בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת כוכבה לוי), שניתן ביום 24.12.12 בשלוש תובענות: ת"א 21747-09-09; תא"מ 24257-09-09; תא"מ 25672-09-09, במסגרתו חוייבו המערערות לשלם למשיב סך של 188,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום פתיחת תיקי ההוצל"פ נשוא השיקים, וכן אגרות והוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 58,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.
העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1.המשיב, דרור צזנה (להלן: "המשיב"), הגיש כנגד מערערת 1, פרי לילי ליה (להלן: "המערערת"), וכנגד מערערת 2, חברת נאיה עיצובים בע"מ, חברה שבבעלות המערערת שעסקה בייצור תכשיטים (להלן: "החברה"), תביעה שיטרית לביצוע 21 שיקים על סך כולל של 262,000 ₪. 2.המשיב טען בבית משפט קמא, כי הכיר את המערערת היכרות אישית, חברית ועסקית, כאשר המערערת שכרה מעת לעת את שירותיו כבעל בית דפוס. לטענתו, הוא הסכים ליתן למערערת, לבקשתה, הלוואה, שניתנה כהלוואה בין חברים. לטענתו, מסר למערערת כספים במזומן, המסתכמים בסך כולל של כ-220,000 ₪, כאשר לפירעון ההלוואה נתנה לו המערערת שיקים שמועד פרעונים עתידי, כאשר בין הצדדים לא נחתם הסכם הלוואה. הוסיף המשיב וטען, כי בתחילה מסרה לו המערערת שיקים מ"מוסדות נירים ירושלים בע"מ" שהינה חברה להלוואות חוץ בנקאיות, ואולם בהמשך ביקשה ממנו את השיקים בחזרה, ונתנה לו במקומם שיקים אחרים, אשר למעט סך של 11,500 ₪, לא נפרעו. יצוין, כי מרבית השיקים היו משוכים על ידי המערערת, למעט שני שיקים שהיו משוכים על ידי החברה, ובערבות המערערת. עוד טען המשיב, כי לאחר שלא פרעה המערערת את ההלוואה, החתים אותה ביום 22.03.99 על שני הסכמים שנועדו להסדיר את פירעון ההלוואה, כשלטענתו מהסכמים אלה עולה כי המערערת מודה בחוב של 266,932 ₪ למשיב. עוד ציין כי תחילה לא דרש ריבית, ואולם לאחר שהמערערת לא עמדה בהתחייבויותיה דרש ריבית. בהמשך, משהמערערת לא עמדה גם בהסכמים מיום 22.03.99, פנתה המערערת למשיב והציגה בפניו "הסכם הלוואה", ובו צויין כי החוב עומד על סך של 310,000 ₪. המשיב לא הסכים עם האמור בהסכם זה והעביר למערערת הסכם אחר. המערערת החזירה את ההסכם עם מספר הערות, ואולם ההסכם מעולם לא נחתם. במישור המשפטי, טען המשיב כי אינו עוסק במתן הלוואות, כי מעולם לא נתן הלוואה לאף גורם, מלבד למערערת, כי מקור הכספים שהלווה למערערת מהכנסותיו בבית הדפוס, וכי לאור כל זאת, אין להחיל במקרה דנן את חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"). עוד טען כי המערערת עצמה פעלה בשיטה דומה כלפי אנשי עסקים אחרים שגם מהם לוותה כספים ולא החזירה אותה. 3.מנגד, טענה המערערת, כי בינה לבין המשיב התקיימו יחסי לווה-מלווה, ולכן יש להחיל במקרה דנן את החוק. לטענתה, המשיב הציע לסדר לה הלוואות מאחד המשרדים העוסקים במתן הלוואות תמורת ריבית של כ-11%. המערערת מודה כי במשך כשנתיים נטלה הלוואות באמצעות המשיב שהסתכמו בסך של כ-200,000 ₪, ואולם לטענה היא החזירה את מלוא ההלוואות באמצעות שיקים משוכים על ידה, בתוספת ריבית של 10% בחודש, ובסופו של יום שילמה למשיב כמיליון ₪. לטענתה, נותרו בידי המשיב גם שיקים שהיו אמורים לשמש כביטחון וגם שיקים שנועדו לפרוע את ההלוואה בפועל, וכי המשיב כלל בתביעתו את שתי סדרות השיקים. המערערת הודתה כי חתמה על ההסכמים מיום 22.03.09, בהם יש לכאורה הודאה בחוב כלפי המשיב, ואולם לטענתה, ההסכמים נוסחו על ידי המשיב, והמשיב השיג את חתימתה על המסמכים בתרמית. 5.בית משפט קמא קבע, כי במקרה דנן יש להחיל את החוק, וכי די בגרסת המשיב עצמו לפיה אכן נתן מספר הלוואות למערערת, שכללו גביית ריבית - כאשר המשיב לא פירט את סכומי הריבית ובגין אילו תקופות נלקחו ההלוואות והריבית - כדי לקבוע כי המשיב הינו אכן "מלווה" על פי החוק. גם העובדה שמדובר בהלוואות שניתנו על פני תקופה של כשנתיים ובסכומים העולים על הכנסתו השנתית של המשיב, מחזקת את המסקנה כי המשיב הינו מלווה על פי החוק. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב לא עמד בנטל לסתור את החזקה כי מי שנתן הלוואה רואים אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק. עוד קבע בית המשפט כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי עמד בהוראות החוק, ובתוך כך לא הוכיח מהו סכום ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת ההלוואה וכדומה, וכי לא הוצג מסמך בכתב בגין ההלוואה, ומשכך לא התקיים תנאי יסוד בחוק שבלעדיו לא עומדת למשיב עילת תביעה. בית המשפט ציין כי ההסכמים מיום 22.03.99 הם הסכמים מאוחרים, וגם הם אינם כוללים את שיעור הריבית. בית המשפט קבע כי "התובע לא ביסס תביעתו לעניין מתן הלוואה/ות והסכום לו הוא זכאי בפרעונה/נן על דרך עמידה בתנאים הדרשים בהתאם לחוק ההלוואות". בהתייחס למהימנות הצדדים, ציין בית המשפט, כי משהמשיב לא עמד בהוראות החוק יש לראותו כ"מי שגילה טפח והסתיר טפחיים". יחד עם זאת, השתכנע בית המשפט כי היחסים בין הצדדים החלו כיחסי חברות, אך אלה גלשו ליחסי "לווה-מלווה". וכך ציין ביהמ"ש: "בהחלט שוכנעתי בהקשר זה כי התובע ביקש לגבות ריביות בשיעורים שונים. שיעורים אשר לא נשא בנטל הרובץ לפתחו להוכחתם". זאת ועוד, בית המשפט ציין במפורש כי "עדותה של הנתבעת... נגועה בחוסר אמינות בוטה", וציין כי על אף שהמערערת טענה לפירעון של כמיליון ₪ "לא המציאה ולו בדל של ראיה להוכחת טענה זו". הוסיף וציין בית המשפט כי גרסת המערערת אינה מהימנה, וכי טענתה לפירעון סך של כמיליון ₪ היא "הגנת בדים". בית המשפט קבע כי אומנם המשיב לא הוכיח את סכום ההלוואה הנתבע על ידו, ואולם המערערת הודתה בקבלת קרן הלוואה בסך של 200,000 ₪, ועל כן קבע כי זה סכום ההלוואה המוכח. בית המשפט ציין כי טענה לפירעון בסכום שלא הוכח מהווה טענת הודאה והדחה, ולכן עול ההוכחה מוטל על המערערת, שלא עמדה בנטל להוכיח את הסכום שפרעה, למעט סך של 11,500 ₪, לגביו הודה המשיב שקיבל. לאור כל זאת, וכאשר המשיב לא הוכיח את שיעורי הריבית, קבע בית משפט קמא כי על המערערת להשיב למשיב את סכום הקרן בו הודתה, למעט הסכום שהמשיב הודה שנפרע, ובסה"כ סך של 188,500 ₪, זאת ללא ריבית, גם לא את הריבית המירבית המותרת על פי חוק, תוך שקבע כי המשיב לא עמד בנטל בעניין זה, ואף לא סיפק כל ראיה באמצעותה היה ניתן היה אולי לפסוק ריבית לפי סעיף 9(ב) לחוק, וכן לאור מסקנתו כי המשיב "ביקש לגרוף רווחים לא מוצהרים לא מוכחים ומשכך החזקה היא שגם בלתי חוקיים בגין הלוואה שלא הוכחשה על ידי הנתבעת...", ולאור שיקולי צדק ומדיניות שיפוטית קבע כי יש לבטל את ההסכם ולא להורות על שינוי שיעורי הריבית.
טענות הצדדים בערעור 6.לטענת המערערות, שגה בית המשפט כשלא דחה את תביעת המשיב לאור קביעותיו כי החוק חל במקרה דנן, וכי המשיב לא עמד בהוראות החוק, ובמיוחד בכל הקשור לריבית. לטענתן, הנטל במקרה דנן הינו על המשיב - התובע - לעמוד בתנאי החוק, ומשלא עשה כן - דין תביעתו להידחות. לטענת המערערות, שגה בית המשפט בקביעתו כי המערערת הודתה בחוב של כ-200,000 ₪, כאשר לכל היותר ציינה כי קיבלה במהלך תקופה סכומים שנעו בין 10,000 ₪ ל-40,000 ₪, וכאשר התכחשה לחוב שבכתב התביעה. לטענתן, שגה בית המשפט כשקבע כי הודאתה מהווה טענת הודאה והדחה, ומשכך הנטל עובר לשכמה, שכן טענה שכזו דורשת הודאה בכל העובדות המבססות את עילת התביעה, ואין זה המצב במקרה דנן. לטענת המערערות, שגה בית המשפט כשהורה על השבה, מקום בו הוראות החוק לא התמלאו על ידי המשיב, וכאשר סעיף 9(ב) לחוק נועד להוראות למלווה - המשיב - להשיב כספים ללווה, ולא להיפך, והסעיף נועד להרתיע מלווים מלהפר את הוראות החוק. עוד טוענות המערערות, כי הסיבה שלא יכלו להוכיח את פירעון ההלוואה הינה החלטת בית משפט קמא מיום 10.01.12 שלא לאפשר הוספת תצהיר משלים להזמת עדי המשיב, כשלטענתה לתצהיר המשלים צורפו אסמכתאות המעידות על פירעון של כחצי מיליון ₪. לאור כל זאת, טוענות המערערות, כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי קיים חוב שלה למשיב, כאשר הנטל הינו על המשיב, נטל בו לא עמד, ועל כך אין מחלוקת. לבסוף, מלינות המערערות על ההוצאות הגבוהות שנפסקו לחובתן. 7.מנגד, טוען המשיב, כי בית משפט קמא עשה חסד עם המערערת כשהורה על השבת סכום הקרן בלבד, וכאשר התעלם מההסכמים שנחתמו בין הצדדים, וביטל אותם, כאשר בהסכמים אלה הודתה המערערת בחובה כלפי המשיב באופן מפורש, ובה הוסדרו תנאי ההחזר והריבית. יחד עם זאת, טוען המערער, כי קביעותיו של בית משפט קמא באשר להודאתה בחוב כלפיו, ובאי הוכחת פירעון ההלוואה, הן קביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה, במיוחד כאשר בית משפט קמא קבע כי באופן מפורש כי גרסת המערערת אינה מהימנה וכי הגנתה היא הגנת בדים, שלא הוכחה כלל. לטענתו, גם העד דואל, שלטענת המערערת היא החזירה את כספי ההלוואה למשיב באמצעותו חברה שבבעלותו, סתר את טענתה כשהעיד שלכל היותר נפרעו באמצעותו 100,000 ₪ (ולא כמיליון ₪ כפי שטענה המערערת). טענה מרכזית נוספת של המשיב הינה כי שגה בית משפט קמא כשהחיל את החוק, שכן מדובר היה בהלוואה חברית בלבד, כאשר גם בית משפט קמא קבע כי ההלוואה החלה מהלוואה חברית, וכאשר לא נסתרה הטענה כי לפחות בהתחלה לא נגבתה ריבית, ולמעשה מדובר בתביעה שטרית רגילה. לטענתו, על פי מטרות החוק וכוונת המחוקק, לא נועד החוק לחול במקרים כגון אלה. בהקשר זה, טוען המשיב כי ההסכמים המאוחרים הם למעשה הסכמי החזר חוב ולא הסכמי הלוואה, לאחר שהכספים כבר ניתנו למערערת והיא לא פרעה את ההלוואה המקורית. באשר להחלטת בית משפט קמא מיום 10.01.12 שלא לאפשר הוספת תצהיר משלים, טוען המשיב כי אין כל מקום להתערב בהחלטה מנומקת זו, כשבית המשפט קבע כי אין נסיבות חדשות או ראיות חדשות וכי הפרטים המפורטים בתצהיר הם סתמיים ואין משמעות למצויין בספחי השיקים, מה גם שמסמכים אלה לא גולו בהליך גילוי המסמכים. המשיב מפנה לתצהירים ועדויות מטעמו של אנשי עסקים נוספים שרומו על ידי המערערת, וכן מפנה לתחקיר מתכנית כולבוטק בעניין מעשי המערערת. לבסוף, טוען המשיב כי בנסיבות העניין בצדק נפסקו הוצאות כפי שנפסקו, ואין להתערב בקביעה זו.
ד י ו ן 8.לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, אם כי לא בהכרח מנימוקיו של בית משפט קמא. חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות - הפן הנורמטיבי 9.חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות מטרתו הגנה על לווים והוא נועד להתמודד עם תופעת ריביות הנשך ב"שוק האפור". וכך צויין בהצעת החוק: "מוצע לקבוע בחוק שיעור מרבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות, ובדרך זו, למנוע ממלויים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים" [הצעת חוק הסדר הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ד-1993, ה"ח 2172, בעמ' 116); א' וינרוט ב' מדינה דיני הלוואות - הגנה על הלווה במשפט בישראל (2000), בעמ' 59]. 10.בע"א 9044-04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צצוניאשוילי (פורסם בנבו, 24.06.07) (להלן: "פס"ד מיסטר מאני"), דן בית המשפט העליון במטרות החוק ובהסדרים הקבועים בו, וכך צויין באשר למטרותיו: "ההסדרה המשפטית של שוק ההלוואות החוץ בנקאיות, הידוע גם כ'שוק אפור', טומנת בחובה שני אינטרסים מנוגדים. מן העבר האחד של המתרס עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נולדה לענות על צורף אמיתי הקיים בשוק, דהיינו מתן הלוואה לגורמים אשר אינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית. הכרה זו, במובלע, מניחה כי תנאי ההלוואה משקפים את הסיכון הגלום בה. מן העבר השני עומדת השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה, ולמנוע מן המלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח...". 11.החוק חל במקרה של "לווה" שאינו תאגיד, בהלוואה מ"מלווה" שהינו "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי...". מכאן שנותן הלוואה הינו בגדר "מלווה", ככל שאינו תאגיד בנקאי (סעיף 1 לחוק). החוק נועד כאמור להסדיר את הריבית המקסימלית שניתן לגבות בהלוואות חוץ בנקאיות, תוך שנקבעו מספר חובות על המלווה שנועדו לספק ללווה את ההגנה לשמה נחקק החוק, כאשר בפסיקה נקבע כי לאור מטרות החוק, יש להקפיד ולדקדק ביישום דווקני של הוראות החוק: "...דווקא אופיה הנשכני, הבוטה, של ההלוואה החוץ-בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור... לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהם של הוראות החוק, וחובתנו לעמוד על משמר זה... כך שכל שקבע המחוקק באשר לחובות המלווה כלפיהם צריך להישמר ללא פשרות..." (פס"ד מיסטר מאני). 12.לצורך הגשמת מטרות החוק כמפורט לעיל, קבע המחוקק כי בהלוואות פרטיות חוץ בנקאיות על המלווה לדאוג לעריכת מסמך בכתב המעיד על ההלוואה, בו יפורטו כל פרטי ההלוואה: שמות הצדדים, סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל, תקופת ההלוואה, סכומי התשלומים לפירעון ההלוואה ומועדם, תוך התייחסות לסכום ההלוואה והריבית לגבי כל תשלום לפי הידוע בעת חתימת החוזה (סעיפים 2 ו-3 לחוק). 13.סדרי הדין להגשת תביעה לפירעון ההלוואה על ידי המלווה נקבעו בסעיף 8 לחוק, לפיו כדי שמלווה יוכל לתבוע לווה, או להגיש בקשה לביצוע שטרות שניתנו בקשר עם ההלוואה להוצאה לפועל, עליו לצרף את חוזה ההלוואה, ואת הפרטים הקבועים בחוק. על פי הפסיקה, כפי שתפורט להלן, מדובר בתנאי סף מהותי שעל המלווה לעמוד בו בטרם תיבחן תביעתו לגופו של עניין. בע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אריה (פורסם בנבו, 21.01.09) (להלן: "פס"ד בס") דן בית המשפט המחוזי (הרכב בראשות כב' השופט י' שנלר) באריכות בשאלת יישומו של החוק בכלל, ושל דרישת סעיף 8 לחוק בפרט, כאשר בסופו של יום, דחה בית המשפט את תביעת המלווה לאחר שזה לא עמד בדרישות החוק. בית המשפט ציין כי דרישת סעיף 8 לחוק - צירוף מסמך ההלוואה לכתב התביעה ופירוט התנאים השונים ביחס להלוואה והריבית - אינה דרישה פרוצדורלית-טכנית, אלא בהתאם לסעיף 8 לחוק - "חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עיסקת היסוד, ובהעדרו, לכאורה לא קמה עילה לפי עסקת היסוד". הוסיף בית המשפט כי בהתאם לפסיקה, פרשנות החוק צריכה להיות מחמירה, וקבע כדלקמן: "הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה הלוואה והפרטים שעל המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עומד בכך אין לפנינו עילה ברת תביעה... מדובר למעשה ביישום הוראת תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי... שמפרטת מה הפרטים האמורים להכלל בכתב התביעה ואשר בהעדרם כתב התביעה אינו מגלה עילה... ועל כן דין התביעה להימחק בהתאם להוראות תקנה 100 לתקנות סד"א" (סעיף 23 לפס"ד בס). עוד קבע בית המשפט כי "...במקום בו חלוקים בעלי הדין אם ניתנה כלל הלוואה, על המלווה להציג את אותו מסמך בכתב על מנת להיפרע מהלווה... נטל ההוכחה רובץ על המלווה... הואיל ונטל זה דורש גם הצגת מסמך בכתב אשר בהעדר לא ניתן יהיה להיפרע אף משטרות שניתנו לפי טענת המלווה בגין אותה הלוואה" (סעיף 22 לפס"ד בס). יצוין, כי בית המשפט היה ער לקושי שעלול להתעורר, כאשר עשוי להיווצר מצב שהלווה יזכה מן ההפקר, רק בשל העובדה שלא היה מסמך שעונה על דרישות החוק, על אף שברור שניתנה הלוואה שלא הוחזרה, והמלווה לא יקבל חזרה אפילו את קרן ההלוואה, ואולם ציין כי "לאור תכליתו של החוק... עלינו להקפיד על כל תג ותג בבואנו ליישם וליתן פרשנות להוראות החוק. על כל מלווה לדעת כי מסתכן הוא אם בחר להתעלם מהוראות החוק ולא ערך חוזה הלוואה בכתב" (סעיף 22 סיפא לפס"ד בס). בעניין זה הדגיש בית המשפט כי: "ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחולקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע. לכן ייתכן והמלווה יוכל להשלים את החסר בתצהירו, ובלבד שאכן אין חולק כי ניתנה אותה הלוואה שפירעונה מתבקש".הוסיף וציין כב' השופט ורדי כי: ".. בנסיבות הספציפיות הללו, אין צורך בהכרעה מה הייתה התוצאה אם היה מדובר בתביעה לפי החוק, כשלא צורף הסכם הלוואה, אך היה מוכח גובה קרן והאם היה מקום להשבת סכום זה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח סעיף 9 לחוק, או שהיה מקום לדחות את התביעה". העולה מן האמור, כי ייתכנו מקרים בהם תידון תביעת המלווה גם בהעדר מסמך בכתב או אי עמידה במלוא דרישות החוק. 14.יצוין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פס"ד בס נדחתה (רע"א 2132/09, ניתן ביום 08.07.09), כאשר כב' השופט רובינשטיין היה ער לקושי שייתכן ויתעורר במיוחד לאור התוצאה האפשרית במצבים מסויימים בהם עלול ליהנות הלווה מן ההפקר, אך ציין כי במקרה דנן לא נפסקה השבה, לא רק כסנקציה על אי מילוי הוראות החוק, אלא גם מאחר ו"לא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע". מכאן שבית המשפט העליון סבר כי במקרה זה "לא שאלת הפרת החובה לערוך חוזה הלוואה כתוב היא המפתח לתביעת ההשבה". 15.בע"א (ת"א) 1722/08 לילי פרי נ' ראובן עבדו (פורסם בנבו, 01.11.10), שניתן גם הוא בעניינה של המערערת כאן, על ידי הרכב בראשות כב' השופטת, ס"נ, א' קובו, נדחתה תביעת המלווה לאחר שלא עמד בדרישת הכתב ובחובת הגילוי. בית המשפט ציין כי משלא הוכח בפני בית המשפט מה הייתה קרן ההלוואות, מועדן, והתנאים השונים כולל הריביות, לא יכולה הייתה הערכאה המבררת לקבל את תביעת המלווה: "...לפני בית המשפט לא היו נתונים כלשהם לגבי סכום ההלוואה והריבית שאותו סכום נשא... משלא עמד עבדו [המלווה - ר.ל.ש] בנטל הבאת הראיות המוטל עליו, לצרף לפני בית-המשפט התחשבנות מפורטת בכתב, הרי שלא הוכיח את זכאותו לגבות את החוב נשוא השטר...". כך גם ב-ע"א (חי') עזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' יגאל עבדייב (פורסם בנבו, 19.02.13), נקבע כי משהמלווה לא עמד בתנאי החוק, ולא הוכיח קיום התנאים המפורטים בסעיף 15(א) לחוק, דהיינו הסייגים לתחולת החוק - דין תביעתו להידחות. ראו גם ע"א (מרכז) 4862-01-14 שטרצר נ' שלום (פורסם בנבו, 31.03.14). 16.כאמור דרישת סעיף 8 לחוק היא לא רק דרישה טכנית, ובמקרים רבים אי עמידה בדרישת הכתב ובחובת פירוט תנאי ההלוואה, משמעותה כי דין תביעת המלווה להידחות. יחד עם זאת, נראה כי יתכנו מקרים בהם לא התקיימו דרישות החוק, או לא התקיימו במלואם, ועל אף זאת בית המשפט ידון בתביעה, ככל שנסיבות העניין מאפשרות זאת. 17.ככל שהמלווה לא עמד בהוראות החוק, מקנה המחוקק לבית המשפט בסעיף 9(א) את האפשרות לבטל את החוזה או תנאים ממנו או לשנות את תנאיו באופן שיתאימו לחוק, כך גם לגבי גובה הריבית [סעיף 9(ב) לחוק], וזו לשון הסעיף: "9 (א)ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין.(ב) מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין". ומן הכלל אל הפרט 18.בית משפט קמא לא קיבל את טענת המשיב כי מדובר בהלוואה חברית, וקבע כאמור כי החוק חל בענייננו, כאשר למעשה לא יכולה להיות מחלוקת כי הצדדים עונים להגדרות "לווה" ו"מלווה" בהתאם לסעיף 1 לחוק. 19.אומנם סעיף 15(א) לחוק קובע סייגים לתחולת החוק, ולפיו "הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא על דרך עיסוק", דהיינו חובת עריכת מסמך בכתב וחובת הגילוי אינה חלה על מלווה שאינו נותן הלוואות על דרך עיסוק, ואולם הלכה היא כי מי שנותן הלוואה, ייראו אותו כנותן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח אחרת (פס"ד בס, פיסה 26). בית משפט קמא קבע, כי המשיב נתן את ההלוואה על דרך עיסוקו, וזאת חרף טענותיו כי מדובר בהלוואה חברית, טענה שכאמור נדחתה. בית המשפט קבע, כי החזקה כי נותן הלוואה עושה זאת עד דרך עיסוקו - לא נסתרה, וכי לא מדובר בהלוואה חד פעמית, כי אם במספר הלוואות, בסכומים גבוהים שעולים על הכנסתו השנתית מעסקו של המשיב. וכך קבע בית משפט קמא: "... לא שוכנעתי, כי התובע עסק בפעילות הנ"ל פעמים ספורות. גם לשיטתו התפרסה תקופה זו על למעלה משנה וחצי... לו אכן לא היה המלווה בגדר מלווה שזה אחד מעיסוקיו, הרי שחזקה על התובע שלא היה מתקשה לזכור את סכומי ההלוואות במדוייק מועדיהם, היקף הכספים שניתנו ועוד...... הכלל הוא כי מי שנותן הלוואה יראו אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק אלא אם יוכיח שלא כן הדבר, שהרי אז לא יחולו עליו החובה בדבר הסכם הלוואה בכתב לצד הוראות נוספות. בענייננו, טען התובע כי אינו עוסק במתן הלוואות והמדובר ב'הלוואה חברית'... ברור כי אין בעצם היותו 'חבר'... לשלול אפשרות היותו בנוסף מלווה כדרך עיסוק... טיב ה'חברות' נותר בגדר תעלומה... לאור כל אלה אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל הרובץ עליו להוכחת היותו מלווה שנתן הלוואה שאינה בדרך עיסוק....". 20.לאור כל זאת, אין מנוס מלקבוע כי אכן מדובר בהלוואה חוץ בנקאית עליה חלות הוראות החוק. 21.יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי על אף העדר מסמך בכתב ואי עמידה בחובת גילוי פרטי ההלוואה - אין זה המקרה בו יש לדחות את תביעת המלווה על הסף. יש לאבחן את המקרה דנן מהנסיבות שבפס"ד בס, כאשר העובדות בענייננו נכנסות בגדר החריגים שמצויינים בפס"ד בס, ושונות מהנסיבות שבפסקי הדין האחרים שצוטטו לעיל. לטעמי לא זה המקרה הקלאסי בו העדר מסמך בכתב צריך להוביל לתוצאה של דחיית התביעה. 22.חשוב לציין כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הלוואה בסך של 200,000 ₪ קרן אכן ניתנה למערערת, שהודתה בכך בסעיף 9 לתצהירה, וכן בחקירתה הנגדית בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה למתן רשות להגן מיום 22.12.09, כאשר מתוך ההלוואה הוחזר סך של 11,500 ₪ בלבד, כפי שהודה המשיב. אומנם המערערת ניסתה לטעון כי לא מדובר בהודאה מצדה, ואולם אין לקבל טענה זו. בית משפט קמא קבע באופן חד משמעי שגרסת המערערת אינה מהימנה, וכי טענתה כי פרעה את ההלוואה הינה "הגנת בדים". אני סבורה כי על אף שבית משפט קמא לא התייחס למעשה למגבלה שבסעיף 8 לחוק, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הרי שאין להתערב מהתרשמותו מהעדים ומהימנותם. זאת ועוד, אין להתעלם מההסכמים שנחתמו בשלב מאוחר יותר, בהם למעשה הודתה המערערת בחוב בסכום גבוה יותר (ככל הנראה כולל ריביות), וכן בטיוטת הסכם נוספת שהעבירה המערערת עצמה למשיב בו הודעת בסך של כ-300,000 ₪ (ככל הנראה בתוספת ריבית). אומנם הסכמים אלה אינם עונים על דרישת החוק למסמך הלוואה בכתב ועל הפרטים הנדרשים באשר להלוואה, ואולם יש בהם כדי לתמוך בטענה שאכן ניתנה הלוואה לפחות בסכום הקרן, כפי שבפועל הודתה כאמור המערערת. 23.כפי שצוטט לעיל, גם בפס"ד בס נקבע כי יתכנו מקרים בהם לא תתקיימנה דרישות החוק, אך תביעת המלווה לא תידחה, וזאת כאשר אין למעשה מחלוקת על מתן ההלוואה: "ייתכנו מקרים ובהם אין מחלוקת בין הצדדים שאכן ניתנה ההלוואה אלא שחולקים הם על תנאיה. במקרה שכזה אכן יכול ולא יהיה בהעדר מסמך בכתב משום שלילת זכותו של המלווה להיפרע...". כך גם הוסיף וציין כב' השופט ורדי בפס"ד בס כי "...אם היה מדובר בתביעה לפי החוק, כשלא צורף הסכם הלוואה, אך היה מוכח גובה קרן והאם היה מקום להשבת סכום זה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח סעיף 9 לחוק...". לאור כל זאת, אני סבורה, כי במקרה דנן, בכל הקשור לעסקת היסוד, הרי שקרן ההלוואה למעשה הוכחה, כאשר המערערת הודתה בקרן בסך של 200,000 ₪, ולא הוכח שנפרעה, פרט לסך של 11,500 ₪, באופן שיש בו כדי להתגבר על הפגם שבהתנהגות המשיב, ויש להורות על השבת הקרן. 24.סיכומו של דבר, במקרה דנן, כאשר המערערת מודה בהלוואה בסך 200,000 ₪ קרן, הרי שהגם שהמשיב לא עמד בהוראות החוק, אין מקום לדחות את תביעתו במלואה, שכן למעשה אין מחלוקת כי ניתנה הלוואה בסכום הקרן הנ"ל. במקרים שכאלה יש מקום להורות לכל הפחות על השבת הקרן, כאשר בכל הנוגע לשיעורי הריבית, משלא הוכחו על ידי המשיב, ומשהמשיב לא עמד בתנאי החוק - אין כל מקום לחייב את המערערת בתשלום ריבית, מה גם שלא הוגש כל ערעור על ידי המשיב.
סוף דבר 25.לאור כל זאת, הגם שלא מנימוקי בית משפט קמא, וכמפורט לעיל, הערעור נדחה. 26.באשר להוצאות ושכ"ט עו"ד, כאשר מחד הערעור נדחה, אך מאידך גם המשיב לא עמד בדרישות החוק, מצאתי מקום להורות כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום יועבר למשיב, באמצעות ב"כ, מתוך הפיקדון. יתרת הפיקדון תוחזר למערערת, באמצעות ב"כ. ניתן היום י"ח באב, תשע"ד (14.08.14), בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים. 