י.ס.ד. סרור בע"מ נ' חגולי

השופטת י. שבח:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט עזרא אלקלעי) מיום 26.11.2017 בתא 38964-02-16 לפיו נדחתה תביעת המערערת, העוסקת בניכיון שיקים ובמתן הלוואות, להשבת הלוואה בסך 500,000 ש"ח שנתנה למשיב בשנת 2011.

1.אף שבית משפט קמא קבע כי המערערת אמנם העמידה למשיב הלוואה בסך 500,000 ₪ שמועד פירעונה נדחה מעת לעת, ואף שנקבע כי המשיב שילם למערערת, החל מיום 11.01.2011 ומדי כששה חודשים, סכומי כסף בגין הריבית, נדחתה תביעת ההשבה של המערערת מחמת שני נימוקים עיקריים: האחד- העדרו של מסמך בכתב המעגן את מתן ההלוואה ותנאיה, כנדרש על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: חוק ההלוואות) משהמערערת היא גוף הנותן הלוואות על דרך עיסוק, והשני - אישור בכתב יד החתום על ידי המערערת ומנהלה סרור קלמנט (להלן- סרור), מיום 13.01.15 בו צוין:

לכבוד רבין חגולי

אני החתום משה סרור קלמנט... מאשר בזאת כי רבין חגולי לא חייב לי כלום למרות שיש בי.ס.ד. סרור בע"מ חברה בבעלותי חוב בסך 500,000 ₪ רבין לא חייב לאף אחד כלום לא לחברה בבעלותי ולא לי.

סרור קלמנט

[מספר זהות וחתימה]

[חותמת המשיבה וחתימה בכתב יד] (להלן- האישור) שבית משפט קמא ראה בו "אישור חד משמעי לפירעון החוב" ע"י המשיב, שחוזק בחוסר אמון שיוחס להסברי סרור, שהגדיר עצמו "איש עסקים מיומן" באשר לתוכן האישור ונסיבות עריכתו, ואי הצגתו של מסמך נגדי המבסס את גרסתו באשר לסיבה בגינה חתם על האישור, אף שההלוואה כלל לא נפרעה.

טענות המערערת

2.המערערת טוענת כי בהיעדר מחלוקת בדבר עצם מתן ההלוואה, לא היה מקום לדחות תביעתה אך מפאת העדרו של מסמך הלוואה בכתב. באשר לפירעון לו טען המשיב, ושהוסק על ידי בית משפט קמא מהאישור, נטען כי המדובר במסמך שנערך לקראת מנגנון פירעון מתוכנן שלא התממש, ושהמשיב הבטיח כי השמידו. רק לאחר שהמשיב וידא כי שיחותיו עם המערערת לא הוקלטו בדה מלבו את טענת הפירעון וסמך אותו על האישור. הנטל לבסס את טענת הפירעון מוטל על כתפי הלווה, ונטל זה לא הורם משהמשיב כשל להסביר את מקור הכספים ששמשו כביכול לפירעון, אף את הנסיבות והאופן בו בוצע, אף נמנע מלזמן לעדות את אחיו, שלטענתו סייעו בפירעון.

טענות המשיב

3.המשיב מנסה להדוף את הערעור בטענה שהוא משיג על ממצאי עובדה ומהימנות ברורים של בית משפט קמא הן באשר להימנעות מעריכת מסמך עסקה, הן באשר לפירעון ההלוואה, שעל ערכאת הערעור להימנע מהתערבות בהם, אף טוען להיעדר היגיון בגרסת המערערת באשר לנסיבות הנוגעות לעריכת האישור.

דין הערעור להתקבל

4. ראשית, אתייחס לתוצאה הגורפת שייחס בית משפט קמא להעדרו של מסמך בכתב, לפיה די בו על מנת להפטיר את הלווה מחובת ההשבה.

המערערת, על פי הצהרתה בכתב התביעה היא אכן "חברה העוסקת... בין היתר בנכיון שיקים ומתן הלוואות כספיות". חוק ההלוואות, בנוסח החל בענייננו (קודם לתיקון מס' 5, שטרם נכנס לתוקף גם במועד הנוכחי) קובע בסעיף 2 כי "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב", ובסעיף 8(א) כי "הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי הענין".

5.בענייננו, אין חולק כי לא נערך חוזה הלוואה בכתב, ומשכך שומה עלינו לבחון את השלכותיו של חסר זה. לטעמי, העדרו של הסכם בכתב, עת מתן ההלוואה, סכומה ותנאיה - אינם שנויים במחלוקת, מה גם שקיימים מסמכים אחרים בכתב בקשר להלוואה זו, אין בכוחו לפטור את הלווה מחובת השבה, ותימוכין לעמדה זו ניתן למצוא בפסיקה.

במסגרת ע"א (ת"א) 13801-02-13 פרי נ' צזנה (14.08.2014), נקבע כי "...דרישת סעיף 8 לחוק היא לא רק דרישה טכנית, ובמקרים רבים אי עמידה בדרישת הכתב ובחובת פירוט תנאי ההלוואה, משמעותה כי דין תביעת המלווה להידחות", אך בה בעת צוין כי "יתכנו מקרים בהם לא התקיימו דרישות החוק, או לא התקיימו במלואם, ועל אף זאת בית המשפט ידון בתביעה, ככל שנסיבות העניין מאפשרות זאת" (פסקה 16 לפסק הדין).

בע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אברהם (ניתן ב-21.01.2009), אליו הפנה בית משפט קמא, חזר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט שנלר) על החשיבות שיש לייחס להוראת המחוקק לפיה "... חוזה הלוואה חייב להעשות בכתב" וכי "לא מדובר על הוראות פרוצדוראליות, אלא מעבר לכך, על הוראות מהותיות", כי "מעת שקיימת מחלוקת בין הצדדים, מהי ההלוואה שבגינם ניתנה ההלוואה, מי היה נותן ההלוואה ומה היו תנאיה... על התובע ...להציג את חוזה ההלוואה על מנת להציב את אותה תשתית עובדתית ראשונית הנדרשת ממנו לפי סעיף 8 לחוק... ומעת שהצד שכנגד חולק על אשר ייטען בע"פ המלווה שוב לא ניתן יהיה לקבוע מהי ההלוואה, נסיבותיה ותנאיה.. משלא עמד המשיב בנדרש, דין תביעתו השטרית להדחות ומעת שלא הוכחה ההלוואה גם אין מקום להורות על השבה". עם זאת, צוין ע"י כבוד השופט ורדי כי

"...בנסיבות הספציפיות הללו, אין צורך בהכרעה מה הייתה התוצאה אם היה מדובר בתביעה לפי החוק, כשלא צורף הסכם הלוואה, אך היה מוכח גובה קרן והאם היה מקום להשבת סכום זה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט או מכוח סעיף 9 לחוק, או שהיה מקום לדחות את התביעה".

ברע"א 2132/09, אברהם נ' בס ( 08.07.2009), במסגרתה נדחתה בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעיל, ציין בית המשפט העליון כי על אף ההקפדה הנדרשת בהוראות חוק ההלוואות הרי ש"... תוצאה לפיה לווה שנטל הלוואה שאינה מוכחשת יודע מתחילה כי יוכל להתנער מהשבה כל עיקר אינה פשוטה.... הסיבה שלא נפסקה השבה של הסכומים הנקובים בשיקים, או חלקם, אינה אך סנקציה על אי עמידה בדרישת החוזה הכתוב (שהיא אכן שאלה מורכבת כשלעצמה), אלא לא פחות הימנה תוצאת העובדה שלא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע) והקביעה כי הגרסה לגבי הלוואה ללא ריבית אינה מסתברת לגופה" (09.07.2009, פסקות ז-ח).

אף במסגרת ת"א (מח-נצ') 706/05 זועבי נ' ערטול (ניתן 10.05.2010) נאמר, בהתייחס לסעיף 2 לחוק ההלוואות כי "מדובר בתנאי מהותי לקיום חוזה ההלוואה, שבהעדרו או אי קיומו, לא נשתכלל כלל חוזה, ולצד שמסר את הכספים עומדת זכות ההשבה מכוח דיני החוזים הכלליים" (עמוד 12 לפסק הדין), בהלימה למה שצוין, בדרך אגב, בע"א (ת"א) 1217-90 כראדי נ' נרקיס, בו אושרה תוצאה השבה של סכום השיק בתוספת ריבית והצמדה בלבד.

6.הנה כי כן, עמדת הפסיקה היא שאמנם ההימנעות מעריכתו של מסמך הלוואה כדין משמעה בטלות החוזה, באופן השולל מהמלווה את האפשרות להגיש תביעה חוזית הנסמכת על תנאי ההלוואה, בעיקר על שיעור הריבית שהוסכמה, אלא שאין בכך כדי לשלול מניה וביה מהמלווה את סעד השבה, בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים (תרופות) הקובע כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל", שהרי בענייננו עצם מתן ההלוואה כלל לא שנוי במחלוקת.

ראוי להדגיש כי עסקת ההלוואה לא הייתה "עירומה" לגמרי ממסמכים בכתב, משהמערערת הוציאה מדי מחצית השנה קבלה + חשבונית בהן מצויינים במפורש סכום ההלוואה (500,000 ₪), מועד הפירעון, תשלומי הריבית ובגין איזו תקופה שולמו, אף ניהלת כרטסת מסודרת. אשאיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן להתייחס למסמכים אלו בנסיבות מסוימות כאל מסמך בכתב, כפי שנקבע ביחס לסעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 הדורש אף הוא מסמך בכתב להוכחת התחייבות לעשות עסקה במקרקעין.

7.נותר אפוא לבחון את טענת הפירעון שבפי המשיב, שהתקבלה על דעת בית משפט קמא, נוכח ההיגדים שבאישור לפיהם "רבין חגולי לא חייב לי כלום"; וכן "רבין לא חייב לאף אחד כלום לא לחברה בבעלותי ולא לי".

לטעמי אין בהיגדים לעיל לגבור על שורת נימוקים מהם עולה כי האישור עליו נסמך המשיב אכן ניתן, כפי גרסת סרור, על רקע נסיבות אחרות, תמוהות אמנם, ואין בו כדי ללמד על פירעון החוב באמת. ואלו הם נימוקי:

א.קודם להגשת התביעה ע"י המערערת לבית משפט קמא, שלח בא כוחה ביום 15.11.2015 מכתב דרישה למשיב בו נדרש לפרוע את ה"הלוואה שנטלת ממרשתי בסך 500,000 ₪". בתשובה למכתב דרישה זה שלח עו"ד חדד יצחק-ז'ילבר בשם המשיב מכתב תשובה בו נאמר, בין השאר, כי "מרשי סבור כי אינו חייב כספים למרשתך... אבקשך להעביר אלי המסמכים המורים כביכול על חוב זה...". אין למצוא במכתב התשובה כל אמירה שהיא המתייחסת לפירעון או לקיומן של מסמך בכתב המוכיח את הפירעון. הדעת נותנת כי לווה האוחז בידו "ראית זהב" בדמות אישור בכתב מטעם המלווה בדבר פירעון החוב – יזדעק ויטען כי פרע את חובו וכי יש לו אישור על כך, ודאי לא יטען רק כי הוא "סבור" שאינו חייב, אף יבקש תימוכין להוכחת החוב. טענת המערער כי סיפר לעורך הדין טרם כתיבת מכתב התשובה כי יש לו אישור בדבר פירעון ההלוואה וכי עורך הדין לא עשה במידע זה כל שימוש (עמוד 13 לפרוטוקול בית משפט קמא) – איננה הגיונית.

ב.המלל באישור הוא דו-משמעי ואינו מצביע באופן החלטי על פירעון, שהרי עת צוין "רבין חגולי לא חייב לי כלום"; "רבין לא חייב לאף אחד כלום לא לחברה בבעלותי ולא לי", הוספה באותו המשפט אמירה בעלת תוכן נוגד: "למרות שיש בי.ס.ד. סרור בע"מ חברה בבעלותי חוב בסך 500,000 ₪", שאין משמעה אלא שהחוב בסך 500,000 ₪ עודנו שריר קיים, באופן המתיישב, לכל היותר, עם מחילה. אלא שהמשיב לא טען למחילה, אלא עמד על טענתו לפיה שילם גם שילם את הסך של 500,000 ₪.

ג.המשיב לא הציג כל ראיה על פירעון: אין בנמצא אסמכתא על העברה בנקאית, או אסמכתא על משיכת כספים מחשבונו של המשיב או תשלום על יד צד שלישי כלשהו. בתצהיר שהגיש המשיב לבית משפט קמא הסתפק בטיעון הלקוני לפיו "הלוואה סולקה" תוך הפניה למסמך מיום 13.01.2015, זאת ותו לא. בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא, עת נשאל בנושא השיב כי "החזרתי במזומן... בשקית. או תיק. לא זוכר"... הכסף מחולק-חלק מעסקי, חלק מהמשפחה... אחים. אנו 14 אחים... לא זוכר את השמות. רוב הכסף הוא ממני... הכל במזומן..." (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, עמודים 12-15).

הגרסה לתשלום סכום של 500,000 ₪ במזומן שלוקט מהאחים והובא בשק, ללא שמץ של ראיה תומכת, ולו עדות מי מהאחים, אינה עולה על באמינותה על סיפורי מעשיות, ודאי אינה משכנעת.

ד.עיון במסמכים שצורפו לכתב התביעה, מעלה כי לא פחות מתשע פעמים, עת קיבלה מהמשיב כספים בגין ריביות, ניפקה לו המערערת מסמכי קבלה וחשבונית מס מסודרים ומודפסים המתארים את מהותו של התשלום לרבות ציון מועד מתן ההלוואה המקורית ומועד הפירעון הנדחה. המערערת אף ניהלת כרטסת מסודרת בה תיעדה כל תשלום ותשלום. המשיב לא הציג כל הסבר שיתרץ את חריגת המערערת מנוהגה הקבוע.

ה. האישור המלמד לגרסת המשיב על פירעון נושא תאריך 13.01.2015. מהראיות עולה שעל אף הפירעון הנטען, המשיך המשיב ושילם למערערת ביום 14.07.2015, חצי שנה לאחר מכן, כפי מנהגו במהלך השנים לשלם ריבית חצי שנתית, בסך 12,500 ₪, עת בתיאור התשלום בחשבונית המס ובקבלה צוין כי זה נסב על "עמלת דחיית הלואה ע"ס 500,000 ₪ מיום 11.1.11 דחיה 11.7.15 ליום 11.1.16". ההיגיון הבריא והשכל הישר מחייבים את המסקנה לפיה לא היה מקום לתשלום נוסף בגין ריבית, ולא היה מקום לדחיית הפירעון, לו ההלוואה הייתה נפרעת מחצית השנה קודם לכן.

הקביעה לפיה הוכיח המשיב את פירעון ההלוואה על ידו- אינה יכולה להישאר על כנה.

8.נותר להידרש לשאלת הסעד.

ההלוואה שניתנה למשיב בשנת 2011 הסתכמה בסך של 500,000 ₪. ריבית בסך של 12,500 ₪ בעבור מחצית שנה מבטאת ריבית מוסכמת בשיעור 5% לשנה, אלא שההסכם בין הצדדים, כפי שנאמר לעיל, בטל משהמערערת לא עמדה בהוראות חוק ההלוואות, וזכאותה מוגבלת להשבה בלבד.

המשיב העביר, כנגד ההלוואה, במועדים שונים סכומים המצטברים לכדי סך של 105,000 ₪ (8 תשלומים של 12,500 ₪ כ"א + תשלום בסך 5,000 ₪).

באיזון הנדרש בין תכלית חוק ההלוואות והחובה להקפיד על עריכת הסכם בכתב, אשר להפרתן נדרשת סנקציה, לבין העדר מחלוקת בדבר נטילת ההלוואה והמסקנה לעיל בדבר אי השבתה, לבין תשלום סך של 105,000 ₪ עד כה, אציע כי ההשבה תבוצע בערכי קרן בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, כך שהמשיב יחויב לשלם למערערת סך 395,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.

כן אציע לחייב את המשיב בהוצאות הערעור בסך 30,000 ₪.

השופט ש. שוחט:

אני מסכים.

השופט י. אטדגי:

אני מסכים.

התוצאה

הערעור מתקבל. מחייבים את המשיב לשלם למערערת סך של 395,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.

העירבון שהפקידה המערערת, על פירותיו, יושב לה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ט, 23 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.