לאסמכתא משפטית).

תוצאה

העתירה נדחית.

בשים לב להערותיי לעיל בדבר הנמקת הוועדה המיוחדת לעניין האלימות הנטענת של העותר, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לסגור את התיק.

ניתן היום, כ' אדר א' תשפ"ד, 29 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.