ע"א
בית המשפט המחוזי חיפה כבית-משפט לערעורים אזרחיים
|
10444-12-14
15/07/2015
|
בפני השופטים:
1. י. גריל
2. שופט בכיר(אב"ד)
3. ב. טאובר שופטת
4. ת. שרון-נתנאל שופטת
|
| - נגד - |
מערערת:
סלים חלבי חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים בע"מ
עו"ד זכי כמאל ואח'
|
משיבה:
אלקטרה בע"מ שלמה כרוב ואח'
עו"ד שלמה כרוב ואח'
|
| פסק דין |
הערעור ועיקר פסק דינו של בימ"ש קמא
1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט אבישי רובס), שניתן בת"א 12618-03-10, ביום 31.10.14, לפיו נדחתה תביעה כספית שהגישה חברת סלים חלבי, חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים בע"מ (להלן: "המערערת"), נגד חברת אלקטרה בע"מ (להלן: "המשיבה") ובה תבעה תשלום חוב בסך 2,491,860 ₪.
המשיבה העלתה טענת התיישנות, שהתקבלה על ידי בימ"ש קמא, בקבעו, כי העובדות המהותיות המגבשות את עילת התובענה התגבשו ביום 4.7.96, הוא היום בו קיבלה המערערת מהמשיבה מסמך שכותרתו "עבודות בדלית אל כרמל - כביש מע"צ - חשבון סופי" (נספח ח' לתצהירו של מר חלבי) (להלן: "החשבון הסופי"), המפרט את ההתחשבנות הסופית בין הצדדים, את סך התשלומים המגיעים למערערת ואת הקיזוזים שנערכו וכן את אופן ביצוע התשלום והתנאים לביצועו. בימ"ש קמא ציין, כי אין חולק שהסכום הנקוב בחשבון הסופי שולם לידי המערערת במלואו, בתאריכים 15.10.96 ו- 12.8.97.
בימ"ש קמא הוסיף ואמר, כי גם אם יניח, לטובת המערערת, כי הפרת ההסכם (הנטענת על ידי המערערת), התרחשה בעת ביצוע התשלום האחרון (12.8.97), הרי גם אז התיישנה התביעה, שכן כאשר צדדים קובעים מועד לקיומו של חיוב, מתגבשת עילת התובענה בהגיע אותו מועד. מאחר שהמערערת לא כפרה בכך שהתשלום האחרון (שלטענת המערערת אינו מכסה את כל המגיע לה) שולם במועד ולא טענה שהמשיבה אחרה בביצוע התשלום, הרי לכל המאוחר, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 12.8.97, הוא המועד בו בוצע התשלום האחרון.
בימ"ש קמא דחה את טענת המערערת לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו קיבלה לידיה מסמכים הנוגעים להתחשבנות בין המועצה לבין המשיבה, בקבעו, כי לא התמלאו התנאים הדרושים להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
לפיכך, קבע בימ"ש קמא, כי התביעה שהוגשה רק ביום 8.3.2010 בחלוף כ- 13 שנים מאז התגבשה עילתה, התיישנה.
2.בימ"ש קמא הוסיף ודן (למעלה מן הצורך, כדבריו), בטענות הצדדים בנוגע להתחשבנות ביניהם ומצא, כי גם לגופו של עניין לא הוכיחה המערערת, כי מגיע לה מהמשיבה סכום כסף כלשהו, מעבר לכספים ששולמו לה.
לאור מסקנתו, לפיה צדק בימ"ש קמא בקביעתו כי התביעה התיישנה, לא נידרש לפירוט חלק זה של פסק דינו ונציין רק את קביעתו של בימ"ש קמא, לפיה המערערת לא הוכיחה טענתה, כי מגיעים לה כספים נוספים מאת המשיבה ואף לא הוכיחה, כי מגיע לה סכום נוסף בסכום קרן של 51,147 ₪ (המגיע, בשערוך מיום 31.5.1990, לסך של 389,083 ₪), בגין ביצוע שכבת אספלט בעובי של במקום , היינו - שכבה נוספת, בעובי של (להלן: "שכבת האספלט הנוספת"). בימ"ש קמא קבע, כי המערערת לא הוכיחה דרישה כזו מצד המזמין ואף לא הוכיחה ביצוע בפועל של עבודה זו.
בימ"ש קמא דחה, אפוא, את התביעה, הן מחמת התיישנות והן לגופה, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 55,000 ₪.